יום שלישי, 30 באפריל 2019

8 - פואטיקה של הפתעה, שיר של מגי [ 2004 ]




שיר של מגי

רוחות חורף סימנים של כנפיים

פורסם לראשונה בפורום לכתיבה יוצרת זמ"ש



בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר באו ויצאו כמבקרים אשר עינם ללגימה. שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית כטיוטא ליצירה הפיוטית הגדולה


ה א ה ב ה.
הבדידות ממלאת-המקום הסירה את המסכה מעל הפנים,
לפתע, הציץ המוכר והידוע, בונה בי ארונות קטנים של מתים.
בשימוש פרוע של ביטויים גסים עם מבט מסוקרן באורחים המשתקעים
מציבה רגל בעקבות רגל
מדלגת תירוץ ועוד תירוץ ועוד
מאיטה, ממהרת, מבלבלת מושגים
כבר למעלה ממחצית מסע ססגוני ללא אות לסיום או הכוונה בשלטים
להרטיט על הגב זוג כנפיים שקופות אווריריות בבטן רגשות פרפרניים
להלך על מעקה בגבהים מטלטלת שלישיית מתכתשים;
יצר הרפתקני, מוזה קפריזית ואשף סיכונים.
ומבליחים בשמיים זנבות של כוכבים
מופע אורקולי
קרנבל מחריש של תופים ו
פתותי שלג על המיטה באיטיות נופלים
להתנות אהבה עם שד חושפני.
-



מה קורה לנו כאשר אנו קוראים טקסט? מהן המחשבות המתרוצצות בראש המתחברות לטקסט, ועתים מתחברות לדברים אחרים לגמרי. הטקסט/השיר [אני מהסס אם לקרוא לזה שיר, אם כי יש בו מן השיר] הזה, כשקראתי בו הוא עורר בי תגובה הרבה יותר מורכבת מהרמת גבה, או אטימות ריגשית. כמובן שבהיותי חבר של הכותבת, מלכתחילה תגובותיי מותנות בדברים נוספים. אבל וברם ואך [חחחחח, לכל אלה המחפשים את "חוסר היושר של המבקר/הקורא או הוכחה ניצחת שפרשנות היא ענין סובייקטיבי] יכולתי באותה מידה להשתעמם ו/או לא להגיב [אההה, לזה אין תגובה].

ובאשר לטקסט השלם, אני מאוד אמביוולנטי ביחס אליו. מצד אחד יש בו עוצמה תיאטרלית, סוג של "מאז'וריות מוזיקלית הכופה עצמהּ על הקורא, וכך הקורא רואה את המחווה, התפאורה ולא את הדבר עצמו.וכך הדיבור האומנותי הופך לקיטש, לג'סטה ריקה, לקישוט, להפעלה מניפולטיבית של הקורא.

יש להעריך יכולת רטורית מהסוג הזה. בקריאה ראשונה הקורא מתרגש, מתנשם, חסר מנוח מאי-ההבנה מההפתעה. מן הצד השני, כשנעלם הברק הריטורי, ישנה רק ריקנות אחת גדולה "הבדידות ממלאת-המקום " .

כאשר אני בודק את שתי התייחסויותיי לטקסט הזה, אני מבין שהפעלתי קריאה דיאלקטית. אני שואל את עצמי: מדוע אני קורא כך את השיר?


האין אפשרות למצוא משמעות בטקסט ללא ארגונו מחדש בשתי רמות נוגדות/סותרות? האם אני מחפש "מתחת לאדמה" משמעות? קריאה דיאלקטית היא קריאה סוערת, רבת תהפוכות, לא מתיישבת עם הסברים לינאריים או הירארכיים או היסטוריים טיפוסיים. זו קריאה המנסה לתפוס את "כוליות" הטקסט, מנסה להצביע על התנועה בתוך הטקסט. הטקסט הזה כולו תנועה. אלא שלצערי התנועה בו היא לשום מקום. בוודאי יש תנועה מלמעלה - ללמעלה: עליית גג - גרדום, מחיים למוות, מלמעלה - למטה : שלג/ שַׁד/שֵׁד. אלא שתנועה זו בתוך הטקסט, צפויה מייד כאשר נכתב "א ה ב ה" [פיזור אותיות במקור]. מרגע זה, התפאורה הבומבסטית של שלוש השורות הפותחות את הטקסט מתפרק ברעש צורמני ולא מוצדק.

עם זאת, לי ישנה תחושה של חוסר מודעות מלא לתהליך ההתפרקות הרטורי הזה, כי המשך הטקסט מצביע על עיבוד מילולי-שכלתני, על חיפוש אחר "ההפתעה". הפואטיקה של ההפתעה , מאפיינת מאוד את השירה שנכתבת בארץ בשנות השלושים והארבעים [אלתרמן, אלכסנדר פן, למשל] ובוודאי יש בה מהסימבוליזם הצרפתי. אבל אפילו ההפתעה לא מצליחה להגשים עצמה לכלל שלם, כמו בדוגמה הזו:

בחיפוש אחר המלאכים בעליית הגג הגיבורים של קארבר ושיקספיר ... שותפים להרהורים על גרדום העליבות בראנו שמחה שימושית

ההפתעה בחיבור של קארבר ושייקספיר גיבורים ואנטי-גיבורים , מעין חיבור של שני ניגודים מהותיים מתפרקת לה כשהם יוצאים מעליית הגג ומטרתם "שתיה". ההפתעה ברדוקציה של חמש מאות שנות יצירה בשפה האנגלית לכלל "שתיה" כאשר הבסיס להיותם יחד הוא "חיפוש מלאכים", לא פחות , מתפוררת אל מול חוסר השחר במסקנת החיפוש שלהם, מה גם שאח"כ "אנחנו הופכים לחלק מתהליך "בריאה" של שמחה שימושית? במלים אחרות, הטקסט מורכב ממלים שאינן מתחברות לשום היגד סביר והגיוני, אם כי על פני השטח יש "משמעות" במלים האלה הבאות זו אחר זו. אין זה טקסט פוסטמודרניסטי כי אם טקסט שעוצב בצורה שכלתנית או רטורית-מגמתית מבלי להבין את התוצאות הסמנטיות של עיצוב זה.

יוצא מהניתוח שערכתי שהטקסט אולי "מפתיע", אבל לאמיתו של דבר אין הוא אומר ממש, ובוודאי אין לו הרבה מה לומר מעבר לריטוריקה שבו. אם כי, בקריאה נוספת שלו עולה האפשרות, במיוחד שלאחר המילה 'אהבה' מופיעה דוברת פעלתנית מאוד, שאולי השַׁד שלה מתעלס עם השלג, שיש כאן ניסיון אותנטי ליצור עולם על טבעי", עולם "קסום" , עולם של "אגדה". או אז הופך הטקסט לסוג של טקסט ארס-פואטי.

אהה, טקסט ארספואטי. טקסט שמלמד אותנו איך לכתוב שירים או סיפורים.

ואז שאלתי את עצמי - היש הצדקה לטקסט מסובך, מפורק סמנטית, קופץ קפיצות כמו פוסטמודרניסטיות כדי להראות ,איך כותבים שיר, סיפור או אגדה?"

כך או אחרת, הרטוריקה של הטקסט הופכת למרכז הטקסט ותכניו מאבדים את חשיבותם. או לו נתייחס למרשל מקלוהאן, האיך מגדיר את ה-מה, אלא שהתכנים לא מועשרים, משתדרגים בעקבות האיך המשוכלל דכאן.



יום שבת, 27 באפריל 2019

7 - שיר אושר, רוני סומק


כמו בובות חתן כלה. קריאה בשירו של רוני סומק "שיר אושר"


קריאה פשוטה של השיר מחייבת לשים לב לכך: שהזוג הוא כמו "בובות חתן כלה." כמו כן "גם אם תבוא סכין" - כלומר בוא הסכין הוא אפשרות אחת מני רבות.



שיר אושר

אנחנו מֻנָּחים על העוגה
כמו בֻּבוֹת חתן כלה.
גם אם תבוא הסכין
ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה.




שם השיר "שיר אושר" בנוי כך שאפשר לקרוא אותו כ"שיר של אושר/האושר" או כשיר שהוא אושר או כשיר ייצוגי לאושר. ההכללה הגבוהה בשם השיר והניסוח כ"תופעה עצמאית" מכוונת את הקורא/הנמען לקראת מערכת ציפיות מורכבת ומגוונת מאוד. מייד בטור הראשון ואחר כך בטור השלישי עולות שתי תמונות שאולי נחשבות כ"שיא האושר" וכ"שיא הסכנה/האיום" על האושר. נישואין ואיום על פירוקם. אלה תמונות פשוטות מאוד, שלרגע עולה המחשבה בלב הקורא: האם הדובר בשיר חושב שהקורא "אהבל"?.

יש, לדעתי לפחות, בקריאה ראשונה של השיר הקצר הזה גם סוג של אירוניה ו/או לעג קליל לקורא המצפה אולי לדבר מה אחר. טענה זו בעייתית, כי היא מחייבת ידע מוקדם בשירה ובתולדות השירה מחד ומאידך נראה לי שגם הקורא התמים, הלא משכיל המגיע לשיר הנקרא שיר אושר, יצפה לשיר בעל אופי טרנסצנדנטי או אידיאולוגי או כללי-פילוסופי. אך בשיר מובאות בפניו תמונות וייצוגים בסיסיים ביותר של החיים. כמובן שקריאה מדוקדקת יותר בשיר תגלה למשל מעבר ממצב פסיבי למצב אקטיבי. מ "מונחים" ל- "ננסה". רק האיום על הזוגיות הופך את צמד "הבובות" הפסיבי לזוג אקטיבי. והנה באחת עולה שאלת האושר מייד: מהו אושר- מצב א' של פסיביות מוחלטת בתוך/על עוגה. [ מה שהבודהה ממליץ עליו - "נירוונה" ]

תמונה זו מעודדת הפעלת מערכת סמבולית המבוססת על תיאוריות הקשורות לאכילה, למתוק. אני למשל בהחלט רואה אפשרות להתחבר לתיאוריית ההתפתחות המיושנת של פרוייד - מהשלב האוראלי עד השלב הגניטלי; באותה מידה אפשר בהחלט לראות בעוגה ביטוי למציאות שבה כל הצרכים הגופניים מסופקים ללא מאמץ של "חתן/כלה", אך השלב של המימוש העצמי לא מתקיים - מסלאו; אפשר לדבר על בובות חתן/כלה על עוגה כייצוגים תרבותיים ו/או חוצי תרבות מהציפייה מהקשר הזוגי, היות זוג נשוי "תלוי בחברה" וכו'. כל הפיענוחים האלה מתחברים מצויין לפועל הסביל ולדימוי "כמו".

מחוץ לדימוי-ייצוג יש קול המתאר היטב את המצב, מודעות עמוקה למצב הזה. הקול החיצוני הזה [הדובר המספר/מתאר - הדובר השירי] יוצר מצב של דיבור משולב, של שני קולות בו-זמנית. הקול הפנימי של חתן/כלה המתופעלים והקול החיצוני בעל המודעות למצב. כך או אחרת שני הקולות הפנימי והחיצוני אינם מסוגלים לשנות בשלב הזה את המצב. האם זה אושר? אסור לשכוח שהשיר נקרא "שיר אושר".

חלקו השני של השיר אף הוא כלפי חוץ שייך לתחום הבנאליה, שמעלה גבה אצל הקורא בפשטנותה ובהיותה צפויה כמעט בחומרים שבה. הטור האחרון בו הבובות מנסות/תנסנה להישאר על אותה פרוסה מזכיר לי סרטים מצויירים. אני ממש רואה בעיני דמיוני את זוג הבובות מתמלא חיים ומנסה בדרכים שונות להישאר על אותה פרוסת עוגה.

אפשרויות הפענוח רבות עולות משני הטורים האלה ומהסמלים שבהן. סכין מייד מעלה את מרכיב הסכנה, האיום, חיתוך, דם. אבל שוב במחשבה מעט מעמיקה או בוררת את הדברים, קיום הבובות לא קשור לקיומן על פרוסת העוגה. או, הסכין עצמה אינה האיום, אכילת העוגה היא האיום הממשי על הזוג. מדוע אם כך הדובר יתאמץ להישאר עם "הכלה" על אותה פרוסת עוגה שתיאכל לבסוף?

אותה טכניקה שהופעלה בשני הטורים הראשונים פועלת גם כאן. הקורא נגרר כמעט בעל כורחו בשל ההגיון של שני הטורים האחרונים להניח, שהסכין וההישארות יחד על אותה פרוסת עוגה הם הייצוג של האיום על האושר או בהמשך לפרשנות שכתבתי לשני הטורים הראשונים, ביטול התלות הילדית, מעבר מפאסיביות לאקטיביות. ויש אשר יפענחו את "פרוסת העוגה" כסמל לאותה טריטוריה זוגית שיש לשמור עליה, כביטוי למאמץ של הזוג להישאר זוג מול האיומים החיצוניים על אושרו - שיר אושר - או שלמותו.

דא עקא, שהאיום איננו חיצוני כלל, אלא פנימי. ההגיון "החיצוני" נסתר על ידי ההגיון "הפנימי". ההגיון החיצוני מכתיב לקרוא בחיתוך העוגה איום על הזוג, ההגיון הפנימי מבין שהעוגה תיאכל כך או אחרת לכן הרצון להישאר על אותה פרוסה הוא רצון חסר שחר, אשר על כן, אם יש איום על הזוגיות הוא ב"היותם" בובות ואם יש הצלה לזוג זה ב"פעולה" שלהם, יציאה ממצב ה"בובתיות" או מהתנהגות על פי דפוסים/תפקידים חברתיים.

אבל, כל המבנה הפרשני הזה עומד על כרעי תרנגולת מפני שבוא הסכין אינו הכרח המציאות, גם אם תבוא הסכין. בוא הסכין הוא אפשרות אחת מני רבות, לא בהכרח האפשרות המסוכנת ביותר. ושוב קריאה מדוקדקת של השיר מעלה שהרצון של הדובר, על כל פנים הוא להמשיך להיות כמו בובות חתן כלה.. התנועה בעקבות בוא הסכין היא כדי לשמר את היותם "כמו בובות חתן כלה". האם זה האושר? להיות כמו?

עולה אם כך, שלפנינו שיר המורכב משני מישורי משמעות. משמעות חיצונית ובנאלית. משמעות המבוססת על ייצוגים מוכרים ושחוקים של "תמונות אושר" אפשריות. לדעתי,אלה ייצוגים חוצי תרבויות. [זה לא משנה שבתרבות אחרת חתן/כלה מיוצגים בדרך אחרת] והעלאת אפשרות הפגיעה ב"אושר" הזה בדרך כזו או אחרת, שגם היא מצויה בתוך התרבות האנושית. המשמעות הזו החיצונית מושכת לפיענוח הסמלים, סידורם באופן הגיוני למדי ומציאת תשובות "סדורות" ל"מצוקה" שבשיר. מישור המשמעות הפנימי של השיר מוצג באמצעות הדיבור המשולב בשני הטורים הראשונים ובאמצעות "גם אם", שהיא אפשרות אבל לא בהכרח היחידה ולא בהכרח המסוכנת ו/או המאיימת ביותר.

מישור המשמעות הפנימי מגחיך את המשמעות המסודרת והמאורגנת של חתונה/סכנה והתמונה הרומנטית והמעציבה של זוג הבובות המתאמץ להיות יחד. הסכנה, אם ישנה ל"אושר" מצויה בתוך הזוגיות המעדיפה, אולי, להיות "כמו בובות חתן כלה" או שבירת המצב של זוגיות השקועה בתוך סיפוק הצרכים והחושים, מעין "בועה של יופי ייצוגי".



מה שמעלה אולי את האפשרות ש"שיר אושר" מוקדש לכל בובות חתן/כלה באשר הן, ולא לבני אדם אמיתיים בכלל וכנראה זהו האושר השלם.

מקור תמונה - עליאקספרס https://tinyurl.com/y53slzjj


יום חמישי, 25 באפריל 2019

6 - איך השתכנזה הפרחה / שיר הפרחה, אסי דיין, צביקה פיק






איך השתכנזה הפרחה [ יוני 2005 ]

שיר הפרחה


אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מלה ארוכה שכזאת.
צ´או ידידי וד"ש לחייך, בתקוה שתבין את הפרחה.
השמש של פרג´ קורעת את הים, ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שיקחו האורות אני שם, עם הלקה הליפסטיק ושאר דאווין.

כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".

פנים שלא עושות חשבון, וג´ינס בסטייל שכתוב בעיתון.
סלסול נצחי בשיערות, ופוסטרים במקום קירות.
רוצה לאהוב כמו בסרטים, חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.
come on baby המטוס מחכה, ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.

עד שיהיה לי זמן להיות גדולה, כבר תגמר המסיבה.
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.

כי בא לרקוד, ובא לי שטויות
בא לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק "אני פרחה".




אלה מילות השיר ששרה עופרה חזה, ז"ל (אללה ירחמה), שהזניקו אותה לתודעה הציבורית הישראלית, ונתנו הכשר למילה שנילחשה בשקט ובהסתר שנים ארוכות, מילה שתיארה נערה ממוצא מזרחי, עם השכלה ממוצעת ביותר, שעתידה טמון בנעוריה בלבד, והמשך חייה הוא גידול כמה ילדים, השמנה, התכערות וכו'

השיר עצמו מתייחס רק להבטים החיצוניים, האימאז'יים, הויזואליים של הדמות הזו. יש איזו התייחסות בהתחלה ל"מלים ארוכות", כמו צירוף זה הוא קוד ל"השכלה"; "אשכנזיות"; חוסר יצרים,חוסר חלומות. עם הזמן המילה "פרחה" התנתקה מההקשר המזרחי שלה, והיא מייצגת סוג מסויים של בחורות, כפי שהן מופיעות בשיר, אך לא רק. ה"פרחה" היא בחורה ריקנית, חסרת תודעה פוליטית-חברתית-מגדרית. בחורה העסוקה מרבית זמנה ב"טיפוח חיצוניותה", צפייה בטלנובלות, קריאת עיתוני נשים וכו'

לא הייתי מעלה שיר זה לכאן אילולא צפיתי לאחרונה בפרקים האחרונים של הטלנובלה הישראלית "משחק החיים". בטלנובלה הזו העלילה פשטנית, כצפוי, והיא מעין אנלוגיה למחזה רומיאו ויוליה (אני מקווה שלשייקספיר יש מספיק חוש הומור כדי לצחוק מהאנלוגיה הזו), שבמקרה או לא במקרה, הוא המחזה שמעלה תיאטרון "הכוכב"*. שם הבימאית הוא: ליה (יוליה, יוליה), שם השחקן הראשי הוא ירון (רומיאו, רומיאו), שניהם מתאבדים לקראת סיום העלילה, כי הם חושבים שהם אחים (זה טוויסט מעניין על רומיאו ויוליה)** כל זה מעניין, אבל יותר מעניין לבדוק את ייצוג האישה בטלהנובלה הזו.

יש בטלהנובלה שלושה דורות של נשים: סוניה (הסבתא); נירה ומיכל/מישל (אמהות); ליה, ריקי, שירן, רותם, ענבר, יעל, בתיה.

הסבתא - סוניה - האימא של מיכל/ מישל, סבתא של ירון. יודעת את כל הסודות, אבל לא מספרת לנכד שלה, ומתה בטרם תצליח לספר לו. בטרם מותה,היא מאמצת את אפי, בחור מפגר הבורח ממוסד. האם "הטובה" מיכל/מישל שחורי- אישה שלפני 25 שנים התאהבה בשאול ברגר שהיה אז בימאי צעיר ומצליח, הרתה לו, ובגלל תחבולה של נירה, עזבה את הארץ נושאת ברחמה את ירון(רומיאו). צבע שיערה של מיכל/מישל = שחור, היא מעט שמנמונת, כלומר, לא אלילת מין, או משדרת מיניות, אלא אימהות, כמו סוניה, הזקנה המרושלת, שהיא אמה!

האם "הרעה" נירה ברגר - אשתו של שאול ברגר, אמא של ליה (יוליה, יוליה) ושל ריקי (שאיננה בתו של שאול, וזה ידוע). נירה היא הדמות המפלצתית. שהרי, גם ליה איננה בתו של שאול, אבל היא הונתה אותו לחשוב שהיא כן. מה שמעניין אותה בחיים זה כוח ושאול, וכאשר שאול נוטש אותה, בשל חטאי עבר, היא מתנקמת בו בצורה קטנונית ושפלה ביותר. כמובן, שבגלל שהיא שיקרה ליה מנסה להתאבד. נירה היא בלונדה חטובה ושמורה היטב, ללא טיפת גרם שומן מיותר על גופה, מתחרה היטב בצעירות ממנה. שתי האמהות מאוהבות בגבר אחד - שאול,ולכאורה, כל אחת מהן היא אם של צאצא אחר. שאיפת חייהן היא לחיות עם שאול (אגב, גבר נחנחי ביותר, נוטה לבכות עם זקן פסאודו-שייקספירי. טוב הוא אמן, והם כידוע רגישים, בוכים, הרגש פועל אצלם).

יש קבוצה מרשימה של בנות צעירות ויפות בסדרה: שתי האחיות. אחת שחורה באופן בולט - ריקי, המעוצבת באופן בוטה כפרחה אמיתית. ליה, הרזה והרגישה, הבמאית, בתו האהובה של האב, תקוות התיאטרון (אגב, חסרת ציצים לגמרי, שדופה ורזה באופן מעורר קבס במיוחד. הצבעים שלה בהירים, היא שקטה ובכיינית במיוחד) שירן - מלצרית בבית קפה, בלונדינית, רזה ושדופה במיוחד, נטולת ציצים. שירן בטוויסט אנלוגי מרתק, מתאהבת בבחורה שבעלה לחמש דקות מאוהב בה. יעל - שחקנית, בלונדה, מלאה, דשנה, שפתיים עבות וחושניות, ובהתאם תעשה הכל על מנת לקבל תפקיד. רותם - שחרחורת, לא רזה לא שמנה. מלצרית שרוצה להיות שחקנית, בתחילת הטלנובלה היא מופיע כבחור כדי להתקרב לאהבת חייה, זיו, הבחור, ויש כמעט נשיקה, אבל חס וחלילה. נשיקות בין נשים הולך נשיקות בין גברים, גם אם אחד הוא אישה - אסור. ענבר - המסג'יסטית, החברה הטובה של ליה, האומללה שהתאהבה ב"שטן", ששמו אודי, הרתה לו, עשתה הפלה, איבדה את יכולתה ללדת וגם את אודי הרשע. סליחה שאני סוטה כאן מהדיון "המלומד", אבל אפשר להסביר לי איך באלף השלישי, גם במדינת ישראל, במיוחד במדינת ישראל, הפרנואידית בשל בעיות דמוגרפיות לא מצליחה בחורה לתבוע למשפט גבר שהוליך אותה שולל, כפה עליה הפלה וגם גרם לאיבוד פוריותה? מהו החטא של ענבר, חוץ מהיותה סוג של פרחה מטומטמת? החטא של ענבר הוא הריון מחוץ לנישואין, תמימות חסרת הגיון בשדה הקרב בין המינים, קוצר ראות וחוסר הבנה עם "איזה נחש היא נפלה", ובמיוחד הכניעה שלה ל"הפלה". ברגע שהסכימה להפלה, נגזר גורלה לא ללדת יותר. הנה תראו. ליה וירון מזדיינים, היא נכנסת להיריון ופתאום מגלה שירון הוא אחיה. ענבר, הנשמה הטובה, לוקחת אותה לעבור הפלה בעזרת כדור מיוחד, שמונע צורך בהתערבות כירורגית, כי ההריון של ליה נבע מאהבה, מרצון לחיות עם ירון, ולכן היא זכאית להזדמנות ב' בחייה, כלומר מבחינת אמהות, ואם לא די בכך, היא גם מסרבת להפיל, ובאקט של ייאוש מנסה להתאבד. אחח, בנות יקרות, אם לא הבנתן את התפקיד האמיתי שלכן, תקראו את הבית האחרון של שיר "הפרחה".

בתיה - פסיכולוגית, האנלוגיה השחורה לנירה הבלונדינית. אישה מרושעת, שמתברר שבכלל איננה פסיכולוגית, אלא מטורפת המחלקת אמפיטמינים ומסכנת את כולם.

סיכום ביניים:


סבתא מוזנחת, שממלאת תפקיד של "אמא אדמה" בשארית כוחותיה, והולכת לעולמה ומשאירה את הסודות קבורים בליבה. אשכנזיה, כמובן. שמה "סוניה". מהי מטרתה בחיים: שבתה , מיכל/מישל תתחתן, שירון נכדה יתחתן ויהיה רק מאושר. שתי האמהות, אלו שגורל ילדיהן נתון בידיהן, והן שולטות בגורל הזה מתוך יצרים, תאוות נקם, חשבונות עבר לא פתורים ובלתי פתירים. גם הן רוצות את "האושר" של צאצאיהן, אבל לא במחיר ויתור על "בא לי בימים בא לי בלילות", או על טיפוח החן, או על המרדף אחרי "גבר החלומות" פאנטום העבר. הצאצאיות: נשים צעירות בראשית דרכן מחפשות אהבה וחתונה. היחידה החורגת מהקשר זה היא "יעל" השחקנית, ועל כן העונש הנורא שהיא זוכה בו: הטרדה מינית, היעדר אהבה אמיתית ומימוש הייעוד שלה. אך, כשמסתכלים על שלושה דורות אלה של נשים, ומנסים לבדוק האם העיצוב שלהן מבטא איזו ראייה מעמיקה - התוצאה היא אפס מוחלט.

מה הן מייצגות הנשים האלה? איזה שאלות עמוקות הן מעלות?


למשל ריקי. ריקי היא האחות הדחויה. היא מקנאה בליה, ועל כן, לאחר שבעלה נעלם, היא "מתלבשת" על הבעל של ליה, שהוא גם שחקן (ושימו לב לעומק הסימבולי: ליה-קובי = לאה ויעקב, לפחות התסריטאי למד את "בדמי ימיה" של עגנון), כמובן שבקשר ריקי-קובי יש רמז אינססטואלי :רבקה-יעקב, איזה עומק. [בהנחה שהתסריטאי בכלל ראה את מה שאני קורא במשחק השמות]. כל שאר הפרקים הם מאבק של הזוג, צעקני ואלים לייצר את הזוגיות שלו, כאשר ריקי לבושה תמיד במחלצות פאר, ועולה השאלה מהיכן הכסף? מחנות השוקולדים שלה? במצב הכלכלי דהיום? כלום לא קורה בעולם (כאן אני מרחיב טענה של רוגל אלפר או שגיא גרין, אינני זוכר), כלום לא קורה בישראל, כלום לא קורה בכבישים, אפילו בתיאטרון הכל רגוע. המצב הכלכלי, זה לא אצל הדמויות האלה, לא בחיים שלהם, מה פתאום?! הנשים לא מייצרות כלום. הן לא דמויות המחוללות שינויים. חייהן סביב גברים או אהבה או יצרים "גדולים" מהחיים. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי.

שיר "הפרחה" של עופרה חזה היה שיר מחאה רציני. הוא הציג בבוטות את מרכיבי הדעה הקדומה, הפך אותן לביטויי גאווה (שיטה מקובלת בהתמודדות עם כינויי גנאי גזעניים או אחרים), ורק בסוף ביטא את טענת העומק המרכזית של השיר: כאב, עלבון, רצון לחיים עמוקים ומשמעותיים יותר. יתכן, ולקרוא לעיצוב הדמויות בטלנובלה הזו "פרחיזציה" של דמות האישה וייצוגה הוא עלבון לכל הפרחות, יתכן, אבל (רולאן בארת', תבורך תמיד)ניתוח יותר מעמיק מהניתוח השטחי וה"פרחי" שאני כתבתי כאן, יגלה שהדמויות עוצבו עפ"י תפיסות "מיתיות" ברורות של דמויות נשים מוקצנות בחברה הישראלית, וכל הדמויות האלה מבטאות מספר מסרים מצומצם, נחות, אנטי פמניסטי מובהק. חבל





יום שלישי, 23 באפריל 2019

5 רחל - הורשה / ירושה גנטית ואחרת


השיר תקראי נא בשמי של רחל הועלה לדיון בפורום ניתוח ופרשנויות שירה בתפוז.* [ 1/2005]

* לצערי הפורום אינו קיים יותר בתפוז.

תקראי נא בשמי / רחל


תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,
לְהַצִּיב לִי יָד.
כֹּה עָגוּם –
לַעֲבֹר לָעַד.

שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם –
הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.

זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק
יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.
אב, תרפ"ט

 הבית הראשון מכיל סוג של ייאוש או ויתור על/מכך שיהיה לה צאצא/ה ואו אז היא פונה אל..[מי?] ומבקשת שתקרא לבתה בשמהּ, כך " זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" - כלומר היעדר ממשיך/ה גנטית/ביולגית יִמָּנַע באמצעות העברת השם [האם השם מסמל כאן הורשה יותר משמעותית מגנטית?] של הדוברת בשיר אל בת חברתהּ? אחותהּ?
צריך לקרוא בדקדקנות את הבית הראשון, לפחות מבחינת תכניו ובחירת המלים שבו:
תקראי נא - נא זו מילת בקשה. אין כמובן ציווי, והכל עדין, מנומס ומאוד תרבותי. להציב לי יד. זכרון, מצבה. כי כנראה אני - הדוברת - לא מסוגלת לעשות זאת בעצמי. כה עגום / לעבור לעדהמניפולציה במיטבה, הערת הרחמים כלפיה. מסכנה שכמותה. לך יש בת, ממשיכה גנטית, ומה לי יש? כלום. 
איך שורר ביאליק בשירו "הכניסיני: ועתה אין לי דבר בעולם. הבית הראשון כתוב בצורה מעודנת מאוד. מוצגת בו הבעיה הממשית של הדוברת והצורך שלה בממשיכה לשמהּ. אבל כשאנחנו קוראים את החרוז יד - לעד [2/4] התמונה הופכת חדה מאוד. זו לא סתם הנצחה, זו הטבעת גורל לנצח נצחים, לעד. זו כבר בקשה טיפה מוגזמת מאם לילדה, שרק נולדה. כי החרוז מגלה לנו, שמתן שם הוא הרבה מעבר ל'רק' שם. ההנצחה "יד לעד" חותכת את ההיסטוריה, את הזיכרון את העתיד. [ ודי לנו לו ניזכר בשירהּ של רחל "רחל" [ הן דמה בדמי זורם// הן קולה בי רן.. וגו' ]
בבית השני מחד  מועמת השיר מול הצאצא הגנטי. יש ניסיון להצביע על כך ששירים אינם במקום ילדים [מן טענה מנחמת כנראה. אל תדאגי יזכרו אותך בגלל השירים שלך], או למצער היא, הדוברת-המשוררת יוצרת זיקה בין מותה שלהּ [שירי היתום] לבין אותה ילדה ששמהּ [של הדוברת] יהיה שלה, וכך היא תאמץ את השיר, והוא כבר לא יהיה יתום. כלומר, מתן השם, כפי שרמזתי בבית הראשון הוא הרבה מעבר לדאגה להמשכיות גנטית-ביולוגית שנעלמה. מתן השם הוא הנצחת הדוברת ושיריה. מעין אמהות מטאפורית וממשית [תשמיע-תמשיך], שכמובן תועבר אחר כך בשלשלת הדורות מהאם לבת לנכדה. 
גם כאן החרוז יתום-יום מצביע על הכוונה האמיתית במתן שם הדוברת לילדה/לתינוקת. כי בטור השני/האמצעי של הבית השני, כתוב:
"זה ניגון ערבי שנדם - " שני סמלי מוות חזקים באותו טור: ערב [בטרם לילה] שנדם [ונדם מכיל בתוכו כמובן גם דם, ודם = קשר גנטי-ביולוגי]. לכן יתום-יום מצביע על זמניות, כיוון שהיא, התינוקת בשל הצו והגורל שנתנו לה תשמיע - תמשיך בבוקר יום.
הבית השלישי  מזכיר לי את שירהּ "רחל" - "הן דמה בדמי זורם/הן קולה בי רן" - רחל לדעתי האמינה בחיבור שושלתי בין נשים-אמהות,שאיננו בהכרח ביולוגי-גנטי אלא דווקא מיסטי ונובע מזהות בשמות. אין זה מקרי על סמך השיר "רחל" שהיא מבקשת מהאם לקרוא לבתהּ רחל.  היא מבטאה אמונה זו, שמתן השם הוא העברת אחריות, גורל והורשה שושלתית עד עולם. כיוון שאין לה צאצאים/יות "זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק" יועבר לילדה שתשא את שמהּ, ותפקיד הילדה הוא גנטי-ביולוגי: יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –
לַמֶּרְחָק.

גם כאן החרוז [1/3] נתק-למרחק מציג את המניע שכבר איננו סמוי בשיר. מתן השם כהעתקת הזהות המלאה של הדוברת אל הילדה הקטנה שתקבל את שמהּ.

*         *            *

השיר לכשעצמו, לדעתי, איננו בין המשובחים בשירי רחל. [שאגב איננה משוררת משובחת במיוחד לדעתי]. זה שיר בכייני, מניפולטיבי. שיר שאולי מכיל בתוכו את ידיעת המשוררת על "מעמדה" הציבורי, כי יש בו, לטעמי, סוג של שיתוף הקורא היודע.  היודע כמה היא מסכנה, אומללה, עקרה ולכן הוא חייב להזדהות עמה, עם בקשתה הפשוטה כל כך. אלא, שלדעתי זה שיר  אגואיסטי ואכזר מאוד. אין בשיר התיחסות אמיתית אל החברה/האשה האמורה לתת לבתה את שם המשוררת. אין בכלל התיחסות לילדה אשר מורשת בעייתית מופלת עליה - הכל מסתובב סביב האגו, הצורך בחיבור החוט שנותק. צרכי "ההמשך/ההורשה" של המשוררת ששירה יתום, גוברים על היכולת להבין מה יקרה לילדה הקטנה שתשא את שמה. האם חושבת הדוברת שזה "כבוד גדול" לשאת את שמה? אם כך, הריקנות והיהירות בוטים הרבה יותר.
הצד הנרקסיסטי הזה בשיר, הבוטות שלו ממש חונקת את הגרון, וכך השיר המתבכיין הזה הופך באחת לביטוי אגוצנטרי-אגואיסטי ונרקסיסטי מעורר חלחלה.





יום שני, 22 באפריל 2019

4 - פורטרט של אשה / אסתר ראב


פורטרט של אשה / אסתר ראב



רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת אִתְּךָ -
כַּאֲשֶׁר יְהִי
הָרוּחַ בָּאִילָן.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
צַיֵּת לְךָ -
כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוּפָהּ.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת שֶׁלְךָ -
כַּאֲשֵׁר תְּהִי
הַגֶּפֶן לַאֲדָמָה.


- - - - - - - - - - - - - - - - 

עכשיו אפשר לדבר על השיר המקסים הזה, אחרי הביקורת שהטחתי ביוצרי האסופה האנכרוניסטית גם במחצית שנות השמונים.

אבל לפני שאדון קצת בשיר הנה תמונה שמצאתי בגוגל  של אסתר ראב בצעירותהּ





מהפורטרט לא עולה דמותה של הדוברת בשיר, כיוון שפורטרט משמעו ציור חזית, בדרך כלל ראש וכתפיים, לפעמים גם הטורסו. לפעמים הפורטרט הוא גם ציור צדודית. אבל פורטרט מהסוג אותו כתבה אסתר ראב לא ממש מצאתי.


מה שמוביל אותנו לדיון/הרהור בשיר הזה, ולהבנה שאין הכוונה בשיר, כנראה, לצייר דמות אשה אלא ובעיקר לצייר את "מהותה הנפשית" או מהותה העקרונית של "אשה". שהרי השיר נקרא "פורטרט של אשה" ואין "אשה" מיודעת, כמו מדובר באשה ספציפית. מסקנה זו דוחפת למסקנה נוספת, או להשערה נוספת שמדובר בניסיון לצייר "כל אשה", אולי, וזו יומרה גדולה מאוד, אם כי במבנה העומק של השיר, יתכן ומטרה זו הושגה.

השיר מורכב משלושה חלקים המאוחדים במבנה אחד ללא חציצה גרפית ביניהם אלא ארגון החלקים באמצעות הרפרן "ראשית חכמה" ומעין תבנית רטורית החוזרת על עצמה באופן שיטתי: פועל בציווי והסבר הציווי. מייד ייאמר שפעמים כתוב "היות" ורק פעם אחת כתוב "ציית". שלושה חלקים אלה ממפים אם כך את "פורטרט של אשה" סביב שלושה צירים מרכזיים: היות אתך, ציית לך, היות שלך. כל אחד מצירים אלה מפעיל מערכת סמנטית-תרבותית מורכבת מאוד של יחסי גבר אשה, אבל נקודת החיתוך הבסיסית היא "אתה".

הארגון הרפרני של השיר, והדמיון התחבירי בין שלושת חלקיו ממקדים את הפורטרט בקשר ההכרחי בין אשה לבין גבר. הדוברת אף פותחת כל חלק "ראשית חכמה", כלומר בטרם כל דבר אחר, או החכמה ב"היות אשה" הוא "היות לך". הגבר הופך אם כך לנקודת המוקד של הציור.

מכאן עולה שראשית חכמה ב"היות אשה" הוא:

  1. 1. היות אתך כמו רוח באילן
    2. ציית לך כמו צפור למעופהּ
    3. היות שלך כמו הגפן לאדמה 


    היות אתך / היות שלך - הציווי "היות" גזור מהשורש "הי"ה" שיש בו יסוד של "הוויה" מציאות, ולפעמים גם שם האלוהים בעברית. שם השיר בהחלט מכוון בעוצמה רבה לקריאה הפשטנית, אולי אפילו מרגיזה מעט של תפיסת האשה כתלויית גבר, שאינה מסוגלת להיות אשה ללא גבר. אלא שבדיקת ההסברים של "המציאות" מעלה אפשרויות חתרניות רבות סביב הפשטנות בקריאה הראשונה.

    מה המשמעות של "היות אתך - / כמו רוח/באילן"?ההסבר הזה חותר תחת המשמעות הפשטנית של "היות אתך". אמנם מתוארים "כוחות" מן הטבע, אפילו יש יסוד גבוה של ציוריות "רומנטית-לירית" ב: רוח ואילן. מי מייצר את הרוח? האילן? מי הרוח? מי האילן? אפילו הזהות של שני המשתתפים בתנועה הזו לא ממש ברורה. יאמר האומר: אילן זכר/ רוח נקבה, אענה ואומר: רוח זכר גם. כלומר התמונה של ההתמסרות איננה שלמה וחד משמעית ופשטנית. יתרה מכך - האומנם הרוח היא חלק מהעץ? האמנם העץ הוא מייצר הרוח? האמנם הרוח היא "עם העץ"? שהרי הרוח גם יכולה לשבור את העץ, לעבור ליד העץ. החזות הלירית הזו מתפרקת ליסודותיה, ולפתע התמונה הפרה-פמיניסטית של האשה התלויה בגבר ליצירת הזהות המינית לא מתקיימת כלל.

    החלק השני מרגיז אף יותר. "ציית לך - כציית צפור למעופהּ" - כמו בחלק א' הפשטנות הנצפית איננה אלא מסיכה לסתירה, חתרנות ואולי אפילו סוג של "כאוס". האם הציפור מצייתת למעופהּ? יש במשפט הזה בעיה לוגית . עולה ממנו כמו המעוף מצווה והצפור מצייתת. איך המעוף "מצווה"? שהרי אין זה "מעוף" סתם, אלא המעוף של הציפור המצייתת לו. האם הציפור מצייתת למעוף שלה? מהקשרו של השיר אפשר להניח שהמעוף של הציפור הוא "הגבר", שהרי היא כותבת "ציית לְךָ". מי זה ה-לְךָ הזה? היתכן שזה הבן של הדוברת? האם זה אביה? כנראה שלא בנהּ של הדוברת, כי סוג כזה של ציות, ובהמשך לחלק א' הוא לגבר בן-זוג, אם כי לא אוכל למנוע ממש משמעות של אב דומיננטי המגדיר את זהותה המינית/מגדרית של בתו.. אפשרות כזו מסבכת כמובן את המשמעות הפשוטה "לכאורה" של השיר, ומעלה אפשרויות פיענוח אחרות ומרתקות לא פחות.

    כך או אחרת, הקשר בין הציפור למעוף מעלה באחת את יסוד האוויר/הרוח שבחלק א' וכן את יסוד החירות/החופש הקשורה בציפור או במעוף בתרבות שלנו, לפחות. והרוח הרי מתחברת מייד לסוגייה זו, בוודאי בהקשרהּ המטאפורי השחוק, "רוח האדם". ציות - צפור למעופה/חירותה - האין זה "תרתי דסתרי"? או האם חייבת האשה לציית לגבר: בן זוג/אביה על מנת להגיע לחירותה?

    החלק האחרון,מורכב משני סמלים חזקים, ניגודיים לסמלי האוויר בשני החלקים הקודמים. גפן / אדמה. "היות שלך" כמו "הגפן לאדמה" -גפן היא סמל של פוריות. גפן היא מקור ליין, לחושניות, לשמחה. אדמה - על הקשריה המורכבים ביהדות ובמיתוס המוצא הכנעני ממנו שאוב סיפור הבריאה היהודי בתנ"ך. כאן בחלק השלישי קשר הפוריות החזק בולט, אבל רק הוא. שני העצמים: גפן/אדמה שניהם בנקבה, מה שמצביע על כוליות נשית/נקבית אלילת. אלת פריון, כי אדמה= חיים, נפש, אדם,אשה וגפן = פוריות, חושניות, שמחה. ה"אתה", היתכן שהזכר קיים כאן רק לצורך ההפריה ההכרחית? לצורך השמחה של יחד, אך לא בהקשרי הנכנעות הקיימים בקריאה שטחית של השיר?


היות אתך / היות שלך - הציווי "היות" גזור מהשורש "הי"ה" שיש בו יסוד של "הוויה" מציאות, ולפעמים גם שם האלוהים בעברית. שם השיר בהחלט דוחף בעוצמה רבה לקריאה הפשטנית, אולי אפילו מרגיזה מעט של תפיסת האשה כתלויית גבר, שאינה מסוגלת להיות אשה ללא גבר. דא עקא, שבדיקת ההסברים של "המציאות" מעלה אפשרויות חתרניות רבות סביב הפשטנות בקריאה הראשונה.


מה המשמעות של "היות אתך - / כמו רוח/באילן"?ההסבר הזה חותר תחת המשמעות הפשטנית של "היות אתך". אמנם מתוארים "כוחות" מן הטבע, אפילו יש יסוד גבוה של ציוריות "רומנטית-לירית" ב: רוח ואילן. מי מייצר את הרוח? האילן? מי הרוח? מי האילן? אפילו הזהות של שני המשתתפים בתנועה הזו לא ממש ברורה. יאמר האומר: אילן זכר/ רוח נקבה, אענה ואומר: רוח זכר גם. כלומר התמונה של ההתמסרות איננה שלמה וחד משמעית ופשטנית. יתרה מכך - האומנם הרוח היא חלק מהעץ? האמנם העץ הוא מייצר הרוח? האמנם הרוח היא "עם העץ"? שהרי הרוח גם יכולה לשבור את העץ, לעבור ליד העץ. החזות הלירית הזו מתפרקת ליסודותיה, ולפתע התמונה הפרה-פמיניסטית של האשה התלויה בגבר ליצירת הזהות המינית לא מתקיימת כלל.


החלק השני מרגיז אף יותר. "ציית לך - כציית צפור למעופהּ" - כמו בחלק א' הפשטנות הנצפית איננה אלא מסיכה לסתירה, חתרנות ואולי אפילו סוג של "כאוס". האם הציפור מצייתת למעופהּ? יש במשפט הזה בעיה לוגית . עולה ממנו כמו המעוף מצווה והצפור מצייתת. איך המעוף "מצווה"? שהרי אין זה "מעוף" סתם, אלא המעוף של הצפור המצייתת לו. האם הצפור מצייתת למעוף שלה? מהקשרו של השיר אפשר להניח שהמעוף של הציפור הוא "הגבר", שהרי היא כותבת "ציית לְךָ". מי זה ה-לך הזה? היתכן שזה הבן של הדוברת? האם זה אביה? כנראה שלא בנה של הדוברת, כי סוג כזה של ציות, ובהמשך לחלק א' הוא לגבר בן-זוג, אם כי לא אוכל למנוע ממש משמעות של אב דומיננטי המגדיר את זהותה המינית/מגדרית של בתו.. אפשרות כזו מסבכת כמובן את המשמעות הפשוטה "לכאורה" של השיר, ומעלה אפשרויות פיענוח אחרות ומרתקות לא פחות.


כך או אחרת, הקשר בין הציפור למעוף מעלה באחת את יסוד האוויר/הרוח שבחלק א' וכן את יסוד החירות/החופש הקשורה בציפור או במעוף בתרבות שלנו, לפחות. והרוח הרי מתחברת מייד לסוגייה זו, בוודאי בהקשרהּ המטאפורי השחוק, "רוח האדם". ציות - צפור למעופה/חירותה - האין זה "תרתי דסתרי"? או האם חייבת האשה לציית לגבר: בן זוג/אביה על מנת להגיע לחירותה ההכרחית?


החלק האחרון,מורכב משני סמלים חזקים, ניגודיים לסמלי האוויר בשני החלקים הקודמים. גפן / אדמה. "היות שלך" כמו "הגפן לאדמה" -גפן היא סמל של פוריות. גפן היא מקור ליין, לחושניות, לשמחה. אדמה - על הקשריה המורכבים ביהדות ובמיתוס המוצא הכנעני ממנו שאוב סיפור הבריאה היהודי בתנ"ך. כאן בחלק השלישי קשר הפוריות החזק בולט, אבל רק הוא. שני העצמים: גפן/אדמה שניהם בנקבה, מה שמצביע על כוליות נשית/נקבית אלילת. אלת פריון, כי אדמה= חיים, נפש, אדם,אשה וגפן = פוריות, חושניות, שמחה. ה"אתה", היתכן שהזכר קיים כאן רק לצורך ההפריה ההכרחית? לצורך השמחה של יחד, אך לא בהקשרי הנכנעות הקיימים בקריאה שטחית של השיר?
  1. אם נבדוק את השיר מההיבט המגדרי: 

    חלק א' - זכר/נקבה ; [זכר/זכר]
    חלק ב' - נקבה/זכר
    חלק ג' - נקבה/נקבה 

  2. או אם נבדוק את סוגי הסמלים: 

    חלק א' - מוחשיים / מוחשי/מופשט [רוח]
    חלק ב' - מוחשי / מופשט [מעוף = הכללה]
    חלק ג' - מוחשיים 



    אז מהו "פורטרט של אשה" - האם הוא המעבר מאיזו "תלות רוחנית" לכאורה אל פוריות במשמעות העמוקה ביותר של יצירת חיים בניגוד לזכר שרק מפרה, קטליזטור ותו לא?!

יום שבת, 20 באפריל 2019

3 - דליה פלח - שלושת הַסַּפָּרִים



דליה פלח - שלושת הַסַּפָּרִים





דליה פלח היא אחת מאותן משוררות, שכאשר פוגשים בהן, לפחות אני, חוטפים זבנג בראש. כי לפתע פוגשים בשירה שמזכירה לקורא מהי שירה באמת.

אין זה סוד שקוראי שירה, ובכלל אוהבי אומנות חיים את חייהם בחיפוש אחר אותו זבנג מיוחד. בין החוויות הגדולות שאומנות מעניקה לנו נמצאים אומנים רבים. חלקם טובים חלקם מצוינים, אבל תהיה תמיד רק אותה אחת שתזכיר.

כך קרה לי עם ספרהּ של אלזה מורנטה "אלה תולדות" שפתאום עורר בי געגועים לאפוס גדול וכתוב היטב, וכך קרה לי עם דליה פלח.

אף אחד לא יודע מי זו דליה פלח. יש הגורסים שזו משוררת פלסטינית הכותבת בעברית. האם זה חשוב בכלל?

הנה השיר היפהפה, שפורסם בתרבות וספרות, הארץ, 25.3.05 :



שלושת הַסַּפָּרִים


ראיתָ שאין סיכוי לגדל שׂערות:
פקעת דהויה תלויה עליךָ,
כמו שרידי-קדוש שֶׁפִּדְרוּם,
מולבנת כמו דרך ערפל.
פתאום ראיתָ מספרה,
ובהּ שלושה גברים בחלוקים לבנים,
כבני שבעים שנה.
ובעודך מסֻפָּר במספרים מלוכלכים,
שנכנסו אל הפקעת באומץ של אֳמָן,
ונחלצו בנצּחון –
שני הספרים האחרים, היושבים בעדינות
בצד, ומסתכלים באלכסון,
שאלו יותר ויותר איפה אתה גר.והסַפָּר, שמחלפות לבנות, זקנות,
נפלו תחת ידיו,
אמר – כדי להגן ולאהוב -:
"הוא גר עם הוריו".

ולו רק בשביל שורת הסיום המבריקה הזו קיים השיר השלם דיינו. השיר מספר סיפור קטן שקצת מטעה בפרטים שבו, או חושף אותם בזהירות רבה. בפתיחת הסיפור הדוברת – הנוכחת בכל שלבי הסיפור, מסבירה ומפרשת כל דבר – מציגה את הסיבה לגזירת השיער. "אין סיכוי לגדל שערות: " והנה מגיע הפירוט שמסביר את הסיבה. הפירוט לא מסביר כלום, חוץ מאשר לתאר את פקעת השיער הדהויה ולבנה, כמו פידרו אותה, כמו שמפדרים שיער של קדושים [?]

והנה "פתאום" ראית מספרה. פתאום? אבל השיר פותח במסקנה שאין סיכוי לגדל שערות, אז מדוע המספרה היא: פתאום. בתוך המספרה תמונה שגרתית ונטולת מיסתורין – למי שמכיר את מספרות הגברים העתיקות בהן באמת יושבים ספרים מזדקנים לבושים בחלוק לבן. [המספרה האחרונה שראיתי היתה ברחוב כצנלסון בגבעתיים. היה בה ספר אחד מזדקן, לבוש חלוק שסיפר קבוצה מצומצמת של לקוחות. לפני שנה היא נמכרה, הושכרה ומאז החליפה פניה כבר פעמיים.] אבל, אפשר גם לראות דברים אחרים בתמונה השגרתית הזו. [רגע.. מייד].

עכשיו הסיפור מתמקד בגזירת השיער ובסיטואציה האנושית סביב גזירת השיער. בל נשכח: שלושה ספרים, גבר בעל פקעת שיער ודוברת נוכחת-לא נוכחת. קטע סיפורי זה מתחלק לשניים:תיאור גזירת השיער וההתענינות של שני הספרים האחרים במקום מגוריו של המסופר. חלקו הראשון של קטע זה מתואר כמו איזו עשיה אמיצה של של המספרים בפקעת השיער "אומץ של אֳמָן" והן אפילו מנצחות – תיאור המעורר תהיות רבות כבר בנקודה הזו, האם השיר הוא על תספורת או על דברים אחרים לגמרי. שהרי עד כאן כבר נמסרו לנו מספיק פרטי מציאות מוזרים, למרות שהם נשמעים "פשוטים ויומיומיים" לגמרי. ההזרה היא שם המשחק הפואטי עד כאן. למשל הדימוי בטור השלישי בשיר. מי הוא הקדוש שמפדרים אותו. יש כאן רמז לטקס נוצרי או אולי לפולחני קדושים מקובלים במקומותינו? מהו ענין ה"פידור" אם לא הסתרה ו/או העצמה של רכיב מסויים? והנה הטור הרביעי השואב את בסיס הדימוי מעולם אחר : מולבנת. מתכת מולבנת או שמא מולבנת בצבע? השיער מולבן כמו "דרך ערפל", כלומר הערפל מלבין אותו או אולי רק כך אפשר להבין את "ההלבנה" של פקעת השיער. ועוד לא דיברנו על המילה פקעת, שאיננה קוקו אלא שיער אסוף בצורה של חבילה עגלגלה, כמו שנהגו אימותינו בעבר לאסוף שיערן. אבל, כל הרכיבים האלה נגזזים באומץ של אומן, בניצחון של המספריים המלוכלכים. מלוכלכים. מדוע חשוב לציין את היות המספרים מלוכלכים? האם הלכלוך הוא קונטרסט טוב ללבן השיער? או אולי הלכלוך הוא ניגוד ללבן המסמן איזה טוהר? או אולי בתהליך של לידה יש לכלוך?

חלקו השני של הקטע הסיפורי הוא השאלות של שני הספרים, ש"יושבים בעדינות/בצד" – שימו לב לתמונה המופלאה הזו. לדעתי יש בה איכות של ציור מינימליסטי. האימאז' שולח אותנו לשולי האירוע, לתנועה המעודנת, הלא מאיימת לכאורה "מסתכלים באלכסון". המבט האלכסוני הוא מבט טעון תמיד. זה מבט לא גלוי, לא ישיר. מבט המסתיר יותר ממה שהוא מגלה. מבט שיש בו סוג של איום או סוג של הצטנעות. והנה הדוברת מפרשת את מידת האיום : שואלים יותר ויותר. השפה משחקת כאן משחק מבריק. הפעולה הופכת לכמות. הכמות הזו גדלה. יש בה איום. על אף העובדה שהם נמצאים בצד.

חלקו האחרון של הסיפור הוא ניסיון הספר להגן על המסתפר. ושוב עולה השאלה "מדוע".

מבחינה תחבירית [על פי התחביר הזה פירקתי את השיר לארבעה חלקים] השיר מורכב מארבעה משפטים, כלהלן:

טור 1 – 4 / משפט ראשון; טור 5 – 7 / משפט שני; טור 8 – 13 / משפט שלישי; טור 14 – 17 / משפט רביעי. המבנה הזה מחלק את השיר ל4 יחידות קטנות – אותן אפשר לקרוא כך:אקספוזיציה, סיבוך [פתאום ראית מספרה], שיא [שואלים יותר ויותר], התרה [הוא גר עם הוריו].

ההתרה "הוא גר עם הוריו" כל כך קומית על רקע המשמעויות המאיימות שעלו קודם לכן, שכמובן השיר מתנער מחזותו ה"רצינית", עתירת המשמעויות הסמבוליות [אלה שאני ראיתי] לסוג של שיר שאולי עוסק בזקנה, בהתימרות להיחלץ ממנה באמצעות גידול שערות ובהבנה שאין אפשרות.

אפשר גם לקחת את השיר למקומות אחרים: שערות+ גזיזת שערות – שמשון ודלילה. השער כביטוי לגבריות, לאונות עזה וגזיזתו מעין "סירוס" של הגבר/שמשון.

אפשר אולי לראות בשיר מחווה לעולם שאיננו עוד. עולם שבו יש מספרות רק 'לגברים' ובהם יש ספרים מזדקנים, משועממים ומחפשים קצת ענין בחייהם. אולי אפילו פארודיה על יחסי ספר-מסופר. ולא נעלמה מעיני הקריצה הזו: "ובעודך מסופר" – כמו התספורת היא גם סיפור הסיפור שלך. והרי, וכאן תפקיד הדוברת בשיר עקרוני, הדוברת היא המספרת את סיפור התספורת הזה.

שם השיר מעורר בי אי נוחות קלה. הוא מניע בי זכרונות ואסוציאציות אבל אני מתקשה לשים את האצבע עליהם, ולכן אולי אזכיר רק את ,"שלושת המלאכים" מסיפור אברהם בפרשת לך לך.

יש בשיר משחק מתוחכם מאוד ברמות שונות של סמלים, אזכורים תרבותיים שונים וקריאה פשוטה מאוד שלו.

יום שישי, 19 באפריל 2019

2 - מה זה שיר?


טקסט שכתבתי לפני 18 שנים בערך

מה זה שיר? הרהורים סביב המהות החמקמקה הזו. 25 באוקטובר 2001


בחיפוש אחר הגדרות לשירה מצאתי קרוב ל 100,000 דפי אינטרנט, שבהם יש הגדרות רבות ומגוונות של הדבר הזה הנקרא שירה. (מתוך השפע שלא יאומן בחרתי כחמישה קישורים).

הנה הגדרה אחת:


Poetry: an articulate expression of a significant idea or experience in words designated to delight the ear and appeal to the imagination and feeling (http://www.siprep.org/eng/isham/ishamwebsitecgi5.htm)

שירה: ביטוי מעוצב של רעיון או חוויה משמעותיים במלים המיועד לרגש את האוזן ולמשוך את הדמיון והרגשות.

הגדרה עמומה מאוד לטקסט אומנותי, שלכאורה כולנו יודעים מהו. פתיחת ההגדרה היא "ביטוי מעוצב" – וניסוח זה מתאים לא רק לשירה, אלא גם לסיפורת ולדרמה. המשך ההגדרה אינו חורג מניסוחים מקובלים לשירה.

"All lyric poems are narcissistic. They are the earliest form of the personal ad. They’ve been saying for more than a thousand years, ‘I’m a sensitive, vulnerable, misunderstood, barely solvent, lovable little fellow who would like to meet a person of exquisite taste who is not averse to an occasional roll in the hay.’"


—Charles Simic (1999)
http://www.poetry.ezra.8m.com/definitions_of_poetry.htm

כל השירים הליריים נרקיסיסטיים. הם הצורה המוקדמת של המודעה האישית. הם אמרו מעל לאלף שנים: "אני רגיש, פגיע, בלתי מובן, כשיר בקושי, ברנש חביב וקטן אשר מעוניין לפגוש אדם בעל טעם מעודן אשר אינו סולד מגלגול מקרי באסם.

צ'רלס סימיק (1999)

ההגדרה הזאת כבר הרבה יותר מסובכת. זו הגדרה שירית של שירה לירית. בבסיסה נמצאת ההשוואה בין שיר לבין מודעת היכרות אישית המתפרסמת בעיתון. שימו לב למה מאפיין את השיר הלירי: הוא ברנש קטן וחביב המעוניין לפגוש בבעל טעם טוב להתגלגלות משותפת בחציר (באסם). כלומר – המפגש הוא ארוטי ולא מתוכנן.

ננסה הגדרות נוספות, וקצת שמרניות יותר:


Charged language

Ezra Pound

Language that emphasizes the relationship between words on the basis of sound as well as sense.

Chris Baldic –

The Concise Oxford Dictionary of Literary Terms

http://www.keyanoc.ab.ca:8080/bhemstock/engl101/poetdef.htm


שפה טעונה (לקראת ירי)
עזרא פאונד

שפה אשר מדגישה את היחסים בין מלים על בסיס צלילים ומשמעות

כריס באלדיק

מילון אוקספורד למונחים בספרות

אומברטו אקו באחד ממאמריו על תורת האינפורמציה מגדיר שירה כ"אנטרופיה של הלשון, שמטרתה יצירת סדר(משמעות) חדש"

בלשון בני אדם, לשון השיר הורסת את הסדר המקובל של הלשון הנורמטיבית (תחביר, כללי דקדוק, צורות של זמנים וכו') ובכך היא הורסת או מובילה לאי-סדר במערכות שלמות היוצרות משמעות. עם זאת, כיוון שזו שירה, היא מצליחה לגבש משמעות חדשה באמצעות החוקיות החדשה שהיא יוצרת.

אז מהו שיר?

כל ההגדרות שהבאתי מסמנות דבר אחד מהותי לשיר או לשירה, והוא ה"חריגות" שבו. שיר הוא כל דבר חוץ מהרגיל והיומיומי.

השאלה שמייד נשאלת היא: כיצד עושה זאת השיר?

אקו נותן לנו מפתח ברור, שאפילו מסביר את עניין "השפה הטעונה" של פאונד, או אפילו המטאפורה של סימיק – מפגש ארוטי לא מתוכנן.

הלשון והצורה של השיר אחרות ושונות.

לשון השיר וצורתו


כאשר שואלים תלמידים: מהו שיר – תגובתם בד"כ היא: בשיר יש חרוזים, בתים.

חלק אפילו אומרים: יש שפה יפה ומיוחדת.

התשובה, עד כמה שמפתיע נמצאת כאן. מבחינה חיצונית שיר כתוב "אחרת". שורות הטקסט קטועות, אין בהן כל קשר לדיבור או לכתיבה הרגילה. הטיפוגרפיה הזו כבר כופה על הקורא סוג אחר של קריאה. קריאה המחייבת אותו להתבוננות אחרת לגמרי במלים.
ואם, ישאל השואל , השיר כתוב בשורות ארוכות, כמו למשל בסיפור? (ויש שירים כאלה). התשובה תמצא בחיבור המלים. הקשר בין המלים סותר כל הגיון סביר ומקובל. סתירה זו מפעילה, אף היא בקורא סוג אחר של קריאה. הדוגמות רבות ביותר, אסתפק רק בהצבעה על אמצעי אחד ששמו: המטאפורה.

אז מהו שיר?

שיר הוא טקסט מילולי אומנותי אשר מפעיל את השפה אל מעבר למקובל ולנורמטיבי. שיר הוא יצירה בה השפה מתאבדת וחיה מחדש חיים חדשים. או השיר הוא כמו עוף החול – חיים ומוות ללא הרף.

מקורות באינטרנט:nt idea or experience in wordhttp://www.poetry.ezra.8m.com/definitions_of_poetry.htm








s

יום רביעי, 17 באפריל 2019

1 - פתיחה דרמטית משהו


הבלוג הזה נפתח לפני שנים אחדות, מתוך מטרה להפוך לבלוג בו אעלה הרהורים, קריאות שירים ושירים מפורומי שירה שונים ברשת.
אלא
כבר היה לי בלוג בעל אופי דומה בישרא-בלוג, לא הצלחתי לממש את הרצון הזה שלי, וכך הוא המתין לי עד אשר יִמָּצֵא בּוֹ חֵפֶץ.

הפוסט הראשון שאני רוצה להעלות היא קריאה בשיר פארודי שכתב חבר טוב מאוד שלי, דני פיכמן, בפורום ותיק מאוד בשם "בסימן כתיבה":


שיר פארודי וביקורת פארודית - חגיגה בשניים
לו הייתי מדיח כלים
ואת נוזל הברקה
הייתי שר לך שירים
ומרוקן מליבי מועקה

אם היית נסיכה של נילוס
על מחבת הימים, לו היית
הייתי שוחה כמו לוקוס
על מצע מרופד של מחית

אבל את עם פרצוף פלמידה
הנוזל במדיח שקע
בשמי ערב בתוך פירמידה
הבאת לי חשמל כמו מכה

זהו שיר הרגישות והנועם
על צלחת חמה מזכוכית
שורות מזמרות אחינועם
על הקיר מרקדת שממית

משלי ל' כ"ח " שממית בידיים תתפש: והיא בהיכלי מלך "
בטרם אפנה אל השיר עצמו, אתייחס לפסוק ממשלי ל' וכן אל ההקשר מתוכו נלקח פסוק זה. פרק ל' במשלי הוא שירה שהמבנה הצורני שלה מזכיר קצת את הנוסחה אצל עמוס "על שלושה.. ועל ארבעה". גם בפרק זה יש חזרה נוסחאית, עם סטיות מדי פעם, על " על שלושה ועל ארבעה". פסוק זה הוא סיום של יחידה המתחילה כך: " ארבעה הם קטני ארץ  והמה חכמים ומחוכמים" ( פסוק 24). רשימת המתוחכמים היא: נמלים, שפנים, ארבה ושממית.
ברור  שהחיות האלה מסמלות התנהגות אנושית מסוימת , והפליאה שממשיל המשלים מפגין מטרתה ללמד את הקורא דבר מה על החיים ועל התנהגות אנושית.
כלומר, על פי ההכוונה האינטרטקסטואלית של הטקסט יש לקרוא את שירו של קוקו כמשל .
את זה אני מזמין אתכם לבדוק יחד עמי.
א
השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן ארבעה טורים ובעל חריזה מסורגת (אבאב). התבנית הזו של השיר נחשבת כתבנית קלאסית, כמעט הייתי אומר בסיסית בכתיבת שירים. עם זאת המשקל בשיר די רעוע. אני מניח שהשקילה איננה טוני-סילאבית אלא מבוססת על פעמות, או על ספירת הברות מוטעמות בטור השירי. מההיבט הזה השקילה דווקא סבירה. ההקפדה על הבית והחרוז ובחירה במשקל דמוי-דיבור משרתת את הרצון לתת לשיר הזה פרצוף "עממי", דיבורי , פזמוני ולאו דווקא את פרצוף השירה האומנותית-העמוקה הרצינית.
ב
קריאה ז'אנרית של השיר תציג מייד את תבנית ה: "אילו ; אז". מסורת זו של שירי "אילו ; אז" ידועה ומוכרת מאוד. במהותה היא מציגה מצבים בלתי אפשריים או קשים למימוש שדרכם האוהב יפגוש או יכול לפגוש את אהובתו.  בתבנית הזו ההיפרבולה (הגזמה) היא חלק משם המשחק, והיעדר היכולת להיפגש ולממש את האהבה היא עיקרון מובנה בשירים אלו.
בית ראשון : אילו אני מדיח כלים / אילו את נוזל הברקה / אז : הייתי פורץ בשירה
בית שני : אילו את נסיכת הנילוס על מחבת / אז אני לוקוס שוחה במחית (?)
בית שלישי : אבל  את, לכן אני
בית רביעי : עדות על השיר
אפשר לראות שרק בבתים ראשונים הדובר מקפיד על תבנית "אילו ; אז" , ואילו בבית השלישי הוא מפרק תבנית זו. דה-קונסטרוקציה זו נעשית על ידי ריאליזציה של המטאפורות בבית הראשון והשני. הפיכת המטאפורות הבונות את הבלתיאפשרי כביטוי לתשוקה האדירה של הדובר למציאות האפורה מגחיך את הז'אנר "אילו ; אז" והופך אותו לבדיחה. נטילת העוקץ ( אגב העוקץ  הפרודי נמצא כבר בבית הראשון, על כך להלן) של הפנטזיה מתעצם בפירוק האחרון של התבנית בבית הרביעי בו הדובר מתחיל להלל את עצמו ואת שירתו.
הערה חתרנית א:  פרופ' טובה רוזן בהרצאה שנתנה ביום עיון הסבירה ששירי התשוקה לנשים בימי הביניים, או שירי הגנאי במקאמות השונות נכתבו על ידי גברים למען גברים. גם השיר הזה נשמע כשיר המיועד לגברים, שלנשים אין מה לחפש בו. אחד המאפיינים של שירה זו הוא היעדר התייחסות אל האישה כאל סובייקט בעל מאפיינים ייחודיים, אלא הפיכת האישה ל"נושא" מופשט המפעיל את הגבר. יש הרבה הונאה, לדבריה של רוזן, בדימוי האישה בשירת ימי הביניים, כיוון שהאישה מולכדה על ידי הגברים למקום בו היא נמצאת והעמדת הפנים של החולשה, האומללות של הגבר נובעת מהכרעות שלו כגבר. גם בשיר הזה הנמענת היא האישה, האהובה. תבנית ה"אילו ; אז" המתפרקת בבית השלישי מעלה את התמיהה האם פרצוף הפלאמידה הוא חדש, או שמא הגבר מתעורר לפתע, או בעצם יש כאן שיר גנאי של "המרומה" לכאורה בבלי דעת. הבית האחרון המזמר את שבחי הדובר ושירתו (גם בית זה צריך להיקרא אירונית, אגב, על כך להלן) רק מגביר את היות האישה לא דמות קונקרטית.
ג
הארגון והעיצוב הסמלי של הטקסט מעורר השתאות. בבית הראשון נבחרים שני סמלים: מדיח כלים ונוזל הברקה. עוד בטרם אנתח שני סמלים אלה אציין שאין "הכרח" בקשר בין המדיח לבין נוזל ההברקה, מה שבפני עצמו די מעניין.
לסמלים עצמם. מדיח כלים הוא סמל נקבי במהותו. הוא "מכיל" , יש בו מים, הוא מנקה ומקרצף (כמעט  אני מגיע למטאפורת הרחם). נוזל ההברקה הוא דווקא הסמל הזכרי. הוא החודר לתוך המדיח, הוא שותף בתהליך הניקיון, אבל הוא לא אימננטי-מהותי לפעולת המדיח. (הנה מתפרקת מטאפורת הרחם). אבל, כשמביטים על זה דרך סימבוליקה  של אברי מין, התמונה משעשעת אבל גם מצביעה על היפוך תפקידים.  שני הטורים האחרונים מחד מצביעים על פעולת המדיח, המתרוקן מהמים ומאידך מצביעים על תהליך אורגזמי של הדובר, שבעקבותיו הוא מתרוקן ממועקת נפשו. ( האומנם יש כאן תיאור מופרך של סקס? )
הבית השני עוסק במנות דגים. אין ברצוני להיכנס לסימבוליקה של "דג", דומני שדי בבחירה של הדובר ב"נסיכת הנילוס" וב"לוקוס" כדי ליצור את תבנית הזכר-נקבה. התמונה בבית הזה היא אבסורדית למרות שני הטורים האחרונים שיש בהם משיכה אל הסוריאליסטי, בעיקר לכיוון ציורי סלבדור דאלי. הבית מחולק שווה בשווה בין הנמענת לבין הדובר. הפסיחה בטור הראשון של הבית השני בונה איזו הפתעונת, שהרי התחלנו דווקא במדיח, איך קפצנו ל"נסיכת הנילוס". הטור השני פשוט מבריק בהלחמה המטפורית של מחבת וימים. (הערת עריכה , בשביל מה הפסיק הזה? הוא מקלקל ומונע את העצמת ההיפרבולה). שני הטורים הבאים הם המושכים לציור הסוריאליסטי של דאלי, אבל לטעמי התמונה דווקא באה מתחום האבסורד. שני דגים מתים, האחד שוחה במחבת והשני על מצע של מחית. כמובן שלעולם לא ייפגשו, וכאן נמצא איזה יסוד של השלמה עם חוסר האפשרות למפגש. חוסר ההשלמה הזה טיפוסי לז'אנר, אם כי עיצובו בדרך זו משעשע ומצחיק מאוד.
הבית השלישי  הוא דה-קונסטרוקציה של הז'אנר. יש בו אמנם שימוש נוסף במטאפורת הדג  "פרצוף פלמידה"  ( עד עכשיו אינני מבין מדוע פרצוף פלמידה נורא יותר מפרצוף "נסיכת הנילוס" , אלא אם כן פלמידה מחייבת לצורך החריזה ). יש מעבר מיידי לנוזל ההברקה, שלפתע שקע, ככה סתם. ומכת חשמל בתוך פירמידה. הבית השלישי הוא  עריכה של סמלים ממקומות ומהקשרים שונים, מה גם שיש מעט חוסר הגיון בו: שמי ערב בתוך פירמידה? אבל מה זה חשוב, שהרי תמונת הגנאי מטרתה להצביע על צניחת התשוקה, צניחת ההערצה, שבירת הפנטזיות של האוהב. אם כי עניין הפירמידה והמדיח , שני "מיכלים", שני סמלים נקביים, ומי בדיוק מקבל מכת חשמל בתוך הפירמידה.  (כן, אני יודע, שוב פעם אני והסמלים המיניים האלה..) . ייאמר מייד שהנמענת היא "שמביאה" מכת חשמל עת נוזל ההברקה שקע, כלומר עת הדובר חדל מלמלא ייעודו?
הבית הרביעי הוא "נאום התרנגול" ( יסלח/תסלח לי הכותב/ת ). או "אם אין אני לי מי לי". קריאה חתרנית של הבית הזה תגלה שהדובר לאחר "מכת החשמל" אין לו ברירה אלא להציג עצמו לראווה :שיר הרגישות והנועם", " שורות מזמרות אחינועם" אבל נאמן לחומרי הטקסט, מדיח כלים, דגים הרי יש מקום גם לצלחת, ונשארה רק תמיהה אחת, מה עושה שם השממית. אלא אם כן אנו קוראים זאת בהקשר של משלי, כלומר יכולתה להיכנס לכל מקום, או אלא אם כן יש כאן העתקה של דיבור "עממי" על רצון של אדם לראות את שקורה בבית אהובתו מבלי שייראה.
הערה חתרנית ב. רולאן בארת' בספרו "מיתולוגיות" מלמד את הקורא איך לחשוף את המניפולציה המופעלת עליו מאחורי שימושים במיתוסים מוכרים ואהובים. השיר של קוקו משחק עם מיתוסים מקובלים מתוך רצון לפרק אותם. לדעתי המיתוס הבסיסי הוא של הבורגני הישראלי המצוי. מדיח כלים, דגים ודרך הבישול שלהם, השימוש בשפה "לא תקנית" וההתייחסות למשלי.
התמונה בבית הראשון, הקופצנית משהו מזכירה את סרטוני הפרסומת בטלוויזיה. המדיח המסמן את "שחרור האישה" מעבודת הבית הקשה, נוזל ההברקה שהוא תוסף לא הכרחי, אבל טיפוסי לתרבות הצרכנית שלנו. כמובן, דרך ההתייחסות לדגים בבית השני, ההתפייטות הטיפוסית לעיתונאי מזון או עורכי תפריטים, השימוש ב "הבאת לי מכת חשמל" הוא חיקוי של הדיבור הישראלי הרגיל (במיוחד ליד הלוקוס השוחה על מצע של מחית!) הבית האחרון והחיבורים המוזרים בו, אחינועם, שממית. גם הז'אנר של "אילו - אז" המפורק ברוב רעש בבית השלישי תורם לקריאה על פי בארת' של השיר הזה. השיר הזה לדעתי הוא העמדת פנים אירונית ופרודיה על שירי אהבה רומנטיים ותמימים מהסוג הזה. אבל עודף התחכום המילולי, המודעות הצינית של הדובר בבית האחרון נופלים לתוך הפח שנוצר למען הפרודיה. האם הזיוף הבורגני בתמונות השונות בשיר מועמד לבדיקה? האם יחסי גבר-אישה מועמדים לקריאה חתרנית? אפילו הארמז למשלי ולהקשר הכולל של הפרק, כפי שהצגתי בפתיח דבריי אינו מצליח להציג את המניפולציה שעליה מדבר בארת' או למצער להציג תמונת אמת כלשהי.
ד
הארגון הצלילי של השיר. אי אפשר להיפרד מהשיר מבלי להתייחס אל החריזה ואל מצלוליו. ההתייחסות לחריזה מתבקשת בגלל תבנית החריזה החוזרת על עצמה לאורך השיר.
אז קדימה:
המצלול הבולט בבית הראשון הוא : ק, ל, ר  והצליל הבולט הוא של אה ואי. לר (י) ק? לרוק(ן).
החרוז הוא:  כלים - שירים ; הברקה - מועקה.  החריזה לא ממש תורמת לעיבוי המשמעויות של הבית הראשון, אם כי אפשר לראות בחרוז "כלים - שירים" הדהוד של שירי ילדים העוסקים בניקיון ובכך שהכלים השונים שרים עת מנקים אותם או משתמשים בהם.  מי שיתאמץ מאוד ימצא בהברקת המועקה הדהוד לאחת המלים שמשתמשים בהן כדי לתרגם קתרסיס בעברית - מירוק . כלומר, ריקון המועקה הוא למרק , שהרי מה עושה נוזל ההברקה?
בבית השני המצלול הוא ל, ח ( כף רפויה), בקיצור לח. הצליל הוא אה ואי.. טוב, אינני רוצה להרחיב לאן בדיוק המצלול הזה לוקח אותי ( רק אותי..), אבל הלחות, הדגים וסמלי הפריון או המין השונים מבהירים כוונתי. החריזה היא :  נילוס - לוקוס ; היית -  מחית.  היש צורך להרחיב המלל על המשמעויות העולות מחריזה זו? על שלל ההשתמעויות הארוטיות בחרוז הראשון: נילוס  לו  קוס? והנילוס, לו נקרא אחרת את סיפור משה בתיבה, לו נתייחס לנילוס כפי שהתייחסו אליו המצרים, כיוצר חיים, מביא חיים . היית - מחית. כאן לדעתי נמצא בסיס הרעיון השירי הזה, שעל פי הקריאה שגייסתי של פרופ' טובה רוזן מיועד לגברים, נכתב לגברים כדי לשעשע אותם בעוד האישה היא רק "נושא" ותו לא.
בבית השלישי המצלול החזק הוא פ, ר, ש  ואילו הצליל הוא אה. אפשר לשחק בלי סוף עם שלושת העיצורים: רפש, פרש, שפר, פרש . אבל איך שנביט עליהם אפשר לראות שהמצלול ואף הצליל המלווה אליו נושאים את הנושא המרכזי של הבית הזה.
החריזה פלמידה פירמידה; שקע מכה  לי לא ברורה ממש. ברור שהחרוז הראשון הוא מצלולי מעיקרו, כלומר מטרתו לחזק את אכזבת הדובר מפרצוף  האישה. החרוז השני מעטר את הרעיון בשני הטורים האחרונים של הבית השלישי.
בבית האחרון המצלול החזק הוא של אותיות שיניות: ש, ז, צ . צלילים צורמים. צלילי ניסור, חיתוך . הצליל הוא אה ואי. המצלול לדעתי חותר תחת "נאום התרנגול" המתנאה בשירו ובשורות שירו. כבר ציינתי לעיל שהבית האחרון איננו כפשוטו. זה בית אירוני וציני בו הדובר מודע לרהב הריקני שבו, ועל כן לא מפתיעה אותי הבחירה המצלול זה דווקא. החריזה בבית זה : נועם - אחינועם ; זכוכית - שממית. מיותר לציין שהחרוז האחרון בעייתי מאוד. הוא נשען על צורן הסיומת - ית, ואולי מחבר בין ז לבין שין שמאלית, שצלילה - ס. חרוז זה עומד בסתירה צלילית חזקה לצלילו של החרוז הראשון, שהוא סוג של פיפורה ( חזרה על אותה מילה בסופי טורים), ובכך יוצר את ההבדל בין שירו לבין צלחת הזכוכית והשממית. מי זו אחינועם, מדוע השממית? מה רומזת לנו חריזה זו?

ה
סיכום
החידה הגדולה ביותר הוא הבית האחרון. על פניו נראה שבית זה משקף איזו התאוששות של הזכר האומלל, התעוררות מחלום המדיח ונוזל ההברקה הבורגני או מסיור משותף במסעדות דגים. הבית הראשון כבר מודיע לנו שדרכו של הדובר לרוקן את מועקתו היא באמצעות שירים, והנה הבית האחרון הוא הדוגמה לכך. עם זאת נותרות שתי תמיהות מרכזיות. הראשונה – מה לשיר הזה ולמשלי? והשנייה - מי זו אחינועם? אתחיל בכך, שבאותו פרק במשלי מופיע הפסוק הבא: "שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים" ( 18)  הפסוקים המסיימים הם: " דרך אנייה בלב ים ודרך גבר בעלמה (19) כן דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי אוון" (20)
לכאורה, השיר שלנו קרוב יותר לפסוקים אלה, במיוחד ענייני הים והאכילה. אבל המחבר בחר דווקא את עניין השממית, הנמצאת על הקיר. ( ככה בקפיצה אסוציאטיבית אני נזכר בצרצר משורר הדלות של ביאליק השר מהסדק בקיר). אבל שממית הנתלית בכל מקום, עיניה הגדולות הרואות הכל, היותה מתוחכמת "חכמה ומחוכמת" לפי משלי היא עדה משמעותית יותר לכפל הלשון בשיר הזה. כלומר, ספר משלי, או הפסוק אליו מתייחס השיר הוא מפתח לקריאה "הפוכה" של השיר.
לגבי אחינועם. אני לא נזכר באף דמות מקראית ששמה אחינועם, ועל כן יתכן והפענוח שלי בנקודה זו בעייתי, אבל כשקראתי את השיר מאוד רציתי שהמילה האחרונה בשיר תהיה "ניני", כלומר אחינועם ניני. האם השיר הזה הוא שיר תשוקה - אכזבה לאחינועם ניני? למחבר השיר הפתרונים.