מלכה נשר – נָא אֲדַבֵּר עָלֶיךָ
וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְֹּרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.
וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל
שְֹפָתֶיךָ, וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר.
(ישעיהו ו' ו-ז)
הֲיֵֹש לִי רְֹשוּת עָלֶיךָ לָֹשִיר,
לָרֹן עַל הוֹדְךָ מֻתָּר לִי, אֲדוֹנָי?
לָשֵֹאת עַל עֵטִי אֶת ֹשִמְךָ הָאַדִיר?
עַל נַפְֹשִי צָנְחוּ צִלְלֵי עֲווֹנָי…
מִי יִזְכֶּה עָלֶיךָ, עַל ֹשִמְךָ דַּבֵּר?
הָיֹה אֶהְיֶה נָא טְהוֹרָה מֵהֱיוֹתִי!
רַק אִיֹש קָדוֹֹש רַֹשַּאי ֹשִמְךָ זָמֵּר,-
וְטָעֻיּוֹתַי סָבְבוּ אוֹתִי..
עַל כֵּן כָּעֵת בְּלֵב נֶחֱרָד, רוֹעֵֹש,אֶזְעַק:
אֲנִי מְלֵאָה ֹשְגָגָה וָחֵטא –
יִגְּעוּ שִֹפְתוֹתַי בְּגַחֶלֶת אֵֹש
שַֹרְפֵי-אֲדוֹנָי וּמַלְאֲכֵי-הַֹשָּרֵת.
יִגּעוּ בָהֶן, ֹשֶבְּפֶה צָרוּף, טָהוֹר,
בְּנֶפֶֹש ֹשֶטָּבְלָה בְּפֶחָם בּוֹעֵר,
אֶזְכֶּה לִנְעֹם עָלֶיךָ, אֶת נִיבְךָ לֵאמֹר,
אֲנִי ֹשֶחֶמְלָתְךָ ֹשְלָחַתְנִי לְֹשוֹרֵר…
הופיע ב"דבר הפועלת" בדצמבר 1955.
שיר התמסרות וקדושה אישית ממדרגה ראשונה. שיר בו הדוברת מקבלת "אחריות" מלאה על עצמה ורק רוצה לשוחח או להכות על "כתפי האל" . כמו רבים אחרים, וישעיהו והציטוט הוא הרי ה"לייטמוטיב" של השיר, היות משורר, אמן הינו בעצם היות נביא. השיר כתוב ב"מיטב" המבנה והפרוזודיה השירית – ארבעה בתים, ארבעה טורים בכל בית, חריזה אבאב, שכמו רבים ממשוררי המאה העשרים, בעברית בוודאי, מפגש הצלילים הוא גם מפגש של משמעויות, סמלים, לדוגמה הבית האחרון – בוער – לשורר, שזה גם רפרור לשירו של ביאליק " לא זכיתי באור מן ההפקר", ותשובה אחרת בו לסוגיית האש הפנימית.
מקור השיר – אתר המשוררת
ביוגרפיה – ויקי
