אחד מהבלוגים שאהובים עליי מאוד מאוד הוא הבלוג:
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז
הבלוג מציג תמונה אחרת של מחשבות על המציאות הישראלית, על יחסי חרדים-חילונים ובסוגיות קשות מאוד שאנחנו מתמודדים אתן.
אני אוהב להגיב למרבית הפוסטים, מפני שבן השיח אינטיליגנטי מאוד, פטור מדעות קודמות או ממחשבות מקובעות. הוא אדם מאמין בלב ובנפש, הוא מקיים את מצוות הדת, אבל רבנים - הוא "בחר לו רב".
הרעבע שלו, לטעמי אחד האנשים הכי תמימים ששמעתי עליהם. התלמידים שלו לא תמימים, והחיבור המיוחד הזה ביניהם מוביל לכתיבת פוסטים עמוקים מאוד, רבי ענין, גם לחילוני כמוני, שלא מאמין באלוהים.
הפוסט האחרון שהוא פרסם נקרא:
קנאות פנחס – פרשת בלק – פרשת פנחס
קראתי לעומק על כזבי המסכנה, על פנחס שדאג להרגם באמצעות דקירתם ברומחו באברי מינם [ובכך בעצם קרע את כלי הדם הראשיים בגופם.] לצערי, רמת האכזריות והקנאות הזו נסלדת על ידי.
לשיטתי, כל הסיפור מציג שני כיוונים ביהדות – האחד השליט כיום במדינת ישראל באמצעות נציגי קב"ה דוגמת בן גביר, סמוטריץ והחרדים הקנאים, שלא יהססו להרוג אדם "אחר" ו"שונה" ורוממות האל בגרונם.
השני, שנדחק אל השוליים, זה שבו פעל בורג ז"ל, בנו, אברם, ונדמה לי שגם אתה שייך לצד אהרון "שאוהב שלום".
קנאות משה ראוייה לבוז, קנאות פנחס ראוייה לבוז. אנשים קיצוניים, במיוחד כשהם מחליטים שאלוהים אתם [אני הרי לא מאמין שאלוהים דיבר את… אלא משה השתמש בשם האלוהים כדי לבסס ולחזק את החלטות הרצח שלו, כך הצלבנים וכך האיראנים חיזבאללה וחמא"ס.]
אי אפשר לשנות את שנכתב, אבל אפשר ללמוד מה אסור. דומני שבהוויה הישראלית-היהודית חזרנו למשה הקנאי, לפנחס הקנאי, לקנאי ימי בית שני [הסיקריקים] ולפרושים שהתנאו ב"צדקתם" וב"אמונתם" המושלמת, כך שלא ממש טרדה את מנוחם האפשרות שמעצמות העל של אז יכו בהם. נכון, מתאבדי מצדה שייכים לאותו צד אלים ומסוכן ביהדות, והם אינם שונים מדיוויד כורש האמריקאי והכת המתאבדת שלו.
אומרים שהיהדות היא דת החיים, האמנם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה