יום שישי, 14 בינואר 2022

139 - אז מה לי ולספורט?

 פשוט -

אלוף בית הספר בריצה ל- 50 מטר

מתעמל מחונן על מכשירים

רקדן מעולה בלהקת ריקוד מודרנית

ומעשן כמאה סיגריות ברודוויי 100 ליום החל מגיל 14.

בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ מדי יום.

אבל לי היה חשוב המראה החיצוני יותר ממראה השרירים או הכושר או בכלל. כל עוד איבריי תפקדו, בטני היתה שטוחה, הספיק לי לשמור על מידה מסוימת של רעב ועל עישון פרוע.

כך נפרדתי ללא מבט לאחור וללא צער מספורט, כל ספורט. אינני חובב צפיית ספורט בטלוויזיה, יש בי סלידה עמוקה מספורט קבוצתי מבוסס קבוצות מעריצים, וגם הוא משעמם רצח.

נכון

ספורט אינדווידואלי בו הגוף וכישוריו הם העיקר מושכים אותי לצפות, חלקית, בתחרויות אתלטיקה שונות, בתחרויות התעמלות. זהו.

אבל, אני כן אוהב היאבקות בידורית, לא זו הרשמית שאיננה נעימה למראה בשל היבטים מיניים חזקים בה [וזה לא הראש הדפוק שלי]: בגדים הדוקים שלא מסתירים דבר, זקפות פתאומיות, סידור איברים מול הקהל.. לא יודע, מבחינתי זה כמו פלישה לאינטימיות של אדם עם גופו.

נכון שפעמיים נפלתי ברשתה של בתי. הלכתי אתה למכון כושר. אבל, מהרגע שהפסיקה מייד אחריה הפסקתי.

לכן

היום אני מקפיד לפחות על רבע שעה עד חצי שעה תנועה מלאה, כלומר הליכה. לא ממוקדת, לא כזו של הַלְכָנִים מקצועיים, מה פתאם. הליכת סידורים - דואר, קניות. אני דואג לא לרכז את הקניה במקום אחד, כך שאני הולך ממקום למקום וגם סוחב אחריי עגלה שמתמלאה וכוֹבֶדֶת.

יום רביעי, 5 בינואר 2022

138 - קונספירציה?

 לפעמים אירוע קטן מציג עולם שלם, סבוך וחסר יושר, הגינות ועמוד שדרה.

המיצג הזה -  שהועלה בתערוכה במוזיאון רמת גן לאומנות מודרנית, לרגל

פתיחתו המחודשת, עורר סערה גדולה, כי ראש העיר הורה להורידו מקירות המוזיאון.

והנה הסברו - כפי שמופיע בדף הפייסבוק שלו: https://www.facebook.com/MayorShama/

הוסרה היצירה המבזה את ירושלים, את הכותל ואת החרדים ובעצם מבזה את כולנו.

העיר לא תממן בכספי תושביה לעולם פגיעה או ביזוי של שום אדם, מגזר, מקומות קדושים גם אם הדבר יחייב להחליף את אופי ונושא המוזיאון.

ניהלנו דיון, והתעלמנו מטענות ראש העיר, על זכות של רשות, כל רשות למנוע הצגת תכנים שאינם "באים לראש העיר טוב בעיניים". סדרת התירוצים שהשמיע שלחה את ירמיהו לבור הכלא, את מנדלשטאם לגולאג או לאן שנשלח על מנת שימות, גרמה למאסרו של יאיא הסיני ודוגמות לא חסרות לתפיסת הבורגנית הבעל-ביתית קיצונית[סגנון צירל מ"סיפור פשוט" של עגנון, שהיטיב לתאר את שאמה-כהן דרך צירל. תגרן פשוט על אף מעמדו החברתי.] בכוונה אני מעדיף להתעלם משלטון טוטליטרי אחר במחצית הראשונה של המאה העשרים. אלה אותן טענות ולא חשוב מהי דתך, מוצאך העדתי, השכלתך או מיקומך במדרג החברתי. שהרי, שאמה-כהן פשוט ממשיך את מדיניות שרת התרבות נטולת התרבות שהיתה לנו. אכן תלמיד יאה יש לה.

טענת המוצא המוצא

לא שהייתי מוריד את העבודה של דוד ריב מהקיר אם הייתי ראש עירית רמת גן. מנגד אני מאד תמה על הערך האמנותי של לקרוא לירושלים חרא.

והתשובה -
זה לא עומד בפני עצמו. מול החרא יש זהב. זו יצירה שמתיימרת להיות "מושגית-פוליטית-חברתית-סאטירית" משהו בסגנון האסלה של דושאן, הכבשים הצבועות של קדישמן, או ערימת גרעיני החמניה מחרס ביצירה של יאיא הסיני. אני מודה, לי אין מספיק כלים לשפוט, אבל כל עוד זה אינו מסית לרצח של אף אחד... שתשאר היצירה תלויה.

ומחשבה נוספת
לצעוק כולנו יודעים. האם לצעקה שלנו יש ערך? במקרה דנן, כלום. שאמה-כהן העלה את היצירה מתהומות של חוסר אכפתיות ציבורית למוקד של התבוננות. מה דעתך? האם תסכים למחשבה שיש כאן קונספירציה משותפת של האמן וראש העיר? האמן זוכה באהדה וראש העיר זוכה שהמוזיאון שלו הופך רלוונטי לגמרי.