אחד מטובי העיתונאים שעבדו פה בארץ, שטיפח ועודד, אורי אבינרי, עד שרבו, ואז יצא ספרו הידוע "הנידון: אורי אבינרי" היה אהרון בכר. באחת מכתבותיו הוא התגאה בכך שהוא בין הבודדים שאין להם רשיון נהיגה. [גם לאבי לא היה ]
אז גם לי אין
מעולם לא היה לי
אף פעם לא פתחתי ספר תמרורים
השגחתי על הכיתה שלי כשלמדה "נהיגה מונעת" לקראת הוצאת רשיון נהיגה
וכך
תחבורה ציבורית הוא אמצעי השינוע שלי ממקום למקום
על אף שאני שותף מלא ברכישה ובתחזוקה של המכונית, היא איננה משפחתית אלא בלעדית של בת זוגי.
כך אני מרוויח אפס הצקות, הטרדות, נסיעות לכאן או לשם, מציאת חנייה או קללות לראש העיר שלנו.
כך אני גם נפטר מאירועים שקשה להגיע אליהם בתחבורה ציבורית, ויותר מפעם כל מיני מפמ"רים [מדריכים מרכזיים, מתוֵי מדיניות הוראה, אחראים על הדרכה], שלא ידעו לומר לי איזו תחבורה ציבורית מגיעה למקום X, פטרו אותי [לשמחתי הרבה] ממפגשים חסרי תועלת, משעממים רצח.
כך גם בביה"ס למדו: הוא לא נוסע בטרמפים כי לא נוח לו, הוא לא יסע שלוש שעות באוטובוס, אין סיכוי שיקח מונית אם אין החזרים - הרווח כולו שלי, החסכון לחשבון הבנק גדול.
נדמה לי, שמאז ה"סצינה" האחרונה שעשיתי לאיזו פסג"ה [ מקום בו יש השתלמויות מורים = פיתוח סגלי הוראה ] הם מקפידים לכתוב בדיוק איזה קווי אוטובוס מגיעים בכל פרסום שלהם.
וכך פעם אחת טעיתי ונסעתי עם איזה אחד לאיזו פגישת פורום וקללתי את הרגע שהסכמתי לכך, ואז בפעם אחרת הסכמתי שגברת תיקח אותי, וקללתי כפול שתיים, עד אותה אשה מקסימה עם חוש הומור משגע, שידעה איך לעורר בי תחושה של שוויון כשהסכימה לקבל כסף עבור נסיעה ארוכה, ולא חשתי שעושים לי "טובה". בעקרון, נפטרתי, כרגיל מהרבה מפגשים שהיו מקובלים בסצינת האינטרנט בשלהי שנות ה- 90 ובראשית המאה הזו.
לאחרונה - משמצבנו הכלכלי השתפר דרמטית, אני מרשה לעצמי פעם או פעמיים בחודש להגיע לרופא רחוק במונית. הרי באופן טבעי, מי שגר במרכז ה"פיילה" לא צריך לנסוע לשום מקום, ואם זה ענין של "יציאה" הרי יש לגברת מכונית.
