36 - יוסף ליכטנבום

יוסף ליכטנבום

עוד דוגמה עצובה לאיש רוח שפעל רבות בתחום התרבות והספרות העברית, ולפחות בגוגל אין מצאי רב עליו, ואין גם ביוגרפיה ראויה למעט עשר עד עשרים שורות.

השיר הראשון מוקדש לביאליק, שנפטר שנה אחר כך [1934]. בעיקר מצא חן בעיניי החרוז : בית ראשון – אבבא, בית שני – אבאב. החרוז כנהוג בפואטיקה של ראשית המאה ועד שלהי שנות החמישים היה מפגש מצלולי אבל גם נושא משמעות, פעמים רבות החרוז הדגיש משמעויות, תמות, כיוונים סמנטיים. עתים הוא גם "חתר" תחת התימה השלטת ואז הפך לאירוני. בשיר הזה – החרוזים משתתפים בהערצת המשורר, יפי ראייתי, גובהו הרב – על הכף, מעל לסערה, המאפשר לו מבט מיוחד. [ האם התכוון לרפרר ל"גילוי וכיסוי בלשון"? ] עם זאת, בבית השני יש אמירה מוזרה משהו – החרוז "כתב-טחב" כמו מרמז לאיזו סטגנציה? השורה האחרונה בשיר "הוא בקרבו יגדל כאבן כסויית טחב" – הוא הכוונה לים, יש כאן מעין "מיקסמטפורות" ממש לא ברור.


השיר השני נכתב לילדה בת 8.* בשיר הזה היסוד המצלולי הוא המרכז – שם השיר – בבית הראשון המצלול החזק של אותיות שיניות: ש, שׂ, ס, ז, כך גם בבית השני, עם דגש מה לרי"ש. החרוז אגב מודרני ממש, לא נשען באופן בולט על דמיון עיצורים כתובים אלא על הדמיון הצלילי בשמיעה. השיר לילדה לטעמי ממש מקסים, ציורי, משחקי, מנסה לשלב מראה וצליל למקשה אחת.
מקור השיר – עיתון דבר 1933, 8.1

ביוגרפיה – לכסיקון הספרות העברית החדשה ; ויקיפדיה - יוסף ליכטנבום

ביקורת על אנתולוגיה שהוציא לאור - מרמח"ל ועד ימינו

ביקורת על ספר שיריו - משני חופים של יוסף שה-לבן

*תודה ל- ur31 על התיקון

35לוי בן אמיתי

לוי בן אמיתי

כולנו מכירים את "שדות שבעמק" של לוי בן אמיתי, שירים נוספים ומולחנים. ברם האיש מדגניה ב' היה משורר שפרסם שירים רבים, פרסם כמה ספרי שירה, וכמו רבים אחרים, לא הצליח להגיע למעמד הממלכתי הנפלא, שבזכותו ילדי ישראל לומדים שיר אחד שלך, לפחות, לצורך הצלחה בבגרות. 

כמשוררים רבים בני עליה שניה או שלישית, משל הנמלה והצרצר נפל אצלם על אוזנים כבדות מאוד, ללא יכלת לראות את ההומור או האירוניה שבמצב הנמלה ובמצב הצרצר. כך, בשיר הכבד והמסויט הזה, שאולי מרפרר לרעב בישראל בתקופת תנ"ך, או למצור על ירושלים או מצורים אחרים ] למשל בזמן עזיבת דגניה והקמת דגניה ב'? ]– השפע והעמל הוא לצורך צבירה לא לצורך צריכה. 

הסגפנות הקשה תולדת הקמת הישובים בארץ וההיסטוריה הישראלית-פלסטינית. 

כדי להדגיש את ענין השיבולים- אגירה- מצור ורעב הוא משתמש ברפרן "פנימה השבולים" והפיפורה "עמל הנמלים".

מקור השיר – עיתון דברביוגרפיה – ויקי ; ידיעה ב- MYNET; זמרשת

ביוגרפיה - לוי בן אמיתי, ויקיפדיה

34 - אנדה עמיר פינקרפילד

אנדה עמיר-פינקרפילד

על שפת הים
אתמול על שפת הים
אספתי צדפים,
בניתי רחובות,
כבישים,בתים יפים.
כל חברי הביטו.
והנה עבר גמל,
הרס לי את כל העיר.
לשוא כל העמל!

שיר כלכך קטן ובו זמנית כל כך גדול בגלל שתי השורות הסוגרות אותו. יתכן וברמתו של הילד, הגמל והנמל הם חרוז או מצלול נעים, יתכן והם מסמנים ריאליה אפשרית לגמרי [ לא כיום ובאף חוף ים ישראלי, למעט אולי באילת] אבל כשאדם בוגר קורא את השיר התמונה אחרת לגמרי, יש בה מתחים מובנים מאוד – הראשון הפער בין המדבר לבין חוף הים, למרות שבשניהם יש חול, הרי אין חול חוף הים המבטא עירוניות כמעט מלאה לבין חולות המדבר, המסמנים נדודים, חיים בטבע, היעדר מים ובעיקר ארעיות.

ב- 4 הטורים הראשונים, הדוברת הקטנה ככל הנראה בונה עיר, ההיבט האסתטי מרכזי – צדפים-יפים [החרוז], והדגש הוא באמת על "יפים", כמעט חזון תל אביב הקטנטנה והחדשה על חופי הים התיכון. הבניה קשורה אל הטבע, אל חומרים זמינים על חוף הים.

בארבעת הטורים הבאים, ההתחלה – כל חברי הביטו – התפעלו והתרשמו ככל הנראה, והנה – מילת המפתח היוצרת את העימות הבסיסי בין "הטבע" לבין "מעשה האדם", היפוך כל – עד אשר "לשוא כל עמל".

שיר ממש לא אופטימי, די מדכא ודי מייאש. וזה לילדים או להוריהם?

השיר בנוי משני בתים שחוברו ליחידה אחת בת 8 טורים. החריזה היא אבגב, והוא בבחינת חצי סונטה, יש בו מושלמות צורנית התואמת את תפיסת הבית הראשון של העיר הכלולה ליופי, ומנוגדת במהותה לבית השני, בית ההרס.

מקור השיר – מאמר ארוך על שירת הילדים שלה – כתבה שרה שוורץ

תעתיק שיחה עם אנדה עמיר פינקרפילד בתוכית "לעקרת הבית" מ- 1965

ביוגרפיה – ויקי ; דף הנחייה למורים

33 - משוררים חרדים

צבי יאיר - צבי יאיר – הכהן הגדול בקודש הקודשים

יש גם משוררים דתיים, אולי אפילו חרדים, אבל מקומם לא יכירם במערכת החינוך הרגילה, החילונית, ספוגת שירת "האני" החילונית והספקנית. שימו לב לשיר הנהדר הזה, המתאר את יום כיפור, בבית המקדש, עת הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. מחד העם המצפה לנסים ומאידך הכהן הגדול שהצליח לצלוח את נהר החרדה. מה שמזכיר קצת את שירה של זלדה "כל שושנה" המלים החותמות אותו

"קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
"

בניגוד לזלדה, חצית ים האש אל השושנה [ סמל קבלי/נוצרי/מיסטי ] אצל צבי יאיר, זהו הנהר המחבר אדם עם אלוהיו ותוצאתו אחריות נוראה "פחד איום/ אשר נזרו/ חובק את ראשו".

הפואטיקה של השיר מודרנית, אופיינית לשירה העברית אחרי אלתרמן. אין חריזה, בתי השיר אינם קבועים באורכם, אבל: 4 -6 -4 – 7 בית ראשון ואחרון בהתאמה. האם למספר הטורים ישנה משמעות? ששת ימי מעשה, 7 המספר הטיפולגי של שלמות – השבת? רק שבחכמה רבה, המספר 7 מכיל כאן שבריריות עמוקה, מובנית אצל הכהן הגדול.

מקור השיר – כתב העת מבוע, אתר דעת

ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה ; חב"דפדיה ;

מקור השיר של זלדה, כל שושנה – אביב חדש, רשת אורט

**
בונים הלר

בונים הֶלֶר (נכתב גם בִּינֶם הלר; נהגה "בִּינֶם" בניב היידיש הדרומי; ביידיש: בינם העלער, לעיתים בינעם; בכתיב סובייטי: בינעמ העלער; 25 בינואר 1908 – 12 במאי 1998[1]) היה משורריידי יהודי פולני, מן הבולטים במשוררי היידיש בגוש הסובייטי.[2] מ-1957 התגורר בישראל.מצוטט מויקיפדיה

השיר הזה מציג את המתח בין הזכרון, שאין חפץ בו "אני לא אובה זאת לזכור" לבין התגברות הזכרון הזה, שיש להרדימו באמצעות "גון המרה והסם" [ לגבי הסמים, ידוע היטב שק.צטניק חי את מרבית חייו כשהוא מקבל סמים כדי להיות מסוגל לחיות] בכל נקודה, מקום בו הוא נמצא נוראות העבר והוא מבקש מהכנרת שתגן עליו. השיר בנוי מבחינה פרוזודית לתפארת, 6 בתים, כל אחד בן 4 טורים וחריזה מסורגת אבאב, כמקובל בשירה בת זמננו, החרוז אינו רק קישוט אלא גם תבנית תוכן מובהקת. האנפסט מיצב את התבנית ה"קשוחה" של בתי השיר, ובכך הופך את המתח הבלתי נסבל, הסבל הנפשי והגופני העמוק למוחשי עד כאב.

שיר נוסף –

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

פורסם בתאריך 09/12/2011 על ידי yuvalav

חוברת מספר 49 שנת 2013


הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.


עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.


וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.


הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.


וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.


אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.


שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

מיידיש: בני מר

איך אפשר להשאר אדיש מול שיר כזה, הפורט היטב על כל מניפולציות הריגוש המוכרות, אבל במקרה דנן, כפי שכתב ק.צטניק, אל לנו, אותם שלא היו בפלנטה האחרת, לשפוט. 
השיר מושלם מבחינה צורנית וחלוקת התכנים בו, דרך פיתוח הנרטיב, בשל היותו שיר של אמן מוכשר ובעל מיומנויות גבוהות מאוד. השיר בן 7 בתים, החריזה אבאב מוסיפה לרמות הריגושיות החזקות שבשיר. אין בשיר סנטימנטליזם "זול", אבל היסוד המלודרמטי חזק, מכאיב.

שוב אני משתאה על כך שבמרשתת בעברית יוצרים רבים לא זוכים לפרסום עבודתם או זוכים למידע מועט עליהם. דווקא הלר, משורר אידי שזכה לתרגומי שיריו ראוי ליותר תשומת לב. שני השירים קשורים לשואת יהודי אירופה, אבל שניהם מציגים גיוון פואטי בלתי רגיל, ידיעת המתח הבלתי נסבל בין פאתוס וסינטמנטליות.

מקור השיר – עיתון דבר, 1957
מקור שיר שני – קול לובלין
ביוגרפיה – ויקי ;

32 - יל"ג

סוֹף דָּבָר / יהודה ליב גורדון

(לשרה שפירא)


לֹוֶה אָנֹכִי; חוֹבוֹתַי
עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹתַי –
שַׂעֲרוֹת הַזָּקָן וְהַפֵּאָה,
וּבְרֹעַ מַעֲמָדִי
אֵין לְאֵל יָדִי
לְשַׁלֵּם גַּם עֲשָׂרָה לְמֵאָה.

וּבְכֵן הַמְּעַט אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי
יַסְפִּיק לָךְ לְתַשְׁלוּמֵי מנְחָתֵךְ,
וְאֶת יֶתֶר הַשִּׁירִים הִנַּחְתִּי
לְמַתְּנַת-דְּרָשָׁה בְּיוֹם חֲתוּנָתֵךְ,
אֶפֶס כִּי תְמַהֲרִי לִמְצֹא לָךְ חָתָן
בְּטֶרֶם יִקְרְאוּנִי לִסְעֻדַּת לִוְיָתָן.
יְהוּדָה הַלֹּוֶה.

בעיני זה שיר יפהפה. מעין שיר מוסר ותוכחה, אבל כלפי עצמו. כלפי חוץ הוא בהחלט מעין הלקאה עצמית, עד אשר מגיעים לשורה השלישית בבית השני, המעלה את האפשרות שהחובות הינם שירים. שהרי שרה שפירא הכירה את יל"ג והם קיימות תכתובת בת שנה ביניהם. :

"

שרה שפירא מתוך: קול עלמה עברייה : כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה > קול עלמה עברייה כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה > חלק שני מאמרים ומכתבים גלויים בעיתונות

שרה שפירא שהתכתבה עם יל"ג ונודעה בשירים עבריים שכתבה , פרסמה מאמרים קצרים בעיתונות התקופה . בהספד שפרסמה שרה שפירא בשנת , 1897 על אחד ממשכילי הזמן שמת בטרם זמנו , היא מונה את שבחיו כאוהב השפה העברית , כמשתתף תדיר בכתבי העת העבריים וכפעיל למען החייאת השפה העברית . הכותבת רואה עצמה כחלק מן החוג הפנימי והפעיל של אוהבי העברית , ומתוך התיאור מתגלה גם ההווי המיוחד של המשכילים המקפידים על הדיבור העברי . מתוך : המליץ , , ( 10 . 1 . 1898 ) 37 גליון . 288


אם כך, הגישה הליצנית משובבת נפש, היא מרחיקה את דימוי המשורר הסובל והמתענה ומעלה דמות שנונה, בעל הומור ואירונית בהחלט.

יש לחזור וללמד את ילג, את שיריו הקטנים והנפלאים.

מקור – פרויקט בן יהודה

שרה שפירא – קול עלמה עברייה

31 - הבת השובבה יל"ג

מַה-תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים?
זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה.

(ירמיה מ"ט, ד).



בְּעֵמֶק הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנָּה פֹּרַחַת,
נוֹתֶנֶת רֵיחַ טוֹב וּמְלֵאָה נַחַת,
בִּגְאוֹן קוֹמָתָהּ וּבִשְׁלַל צְבָעֶיהָ
כִּבְתוּלָה עוֹלָה מִן הָאָרֶץ מַרְאֶהָ.

– שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים הֲדַר עֲמָקֵינוּ
בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹשְׁבִים עַל אַדְמָתֵנוּ,
עֵת אֵת וּמַחֲרֵשָׁה עוֹד לֹא זָנַחְנוּ
וּלְמֹאזְנֵי מִשְׁקָל יָדֵנוּ שָׁלַחְנוּ! –

וּבְכַרְמֵי עֵין-גֶּדִי בִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם
תֵּצֵא בַּת יִשְׂרָאֵל יְפַת פַּעֲמַיִם;
בַּת עַמִּי-נָדִיב מַעֲדַנֹּת טוֹפֶפֶת
כְּשׁוֹשַׁנָּה חַיָּה לָעַיִן נִשְׁקֶפֶת.

וּצְעִיף הַצְּנִיעוּת עַל טֹהַר פָּנֶיהָ
תַּשְׁמִיעַ הוֹד קוֹלָהּ, תַּשְׁפִּיל עֵינֶיהָ:
"בָּחוּר, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּיֹּפִי,
תֵּן עֵינְךָ בַּמִּשְׁפָּחָה אֵין בָּהּ דֹּפִי".

בִּשְׁתַּיִם אֵלֶּה הִתְפָּאֵר יִשְׂרָאֵל
עֵת נֵר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ עוֹד יָהֵל
וּבְלִבּוֹ הִתְנוֹסְסָה רוּחַ אֲבוֹתָיו:
בַּהֲדַר עֲמָקָיו וּצְנִיעוּת בְּנוֹתָיו.

פִּתְאֹם רוּחַ מַשְׁחִית, רוּחַ שִׁדָּפוֹן
נֵעוֹר מִבָּבֶל, בָּא מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן,
בִּמְקוֹם כָּל הַבִּרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת לַבַּעַל
וּכְבוֹד הַנָּשִׁים עַל מִזְבְּחוֹתָיו יַעַל;

רוּחַ מַשְׁחִית זֶה, רוּחַ זִלְעָפוֹת
מִשֵּׂאתוֹ תּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָפוֹת,
עָבַר בַּשָּׁרוֹן וְחָלַף בִּיהוּדָה,
נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה.

וּבְצֵאת בַּת יִשְׂרָאֵל בַּשָּׂדֶה לָשׂוּחַ
פָּגַע בָּהּ פִּתְאֹם וַיִּתְקְפֶהָ הָרוחַ,
וּבְחֵיק הָעֵמֶק הִיא נָפְלָה כָּרָעָה,
בּוֹסְסָה שׁוֹשַׁנָּיו וּצְעִיפָהּ קָרָעָה.

מִנִּי אָז צְנִיעוּת בַּת יִשְׂרָאֵל חָדֵלָה
וּכְבוֹד אָבִיהָ לָאָרֶץ חִלֵּלָה,
גַּם מֵעֵמֶק הַשּׁוֹשַׁנִּים גָּלָה יְקָרוֹ
נָס לֵחוֹ, פָּג רֵיחוֹ, פָּנָה הֲדָרוֹ.






כולם יזכרו ליל"ג את "על קוצו של יוד" ולא יקראו את שאר שירתו. שלטעמי, קריאה ורלוונטית גם בימינו אנו. מלאת חכמה , אירוניה וכן, גם קיטש – מה יש?! צעירים יכולים לרוות ממנה נחת.


הקפיצה שעושה יל"ג מעמון אל "בת ישראל" מרשימה במיוחד. תיאורי טבע והרמוניה מלאים, מזכירים כמובן את ז'אנר האידיליה, שבה התמחה אחריו טשרניחובסקי וגם שמעוני. האידיליה או הפסטורליה שבמהותן מציגות עולם מושלם, אשר מתמוטט ונהרס אט אט. ברם, אך מסורת היא בשירה העברית מאז ימי הביניים ובתהליכי הדרשנות יהודית להתעלם פעמים רבות מההקשר שהפסוק מצוי בו, כדי לבסס אמירה כזו או אחרת.

כך השיר הזה, בן תשעת הבתים, והציטוט מירמיהו. חמישה בתים מוקדשים לצניעות של בת ישראל הקשורה ליפי העמקים, ליפי אור השמש וריקודי הצנועה מכולן. ארבעה בתים לרוח המשחית מהמזרח ומהצפון. מנערה טהורה הופכת בשל "הרוח הרעה" לאחת שבחיק העמק מתהוללת, צעיפה קרעה. והנה אף כאן ירמיהו א' 14 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. "

לית מאן דפליג ששיר זה הוא בעצם מעין "חיקוי " של נבואת ירמיהו מפרק מ"ט, אפילו הבחירה בתיאורי הנוף השונים " לא רק ביציאת בבל צפות ועולות תמונות מחיי הצאן. גם בשיבת העם לארצו רואה הנביא את העדר השב אל נווהו )כשם שאת חורבן העם הוא רואה כתוצאה מתעיית צאן ישראל מנוהו אל הרים זרים(. נבואות-הנחמה הליריות ביותר משתפכות בתיאורי עם ישראל כ"צאן האובדות" אשר שבו אל מרעיתן ואל רועם האהובים )נ׳,יט(: ׳ְוׁשַב ְב ִּתי ֶאת ִי ְשָׂר ֵאל ֶאל ָנֵוהּו ְוָרָעה ַה ַּכְר ֶמל ְוַה ָּבָׁשן ּו ְבַהר ֶא ְפַרִים ְוַהִּג ְלָעד ִּת ְשַּׂבע ַנ ְפׁשו׳. מה נוגעת אל הלב התמונה הזאת של עם ישראל הרועה שוב בהריו הדשנים כרעות הצאן בנוהו, אך לא רק במשל ידבר ירמיהו. עיניו כלות לראות לא את עמו בלבד רועה בהריו, אלא את צאנם ובקרם ממש, אלה היצורים אשר הם חלק בלתי נפרד מחוויית חייו הוא וחיי העם.

(מתוך: נגה הראובני, אור חדש על ספר ירמיהו)

 

האם באמת רק שיר חיקוי לנבואות ירמיהו, שביאליק אחרי יל"ג הרחיב והעצים. מיהו או מיהם מטרת הזעם/הכעס של המשורר? מיהי בת ישראל או נציגי ישראל שבבל "רוח רעה" נכנסה בו? 

ביומן של יל"ג מצאתי אזכור משנת 1891, על שליחת השיר לפרסום אצל רבניצקי :

 יועש"ק, ח' טבת.

שלחתי שני מכתבים, אחד לרבניצקי עם השיר "הבת השובבה" והשני ל"הצפירה" עם המאמר "מרפא לשון".  דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה

עם זאת, לאחר קריאה מרובה של ביקורות, הערות, מונוגרפיה שלמה, לא הצלחתי לגלות את תאריך פרסום השיר, השארתי שאילתא בספריה הלאומית. כשאקבל תאריך, אכתב כהערת תגובה המשך לטקסט.
- - - -

יש מקום  להתייחס לפרוזודיה של השיר: הבית בן ארבעה טורים, חריזה אחידה של אאגג ומשקל אחיד - חיבור של שני משקלים - אנפסט ואמפיברך בשיטה הטונית-סילאבית.

יודגש שהחריזה נושאת משמעות מובהקת, ועיקרהּ הדגשת רעיון העולה בתוך הבית בשיר. אבדן הצניעות המינית למען פריצות אלילית, פאגאנית. הטבע מלא ההוד הופך "גם מעמק שושנים גלה יקרו" [ בית 9 ] לדוגמה, בית אחרון: "גלה יקרו/פנה הדרו" אמנם אין זה החרוז הכי מומלץ, אבל הוא בונה בהצלחה רבה את צורת התקבולת הנרדפת, ומוסיף על הטור האחרון שבשיר שכולו אבדן. וזו הרי מהות השיר האפי, המושלם בצורותיו הפרוזודיות החופף את האידיליה - מתמונה מלאת שלמות, כמעט גן עדן אל ההרס והחורבן. לא בכדי תמונת גן העדן ופיתוי האשה, בת ישראל, על ידי הנחש נמצאת בתשתית התמטית של השיר .  המעבר הוא משירה וריקודים של בת ישראל הצנועה , חגיגות ט"ו באב אל עבודת הבעל ופולחני המין המקובלים ב"במות".

מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד

ירמיהו מ"ט

פרשנות על פרק מט ירמיהו

דבריום ביומו, יומנו של יל"ג משנת תרנ"ב, פרוייקט בן יהודה

קריאה נוספת מומלצת

יל"ג, דבר יום ביומו, פרויקט בן יהודה

שמואל לב ציטרון - יל"ג, מונוגרפיה, פרויקט בן יהודה

הלל הלקין, היכן היא מולדת היהודים? 13.5.2016, אתר מידה

30 - דוד שמעוני

דוד שמעוני

שיר הנודד
מילים: דוד שמעוני


מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
בנדודי אינסוף
נפשי מה מתענה.

מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
אשר בקן הטוב
תנוח שאננה.

אהה, כעוף נדוד
אנוד אני גם כן
אך עת איעף מאוד
לנוח אין לי קן.
- - - - - - -

קטע מתוך האידיליה – יובל העגלונים:חצרות (מתוך "יובל העגלונים"), דוד שמעוני

ישינה חצרות,מוצפת בנוגהות הלבנה המלאה,

הבהיק כמרוחץ בחלב הסיד על כל כותל וגדר

(גדרי אבנים לחצרות וגובהן כאמה וחצי

עד כי כל חצר כמבצר מעט, מפני אויב למחסה),

אולם הטיח הלבן משווה חן שלום ושלווה

על המושבה הנאה אפופת פרדסים וכרמים,

יגדל זה רושם השלווה ביחוד בליליות הבהירים,

חרש כי יצוף הסהר בתכלת הרווה, הגדושה,

יצוף לאט, בלי היחפז מעל למושבה הישינה,

דומה לשומר בוטח עומד על מצפה גבוה,

צופה ומביט מסביב בעין בוחנת ומנוסה, תר בבת אחת את כל המושבה מכל עבריה,

הנה הוא סוקר רחוב "הקייטנים" עם ששת "היכליו",

בעלי שתי קומות ובנויים בטעם אדריכל מקומי,

שפע מרפסות, אכסדרות, יציעים, עמודים וצריחים,

חציים הגגות משופעים וחציים שטוחים עם מעקה,

סגנון משונה, מין בליל של בגדד וברדיצ'ב גם יחד…

מציץ בזהרו השלו את כל המושבה הנמה, החל מרחוב הקייטנים וכלה בשכונת ברכיאל,

בה התימנים יגורו. ויפה השכונה בלילה.

בתי החומר הקטנים, שככה עלובים הם יומם,

עתה מוכספים יזהירו בזוהר צנוע, חגיגי.

שיחי הפרחים המעטים הצומחים על יד הפתחים,

פרחי ערב הריחניים, מתימן הרחוקה הובאו,

נראים כחיים ורוגשים בזוהר הטללים המפרפר…
- - - - - - -

לא רבים יודעים שרחובות שונים בארץ בשם "שמעוני" קרואים על שמו, בוודאי בתי ספר רבים מספור. אני מקווה ששם לפחות שומרים את זכרו.

אני זוכר גם את השיר – שיר הנודד וגם את יובל העגלונים שהיה במהדורת כיס קטנטנה, ולמדנוהו בבית הספר.

השיר "שיר הנודד" זכה לביצועים קאנוניים לגמרי, אסתר עופרים בוודאי. לגבי הקטע מיובל העגלונים הוא מצביע היטב על אופיה של האידיליה האזרחית, הריאליסטית והניסיון למיפוי אפי נרחב של המציאות. בעוד שיר הנודד מכיל יסודות מעין-אלגיים, יגון ועצבות מעודנת ונעימה, הרי הקטע שהבאתי רק מציע תמונת נוף שאין בה "נחמה", אולי עתיד? אולי..

---

מקור השיר – שירונט

מקור הקטע מהאידיליה – האתר לתולדות רחובות

ביוגרפיה – ויקי, לכסיקון הספרות העברית החדשה, פרוייקט בן יהודה

אסתר עופרים - שיר הנודד

29 - ביקורת פואטת

ביקורת פואטת

https://www.facebook.com/shirapoetet

ביקורת פואטת // אריק בנדק-חביב

רשימה שפרסמתי לפני כשלוש שנים בכתב עת, בפייסבוק - מצאתי בינתיים רק שיר אחד. למרות העדר השירים, הרשימה משקפת את העמדות הבסיסיות שלי כקורא שירה.

סקס עם קדושים או תשוקה חוצת מגדרים, טוהר הגזע או קוקטייל אשכנזי-ספרדי? המבקר שלנו סוקר את השירים שעלו עד כה בשירא פואטת. מדור חדש

• השיר הראשון של מאיה לביא נקרא "תינוק". השיר הזה בהחלט הביא את הבקשה של מקימי הקבוצה להדהים, להיות פואט, לצאת לגמרי מהמוכר והידוע. המשחק בין הספר לבין התינוק, היות התינוק-אתה (הספר, בן הזוג) תוצר ל"יום רע, יום חולה". זה שעצם נוכחותו נסבלת, "גם אותך צריך".

December 30, 2013 · 

14.2.13

בימים טובים נולדים תינוקות טובים.
ביום רע נולדת אתה.
תינוק עם כרס. ספרון שירה קטנטן של אלדן בכיס חולצתך. 
אותיות קטנות. שירה גדולה, אמרת.
אני המשכתי, כתבתי. סובבתי את הגלגל,
אתה תבעת חצי ממנו וביום פקודה לקחת עוד שליש.
בימים רגילים נולדים תינוקות רגילים.
בימים חולים נולדת אתה.
תינוק אוקטן 95 וסוודר. וזה בסדר. גם אותך צריך.
ספרון שירה קטן בכיס החולצה. אותיות קטנות, שירה גדולה
ואני כתבתי וכל שורה-דמעה.
ואתה ינקת,
תינוק עם כרס וספרון שירה.

בהצלחה אנשים טובים מאוד

https://tinyurl.com/y5c2bfjp

• השיר השני של אנה שרר, "חצאית", מתחיל בתמונה ארוטית מאוד, ממשיך לישו ומשם למחוזות אחרים. שיר מפתיע, אם כי סקס עם קדושי הדת אינו דבר חדש לגמרי, וגם הקניבליזם הקיצוני בסיום השיר, הכולל גם קניבליזם עצמי, "אתאכל" עם רפרור לסנה הבוער.

• השלישי של ינון ניר, "שירה היברידית", אינו מסתתר מאחורי המסכות הספרותיות-שיריות, והוא בוטה לגמרי. זהו שיר פוליטי המעלה את סוגיית בני התערובת (היברידים) בחברה הישראלית, בה הקיטוב מזרחי-אשכנזי מאבד את הצפון. השיר משתמש בביטויים טעונים כ"טוהר הגזע".

• שירו של אלכס נץ, "בלי ביצים", הוא הרחבה של הביטוי העברי "לאכול בלי מלח" – דבר המצביע על כוחנות ואלימות מחד, ותחושת נחיתות וכעס, מאידך. זה שיר בוטה במיוחד, וייתכן, שכל קיומו הוא הפרובוקציה עצמה, בתקופה בה הדיבור התקין שולל פנייה כזו. יש בו משהו חי, אמיתי ומצפצף על מוסכמות הדיבור.

• טל קלנר בשיר "שטיח", מספרת לקורא את כל האגדות הידועות בשיח הסטריאוטיפי אודות "מזרחים חמי לב", משפחות גדולות לעומת האשכנזים הדוממים, המנוכרים זה לזה, אפילו בתוך המשפחה. העמדה של האשכנזי באה מקנאה, הערצה, השתוקקות ורצון להיות כמו – היפוך של התפיסה המקובלת של יחס האשכנזי למזרחי. הבית האחרון והחזק, הופך את השטיח, וכמו בשיר הקודם – יש בו משחק בביטוי עברי "לטאטא מתחת לשטיח" כשהוא הופך למציאות ממשית, עת הוא מורם והכל מתגלה.

• השיר "ללא כותרת" של גל ברזילי, מקרקס את התודעה המגדרית. באין מגדר, אין גם אישה ואין גם זין או זקן. שיר יפהפה. השיר הקצרצר הזה, משחק נהדר בדימויים השונים של זכר-נקבה, בסטריאוטיפים הרגילים והמקובלים, עד כדי ביטול סופי של הבסיס הביולוגי, המשפיע על התודעה המגדרית. הבסיס התודעתי המורכב, מבטל לגמרי את הבסיס הביולוגי למין ולמשיכה מינית, הסטריאוטיפית.

• "להוציא למישהו אחר" של יגל הלל, מתכתב בראש ובראשונה עם העברית העילגת משהו בטורים: "קימטתי … שהרגע..", במקום "כשהרגע". לעתים זה מייצר קשיים בהבנה של הנאמר, ולא תמיד הדיבור הוא השפה האידיאלית לשיר, מה גם שהפואטיקה של השיר הזה איננה עברית רזה או שפה נעדרת מטאפורות מורכבות, נהפוך הוא. המטאפורה המופלאה: "כמו זו שעכשיו / קימטתי לזכוכית בחלון" – צובעת את השיר כולו במורכבות האמיתית של יחסי בנים-הורים-אהובות.

• השיר האחרון במקבץ השירים שהתפרסמו עד עתה, הוא של שושי קלאס, "השתדלתָּ". השיר בן שש השורות מנסה להצביע על הניכור הבסיסי בין גבר לאישה. הוא מנסה לעזוב ללא רעש והיא, גם מתעוררת וגם נמחצת תחת תרמילו הקורס. הייצוג של הגבר באמצעות התרמיל מציג את דמות הנווד, אורח לרגע. התבנית "הסיפורית" בשיר מעניינת במיוחד וגם בו יש בו יסוד של הפתעה וניסיון לברוח מהפואטיקה הקונבנציונלית.

מקריאת שמונת השירים עולים כמה קווי דמיון ברורים:

• עברית מדוברת – ניסיון למצוא שירים ששפתם עברית בת זמננו. גם אלה כמו הלל, החובבים את הצורניות המורכבת של דור "כותבי הטורים" (אלתרמן וחוּגו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת).

• כאן ועכשיו – הוא התימטיקה המרכזית של כותבי השירים, כל אחד מנקודת המבט האישית והייחודית שלו.

• פרוזודיה (דפוס דיבור) – הבית הוא בחירה של הכותב, וכמו הרבה שירים הנכתבים במאה האחרונה, צורת הבית, קיטוע השורות כפוף ל"רגשות" הדובר. גם החריזה מקרית בחלקם, כאשר היא כבר נמצאת.

• הכל אישי – אין "קול כללי", חברתי, תרבותי או לאומי, אם כי בשיר של ינון ניר, ישנה אמירה חברתית כללית המשתלבת בקול האישי. אך הקול האישי, מסרב להפוך ל"אני מוכלל", שאפיין את השירה העברית עד שנות ה-60 לערך במאה העשרים.

קריאה נעימה!

*הכותב הוא בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, עורך שירה ומורה לספרות.