676 - ריחות הסתיו

 געגועיי לסתיו נענו סוף סוף.

הנה הוא מופיע ברב הדרו, מייד בראשית חשוון כמו שתוקן לפני אלפי שנים.

החצבים אמנם בישרו עליו עוד בלהטו של ספטמבר, אבל באוקטובר הוא בא.

האם עם הצינה חלה גם רגיעה בחיינו הציבוריים?

בכל פינה או קרן רחוב בה יש שולחן, כסאות, או ספסל עירוני יושבי הקרנות, אלה שמנדלי מוכ"ס ושלום עליכם לא הפסיקו לצחוק מהם ממשיכים בדיונים מעמיקים על "המצב", על פוליטיקה בינלאומית, על טראמפ ועל ביבי.

במספרה דיון חודר כליות ובטן על הא ועל דא.

כולם מפחדים שמא תבוא לה מלחמה אבל מפחד עין הרע, לא מדברים עליה ישירות.

יש תקווה?

אין תקווה?

כמויות מידע-הכזב הנשפכות דרך כל ערוצי התקשורת האנושית לא יאומנו. מי יידע מה אמת ומה שקר?

אחח, הסתו, אותה עונה בה האור הארצישראלי מועם קמעא, בה הרכות האירופית חודרת לקשיות הימתיכונית, איפה אתה?

https://me-l.co/dffz6rko

655- הערות ביניים

 לקראת סוף השבוע מתרבות השמועות, ההפחדות בדבר "עוד פעם טילים עלינו". הפעם לשם שינוי לא בגללנו, כך אומרים. 

הבחירות בעוד כחודשיים, השמועות סביב ביטול הפריימריז במפלגה "הכי דמוקרטית" בישראל, והידיעה הנכונה או הכוזבת שרה"מ יעשה הכל ע"מ להישאר בשלטון, כולל הרס המדינה, בהחלט מתעורר חשש אמיתי.

לכשעצמי, התפקדתי ל-דמוקרטים, הצבעתי בפריימריז ואני מרוצה מהתוצאה. אבל השמאל כמו בשמאל - ה"אינדבידואליזם" או "האגו" חזק מכל דבר אחר - כמה התבאסו שנציגם לא נבחר לעשיריות הראשונות, אז עכשיו הם "ברוגז".

מזג האוויר הנורא, חום בלתי נסבל מעורר התנהגויות קצה, אלימות. עונת הבחירות מעודדת מחלוקות, שכבר אינן מוסתרות, ומעצימה אותן. 

האנתולוגיה החדשה של הקבוצה שבה אני חבר ב- FB קורמת כריכה ודפים, כפי שציין בהומור העורך שלה, תחושות חזקות של הצלחה.

ספר שיריי החמישי ייצא לאור בספטמבר, כי אין לי רצון להוציאו בשיא החום. יש כריכה, יש שם, יש הקדשה.

הרומן האפוקליפטי-מיסטי-קבלי שלי שמבוסס על סיפור יראים יהודי ידוע מאוד, שנושאו קירוב בואו של משיח בן דוד, נתקע. בינתיים עוד לא נמצאה המשאית -המחלצת. במקביל אליו, בבלוג השני שלי כאן - מתפתח לו פרוייקט סיפורי פיות למבוגרים: "העץ אובות". 

שגרה?

דרך להרדים את הפחדים שלי?

סוף שבוע קריר, ללא טילים לכולנו.

לענייני הטילים- ממליץ על הפוסט הזה של "אלוהים איתנו - מחשבותיו של עצמאי", מדוע האיראנים לא תוקפים כעת את ישראל?

https://www.facebook.com/ims.gov.il/posts/%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9D%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%92-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%98%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%95/1066514072325406/

636 - הבחירות הקרבות

 הבחירות המתקרבות, המתוכננות לאוקטטובר 2026 לא ממש רחוקות. זהו הנושא בשרביט החם.

מבחינתי האפשרות היחידה להצביע היא הדמוקרטים, הגלגול המי יודע כמה של מפא"י ההיסטורית.

מעולם לא הסתרתי את היותי שייך לצד "שמאל" של המפה הפוליטית. כפי שנדמה לי שכתבתי באחד הפוסטים:

נולדתי לתוך משפחה שמאלית, ואני מדייק, לא שמאלנית*. שני הוריי באו מהקיבוץ, ועל אף הביקורת החריפה שלהם על השחיתות, על ההסתדרות הם לא יכלו לראות עצמם מצביעים/תומכים/מקדמים רעיונות ימין, במיוחד כשתמונת מנהיג הימין דאז, בגין הזכירה להם דמויות אחרות משלהי חציה הראשון של המאה העשרים.

כשמפא"י זזה לימין המפה הפוליטית הם השמאילו לאחדות העבודה, ואח"כ אחרי מלחמת 6 הימים, שאבי ראה בה אסון ממש לחברה הישראלית-הדמוקרטית, הוא נדד למפ"מ, אח"כ נדד למר"צ בצורתה הראשונה.

והנה אני, צאצאם היחיד שממשיך במורשת השמאל, לא השמאלנות. נעוריי ובגרותי היו בחיק המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י ואח"כ רק"ח. חברות בהרבה רסיסי קבוצות פוליטיות שמאליות ושמאלניות

מעולם לא התלבטתי למי להצביע. בשלב מסוים ויתרתי על חברות ברק"ח. הסתירה, שנאלצתי להתמודד אתה בין עמדות הומניסטיות שלי לבין עמדות המבקשות לאיין את "הישראליות", הובילה אותי לכיוון שמאל ציוני, זה שאיכשהו מצליח ליישר את הסתירות המובנות בשמאל הישראלי ביחס לפלסטינים תושבי הארץ וביחס לתפיסת מדינות ערב כאויב נצחי.

מר"צ נעלמה לה, סופה הפוליטי מתועד בבחירות 2022.

אין ביכולתי הנפשית להצביע לאנשי ימין כבנט, כליברמן. לפיד הוא איש ימין, מהסוג האמריקאי, שנעלם עם עליית טראמפ במפלגה הרפובליקנית האמריקאית, ואצלנו מזוהה כ-שמאלנות, אך הוא איש ימין, ואינו מכחיש זאת.

מה יהיה?

אני מקווה שתהיינה בחירות ולא יארגנו לנו איזו מלחמה קטנה ע"מ לדחות אותן.

אחריהן, כשישקע האבק - נראה לאן פנינו מועדות.

--

* שמאל - עמדה הוליסטית ביחס לחיי אדם, חברה, פוליטיקה, העתיד

 שמאלן - אדם ש"מקצועו" שמאל, אדם שאינו מסוגל להתבונן במציאות מבלי לכופפה לערכים מסוימים, אדם שמקבל-שדוחה דברים עפ"י סרגל נוקשה, גישה חד צדדית ולא הוליסטית.

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=2598543613549012&set=a.457517839746333&id=100064643624230

בסוף בסוף היה ליל הסדר

 מתאים לשרביט החם

כמה כולם דאגו.

משפחות ביטלו התכנסות נרחבת של בני המשפחה.

לבניין שלנו לא היתה תנועה פנימה. היתה תנועה החוצה.

האיראנים קיימו את ההבטחה, חיסלו את חוסר הוודאות במטח טילים בשש בערב. שני מטחים, עם הפסקה קצרה בינם, כך שיצאנו ברכב לבני, וחזרנו מייד למקלט.

במקלט ישבו כל הדיירים הצעירים. שכנתנו כבר נסעה לאחיה.

--

זוג אחד - בת הזוג לפתח תקווה להוריה. בן זוגה התכונן לנסוע לחריש להוריו.

הזוג הצעיר הנשוי היו בדרך לחדרה

הזוג האמריקאי הצעיר לא נכח

הזוג הצעיר שהוא בגובה של 2 מטר והיא לדעתי קרוב למטר תשעים גם לא נכחו.

שלישיית הצעירים הרוסים/האוקראינים [לא יודע] נכחו - עמדו לנסוע לתל אביב לחברים.

בתי ומשפחתה מצאו בדרך לשפלת יהודה מרחב מוגן ובילו בו בזמן האזעקות. משם המשיכו לחמותה, וערכו סדר כהלכתו ללא הפרעות. 

משחזרנו, היתה שוב אזעקה.

כולם כבר חזרו, למעט אלה שכנראה נסעו מוקדם להורים ונשארו שם.

אז מה אתם אומרים?

הקפדתי בכל מקום לציין שתאריך ליל הסדר הוא האחד באפריל. בת זוגי שאלה: גם הטילים בשקר?

תרועות החג, הרעשים, האורות - כל אלה בהחלט היו לוויית חן לפתיחת חג החירות של היהודים.

המשך חג שמח.

 

אָבִיב מְחַדֵּשׁ

פֶּסַח שָׂמֵחַ תָּמִיד -

הוּא עֲדַיִן חַי

616 - נחמת שוטים

 אני שוטה, אין לי ספק בכך.

כמו אותה בת יענה אומללה ומושמצת אני טומן ראשי בחול. 

כשאני מוציאו ומתבונן בעולם אני מחפש את הביטחון, ששום אסון לא מתרגש עלינו באמת.

• יש תרופות
• חנויות המזון פתוחות
• חנויות אחרות פתוחות
• אני יושב זמן קצר יחסית במקלט
• אני מצליח ללכת למעלה מחצי שעה ללא התראות-אזעקות

אבל אי-פה אי-שם התחושה החזקה שאני חי במציאות הזויה, לא אמיתית.

אני שוטה

https://epoch.org.il/mind/551177/

614 - מלחמה? כן, אומרים לי, מלחמה!

הנושא החם, השבוע, תופס את השור בקרניו, "שוב מלחמה" 

לא בכדי הכותרת לפוסט שלי מטילה ספק בהיות מלחמה. היא  התגובה שכתבתי למוטי תחת הפוסט שלו בנושא - ושוב מלחמה.

בשיחה תחת פוסט של עדי בנושא המלחמה, כתבתי לה שהמלחמה הנוכחית די נוחה. 

עבור בת זוגי, עבורי, עבור ילדיי ונכדיי המלחמה מסתכמת בכניסה לממ"ד/למקלט. הפגיעות השונות ברחבי הארץ, שמועצמות באופן מכוון ע"י פק"ע [פיקוד העורף] כדי להשיג צייתנות מלאה של האזרחים אינן מצטברות לכלל אסון של מלחמה, או הפיכת ישראל לאזור אסון. לו אשווה לרגע למלחמת הטילים בין רוסיה לאוקראינה.

 

הֲקוֹל הַתּוֹר

(מלחמת הטילים, ישראל-איראן)

 

הֲקוֹל הַתּוֹר כָּאן

אוֹ שֶׁמָּא קוֹל יוֹנָה צָץ

בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק?

^

חֲלוֹם חָלַמְתִּי

בְּאִוֶּלֶת הַיָּמִים 

וְהַכֹּל רַק טוֹב

^

בִּמְאֹרָעוֹת

כּוֹבְשֵׁי אַטְמוֹסְפֶרָה

תּוֹר וְיוֹנָה חַד

^

בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק

אֵל מַתֶּכֶת נָפַל שֵׁם

מְנַפֵּץ תִּקְוָה

השיר הזה נכתב בעקבות מלחמת הטילים הקודמת. אז החרדה היתה קשה הרבה יותר. אז לא היו "נרצחים" כי אם הרוגים. בהחלט קפיצת מדרגה בשילהוב האזרחים, ביצירת שנאה לא הגיונית, ואולי גם רצון להשפיע על ההחלטות לחגוג פורים ברחובות.

היום לא הייתי כותב שיר כזה. השירים שלי קשים הרבה יותר, אבל מתבוננים במציאות שנכפתה עלינו בניגוד לרצוננו, ולרגע נדמה שאבדנו עצמאותנו לגמרי. אם השרה סילמן שפנתה לנשיא ארה"ב ש"יטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועמ"ש" משקפת את רוח המשטר הנוכחי בישראל, אז בהחלט איננו אדונים לגורלנו בארץ הזו יותר.

עדי, תיירת מקרית, מסכמת את הפוסט שלה, שוב מלחמה, כך:

ואנחנו כידוע תלויים באמריקנים.

אז נחכה ונראה, ונקווה שהתקפות הטילים ימשיכו להיות קלות יחסית ולא יובילו לעוד פגיעות ברכוש והנפש עד שטראמפ יחליט להפסיק.

אשר על כן, מלחמה או לא מלחמה?

בבלוג של אתר פסיכולוגיה עברית מופיעה הפסקה הזו בראשית פוסט, שכותרתו:

באמצע המלחמה הנוראה הזאת חלמתי עליך

עלון פסיכולוגיה עברית | 8/3/2026, כהקדמה לקישורים שונים:

שבוע אל תוך סבב המלחמה הזו – איפה אתם? בגוף, במיינד ובנפש? האם הצלחתם לטפל השבוע? האם טיפלתם רק בזום, או גם קיבלתם מטופלים בקליניקה? מה חשתם כשעליתם למפגש טיפולי ובאמצע שני הצדדים נטשו את המסך לטובת המרחב המוגן? מה חשתם כשכלל לא עלה בידכם לקיים מפגש? איך ניווטתם השבוע בין הצורך לשמור על בני המשפחה ולהיענות לצרכיהם, לצרככם, לבין הרצון להישאר במידה כזו או אחרת נוכחים עבור המטופלים? מה התרחש בחדרי הטיפול – הממשיים והוירטואלים, בשבוע הזה? מי דיבר על המלחמה ומי לא בא איתה במגע? אלה (עוד) ימים שמזמנים מורכבות מיוחדת לזהות המטפל. האיום ממשי מאוד ומשותף מאוד לכולם. תחושת הערעור עשויה לחלחל גם אל הברית הטיפולית, מזמינה לגשת אל זו האחרונה בעדינות ובמוכנות להתבונן בכנות באתגרים שמזמנים ימי המלחמה.

אז אני חוזר אל תהיית היסוד שלי - מלחמה? כן, אומרים לי, מלחמה!

https://did.li/S7C6q

613 - ערבות הדדית, חמלה, אכפתיות

 ב- QUORA עלתה השאלה הזו:

למה בתקופה מטורפת כזו, כמו כרגע, אף אחד לא באמת מתעניין באחר?

כתבתי תשובה, ואני מרחיב את התשובה בפוסט הזה.

אני חולק

 במובן מסויים הטענה נטולת הספק שיש בה, במובן מסויים, ומסכים אתה אבל בהקשר, שלדעתי, לא עלה אצל כותבי השאלה.

שני המושגים [אף]-אחד; אחר קשים מאוד.

יש לשים לב כמובן לכך, שהצירוף "אף אחד" מתכוון ל"אחד" כלשהו, נטול זהות קונקרטית. הצירוף "אף אחד", בדיבור וגם בשאלה הזו, מבטא סוג של אכזבה, ייאוש ואולי כעס על כך שחסרים ביטויי אחווה, חמלה או הזדהות של בני אדם עם ה"אחרים" שלהם.

[אף]-אחד - אחר  ניסוח בשפה יומיומית ל- יחסי אני-אחר, או בפילוסופיה אקזיזטנציאליסטית מראשית המאה העשרים ועד שנות ה-70 המאוחרות: 

אני = הסובייקט; אחר = כל מי/מה שמחוץ לאני. האחר מזוהה כ- מנוכר, כשונה באופן קיצוני, כמאיים, כשולט, כאוהב.

צורה מעודנת של מערכת זו היא כמובן "אני-אתה" בפסיכולוגיה הומניסטית ובגישות המנסות לרכך את האינדווידואליזם הקיצוני שביחסי אני - אחר.

גם לשיח הרגיל והיומיומי, שהוא שיח לא אקדמי, יש שורשים תרבותיים, פוליטיים, אידיאולוגיים או פסיכולוגיים, והבחירה במילה אחר, שמסמנת את "השונה" ממני" איננה מקרית.  

לאחר הבירור הקצרצר הזה, אציין שהניסיון שלי בימים האחרונים מצביע על כך שיש התענינות גבוהה באחר, יש אמפתיה, יש עזרה הדדית, יש חמלה. מהבירור אם כך  עולה השאלה באיזה אחר יש התענינות, חמלה וכו'?

האם יתכן שבשאלה עולה טענה סמויה שאנחנו רגישים לדומים לנו, שאינם אחרים, ואדישים לסבלם של השונים מאתנו, האחרים?

המחשבה הזו מובילה אותי להניח/לשער שיש בשאלה, אולי, כוונה לכך "שאחד" ו"אחר" הם סמלים לקבוצות אוכלוסייה מפולגות בישראל. לתפיסתי הפוליטית בשל מדיניות שיטתית של הפרד ומשול בחברה הישראלית.

אם אני צודק בהשערה שלי לגבי משמעות שני המושגים האלה בשאלה והמשמעות הכללית שלהם [מבחינה פוליטית, חברתית, אידיאולוגית] תשובה אחת נתתי. יחד עם זאת, האסון בבית שמש, אתמול, פגיעת טיל במקלט והרג של תשעה בני אדם,  איחד את רוב החברה הישראלית סביבו, על אף הפלגנות והשנאה בישראל בין קבוצות שונות, אז כנראה שיש איזו תחושת אחווה בסיסית, שצפה על פני השטח בשעת צרה.

המסקנה בפסקה הקודמת ומושג ה"אחר" בפילוסופיה האקזיזטניאליסטית דחפו אותי להמשיך בהרהוריי סביב השאלה ומושגיה. האחר לחברה הישראלית [אף אחד] הוא כמובן הפלסטינים, הערבים, איראן כיום. מכאן עולה טענה חזקה מאוד ביחס למלחמה הנוכחית, שאולי כותבי השאלה לא התכוונו אליה: אף אחד ואחר הם סמלים לנו, הישראלים ולאויבינו הפלסטינים,הפרסים, הערבים.

לכך יש תשובות שממלאות ספריות רבות וחוות שרתים גדולות במיוחד, שמסבירות היטב את העובדה, שעל אף היותנו כולנו בני אדם, אין באמת הזדהות עם הסבל של האחר.

514 - האוקסימורון של השבת כל החטופים והניצחון המוחלט על החמאס

 זה נושא השרביט החם להשבוע.

אינני רואה בצירוף "השבת חטופים ונצחון מוחלט על החמאס "

אוקסימורון. 

האוקסימורון בהגדרתו הוא צירוף של שני הפכים לשלם אחד. מטאפורה מתוחכמת במיוחד, כגון: שתיקה צורחת. ההגדרה המקובלת היא:

ביטוי הכולל דבר והיפוכו. "ארגון אנרכיסטי זה אוקסימורון.

רעיון הכולל בתוכו אבסורד או סתירה עצמית. "קאדילק עם צריכת דלק נמוכה זה אוקסימורון."

האוקסימורון איננו דיאלקטיקה, אם כי ישנם הרואים בצורה זו מקרה פרטי של דיאלקטיקה, שהיא צורת חשיבה מורכבת ודינאמית של המציאות. כפי שכתבתי בתגובה למוטי: האוקסימורון "מקפיא/מנציח" תמונה והדיאלקטיקה היא ביטוי של הדינמיות/השינוי במציאות, ההיפך הגמור מ"סטטיות".

האם השבת החטופים וניצחון מוחלט הוא רעיון שיש בו "סתירה פנימית"?

לענ"ד זו אחת מסיסמאות השיווק הכי חזקות של לשכת התעמולה הביביאנית. היא בעצם מגדירה באופן חד ביותר את תלות שני המצבים זה בזה ולא סתירה ביניהם.

שהרי: השבת החטופים = נצחון מוחלט על החמאס או נצחון מוחלט על החמאס = השבת החטופים.

אנחנו במלכוד, ולדעתי זו כוונת כותרת הנושא החם. נצחון מוחלט בלתי אפשרי אבל השבת החטופים אפשרית, אלא שסיסמת השיווק הקליטה, שנקראת כאן "אוקסימורון" מייצרת קשר תלותי-הכרחי עמוק בין השניים. זה לא אוקסימורון, זו פרשנות מסוימת של התעמולה הממשלתית כיום.

424 - מתי המלחמה תיגמר, האם תיגמר?

 הנושא החם בשרביט שלנו הוא - 

הנושא החם - האם המלחמה הזאת תיגמר? / עורך מוטי אורגד

תיגמר? לא תיגמר?

באחת התגובות של מוטי לאחד הפוסטים שלי הוא כתב שהוא חושש מאוד שהמלחמה תימשך, כמו בדיסטופיה של אורוול, 1984, ע"מ לשמור על שלטון המעמד השליט ומנהיגו.

באחת מהתגובות שלי לאמפיראטי כתבתי שאני חייב להיות אופיטימי, כי אם אוותר על האופטימיות המסקנה היחידה האפשרית לחפץ חיים היא הגירה מיידית, כמו ישראלים רבים שעשו זאת כבר.

הפעם במקום להקים מושבה יהודית משגשגת במצרים, בקהיר ובאלכסנדריה אתונה היא הכתובת. לא ברלין על אף הנהירה של "מורדים בעיני עצמם" כפי שהיטיב להגדיר יוסי אלפי במופע שלו עם הגבעטרון, שקדים וצימוקים.

במלים אחרות, לא נביא אני ואפילו לא בן של נביא [אמנם נכד של מקובל ופותח מזלות, מתעסק בקבלה עממית ובמגיה לבנה], אין לי שמץ הבנה בכלום. יש לי ראש ויש לי מחשבות.

ברור לי שרה"מ מסוכן מאוד, ממליץ לקרוא אצל עופרה עופר אורן בבלוגה "סופרת ספרים" את הפוסט של ד"ר גלי מיר-תיבון: מר הפקרה, מורשתו של נוטש חטופים, שם היא מסכמת בקיצור וביעילות את כל העובדות והדעות אודותיו מהשנה האחרונה.

אז מה?

האם רה"מ הוא טרוצקיסט לטנטי או מגשים חזונו של מאו, דינמיקה מהפכנית, מניעת יצירת רוטינה, קביעות, נורמות כדי למנוע הפיכת השלטון למושחת? הוא לטנטי, בהחלט, טרוקצקיסט ו"טרוריסט"א-לה-באחטין.  רק שטרוצקי בטח מתהפך בקברו כשהוא מבין לאן הימני, הקפיליסט, חובב השררה ומנעמי השלטון לקח את האידיאולוגיה המהפכנית שלו.

אני חושב שהחברה הישראלית ברובה סולדת מקיצוניות, והיא סובלת מאוד מהמצב הקיים כעת. הצבא על אף כל גדרות החוקים שמוצבים לו הוא עדיין צבא של "מתנדבים בכוח החוק", והחיילים חוזרים לביתם.

התגובה אתמול, הציבורית, בעקבות הריגתו של סינוואר מצביעה על רצון עמוק לסיים כבר ולחזור למלחמות היהודים הקטנוניות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%AA

423 - "איך מנצחים את החרדה"?

 אחד מהביטויים האהובים עליי במיוחד הוא: אלוהי הדברים הקטנים או ורסיה אחרת: אלוהים נמצא בפרטים, או ברך את החסדים הקטנים.

משנכנסנו לשיפוץ כמו תמיד זמן שיפוץ הוא זמן חרדה בשבילי. הפעם אני ביקשתי, לא "הופל עליי", אבל המהירות בה הכל התרחש תפסה אותי בלתי מוכן.

במלים אחרות:

שלושה ימים אחרי שאמרתי לד' - צריך לשפץ את השירותים, כבר הגיע הקבלן, ואחרי יומיים התחילו לשבור, ועכשיו שבועיים אחרי הכל גמור ונקי, והפלא ופלא אני רגוע.

בשבועיים האחרונים התמודדתי בלי סוף עם חרדה קיומית. כל חדשה, כל טיל, כל רקטה או כטב"מ עוררו בי תחושה של "סוף עולם", ולא רק אלה שהגיעו לגוש דן.

והנה הכל נגמר אצלי בבית, וחזר הביטחון אליי. זו תקופת "אופוריה" עבורי, שבפני עצמה לא רצויה, אבל כמו שהחרדה נשלטה בכוח כנראה כך גם האופוריה.

חג שמח לכם.

393 - קנאות פנחס

 אחד מהבלוגים שאהובים עליי מאוד מאוד הוא הבלוג:

קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז

  הבלוג מציג תמונה אחרת של מחשבות על המציאות הישראלית, על יחסי חרדים-חילונים ובסוגיות קשות מאוד שאנחנו מתמודדים אתן.

אני אוהב להגיב למרבית הפוסטים, מפני שבן השיח אינטיליגנטי מאוד, פטור מדעות קודמות או ממחשבות מקובעות. הוא אדם מאמין בלב ובנפש, הוא מקיים את מצוות הדת, אבל רבנים - הוא "בחר לו רב".

הרעבע שלו, לטעמי אחד האנשים הכי תמימים ששמעתי עליהם. התלמידים שלו לא תמימים, והחיבור המיוחד הזה ביניהם מוביל לכתיבת פוסטים עמוקים מאוד, רבי ענין, גם לחילוני כמוני, שלא מאמין באלוהים.

הפוסט האחרון שהוא פרסם נקרא:

קנאות פנחס – פרשת בלק – פרשת פנחס

הפוסט עוסק בפרשת השבוע, בפנחס הקנאי שהרג איש מישראל וזוגתו המדינית, כזבי. [איזה שם - הלוואי ואפשר היה לקרוא כך לאדם בימינו.]

וכך הוא כותב בשם הרב:

"העולם אוהב להגיד בצורות שונות שפנחס לא ירש את משה או את יהושע למרות שהיה גדול כי היה קנאי. קנאי לא מתאים לייצג את עם ישראל. צריך מישהו מתון על דרך לרבים ולא דרך ליחיד – לא מישהו שעושה מעשה קנאות ופוגע באנשים.

לאחר דיון ארוך, שלא אביא כאן, מסכם הכותב:

"ולכן דבר פשוט הוא שאין עונש לקנאי שפועל לפי חוקי התורה. והעולם סתם מקנא כנגד פנחס בן אלעזר."

על דברים אלה כתבתי תשובה -

קראתי לעומק על כזבי המסכנה, על פנחס שדאג להרגם באמצעות דקירתם ברומחו באברי מינם [ובכך בעצם קרע את כלי הדם הראשיים בגופם.] לצערי, רמת האכזריות והקנאות הזו נסלדת על ידי.

לשיטתי, כל הסיפור מציג שני כיוונים ביהדות – האחד השליט כיום במדינת ישראל באמצעות נציגי קב"ה דוגמת בן גביר, סמוטריץ והחרדים הקנאים, שלא יהססו להרוג אדם "אחר" ו"שונה" ורוממות האל בגרונם.

השני, שנדחק אל השוליים, זה שבו פעל בורג ז"ל, בנו, אברם, ונדמה לי שגם אתה שייך לצד אהרון "שאוהב שלום".

קנאות משה ראוייה לבוז, קנאות פנחס ראוייה לבוז. אנשים קיצוניים, במיוחד כשהם מחליטים שאלוהים אתם [אני הרי לא מאמין שאלוהים דיבר את… אלא משה השתמש בשם האלוהים כדי לבסס ולחזק את החלטות הרצח שלו, כך הצלבנים וכך האיראנים חיזבאללה וחמא"ס.]

אי אפשר לשנות את שנכתב, אבל אפשר ללמוד מה אסור. דומני שבהוויה הישראלית-היהודית חזרנו למשה הקנאי, לפנחס הקנאי, לקנאי ימי בית שני [הסיקריקים] ולפרושים שהתנאו ב"צדקתם" וב"אמונתם" המושלמת, כך שלא ממש טרדה את מנוחם האפשרות שמעצמות העל של אז יכו בהם. נכון, מתאבדי מצדה שייכים לאותו צד אלים ומסוכן ביהדות, והם אינם שונים מדיוויד כורש האמריקאי והכת המתאבדת שלו.

אומרים שהיהדות היא דת החיים, האמנם?

364 - והביצה הישראלית

 האם המלחמה נגמרה? זה הנושא של השרביט החם.

באחת התגובות כאן כתבתי שאני מרגיש חסר ביטחון. לא הרחבתי את הענין, וכאן המקום להרחיבו.

זרמי מידע תעמולתיים מציפים אותנו ללא הרף. אפילו דג מומחה בזרמי הים יתקשה להתמודד עם זרמים אלה.

בי הם מעוררים תחושה קשה של חוסר ביטחון קיומי.

אני קם בבוקר, ולמרות שאני מקפיד לא לצפות בחדשות ולרפרף על כותרות ראשיות, התחושה העמוקה שלי, אני לא מוגן. ר"ל, לפני 50 שנים החרדה שהציפה את המדינה לא הובילה למצב בו הציבור הישראלי מצוי עכשיו.

אז יש/אין מלחמה?

הכל תלוי במצב הרוח הפוליטי-אינטרסנטי-כלכלי של הצד המפחיד באותו היום. ישנן טענות שמצב הקפאון מתאים לרה"מ ולשרידותו הפוליטית לעת עתה, ואחרים טוענים שזה מתאים להנהגת החמא"ס בעזה ובחו"ל.

החיים ממשיכים.

יש שיקפידו על קיר לא מטוייח בביתם כתזכורת קבועה לסכנה, לאפשרות ההרס. אחת הדיסטופיות הנוראות ביותר שקראתי על העתיד הלא רחוק היא של ישי שריד, הבן של יוסי שריד ז"ל, שנקראת "השלישי", ומשרטטת בדיוק רב את ההרס המפואר והיעלמותו של החלום הציוני השלוב, כיום, לצערנו, בחלום המשיחי השבתאי ובקודמיו "מזרזי הגאולה". סיום שאחריו לא תהיה יותר מדינה ציונית, יהודית, פלסטינית. 

עפרי אילני, עורך בטאון "הזמן הזה" גם פירסם מסה קצרה על "מקום" ו-"היעדר מקום" בתרבות היהודית בת זמננו:

יהודים זה לא אותנטי

עפרי אילני

שבעה עשורים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, שאלת השייכות של היהודים למקום אקוטית יותר מאי פעם. מול הטענה הפלסטינית בדבר זרותם של היהודים בארץ, דוברים ציוניים מבקשים להוכיח שהיהודים הם ילידיה האותנטיים. בד בבד, יהודים מחוץ לישראל מנסים לייצר צורה חלופית של אותנטיות יהודית – מעין "ילידיות גלותית". אך הניסיון להשריש את היהודים בהוויה אותנטית כזו או אחרת, אם בישראל אם בגולה, מועד לכישלון.

את המסה הזו הוא מסיים כך:

"במלחמה הנוכחית נעקרו מבתיהם מיליוני פלסטינים ומאות אלפי ישראלים. גם אם הם ישובו לבתיהם, העקירה הזאת מסמנת קיום עתידי שאין בו קרקע יציבה. מכל מקום, התרפקות על קיום ילידי שורשי לא תסייע לאיש מאיתנו. אנחנו אנשים חסרי מקור, יצורים סינתטיים, שחיים על מרבדי דשא סינתטי."

דומני שהעמדה שהוא מצייר, עם ההנחה הדי עובדתית שלי, שהיהדות כבר בראשיתה תפסה עצמה כנודדת אל "מקום מבטחים מדומיין" - לך לך מארצך אל הארץ..." ואז ויתור על ההבטחה האלוהית "וירד יעקב מצריימה..", ושוב 40 שנות נדודים, שסופן ממלכה והגלייה ואחר כך בחסות אימפרטור בן הזמן כורש, ממלכה-בובה, שסופה הגלייה שלא הסתיימה עד היום.

האם יהודים עקורים בארצם, בהגלייה פנימית מרצון יסכימו ש"המלחמה נגמרה", כלומר לעולם לא לשוב לבתיהם בצפון הארץ או בדרומה? האם אנחנו במצב בו הכוחות מתאספים לקראת עימות "מיתי", משהו בסגנון המהאבאראטה ההודית, מלחמות יוון וטרויה או אולי מלחמות ענק בנות זמננו?

כך או אחרת, מבחינתי המלחמה לא הסתיימה עד אשר, אולי, יושג איזה הסכם משלה, שיצליח לרמות אותי, מרצוני, שהכל "תקין".

334 - אתמול

 אתמול או שלשום שלושה יצאו לדרך, הגיעו אל מקום בטוח - בשליטת חיילי צה"ל, ונהרגו. אחד מהשלושה ניצוד במיוחד ע"י מפקד הכוח.

הסיפורים המתוקים אוהבים "סיום טוב", ובאגדות-במעשיות, לפחות אחד מהשלושה, הקטן והחלש חוזר חזק יותר, משכיל יותר וכשיר יותר לחיים.

לאחרונה אני שומע תעמולה חיובית המנסה לשכנע את הישראלים המיטרללים בשנאתם ל'אחר' הערבי, בלאומניותם הרצחנית כלפי כל תושבי עזה לעצור לשניה ולא להכליל את ערביי ישראל בתוך המושג "ערבים."

אמרתי לבת שיחי ולבת זוגי - פעם היו מסתירים אירועים כאלה, טופלים אותם על "האויב". ככל הנראה לא היתה אפשרות לכך במקרה הזה.

גם לא היתה אפשרות להגן על פירוג'ה הממית בשגגה את קסטלמן, ואין מקרים אלה שווי ערך או דומים למקרה הרוצח אלאור, שלולינות משפטית ולחץ פוליטי הביאו לזיכויו.

כן, זו מלחמה. במלחמה חיילנו הורגים בשגגה את חיילנו.

ישנה בלדה יפהפיה שכתב נתן אלתרמן, ששמה "לילה לילה" והיא מספרת על גורל שלושה פרשים שדהרו אליה [מי היא ה-אליה? לא נדע] ושניים מתו מוות לא טבעי, השלישי שכח את שמה ונעלם לו.

למה לא נחליט שהנמענת, יעד הדהרה היא ישראל אליה ברחו/רצו/ ניסו להציל עצמם שלושה חטופים?

מילות השיר מופיעים בחלקו התחתון של הקליפ.

333 - תכפיל בשתיים תקבל 666 ותכפיל בשלוש תקבל 999

 במלים אחרות, הפוסט שיוקדש אצלי לתקשורת מופיע תחת מספרי השטן.

נושא הפוסט מופיע בשרביט החם של השבוע. 

מכאן לא נרמז שהתקשורת היא שטן, ובכלל השטן שייך לעולם האמונות הפרסי, הדואלי, בו "יש טוב ורע" מובחנים, הזורואסטרים, אם כי, כפי שתקראו בפסקה הזו, הם אינם היחידים:

"הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד, שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ובכל ריבוי אלוהיהם נזכרים בספרי דתיהם זוגי אלוהים, שהם נפרשים בייעודם הפרטי להיטיב או להרע. כן היה להודים האל ווישנו, שר המים – אֵל הטוב וההוויה, הפרנסה והכלכלה בשמים ובארץ, והאל שיבה, שר האש – אל הרע וההעדר, הנזק והרעבון. ומלחמה גדולה בין שני האלים האלה עד קץ הימים. בשיחות הסינים נזכר האל הטוב טְיֶן והאל הרע פ'ואַן. בין אלוהי המצרים מוצאים אנו את האל הטוב - אוזיריס ואת האל הרע - טיפון והם "צוררים איש לאחיו בנכליהם". הגדות היוונים והרומים מלאות בשמות של אלים טובים ורעים, שהם זה לעומת זה. וכן הדבר גם בעמים אחרים." [ ד"ר שלמה רובין, האמונה בשתי רשויות, גדר פרץ, https://www.goder-peretz.com/haemuna-bishtey-rashuyot ]

בהיותי אדם נטול אל מבחירה, טוב ורע אצלי שייכים לתפיסת מוסר אנושית, שיש לה מקורות רבים, היא לא אחידה ורציפה, תלוית הקשר, אבל מודעת היטב לבסיס החיים הקהילתיים האנושיים [להקות ההומוספיינס יצרו את הבסיס הזה, את הטאבו השונים, את הנרטיבים האכזריים ע"מ לבסס את מושג "קדושת החיים" ואת העונש על נטילתם. המיתוס היהודי הבסיסי שנא את ההוצאה להורג, המתה תמורת המתה, לכן קין נשלח אל העולם, והביוגרפיה שלו בלתי ניתנת למחיקה.]

משאמרתי וקבעתי שיחסי לתקשורת רציונלי לגמרי הרי סוגיית "מאמין; לא מאמין" לתקשורת אינה סוגיה של "טוב ורע", אלא סוגייה כפולת פנים. פן אחד נפשי ופן אחר הוא "צריכה ביקורתית" של ידע ומידע.

אתחיל בפן הנפשי, שאצלי הוא משמעותי ביותר, ואני כתבתי על זה כבר מתחילת המלחמה. הפסקתי לצרוך תקשורת. תקשורת במשמע: חדשות על כל המשמעויות שלהן. המדיה על חולשותיה וחוזקותיה לא אפשרו לי להבין בצורה אחראית מה קורה, כי החרדה שהועצמה באופו אמיתי או כוזב השכיבה אותי על "הרצפה". כאן שוב אני חייב להודות לדבורית שרגל על הבלוג שלה: וולווט אנדרגראונד, שאיפשרה לי לקרוא ולצרוך חדשות לא קלות מבלי לחטוף "התקפי חרדה" או התרגשות-יתר, שמבוקשים ע"י המדיה המסחריות והצהובוניות.

מבחינה ציבורית וצריכת מדיה בקורתית, לעולם אינני מחפש "אמת-שקר", למרות המודעות הגבוהה שלי לכזב שהפך לאמצעי רטורי ממדרגה ראשונה במלחמה על "שוק הדעות" ועל "תודעת אנשים". צריכת מדיה ביקורתית היא איטית מאוד, ובשל כך יש בה יכולת לראות יותר מנקודה אחת על צירי הזמן והאירועים, כי היא משלבת בתוך תהליך הצריכה משתנים נוספים כמו: תועלת, מטרות, היכן מתפרסם, מי מפרסם, מי מתווך, היסטוריה ארוכה וקצרה של כלי הפרסום, וכמובן הצורך של שלטון, כל שלטון לשרוד והצורך של כל יחידה לאומית-גיאוגרפית או פליטית או אידיאולוגית להמשיך להתקיים.

רק כשיש עובדות מוחשיות-מוצקות ובלתי ניתנות להפרה צרכן ביקורתי יגיד: מקבל/דוחה את העובדה כאמת. ברם, הפרשנות היא שיש כצרכן ביקורתי לעקוב אחריה.

האם דוברי הממסד משקרים?

האם שקר אחד צובע את כל השאר בשקרים?

כקורא אדוק של מגזיני תקשורת אינטרנטיים בהם נערכות חקירות מדוקדקות - החל מהצלבת עדויות "שלנו", המשך בהצלבת עדויות שלנו ושלהם וסכם בהצלבת עדויות גם מהעולם, אדם מקבל תמונה מאוזנת יחסית של המדיה הישראליות השונות, תהליכי הצטבעותן בכחול ובריחתן מאדום וגווניו הדהים.

אשר על כן

אם אתה משקר - כדאי שתהיה לך סיבה טובה

אם אתה אומר את האמת - כדאי שתהיה לך סיבה טובה

317 - משפחתי וחיות אחרות

 מאז שאנחנו נשואים, עד 2022 חיו אתנו כלבות. רובן מאומצות, מהרחוב ממש. אני מנסה להיזכר ב- 1991, מלחמת המפרץ, ודבר אינו עולה בזכרוני. אבל אם אינני טועה, לקחנו את הכלבה שלנו אתנו לירושלים, והיא בלתה שם יחד עם הכלבה של חותני וחותנתי.

במלחמה הנוכחית אין לנו כלב בבית, כך שהבעיה אינה בפתחנו. אבל מהכירי אותנו, היא היתה קופצת לזרועותינו ומקבלת מנות גדושות של אהבה.

הבן שלי מטפל קבוע בכלב שלהם, שהוא גם שותפו המקצועי. אמפיארטי כתבה על הקשיים של בתה המטפלת, קשיים דומים עוברים על בני ועל הכלב שלו, כי הוא מטפל אך ורק בילדים.

כמה אני רוצה כלב זעיר, לא גזעי. תינוק כזה.

אין בנמצא לאימוץ. תמורת 5000 אמצא, אין ספק.