יום שישי, 1 ביולי 2022

177 - אני שמן?

נולדתי רזה
גדלתי בגיל ההתבגרות על מנת פלאפל ביום
עישנתי בין 40 ל- 60 סיגריות ברודוויי 100


בגיל 40 בערך איבדתי את היכולת לדבר מרוב שיעולים
הפסקתי לעשן והתחלתי לאכול
עליתי מ- 65-70 קג' ל- 130 קג' בכמה חודשים בודדים
עבר עשור מייגע, הגיע זמן חידוש
חזרתי לעשן והורדתי בערך 50 קג' במשך ארבעה או חמישה חודשים
אבל
חזרו בעיות הנשימה, השיעול והדיבור
אז הפסקתי לעשן
הפעם עליתי רק כ 20 קג' והתגלתה לה גם סכרת קשה
הסכרת לא טופלה כלל
עמדתי על ערכים גבוהים של סוכר מבלי להתחיל להבין את הצרה שאני שוקע בה
החלפתי רופאה בגלל גסות הרוח של הרופאה שלי
התברר לי לפתע מצבי האיום
רופא מומחה לסכרת, תזונאית, בדיקות דם, הזרקות, כדורים
אט אט
מתחת ל- 100 קג'
לא בדיאטת הרזיה, ממש לא.

יום ראשון, 26 ביוני 2022

176 - כן? אז מה יש לך בתיק, אדוני

 לפעמים צירופי מקרים הן ענין "אלוהי" לגמרי, לכאורה, אבל למה לא?!

אתמול כשעלינו על המטוס מהירקליון לנתב"ג, איש בטחון, רחב, שעיר לגמרי, עם קול באס דרש ממני דרכון, כרטיס טיסה ואח"כ "לפתוח את התיק".

אז הוא יודע מה יש לי בתיק, וזה מביך כמה אין לי דבר מיוחד בתיק.

כי

הרכישות שלי בחו"ל הן בעיקר תכשיטים, וזה נדיר מאוד, כי אני בררן מאוד. והן לא בתיק אלא עליי מייד.

יש בגדים, לבנים, תרופות, ספר או שניים - זהו

כמו שאמרתי משעמם במיוחד

גם זוגתי וגם אני לא נוסעים לצרכי קניות. מזמן גילינו שמה שיש שם יש כאן [רשתות בינלאומיות], המחירים די דומים, אז..?? תנו לנו ללכת, לטייל במקומות שונים, לשתות קפה בבתי קפה קטנים, לצלם מקומות מיוחדים.

והנה כמה צילומים מסופ"ש בכרתים. [ עליי להשתלט על תכנת העריכה בנייד]





אחרי עריכה -
דילגתי על התיק הקבוע שלי. כמו להרבה גברים בני דורי וגילי, למכנסיים שלי היו ויש כיסים, אבל תמיד ריקים. מאז שאני זוכר את עצמי, כגבר צעיר יש לי תיק צד, שמולבש/נתלה על הכתף בדרכים מגוונות.
תפקידו להכיל את ה"כיסים". עטים [למה ללכלך חולצה], ארנק, תעודות מזהות, מפתחות שונים, ביובל האחרון גם נייד, משקפיים להחלפה.
אם צריך יותר, יש תרמיל עור מדליק, שרכשתי לפני כחמש שנים. הכל זרוק בו בחוסר סדר, נכון, כולל כריכים לעבודה ומפתחות של העבודה, עיתונים וספר!
כזכור אינני נייד, והתחבורה הציבורית לוקחת זמן. 




יום רביעי, 22 ביוני 2022

175 - ויחלו משחקי הקיץ

 מאז שיצאנו מ"הבור הכלכלי" שחיינו בו תקופה ארוכה כשני מורים בעלי משכנתא ומגדלי ילדים, זוגתי הפסיקה לעבוד בקיץ ואני כבר שנים ארוכות מסרב בתוקף לבדוק בגרויות, לא צריך, תודה.

במקום זה הזוגה, שאוהבת מאוד לטייל ברגליים ברחבי העולם, הצליחה ל"פתות" אותי לאהוב טיסות לחו"ל וטיול ברגליים. מה גם שגיליתי את תשוקתי לצילום, את ההתרגשות שלי ממקומות יפים, ממפגש עם בני אדם מקסימים שלא דוברים את שפתי, וממזכרות קטנות שיושבות על מדפי הספרים, ובקושי מנוערות מאבק. [אחת לשנה.. כל ילדותי עד בגרותי המאוחרת - צבא - אחד מתפקידיי בבית אמי היה לנקות אבק. היא היתה בודקת. OMG]

אבל לא רק בכך מסתכמות חגיגות הקיץ -

הצגות כמה שיותר, סרטים עם הנכדה הבכורה [מנהג מאז היתה בת 5 בערך] ושבוע עתיר אפס עשייה במושב בצפון הארץ, בוילה שמצאנו ואנחנו אוהבים מאוד. הן את הוילה והן את בעלת הבית הנהדרת.

וכל זאת הקדמה כדי לספר ש:

ביום שני היינו באמפי וואהל למופע של אנה ויסי, זמרת יווניה, אבל לא מהסוג שממלא כאן אצטדיונים: פרנדורי, דאלארס, גליקריה, חאריס אלקסיו. למרות שהיא בערך בגיל שלהם.


אתמול היינו ב"הבימה" בהצגה ששמה "את שאהבה נפשי" על הרצח בבר נוער . המחזה, די ארוך אגב, כמעט שעתיים ללא הפסקה [אבל הזמן לא מורגש] מספר על בחור שניצל מהטבח, אבל הוא שייך לציונות הדתית, ואמו, משחק מעולה של אורלי זילברשץ, מנסה את כל הדרכים כדי להחזירו לדרך "הטבעית".

ההצגה אינה "פאר המחזאות" הישראלית, היא נגועה בקיטש, ברצון "הוליוודי ל"סוף טוב", אבל המסר חזק. ייאמר לזכותה, שהיא מציגה פנים שונות ביחס אל ההומוסקסואליות בחברה הדתית-הציונית. דמות המטפל שמטרתו ל"המיר" את הבחור מספקת, לצערי, מעין מפלט "הומוריסטי" משהו בעיצוב ובגילום הקריקטוריסטי עם רמיזה להומוסקסואליות של הממיר עצמו.


והלילה, או הלילה - סוף שבוע ארוך באחד מאיי הים התיכון.

יום ראשון, 19 ביוני 2022

174 - חלפה לה שנה

 לא איש סיכומים אני

אבל השנה הזו קרו כמה דברים

ואם אציינם, אולי לא ייעלמו להם בזרם האדירים של הזמן.

הדבר הראשון והחשוב מכל - 

חזרתי להגיש לבגרות אחרי 8 שנים תמימות. 

נגזר ממנו - לימדתי כיתת חינוך מיוחד. למדתי שוב על הציניות של מקבלי החלטות.

עם זאת - למעלה מ- 50% נגשו לבגרות והצליחו בה.*

הדבר השני - 

נעלמה לה החרדה שהיתה תוקפת אותי שנה אחרי שנה, עת הגשתי שתים או שלוש כיתות לבגרות. נעלם הלחץ הנורא, כמויות בחינות לא נורמליות לבדיקה בזמן קצר, עימותים קשים על ציוני מגן [מרביתם לא מוצדקים], מניפולציות: הצלחה שלנו היא שלך, לחצי הורים ואפילו נסיונות ל"עזור" לי בהחלטה [פיתוי ואיום].

הדבר השלישי -

קבלתי פנקס קטן מתלמידי כיתה י' ובו דברי תודה. לקח לי כנראה 40 שנים לשכנע שאין לתת מתנות חומר למורה, היום לפי זוגתי - עציצים, תכשיטים, מזון [ערכה מ- REBAR]. לעיתים נדירות ספר עם הקדשה. לעולם לא סתם פתק ועליו דברי תודה. אז זכיתי. בשנותיי הראשונות כמחנך וכמורה הודעתי בתחילת השנה שאני לא מקבל מתנות. מי שרוצה להגיד תודה, שיתן לי פתק. מספיק. כך גם חסכתי את רשימות המשתתפים במתנה, ונתתי מקום לא להגיד תודה, מבלי לומר זאת.


הדבר הרביעי - 

הצלחתי לסגור לשנה הבאה כיתה אחת בלבד להגיש לבגרות, בכל שעותיי הפרונטליות. כיתה לא קלה, אבל מכיר אותה, ואהנה מכל רגע.

יום שלישי, 14 ביוני 2022

173 - א"ב יהושע

 שלישיית הענק: עמוס עוז [הראשון שנפטר], יהושע קנז [השני שנפטר] וא"ב יהושע [השלישי שנפטר, אתמול], זו שזוהתה על ידי שקד, גרשון וכן רבים אחרים כביטוי הפרוזאי-האפי הגדול של דור במדינה, הסופרים שהחלו לפרסם יחסית מהר להקמת המדינה, שספרותם שלובה בתהליך הקוממיות הישראלי, עברה פסה מן העולם.

נכון שישנם סופרים לא פחות חשובים כמו השלישייה הזו, כעמליה כהנא-כרמון, כשלומית הר-אבן, כפנחס שדה, כדן צלקה, כיורם קניוק ועוד כרבים רבים מעולים וכמעט לא נקראים, אבל הם זכו למנף את עצמם בשל היותם מוכרי "רבי מכר", כמורים ופרופסורים באוניברסיטאות [יהושע בחיפה, עוז בבאר שבע] או כמתרגמים בחסד עליון, קנז מצרפתית, וכן חברות עם הפרופסורים המתאימים בחוגים השונים לספרות [אז בעיקר האוניברסיטה העברית], שקידמו אותם. [בעיקר שניים: שקד ז"ל ומירון יבדל"א].

אחד מהוגי הדעות המרשימים שצמחו לאחרונה, בשני העשורים האחרונים, אבל ובעיקר בעשור האחרון הוא תומר פרסיקו, שבלוגו "לולאת האל"  מהווה, לצד מאמריו המצוינים במוסף 'הארץ' ביטוי חדשני ושקול של החוויה הישראלית-היהודית, כתב לאחרונה, ממש, לאחר מות א"ב יהושע את הדברים הבאים. עליהם הוספתי מעט משלי.


תומר פרסיקו במאמר קצר אך מרתק על א"ב יהושע -

א.ב. יהושע והתפרקות המרכז הישראלי

"הזהות הזאת, יהודית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית, היוותה את ה"מרכז" הישראלי מאז קום המדינה, ובאותה תקופה היא התפוררה.[שנות ה- 80 של המאה ה- 20, ABK] ישראל "שאין לה מרכז" כדבריו, עברה ליברליזציה כלכלית וחברתית, טיפחה את תהליך השלום מול הפלסטינים וחלמה על תודעה אזרחית חדשה וחופשית. ספרותית אנחנו מדברים על אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת.
אלא שהפאזה הראשונה הזאת של האין-מרכז לא החזיקה, ממגוון סיבות, והעשור הראשון של שנות האלפיים העצים את החיפוש אחר מרכז, חיפוש שנכון להיום הוליד שיבה למסורת היהודית במגוון צורות (מניו-אייג' ועד אתנוצנטריזם), ולצידה לאומנות ופופוליזם. אלה לא מספקים ממש מרכז, אלא יותר קרשים צפים של משמעות וזהות בזרם סוחף של בלבול ואנומיה."

ממקומי ה"הדיוטי" אני רוצה לטעון שא"ב יהושע ושני עמיתיו, שאף הם הלכו לעולמם [עוז וקנז] ניתקו, מרצונם או מחוסר מודעות נוחה, מהעולם הישראלי שהתפתח מולם משלהי שנות ה- 90 ושנות ממשלו הארוך, המעוות והמרושע של ביבי וה"ביביזם", ובכך הפסיקו כבר שנים ארוכות להיות "הצופה לבית ישראל" או "איש הרוח", מאותה בחינה שביאליק זיהה את עמוס הנביא.

יום שישי, 10 ביוני 2022

172 - משקה שבולת שועל, משקה אורז, משקה סויה, משקה שקדים

 ולא, בל נשכח חלב, גבינה, ביצים.

אבא שלי נהג לומר - הדרך היחידה להתחבר עם הבשר היא להרוג אותו בעצמך, כלומר לשחוט אותו, לבתר אותו וכו'

אז חשבתי שבגילי מתאים לי להתעסק עם טופו. הבן האהוב שלי הסביר, בחנות הטבע הסבירו.. אבל השארתי גוש במקרר ללא החלפת מים.. הסירחון היה עד השמיים.

ולא, הגברת לא סובלת טופו, יש משהו מוזר בטעם שלו, והוא לא מצליח, לפחות פסיכולוגית, לגעת בכפתורי ההנאה והשובע שהבשר מעניק, ואני מצטרף.

ברור שאין לי ענין להתנצל על אהבתי לבשר. אני חיה ככל החיות האחרות "אוכל כל", וגם נמלים מגדלות כנימות מניבות עסיס מתוק. אז אם להן מותר, גם לי מותר.

כן אני מוטרד מהיחס לבעלי החיים טרם שחיטתם, מדרכי הגידול האכזריות. לא יודע אם יש הבדל בין בשר שמח לבין בשר עצוב בטעם, ולא חושב שיש דרך המתה הומנית. כל פרה, עגל, חזיר או חזירה ושאר החיות שמתוארות ב"ברלין -אלכסנדרפלאץ"- אלפרד דבלין [יש ברומאן קטע בו הוא מתאר את "דופק" החיים במטרופולין דרך ספירת כמות בעלי החיים הנשחטים מדי יום על מנת להחזיק את העיר בחיים.] יודעת שהיא בדרכה האחרונה. ההמתה האירופאית באמצעות מכה למצח לא נראית לי "הומנית" יותר משחיטה.

עגנון, צמחוני ידוע, לא הפסיק לתאר מאכלי בשר מלאי טעם, מעוררי תיאבון ואפילו מושחתים [האדונית והרוכל ].

חיות צדות בשר.

כריש טורף כלב ים אינו מראה משובב נפש, קבוצת אורקות שמחסלות לוויתן ענק צמחוני, ואוכלות רק את המוח שלו, צ'יטה מתנפלת על עופר שרק הומלט, או אריות מפילים פיל בגודל בינוני. בוודאי אכילת הנחש, במיוחד הענקים בהם שבולעים חיות שלמות וגדולות.

האם נימוסי השולחן שלי טובים משלהם?

האם תהליכי עיבוד המזון הבסיסי יכולים להיחשב כ"מעודנים"?

ורק לאחרונה שמעתי וקראתי שעצים וצמחים מקיימים תקשורת הדדדית, שהאקולוגיה תחת רצפת היער עתירה בזולתנות, אז לאכול עלים, עשבים, פירות או ירקות?

היכן הגבול?

בטח לשיטת אסימוב - כדורים או פטריות [מי שזוכר את "מוסד וקיסרות", בעולם הקיסרות גידלו פטריות מסוגים שונים במרתפי ענק, ורק את זה אנשים אכלו] או אולי - בשר שהוא בעצם פיתוח של חלבון אפונה או אחר. אגב, אותו אסימוב הגאון, גם חזה את תעשיית הבשר המתורבת [הוא גם היה ביולוג, אז הוא ידע דבר או שניים] ויש לו סיפור מהמם על מסעדה שזוכה להצלחה מטאורית, כי היא מוכרת בשר, מתורבת לגמרי, של בני אדם. 

כאן הגברת הגדולה ירדה סופית מהבמה.

אהה, הכי חשוב -

ממליץ על משקה שיבולת שועל, משקה אורז.

סויה ושקדים = זוועה.

בקפה, רק חלב.



יום שני, 6 ביוני 2022

חמישה ביוני לפני המון שנים

 היום הוא היום בו התחילה מלחמת ששת הימים אאל"ט.

אין לי ולו זכרון אחד ממנה.

לא ישבנו במקלט

לא סבלנו מרעב

לא פחדנו

אבל, זכור לי החודש אחרי המלחמה, עת ישראלים התחילו להציף את ירושלים העתיקה. הלכנו, ששתנו בדרך שלוקחת לקבר דוד, אבל עשינו פנייה שמאלה ונכנסנו דרך שער יפו. היו המונים בשיירה הזו. לאמי, הירושלמית בילדותה, היה חשוב שנראה את הכותל, אז הלכנו לראות ולא התרשמנו, או לפחות נשארתי אדיש לגמרי.

הכל היה אחר, חדש, שונה.

לי אישית, שנה אחרי הכיבוש כבר היו לי חברים. [אבל זו היסטוריה פרטית].

אני זוכר את אבי ע"ה חוזר על דברי לייבוביץ, יש להחזיר! יש להחזיר! לנצל את הכיבוש כדי להגיע להסכמות אזוריות. ברור שלא רק של הוחזר, אלא הכיבוש העמיק יותר ויותר.

אני נמצא ברבעון השלישי של 120 שנים הקצובות לו לאדם ;-) אני מקווה שלא אמצא שוב במלחמה, שסופה בכייה לעוד כמה דורות.



יום שישי, 3 ביוני 2022

170 - חמים, חמיות, חותנים וחותנות, וגם מחותן ומחותנת

 העברית יחסית נוחה בציון קשרי השארות [kinship] שבה.




בשפות אחרות ובתרבויות אחרות, לקרוא לאשה - סבתא מבלי לדעת מאיזה צד, זו בעיה, או לציין שדודי בא לבקרני בעייתי, דוד מצד האבא או דוד מצד האמא.

מקווה שציינתי את כל אפשרויות השיוך המשפחתי-השבטי-החברתי, שבתרבות המערבית שלנו, שמעודדת אינדווידואליזם קיצוני, עד כמעט התכחשות אפילו ל- דנ"א: תעשיית ניתוחי הפלסטיק מוכיחה זו השכם והערב; מבחר אמצעי הזיהוי הלשון המגדריים אף הם מעודדים זאת. תהליכים נוספים כמו: הריון נטול גבר אלא רק זרעו; גידול ילד ללא אמא, למעט רחם מושכר לצורך כך, אף הם מכוונים את היחיד או היחידה לחיים נטולי יחסי שארות, למעט הבסיסיים ביותר - יחסי הורות.

על רקע ההתפתחויות הללו, וכן הארכת החיים [ אט אט מגיעים לגיל 100 כשהמוח עובד והגוף מתפקד], חלק גדול ממושגי השארות בטלים לגמרי. סבתא צעירה [אפילו היא בת 80] לא תכנס להגדרת הסבתא בחברה שבטית או אפילו של מחצית ראשונה של המאה העשרים. [בה התחילו השינויים האדירים עם הקפיצה הטכנולוגית-המדעית ] צעירים רבים מתחתנים או יוצרים חוזה והוריהם אינם מוזמנים או יודעים על כך. נשים צעירות רבות בוחרות ללדת ילד, מבלי מחויבות לאף גבר. הן חזקות, עצמאיות ויכולות לעבוד ולפרנס ולגדל ילד. אז מי צריך דוד/ה? מה חשוב איך קוראים לאמא מצד החתן או מצד הכלה, והאם הגיסה היא באמת אחות של הזוג או בעלה של אחות בן הזוג?

טוב רע?

לא יודע, באמת.

התמזל מזלי וחותנתי/חמותי כמו הוריי לא ראתה בהיות חמות כלי לשליטה. לשמחתי אחי זוגתי היגר טרם נישואיו כך שמושג הגיס חסר משמעות, והיותי ביחסים קשים עם אחיי [בין היתר בשל אי ראיית יחסי השארות מחייבים] מנע ממני גם להתמודד עם נשותיהן או לאחיי או לנשותיהן להתמודד עם בת זוגי.

אבל

עם זאת, אני מתפקד כסבא לכל דבר וענין, ממש כמו בסיפורים על סבא. כך גם בת זוגי. אנחנו גם חם וחמות שמקפידים על קלה כחמורה ביחסים עם בני הזוג של צאצאינו, והמחותנים שלנו הם חברים, שותפים ובוודאי לא אויבים.

גם, באופן סמלי אמצתי את אחייני עקב גירושו ממשפחתו הגרעינית על ידי הוריו, וזכיתי להיות סנדק של בנו השני של אחייני.

כל אחד ואחת מלאים בסיפורי משפחה ארוכים, קשים, מעוררי רחמים או מעוררי צחוק. רבים מנסים לשכנע אותנו שמשפחה היא גשטאלט שגדול מסה"כ חלקיה, אבל זו שטות. בחברה בה אנחנו חיים, יש לנו הזכות לבחור את משפחתנו, ממש כך. האם זה מקרי שרבים מתגרשים ומתחתנים? בוודאי שלא. האם זה מוזר שאדם מחליט לנתק קשריו עם משפחתו? עם אחיו? 

אבי ע"ה נהג לומר שמשפחתו ידועה באיזמיר [או היתה ידועה] כמשפחה שכולם רבים עם כולם, משפחה מפורקת שלא מצליחה לשמור על הקשרים השבטיים, המשפחתיים שלא להזכיר "כלכליים".

אמי בת יחידה חסרת כישורים בסיסיים לחנך אחים לערבות הדדית, בהיותה אינדווידואליסטית קיצונית, הצליחה, מה ל'שות, לגדל אינדווידואליסטים כמוה.

אבל איננו חריגים, לשמחתי.





יום שבת, 21 במאי 2022

169 - זכרון ילדות

 זכרון מילדותי הכי הכי מוקדמת.

סבי ע"ה הגיע לביקור בארץ, לבקר את בנו בכורו, אבי.

האיש ישב על כסא מפואר, עטוף בד לבן, ועשרות אנשים מגיעים, מניחים יד או ראש על ידו.

אני הקטן מביט בין האנשים האלו, זוכה למבט ממנו.


- - - -

הסבר - סבי ע"ה היה מקובל ידוע באיזמיר, צאצא לשושלת של חכמים ידועה עד היום [בש"ס] פותח מזלות, נומרולוג, קורא בקלפים, בכוכבים. הוא לא היה "באבא" עם חצר, הוא היה פקיד במשרד של מנהלי חשבונות, שגם נסע בשבת ב"טראם" [לא שילם ;-)].
הביקור שלו בארץ בשנות החמישים המאוחרות היה ככל הנראה, אין לי מושג, אירוע ענק בקהילה התורכית וכנראה לא רק בתורכית.

יום שישי, 20 במאי 2022

168 - הקיץ הגיע, וטרפת צילום הפרחים התעוררה

בהרבה ערים בארץ, ישנם אינספור פרחים שפורחים בכל מיני מקומות. אני אוהב לטייל ברחובות צדדיים, שם כמות הפרחים וסוגיהם אדירה. מיותר לציין, שבניגוד לעננת ולמוטי אור, אין לי שמץ של מושג מה שמות הפרחים. לי השמות גם לא ממש חשובים. חשוב לי לראות אותם מוגדלים באמצעות צילום מקרו, מחצי ציפורן אגודל לפרח גדול ומפואר.
כל התמונות עברו עריכה, לפעמים הן חדות יותר לפעמים חדות פחות.
רק את שמות הפרחים האלו אני מכיר








 

יום רביעי, 18 במאי 2022

167 - ריקנות

 לאחרונה יותר ויותר אני מתעסק עם סוגיית ה"אינות". מה פירוש "לא להיות", איך זה מרגיש.

נזכרתי בניתוח האחרון שעברתי, איך נעלמתי ואיך חזרתי, ומה היה באמצע?

האם זה ענין של גיל?

האם זו קריאה מוגזמת בכתבים הודיים שעוסקים בשיא "הקיום" - הנירוונה?



יום ראשון, 15 במאי 2022

166 - אני יפה?!

 לפני שנות דור, באוניברסיטה העברית, על הר הצופים, בקורס לימודי תעודת הוראה ישבנו קבוצה של כ- 12 סטודנטים/יות עם מנחה שהעלתה את הבקשה הבאה:

ציינו שלושה דברים שאתם אוהבים בעצמכם ושלושה דברים שאתם שונאים בעצמכם.

משהגיע תורי עניתי:

יפה, חכם, רגיש

גם הסברתי מדוע אלה השלוש  טובות-רעות.

מתוכן, התכונה שהכי נסלדת עליי היא "יפה". אולי אשמע שחצן, בלתי נסבל אבל שנים ארוכות לא הצלחתי לעמוד בדיוק על האינטרסים של אנשים, כשהם פוגשים אותי. האם בגלל שאני יפה מקבלים אותי לעבודה? האם האינטלקט שלי, יכולותיי השכליות או הרגישות שלי מהוות נקודת פתיחה ולא המראה החיצוני?

 בעבר, בהיותי חסר בטחון לגמרי, כשמישהו/הי הסתודד עם אחר.ת והביט.ה לעברי מייד הסמקתי, והייתי משוכנע שעליי מדברים. נלחצתי. למדתי  לעטוף את הרגישות המוגזמת הזאת בשכבה של אי אכפתיות. למרות זאת, בוודאי שאני יודע כמה וכמה דברים.

 אלה הדברים שאני יודע -

בת זוגי, הצאצאים, הנכדות והנכד הם אלה שמעניקים לי מבט חיצוני על עצמי.

אז אני יודע:

1. אני מצחיק

2. אני אסטרונאוט, בולבול אקבולבול

3. שכחן וחסר אחריות

4. עצלן יותר מ"העצלן" שחי על עצים

5. עקר בית ובשלן מהמדרגה הראשונה

מהתלמידים למדתי שאני:

1. קפדן

2. ותרן

3. לב גדול

4. נודניק

5. חיוך קטן ומשיגים ממנו הכל

6. מצחיק/בדרן/דברן

ממקומות אחרים, אקראיים [כמו מכולת, ירקן, מרשתת וכו']

1.  יודע לקרוא שירים יותר מהרבה אחרים

2. אגרסיבי

3. נקמן

4. תומך ממשי

5. נודניק לשוני

6. מצחיק 

לסיכום

אני מצחיק. היפה ירד לשמחתי מהפרק. אם כי רק לאחרונה בחורה צעיר אמר לי: נראה לי חברתי תעזוב אותי בשבילך. גיחכתי והצעתי לו לעזוב אותה אם חטיארים כמוני "מושכים" אותה.

לא יודע מי מכם מכיר את חלונות ג'והארי










יום שבת, 14 במאי 2022

165 - כמה שנאה

 אין לי מושג כמה מכם נוהגים ל"צייץ" ול"שצייץ" בצייצן [טוויטר].

טוויטר היא רשת חברתית, בה אפשר לכתוב פוסט או תגובה עד 240 תווים. זו הרשת שאיילון מאסק קנה לאחרונה.

אין לי מושג איך היא פועלת במדינות אחרות, אבל אצלנו היא בעיקר מלאה בעיתונאים, ח"כיות/ח"כים, "בוטים" רבים. [בוט = תוכנה מגיבה, מגיב בשכר, חברת תגובות וכו'].

הרשת הזו פעילה ללא סוף, ואדם כמו בכל רשת בוחר אחרי מי לעקב. בשל העובדה שאפשר לשצייץ [לרטווט בשפת הטוויטר, כלומר לפרסם מחדש את הפוסט בו חפצת, כמו "שיתוף" ב- FB], פעמים רבות גולש נחשף לתכנים שלא היה נחשף אליהם מרצונו החופשי.

אני עוקב אחרי כמה עיתונאים, חברים ישנים-חדשים.

כמות השנאה פשוט לא תאומן. יותר מהימין המטורלל [חסידי ראש האופוזיציה]. שנאה לנשים, שנאה איומה ואלימה לערבים.

בתפוז יש פורום בשם "אקטואליה" בו משתתפות פיגורות בעלות פה גזעני, אלים ומלא שנאה. שנאה ל-שמאלנים [מה?? לא ידעתם שהשמאל הישראלי קיים ועידת ואנזה לחיסול ערביי ישראל?]*, שנאה לחילונים, שנאה לתל אביבים. וכמובן גם שנאה של שמאלנים לימנים, שנאה קשה ואיומה לא פחות, אלא שהיא ממוקדת בשנים האחרונות בקבוצה שהוציאה מתוכה את אילנה ספורטה-חניה, ששלחה, לכאורה, את מכתבי הכדורים לבנט.

בין גדולי השונאים נמצא בנו של ראש האופוזיציה. רק בשל מעמדו, והנחה מושכלת היטב שהוא משפיע מאוד על אביו, או למצער, מדברר את "האמת" מאחורי הלשון הרהוטה מאוד, כל ציון שלו זוכה לשציוצים רבים, ומהומות רבות מתחוללות.

הנה דוגמה לציוץ, ששוצייץ והגיע גם אליי:

או דוגמה נוספת, לביוש, שמשקף שנאה, לעג וסימון האנשים המצולמים אתה, כגורמים משמעותיים להתנהגותה. 



לאן תוביל אותנו כל השנאה הזו?


- - - - - - - -

*

חשדות לפשעי מלחמה ב-1948: "אם מחפים על מעשים אלו – האשמה היא בממשלה כולה"


יום ראשון, 8 במאי 2022

164 - רפורמת יש"ב

 ישנה טכניקה פדגוגית ידועה לשמצה, לפחות אני משמיץ אותה, שהיא איגוד סדרת כללים באמצעות ראשי תיבות. נוטריקון בלעז. האחרון שגיליתי הוא משהו בסגנון "מה"ד", עמיתתי יצרה, כדי שהתלמידים יזכרו: מונח, הסבר, דוגמה או משהו בסגנון.

לפעמים הנוטריקון מעולה, כמו במקרה של הרפורמה של דר' יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך הנוכחית והרפורה שהיא מקדמת בהתלהבות רבה, במיוחד. נוטריקון שמה הוא: יש"ב, וזו מהות הרפורמה, ישיבה ודריכה במקום. לכן, אני קורא לה - רפורמת יש"ב. אני מניח ששימוש רב בראשי התיבות הללו, יובילו להנכסתם לתוך השיח הטוויטרי, כמו ראשי תיבות שמה של גלית דיסטאל-אטבריאן - גד"א, על בסיס "ג'ד"א"  שהפכו לכינויה הכמעט רשמי.

הרפורמה, שאף אחד לא יודע מהי באמת, מיועדת לפנות זמן ללימודי ארבעה מקצועות: לשון, אנגלית, מתמטיקה ומקצוע בחירה של 5 יחידות. מקצועות המח"ר, הינה עוד נוטריקון - מורשת, חברה, רוח; כלומר, ספרות [רוח] תנ"ך והיסטוריה [מורשת] אזרחות [חברה]. ראשי התיבות כלכך מניפולטיביים שממש מתחשק לי, לפחות, לצרוח.

התלמידים ילמדו בכיתות י' ו- יא' מיומנויות שונות הקשורות לחקר, לעבודת צוות, לחשיבה מסדר גבוה. בשפת האקדמיה - קונסטרוקטיביזם, כלומר אוריינות ויצירת ידע חדש.

בכיתה יב' הם יקבלו שעת הדרכה שבועית מארבעה מורים שונים [ אלה האחראים על מקצועות המח"ר] ויגישו עבודה אחת שמתכללת את ארבע העבודות.  העבודות תיבדקנה ע"י צוות ביה"ס והן על ידי צוות חיצוני, שגם יגיע לאירוע "הגנה על התזה". כך כבר שנים נוהגים באנגלית, החל מרמה של 4 יחידות ובמקצועות הנלמדים ב- 5 יחידות. רוב מקצועות המח"ר, מלכתחילה נלמדים ברמה של 2 יחידות לימוד, וזו קפיצת מדרגה. [בסוגריים - הדרישות מהמורה ייעברו  את השכר של 2 יחידות לימוד, אבל השכר לא ישתנה.] "לא, לא" אמרה מפמ"ר ספרות בהדרכה הראשונה ל- 300 מורים לספרות, "לא עבודת חקר, מה פתאום!" עד אז, כיתה יב', ישנם שלושה מסלולי לימוד, שיכפו על המורים סדרת השתלמויות ארוכה. לכל השאלות נאמר - חכו, יש עוד שנתיים. במלים אחרות - מי קבע שהשרה עוד תשאר שרה כדי לראות את הגשמת הרפורמה שלה. אז נתחיל, ונראה מה הלאה.

ביום שישי האחרון כתב פרופ' אריה אלדד ב'מעריב' טור זועם וצודק בכל מילה:

הרפורמה של שאשא-ביטון תייצר דור תלמידים בורים, נטולי זהות יהודית וישראלית

כשבעוד עשור נעמוד מול דור של בורים ועמי ארצות, מוצרים אוניברסליים פלקטיים נטולי זהות יהודית וישראלית – ניזכר ב"רפורמה" של שאשא ביטון, ובסער ובנט שהניחו לה לקרות

פרופ' אריה אלדד 07/05/20

זה עיקר טענתו:

כדי להוציא לפועל את תוכניתה חייבת הרפורמטורית הדגולה לזרות הרבה חול בעיני הציבור. היא טוענת כי כל כוונתה דווקא לחזק את הלימודים במדעי הרוח. "במקום שינון – עבודת חקר", היא מצהירה בגלגול עיניים נמרץ.

כמה עובדות פשוטות מפריכות את הססמאות הנבובות שלה. תלמידי ישראל הניגשים היום לבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה אינם נדרשים לשנן בעל פה פרקי תנ"ך או רשימה אינסופית של תאריכים, שושלות מלוכה ומלחמות. הבחינות מתקיימות עם ספרים פתוחים.

מנהלי בתי הספר נמדדים על פי הישגי תלמידיהם בבחינות הבגרות. ואם יהיו בחינות חיצוניות רק במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית – הם ירכזו את מרב המאמצים, יסיטו שעות הוראה ויתמרצו מורים בתחומים שבהם נמדדת הצלחתם. ולפיכך ביטול בחינות הבגרות במקצועות הללו גוזר חידלון על הידע של תלמידי ישראל במאפיינים המובהקים של זהותם כיהודים וכאזרחי ישראל.

למי שלא מכיר עדיין את הפוליטיקה של אחוזי בגרויות, הדרכים בהן משיגים אחוזי הצלחה גבוהים, כדי שיקרא מחדש את הפסקה האחרונה בדבריו של הפרופסור.
מה אלמד כמורה לספרות?
מה ילמד המורה להיסטוריה אם הוא ואני נשתף פעולה?
איך נשזור את לימודי התנ"ך בלימודי הספרות? [כיום ישנו נסיון ללמד שירה ישראלית עכשווית כמרחיבה פסוקי תנ"ך. נסיון יפה שנגמר בסדרת שירים קבועה לעד.]
איך המורה לאזרחות ואני נחליט מה ללמד?
דווקא מצבי טוב יחסית -כי ספרות מטבעה מכילה את כל תחומי החיים.

היו קשובים ל-מה שמצפה לילדיכן או לנכדותיכם.

יום שבת, 7 במאי 2022

163 - חברים או קולגות

 קראתי את הסיפור על T וצחקתי ביני לביני.

הרי אני בדיוק כמוהו.

יש לי אולי חבר אחד, כבר שנים ארוכות, אבל רק בגלל שהוא מתאמץ לשמור על חברותנו. [ישנן סיבות אובייקטיביות לכך, חוץ מאישיותי "הנפלאה"].

החברה שלי היא בת זוגי.

הצרכים שלי במגע חברתי מתממשים ומתמלאים במקום העבודה ובאמצעות ילדיי ומשפחותיהם.


יום רביעי, 4 במאי 2022

162 - יצאתי מהארון

 בפעם הראשונה מאז אחי נפל ב- 1973 "יצאתי מהארון" ודיברתי עליו בפומבי. זה היה בכיתה בה אני מלמד ספרות, ונוח לי מאוד אתם.

התחלנו בקריאת סיפור על הלום קרב, ממלחמת העולם השניה, סימור גלאס, של ג"ד סלינג'ר שנקרא: יום מושלם דגי בננה. ואז בתום האפיזודה הראשונה בסיפור, חמש דקות לצלצול ביקשתי שקט ואמרתי שאני רוצה לחלוק אתם משהו אישי.

ביקשתי שיתנהגו יפה מחר בטקס יום הזכרון, ושאני אח שכול מאז 1973. לא פרטתי, לא נתתי פתח לשאלות, עדיין קשה לי מאוד. התגובה היתה נאותה מאוד, ועוררה בי כבוד רב לתלמידיי.

חג שמח




יום שבת, 30 באפריל 2022

161 - ווזווזים וצ'חצ'חים

 הנושא הזה לא ירד מעל סדר היום, בין היתר כיוון שהוא משרת את צרכיו של ההוא שהיה, רה"מ לשעבר וראש האופוזיציה בהווה.

ברם, הסבר כזה למתח הבין-עדתי, לתחושת האפלייה החזקה של בני עדות המגרב והמזרח, ויש לדייק מאוד, כי בתוך המושג הכוללני "עדות המזרח" או "צ'חצ'חים" מסתתרת הירארכיה ברורה מאוד [כמו בין החרדים, עוד שם כולל חסר עידון ורגישות] בין יוצאי המזרח, תורכיה [צפון], סוריה, אירן, עיראק, תימן  לבין יוצאי המגרב, שאינם ממצריים או מתוניס, לוב או אלג'יריה, כלומר המרוקנים הם הצעקנים הגדולים.

המיפוי הזה גס מאוד, כי כמובן יש בתוך הצ'חצ'חים [צ'חים בירושלמית בסיסית] גיוון רב. 

וה-ווזווזים, כילד ירושלמי הכינוי הוקדש במלואו לחרדים, לבני מאה שערים. לדובר אידיש, שהמילה "מה" היא "וואס", שהפכה ל- "וואז" ומכאן "ווזווז". אצל המילון של אבניאון:

כינוי גנאי אצל בני עדות המזרח למי שאינו מבּני עדות המזרח (עממי) (מיושן)
אותו אבניאון מגדיר "צ'חצ'ח" כך:

1. כינוי גנאי לבן עדות המזרח (עממי)
2. (בהשאלה) כינוי גנאי לאדם חסר תרבות ושִטחי, פִּרחָח (עממי)
וויקיפדיה מסבירה את המקור לכינוי ב:
 "הכינוי ככל הנראה מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של עולים מארצות האסלאם, שבו בולטות אותיות כמו צ' ו-ח', באוזני העולים מיהדות אירופה.... התבסס הכינוי על רעיון אונומטופאי דומה של חיקוי להג בלתי מוכר "
עכשיו אנחנו מסודרים לגמרי. 
מה עושה מי שאביו צ'חצ'ח ואמו ווזווז?
ראשית הוא מבדיל עצמו מהצ'חצ'חים, אב'שלי לא ממרוקו. נכון, שורשי משפחתו ממרוקו, ממגורשי ספרד, שהגרו משם לאיטליה ולתורכיה. אחר כך מהווזווזים, אמ'שלי לא "ווזווזית" כי היא לא חרדית, מדברת עברית נהדרת בקול צלול, וגם היידיש שלה לא נשמעת כמו דיבור של סבל, כאב המלווה בניגון של נהי וקינה.
ובעיר בה נולדתי, בשכונה בה חייתי העירוב הבינעדתי היה רב, לי לא זכור שימוש בכינוי הזה כנגד אחד מחבריי. אני חייב לציין, שעד 1977, עת המהפך הגדול סוגיית מזרח-מערב, יוצא אירופה ויוצא הסהר הפורה או צפון אפריקה לא היתה חריפה.
אבל שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים של המאה הקודמת פתחו את הפצע האמיתי שהוסתר שנים על ידי שלטון "שמאלי", שבעיקר דאג לעצמו ולמקורביו. לעולם לא נשכח את "אני מזוזא-את" של גולדה מאיר, את דודו טופז ושאר אותם שהדביקו סימנים ביוצאי עדות המגרב, ככל הנראה בעיקר במרוקנים.
דר' אבישי בן חיים כיום, מייצר תיאוריית "ההגמוניה השולטת" בהשפעת תיאוריות פוסטקולוניאליות של הומי באבא. הוא מלבה היטב את אש תחושת הקיפוח, הפנמת המבט של הכובש וכן מערער כמו ההוא לשעבר מבלפור על מוסכמות בסיסיות של הישראליות.
אז
תראו, כשמגיעים בשדות תעופה בינלאומיים יודעים מייד היכן השער של הטיסה לישראל. רעש, טינופת, השתרעות סביב כל אזור ההמתנה, וכמובן העברית. [האמריקאים די דומים, אבל הם לא מטנפים כמו הישראלים].
בכל מסעדה בעולם, תהיה הכי מובחרת ויקרה תדעו מי הישראלי, אפילו ידבר את שפת המקום - הוא צועק, הוא כוחני, הוא נרקסיסט ומשוכנע שהוא יודע טוב יותר מהשף.
אלה מבחינתי צ'חצ'חים, ואל האנשים הקולניים האלה כיוון מי שהשתמש בביטוי. ברור שתעמולה פוליטית תמשיך להנציח את תחושת הנחיתות, ובניגוד לשחורים, הצ'חצ'חים עוד לא השכילו לנכס לעצמם את הכינוי, ככינוי של עוצמה, כמו - הגייז או השחורים או כל מיעוט אחר. [פוסיקט הרוסיות].
ומה אני?
גדלתי אל תוך מטבח תורכי. הוריי היו צעקנים בינם לבינם אך מחוץ לבית הקפידו על התנהגות "אירופאית". ברור שמרדתי, ולכן בנעוריי הייתי צ'חצ'ח אשכנזי כמו רבים מילדי השמנת הירושלמיים שהזדהו עם הפנתרים השחורים ממוסררה או הפלסטינים מירושלים המזרחית. אחיי וילדיי התחתנו עם "צ'חצ'חים". לא אוהב במפורש אוכל מרוקני - מלא בשמן. מעדיף קוסקוס תוניסאי על פני זה המרוקני ובאותה נשימה לא אגיד לא לגפילטעפיש או לקניידאלאך.
לסיכום -
הישראלי ה"ממוצע" ה"טיפוסי" הוא צ'חצ'ח בנשמתו. הוא ימתיכוני כמו האיטלקי והצרפתי או היווני. מי שנותן לו שם רע אלה נציגיו, כמו מירי רגב שהתגאתה בבורות שלה, או רבניו המעדיפים תלמידים בורים וצייתנים על פני מרוקאי גאה כ- רמב"ם או החבי"ף.



יום חמישי, 21 באפריל 2022

160 - חזרתי

 סטוונגר, ראנדאברג נמצאות בדרום נורבגיה, אבל גם שם יורד שלג, לא בכל שנה.

סטוונגר הינה עיר בירה של מחוז שלם, היא גם עיר תעשיית הנפט המרכזית של נורווגיה, בזכות זה שיפצו את שדה התעופה הישן והמשמים, והתאימו אותו לתעופה בינלאומית, אם כי לפני השעה 1500 כמעט אין טיסות יוצאות :-)

ראנדאברג זה כפר, אולי מועצה מקומית, בנורבגיה קוראים לצורת היישוב הזו - קהילה. זו קהילה כפרית-עירוניתשמשמרת את הטוב בשתי צורות החיים הללו.

הנה כמה תמונות:





אזור קמפינג ידוע. רכישת קרוון ושכירת מקום לחנייתו מקובלת מאוד אצל בני המעמד הבינוני. זה מקום לסופי שבוע, להתרועעות חברתית וכו'




הקומפוזיציה גרועה, כי הנייד היה הוחזק נמוך מדיי, אבל זה צילום השמש וחיקוי טכניקה  של ואן-גוך.




חוף הים, קטע מפיורד גדול.




הפארק העירוני, אחרי אזור גני הילדים, בתי הספר סמוך ל"ארנה" העירונית. מקום בו רבים רצים, ממנגלים בסכככה יעודית.




סככת המנגל או "הגריל". יש לה גג מיוחד שמגדל דשא בקיץ ומחקה גגות של בתי אכרים.




ברור, נכון?!




כך נוסעים לעבודה ולא משלמים כסף בכביש אגרה! חשמלית לגמרי. "מגן דוד" הינו קישוט מקובל בראנדאברג.





בקמפינג, בצהרי יום ראשון שמשי ונעים.


יום שבת, 9 באפריל 2022

159 - הודעה "רשמית"

 קהילה מקסימה ואהובה

מיום ראשון הקרוב עד יום רביעי בשבוע הבא אהיה אצל גיסי, לא אהיה מחובר למחשב, ואני לא אוהב לכתוב בנייד שלי.

אשמח רק אם תהיינה לכן.ם חדשות בעניין - N.LEE שתעדכנו אותי.

אני מקבל הודעה במייל על תגובות לפוסטים שלי.

חג שמח ובריאות לכולן ולכולם.

אריק



יום שלישי, 5 באפריל 2022

158 - הרפורמה בלימודי הומניסטיקה - דבר המורה לספרות

 


הנה מה שבאמת מחכה לנו.

האם באמת השעות יתפנו? איזה שעות? כבר עכשיו מורים מלמדים בחצי שנה חומר של 3 שנים ב 4 שעות שבועיות. על מי צוחקים כאן? בכתבה הזו, והיתה עוד כתבה לידה, עולה טענה של האוניברסיטאות שבלאו הכי מה שמלמדים בתיכון לא מתקרב לרמת ההוראה באוניברסיטאות, בוודאי במד"ח ובמד"ר.

יו"ר וועדת מקצוע היסטוריה הסביר שעבודות החקר על השואה ב- 30% א-לה רפורמת פירון היו ברמה נחותה כלכך, שהחזירו את הנושא לבחינת הבגרות. אני רוצה לתת דוגמה להערכה חלופית על המחזה "אדיפוס המלך" על מנת לשקף את הקשיים שממתינים למורי התיכון עם תלמידים שסיימו  9 שנים במערכת החינוך. לאחר  שלמדנו היטב את אדיפוס המלך כל תלמיד נדרש לשאול 7 שאלות על המחזה. הוסבר, ששאלות איתור מידע, שאלות סיכום ושאלות כן/לא מחוץ לתחום. לימדתי את מילות השאלה,ואילו תחומי ידע/ענין הן מכסות כנראה בפעם בראשונה הם שמעו עליהן. מתוך 22 תלמידים, רק 3 כתבו שאלות שבטאו הבנה של המחזה, של יכולת לראות את המחזה כמכלול שלם ולא רק כאוסף של פרטים. חייב לציין שהחרדה משאלת שאלות גדולה מאוד, גם אצל תלמידים טובים.

אני חייב לומר שכלל לא אכפת לי שמורידים מחומר הלימודים. גם כך, חיתוך חומרי הלימודים במטריצה של היסטוריה/ז'אנר כלכך מעוות את המציאות, שאין לנו אלא לבכות. 

יש נסיונות מדי פעם של מפמ"רי ספרות לדורותיהם להרחיב את היריעה ביצירת "אשכול נושאים" [ראו פרק השירה מחצית שניה המאה ה- 20], נושא מרכז 5 יח"ל, האם אין קבוצת נושאים שחוזרת על עצמה לעייפה, שנה אחרי שנה? 

מה עם התנ"ך, מדוע הוא הפך לנחלת המורים לתנ"ך בלבד? מה שיר בתהילים אינו שיר? מה עם הפיוט הקדום? למה נלמד בחוג לספרות עברית [ייזכר לעד פרופ' פליישר חתן פרס ישראל ז"ל] - מה הוא לא שיר?

 מעניין האם ספרות חיצונית אינה ראוייה להילמד במסגרות של שיעורי ספרות? אגדות מהתלמוד? אבל התלמיד הישראלי הממוצע [כולל זה שבחינוך הדתי] מבין שהספרות העברית לא היתה קיימת עד המאה ה- 10. נוצר אז עוד חור של כמה מאות שנים בזמן [כ- 600 שנים]  [לא מוסבר, למי יש זמן בכלל] ומגיעים לביאליק? למה ביאליק? אמנם הוא משתחצן ש"הכל ממני ובי הוא" אבל גם הוא יודע מהו המעיין ממנו שאב לשון, תבניות לשון, נושאים, רעיונות. התוצאה, תמונת עולם א-היסטורית, מעוותת שמשקפת היעדר רציפות, שמעודדת מחשבה שסופר/שמשורר הוא אדם מחוץ לזמנו.. האמנם?!

ומה מלמדים משירי ביאליק? בוודאי חייבים שיר לאומי, הרי הוא משורר לאומי, אז קדימה "על השחיטה". ישנה גם מצגת טובה שחוסכת זמן שיעור למורה, מה טוב ומה נעים. דן פגיס, לא משורר לאומי, כתב פואמת ענק על השואה, למה היא לא טובה, או למה רק שיר אחד ממנה?

 אני כבר לא מתייחס לסיפור הקצר שכל הוראתו בחטא יסודה, כי מתעלמים לגמרי מהסיפור המקראי, מסיפורי האגדה בתלמוד [העיקר מלמדים מיקרו סיפור של קפקא, כשהתלמוד מפוצץ בדגם הזה, והסיפורים לא פחות מתוחכמים]. לגבי הרומן. כן, זו הרי הבדיחה הפדגוגית במיטבה. או אולי אומר החלמאות הפדגוגית במיטבה. הרומן, שגם מבוגרים קוראים מעט ממנו, והרוב אם קוראים אז אלה ז'אנרים של בידור, ספרות-טיסה, רומן רומנטי. אם ישנה יומרה לעורר קריאה של ספרות-איכות או סוגה עילית, אז לא הקולנוע יעשה זאת [עידוד שילוב הקולנוע בהוראת ספרות - אמירת שלום למדיום הנרטיבי הארוך והמורכב באמצעות מלים]. מעניין מהם הרומנים הנקראים ביותר במערכת החינוך לקראת הבגרות ב- 2 יח"ל?מישהו/הם מתבייש/ים בתוצאות? ומהי רמת התשובות? ואיך מחלקים נקודות?

הדרמה היא הבדיחה האחרונה, שאפילו אינה גדולה מספיק כעלה תאנה לכסות ערוות השטחיות ויציאת "ידי חובה", אבל היא מנסה לטייח מציאות נלעגת: מחזה יווני, מחזה שייקספירי זה היסוד הקלאסי שמלמדים [ חייבים משהו לאריסטו, לא?!] - ככה נבטיח, תיאורטית, שלו יפגוש הישראלי הממוצע אנגלי באיזה פאב, השיחה תתפתח מעבר למזג האוויר. לשון אחרת, הוא "אזרח העולם".

 גם מחזה מודרני אחד, ישראלי או אחר יש ללמוד. במי נבחר? במה נבחר? בארוך, בקצר, בזה שכתוב בעברית בת ימינו או בזה שתרגומו המודרני ארכאי אף הוא?

לסיכום, כל תמונת הספרות ב"קאנון" המעוות שיצרה וועדת מקצוע ספרות לאורך עשרות שנות קיומה מעוררת בי, לפחות, כעס ביומרה שלה, בראש ובראשונה, בהרעבת הסוס עד כמעט מוות, ואז תלונות אינסופיות, בהוראה לבגרות ובמניעים חברתיים-פוליטיים-פופוליסטיים שמובילים להצלחה אדירה במבחני הספרות 2 יח"ל בציון ממוצע ??


יום שני, 4 באפריל 2022

157 - תהילת עולם חולפת לה..

 אתמול, בין מעבר למטבח לבין חזרה לכורסה הנוחה ראיתי את שלוש הגרציות: שתים בלונדיניות ואחת שחורת שיער. שלושתן מטופחות, מבוטקסות או מתוחות פנים, לבושות בגלימות פאר [לא הטעם שלי בבגדים], ושלושתן מרימות לאיזה מעצב בגדים ישראלי מגוחך עם שפם הכי מטופש, וחיוך הכי צבוע בעולם.

מודה, נשאבתי לתוך ההבלות הזו, מפני שלשתיים מהן היה הרבה מה להגיד. האחת היא מירי רגב, היא שחורת השיער, לבושה רע עם חזיה שמשאירה את החזה שלה באמצע הבטן. שום קשר לתצוגת האופנה, היא מדבררת את שטויות הבעל של זו שלידה, ונראה שאפילו היא לא מאמינה כבר לעצמה.

השניה, זו שרה נתניהו.  חזיה טובה, מחזיקה מצוין את החזה. בניגוד למירי, היא לא מדברת הרבה, למרות שיש לה הרבה מה לומר. והבית בבלפור, מה כבר היה צריך לשפץ בו שעולה 50 מליון ש"ח? חוסר מודעות למטוס שהיא דרשה שישרת אותה, אבל לא שופטים גברת בצערה.

השלישית לא דיברה, מה כבר לה יש להגיד אחרי הפיאסקו של הנעליים של "הגבר שלה". תנו לה להלביש את שרה וזהו.

התבוננתי במחזה המזוויע, של שלוש הגרציות שהואילו בטובן לרדת אל העם. שלושתן זקנות, לא רלוונטיות לכלום, אין להן מה להציע למעט אולי כסף וכוח.. אפילו זה כבר לא ברור לגמרי. האם מעצב האופנה בעל החיוך הנלעג הרוויח? ממש לא. אולי כמה ביביסטיות יסכימו לשלם סכומי עתק על "יצירותיו", אבל זהו.

אבל רק לחשוב איפה שתיים היו רק לפני שנה ואיפה הן עכשיו, מככבות בפינת "ביזאר" בטלוויזיה, מוצגות כמשתתפות בקרקס של עיוותים שונים. אולי באמת זה גורלן של נשות מנהיגים?

כשאני מסתכל בעולם, הפאתטיות נשארות פאטתיות, אפילו כותבים עליהן מחזות זמר. אחרות לא התאמצו לזכות באור זרקורים לפני אז לא דוחפות עצמן לשם כמו מסוממים אל מנת הסם.

כך נראית התהילה בעליבותה.



יום ראשון, 3 באפריל 2022

156 - גם אני

 כן

4 חיסונים, שנתיים "נקי", והנה אני חולה קורונה.

תסמינים - בעיקר נזלת מפכה כנחל המתגבר, כאב ראש בעורף בעיקר.

2 אופטלגין, ואני מסודר ל- 12 שעות.

אביב שמח

יום רביעי, 30 במרץ 2022

155 - רציתי לכתוב סיפור, אבל הכעס..

 מאז יום ראשון אני כעוס מאוד וחרד. היום במיוחד. אני מתכנן לקחת את הנכד שלי מהגן לגינת המשחקים להתנדנד שעה לפחות [הוא אוהב אוהב להתנדנד בלי סוף], ואני מפחד. פעם ראשונה בחיי שאני מפחד מ-מחבלים.

נוח לי מאוד, בהיותי חלק מהחוזה החברתי שמעניק לי את השיוך ישראלי, להתבצר בתוך עמדה קורבנית לגמרי. זה מכעיס אותי מאוד. אני לא קורבן, מעולם לא הייתי קורבן ולא רוצה להתחיל עכשיו.

חדרה - באר שבע - בני ברק

ישבנו עם חברים לארוחת ערב בביתם, אחרי שלא נפגשנו תקופה. בין לבין המארח מציץ בנייד ומתחיל לקלל בקולו המרעים: מפגרים, טיפשים, למה? למה?

בן כספית, אחד מה"טורנים" ומ"מעצבי דעת הקהל" שאני קורא את דעותיו שאל: מדוע כל פעם שיש נפנוף כנף יונה, מייד יגיעו קיצונים למרוט נוצותיה, לרסק אותה ולקבור אותה רחוק.

קיצונים זה גם בן גביר שחייב ממש, אבל ממש חייב לעלות אל הר הבית ברב תהלוכה. הענין הוא, שרבים במקרה הזה, אחרי שלושה פיגועי רציחה, גם מתונים בנו, יחסית, מסכימים אתו, ש"צריך להראות להם".

ורק לחשוב שהתחלתי את השבוע באיזו תקווה שהטירוף באוקראינה אולי בדרך לסיום, שיש התקדמות כלשהי למען הבדווים, בשמחה לאידו של המפלצת ששלטה פה 12 שנים, שלפיד זוכה בפירות הסכמי אברהם ולא הוא.



יום שלישי, 22 במרץ 2022

154 - הַמַּחֲנֶה שֶׁלִּי הַמַּחֲנֶה שֶׁלְּךָ הַמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

 ביום ראשון, בעת ההלוויה של הרב קנייבסקי קראתי בטוויטר ובפייסבוק טרוניות בלי סוף על כך שהללוויה ביום ראשון, ולמה לא קברו אותו בלילה, ואיך החרדים הסכימו ל"הלין גופתו" שזו "עבירה דתית חמורה".

בוודאי שמעתי את קולות חבריי החילוניים מגוש דן, אלא שלא גדלו בירושליים שתדיר התנועה בה נפסקה בעבר בשל אירוח משלחות מכל העולם. [ פעם נופפתי דגל כתלמיד בכיתה ד' ]. הקטנוניות שלהם הרגה אותי, ולכן פרסמתי את הסטטוס הזה בדף הפייסבוק שלי. הוא הכיל גם התיחסות לשינוי בסוג השיח סביב זלנסקי, אבל הערה זו זכתה להתעלמות, אז אשאר רק עם ההערה הזו:

שני דברים לסדר היום:
1. על אף כל אי הנחת והנוחות - מת לו אדם שבעיני רבים היה ראוי להערצה. כבוד לנו כחברה סובלנית לאפשר מסע הלוויה מכובד.

מיותר לציין שרב התגובות שללו את "הכבוד של חברה סובלנית". אחת כעסה על ביטול לימודים לתלמידי חנ"מ, אחרת טענה את זה:
מרכז המדינה מושבת כמו יום כיפור בגלל איש אחד. הלו, לא פרצה מלחמה.. כל הזמן אנשים מתים ולא משביתים שליש מדינה...והממשל מבצע כל מה שדתיים רוצים בגלל הגיון דפוק... אופיום להמונים...

למה?