יום שישי, 30 ביוני 2023

274 גיל 13, 16, 18

 הנושא הזה, הגיל בו ארצה לחיות מפרנס המון פנטזיות טרום-שינה שלי. אצלי זה קשור בראש ובראשונה למשיכה מינית, להזדמנויות מיניות מוחמצות ולמימוש תשוקות בלתי אפשריות בגילי הנוכחי ובסטטוסים השונים בהם אני נמצא יומיומית.

אני גם קושר את התשוקה הזו לאלמוות, כמו איזה הסכם עם חוצנים - בהמשך לסיפור מד"ב שקראתי שבו הגיבור זוכה לחיי נצח ולעוד כמה תכונות חשובות מחייזרים "טובי לב" - מקבל נעורי נצח, חיי נצח ומשלם מחיר לחוצנים, מהו? [לא מסגיר את המין האנושי, אבל הראש שלי פתוח לגמרי עבורם לכשירצו, מתי שירצו.]

אינני עיוור ליתרונות הנהדרים של חזרה לגיל ההוא מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית, אם כבר: מתמטיקה, פיזיקה כמקצועות אותם אני לומד ברצינות, שפות [אגב, תת נושא - יכולת למידת שפות אחרי שמיעה של משפט או שניים מפי יליד, או יכולת טלפטית להעתיק את כל מבנה השפה שלו מהמוח שלו לשלי].

לא ויתרתי על אזור התנועה והגוף, שם האהבה הכי גדולה שלי, שבגללה אני לא מוחל לאבי עד היום, הריקוד. לומד ריקוד, ולומד את כל סגנונות הריקוד האנושיים, יש לי זמן כידוע. אני גם לומד אומנויות קרב מכל העולם.

כל זה כשאני באחד משלושת הגילים האלה. בטח במהלך עשרות שנים אולי מאות, אבל הובטחו לי חיי נצח. לגבי גיל 13, שאולי נחשב קצת מוקדם לתאוות מיניות, לפחות אני "איבדתי" את תמימותי בגיל צעיר מאוד,[לא, לא עברתי הצקה, הטרדה, אונס.. ממש לא] כך שזה לא נראה לי חריג.



יום רביעי, 28 ביוני 2023

273 - קצת צילומי פרחים כל מידע שיש לי בא מגוגל


Lantana (/lænˈtɑːnə, -ˈt-/)[2] is a genus of about 150 species of perennial flowering plants in the verbena family, Verbenaceae. They are native to tropical regions of the Americas and Africa but exist as an introduced species in numerous areas, especially in the Australian-Pacific region, South and Northeastern part of India. The genus includes both herbaceous plants and shrubs growing to 0.5–2 m (1.6–6.6 ft) tall. Their common names are shrub verbenas or lantanas. The generic name originated in Late Latin, where it refers to the unrelated Viburnum lantana.[3]

Lantana's aromatic flower clusters (called umbels) are a mix of red, orange, yellow, or blue and white florets. Other colors exist as new varieties are being selected. The flowers typically change color as they mature, resulting in inflorescences that are two- or three-colored.

"Wild lantanas" are plants of the unrelated genus Abronia, usually called "sand-verbenas".




לנטנה היא סוג של צמחי פריחה רב שנתי במשפחת הוורבניים, Verbenaceae. הם מקוריים לאזורים טרופיים באמריקה ובאפריקה, אך הם נמצאים כמינים מובאים באזורים רבים, במיוחד באזור האוסטרליה-השקטית, בדרום ובמזרח הודו. הסוג כולל גם צמחים עשביים וצמחי עצים שגובים בגובה של 0.5-2 מטרים. שמותיהם המקובלים לצמחים אלו הם ורבניות שיח או לנטנות. השם הגנרי הוא מונח שנוצר בלטינית מאוחרת, ובה הוא מתייחס לצמח בלתי קשור בשם Viburnum lantana.

פריחת לנטנות, שמונה "אומבלים", מורכבת משלל פרחים ארומטיים בצבעים מעורבים שכוללים אדום, כתום, צהוב או כחול ולבן. ישנם גם צבעים נוספים המתפתחים בזכות הבחירה בזנים חדשים. הפרחים בדרך כלל משנים צבעם בעת שהם מתבגרים, מה שגורם לאומבלים להיות דו- או שלושה צבעים.

"לנטנות פראיות" הם צמחים של הסוג אברוניה, השייכים בדרך כלל לשמות נוספים כמו "פרחי חול



צילמתי גם בארץ עשרות תפרחות כאלה, שלא מפסיקות להדהים אותי ביופין ובגיוון הרב שבהן.









הקקטוס הזה, הצבר, בשמו הישראלי בעל תפרחות יפהפיות. הנה שלוש פוסט פריחה ואחת ממש בזזמן פריחה.

השם של הפרח הזה מזעזע - צלקנית נאכלת, או בלעז - Australian pig face  ; Chilean Sea Fig Carpobrotus acinaciformis




יום שני, 26 ביוני 2023

272 - מלאכת המחאה

 אין בי רצון לפתוח במלים קשות, שהרי אם אתחיל בקרשצ'נדו, סופי מילל כחתול חלוש ונטוש.

כך ככל הנראה התחילה המהפיכה המשפטית, AKA רפורמה משפטית, שלא לקח זמן, ושר המשפטים [ בוגר בויאר 1987, ולא אינני מתבייש בבית ספרי] אף הודה שכוונתו לדחוף לדיקטטורה.

יתכן, ובמוחם של אדריכלי הניסיון, אנחנו חיים בדיקטטורה של השמאל. הנה, בחור כמו לוין, מהפריבילגים שבקהל, כמו רה"מ, למד באחד מבתי הספר הכי יוקרתיים בירושלים [היתכן ששם הכיר את חברו העבריין לכאורה?], הוא דווקא מהמופלים לרעה, מהשקופים, כמוהו כאותה מסעודה מיתולוגית? או כאותם "השחורים" האומללים שהומי באבא צעק כאבם, וד"ר אבישי בן חיים [ AKA - ד"ר אב"ח] אימץ את התיאורה הפוסטקולוניאלית שלו לצרכי תיאור החברה הישראלית והכוחות הפרומערביים [הניידים בשפתו של ד"ר טאוב] שעסוקה בדיכוי של מזרחים, בעיקר מזרחים מהמגרב [כנראה.. כי רב הצווחנים הם ממוצא מרוקאי], אך מצטרפים אליהם אותם המשוכנעים שתינוקות תימניים, בולגרים, סוריים נחטפו בבתי החולים, ומתוסכלים רבים אחרים בערי הפיתוח.

כל בר דעת, וספקן, בעל ידע בסיסי של ביה"ס יסודי יודע, שעל כוח לא מוותרים, ושהאליטה החדשה שיצר רה"מ אינה שונה מהאליטה של העבודה, יש עתיד או כחול לבן. כל המפלגות בימינו מורכבות מעירוב נפלא של ישראלים ממוצאים שונים, למעט החרדים: אשכנזים-ליטאים/חסידים ובני המזרח:ש"סניקים. האליטה החדשה באופן מופגן, חתרני ומניפולטיבי עושה את כל מה שאסור, אבל, ההומנים לא יזכו לנתח מהכוח.

לקלל, לגדף, להסית.

יש גם "אישיו", הרדיפה אחרי רה"מ. רדיפה אכזרית, מרושעת, לשיטת ה-בייס הביביאני.

אז מה אם הוא קיבל מתנות מחברים?

אני חושב, שתפיסת ניהול חצרות הבאבא'ות למיניהן, שמבוססת על שוחד, מתנות, פרוטקציות, התעלמות מהחוק ה"חילוני", נסיון לא לשלם על הכנסות מס... כל זה מתורגם לכעס על החברה החילונית-האזרחית בעלת ערכים שיוויוניים. אז? אם אני רוצה לתת מתנה למורה של הבן שלי, לא אתן?!

כן, לטעמי ממש כאן מתחיל הסיאוב הנורא. אוספים כסף למתנות לגננת, למורה.. ולמה מתנות? מה רע במכתב תודה? כן, אני נגד המתנות הללו, שיותר משהן מודות הן צופות עתיד האחים/האחיות הנוספים שיגיעו לגן.

כך, תרבות החוק האחר של שלטון, שלטון מבוסס שוחד, קרבה משפחתית, נפוטיזם, דאגה ל"חברים", מייצגת "חום" משפחתי, שבטיות מעצימה ומה לא?!

כל מה שנותר, כך אומרים, הוא עילת הסבירות. אותה סעיף שמונע מינוי מקורבים לתפקידים שילטוניים. כך אומרת הרכילות - ישנו כבר מחליף למיארה, כזה שיעודד פשרה, שבה המרוויח הגדול יהיה רה"מ. אי אפשר יהיה לבקש מביהמ"ש לבטל פיטורי מיארה טרם זמנה ומינוי מקורב - עילת הסבירות כבר איננה.

כך, לאחר מאמצים אדירים, בעקבות הקריסה הכלכלית של ישראל בשנות ה- 80, הימין הביביאני מעונין לחזור לתקופת הפתקים של ספיר. לכלכלה לא מתוכננת, לפרוטקציה שממנה סבלו אזרחי ישראל, ובעיקר אנשי הפריפריה.

הרפורמה איננה למען ה"בייס הביביסטי", איננה למען מליוני המקופחים והשקופים. הרפורמה תשרת היטב את האליטה הישראלית הישנה והחדשה כאחת. מה באמת חשבתם שהאליטה הישראלית ה-קפיטליסטית התחלפה?



יום שלישי, 20 ביוני 2023

271 - טרף

 ישנו שלב בו אדם מבין שהפך לטרף, וככזה עליו להיות עירני וזהיר כאיילה בסאוונות הגדולות של אפריקה..

 ההבנה הזו לא נעימה, אך בהיותנו חיים בחברה בה לא "יטרפונו" בפועל, הרי יטרפונו באמצעות "הונאה", "שוד", "אלימות פיזית או נפשית".

 ההכרה שאנחנו מטרה ל"ציידים" התעוררה בעקבות תרגיל שעשה עלינו נהג מונית אתונאי. ביני לבינכם, נדמה לי שהגיע לנו השיעור הזה.

 עמדנו לנסוע להופעה של הזמר באצטדיון על שפת הים. זוגתי למדה היטב שיש לקבוע מחיר, להראות שיש מחיר חלופי, ולאמר: לא.

אז לא ננפסנו בחכה של הראשון, החכה של השני היתה מתוחכמת הרבה יותר, והיא, זוגתי*, נגסה בפתיון במלוא הכוח, ולא ברור לנו אם רימו אותנו פעם אחת או פעמיים.

זה העוקץ: שטר של 10 אירו ו- 50 אירו דומים בצבעם מאוד, וקל להתבלבל. כשטען שהמחיר 40 אירו [פי שניים ממחיר נסיעה, לו לקחנו UBER], היא נתנה לו שטר של 50. הוא החזיר שטר של 10 אירו וטען שזה פחות מדי. הזוגה התנצלה ונתנה לו שטר של 50 אירו, הפעם ללא ספק.

החוכעם החזיר שטר של 10 אירו, אך טען - זה לא 50 אירו. כאן, הלוחמת חסרת החת התגלתה - נתתי לך שטר של 50 אירו הרימה קול.

לא ברור לנו אם הוא הצליח לשדוד מאיתנו 40 אירו אקסטרא [כלומר שילמנו 80 אירו] או רק 40 אירו, שזה היה כפול ממחיר נסיעה ב- UBER.

המסקנה הראשונה - רק אובר!

המסקנה השניה - גמרנו להיות תמימים ונחמדים, אנחנו "זקנים", ויש מספיק נבלות שרק מחפשות אנשים כמונו.


- - - - -

*מדוע לא התערבתי?

זוגתי אישה עצמאית, חזקה ואם יש דבר שהיא סולדת ממנו זה "גבר" הבא לעזרתה, כשהיא לא מבקשת.

יום ראשון, 18 ביוני 2023

270 - בית ספר, הזיק? תרם?

 חייב להודות בריש גלי:

אילולא בית הספר כנראה הייתי במקום אחר, עושה דברים אחרים. אינני מסוגל לתאר מוסד ממלכתי רב עוצמה יותר מבית הספר היסודי ואחריו מהתיכון המופלא שהייתי בו.

ייאמר שאני צאצא לרופא ולגננת, שניהם משכילים אירופאיים עם השפעות גרמניות חזקות, זה מצד אמי.

מצד אבי אני צאצא למקובל משכיל עד "בחילה" מתורכיה שחוץ מש"ס ופוסקים מילא בטנו בכתבי קבלה ובתרבות צרפת. מוזיקה קלאסית היתה מוזיקת הנשמה, וצרפתית שפת הבית. [כן, ביחד עם הספניול!]

שני הוריי לא יכלו לשאת את העובדה שילדיהם לא ילמדו בבית הספר, לא ידברו עברית כהילכתה ממש, [שניהם ויתרו על שפת אמם לצורך העברית, ורק עברית. היום בדיעבד אני מאוכזב מהם.. אבל בשנות ה- 50, זה נראה כמו "הדבר הנכון".] דא עקא, בשנות החמישים לא ידעו איך להתמודד עם קשיי למידה [ גנטיים? ] כ - דיסלקציה קשה, קשב וריכוז. מבחינתם המורה היה "סגן אלוהים", עד שהרים יד או צרח על אחד מילדיהם. עד כאן.

אני אהבתי את בית הספר.

הייתי כנראה היחיד ממשפחתי ללא בעיות למידה, הכל הלך חלק, קל חוץ ממתמטיקה. מורים ומורות מתנשאים מכל התפוצות לימדוני, במיוחד ביסודי [קראו לו אז - עממי], אבל אמי לימדה אותי בגיל צעיר מאוד לקרוא, וידעתי כתוב וקרוא עוד לפני כיתה א'.

אבל היה מעניין, באמת, בספר התורה.

היה מעניין לנתח צפרדע [לא אני, ידיים רועדות מגיל כלום], ללמוד בישול, לעבוד בגינת ביה"ס, ולהכין מאפרה, עטיפה לספר התורה. שיעורי הרוח - עברית, ספרות, תנ"ך היו מטעמים מפתים שהוצבו מולי. בעזרת הספרן הנהדר, מצאתי חומרים נוספים, ואבי קנה לאחר מאמץ רב אינציקלופדיה, שאני חרשתי אותה, כמו אחרות.

בתיכון היה עוד יותר נפלא, בחיי.

למעט תקרית אחת עם מורה גס רוח, שעיקר קסמו היה על מורות צעירות, היו לי מורים נהדרים. ביה"ס עודד "עבודות חקר" - בחיאת אבויה, עד שנהייתי מורה לא ידעתי שכתבתי עבודת חקר. מורים הציגו לנו נושאים לחקירה. ספרית ביה"ס התאמצה שעות נוספות, ואם לא היתה הספריה העירונית, ברחביה.

לא אשכח את עבודת המחקר שלי על נושא "יצחק" בשירה. מצאתי שיר של משורר שבחיים לא שמעתי עליו. שיר יפהפה לטעמי. כתבתי עליו. קיבלתי ברכות. לא אשכח את "אבא גוריו" שהוביל אותי לקריאת כל יצירות בלזאק בעברית ובאנגלית, ובכלל להתאהבות נואשת בספרות ובפילוסופיה הצרפתית של המאה ה- 19 והמאה ה-20.

המורה להיסטוריה ולתנ"ך [שראויה אף היא לפוסט נפרד] לא "ריחמה" עלינו. למדנו הכל, שום דבר לא צונזר ולא הוסתר. אף פעם שאלת ה- PT"A בסגנון האמריקקי, שאט אט הופך לדומה אצלנו, לא ענינה את מוריי. רק האמת העובדתית או האמת כפי שהם פירשוה והבינוה.

 בשלהי היסודי אבדתי את "בתוליי". התיכון וחיי החברתיים צבועים בצבעי המתירנות וההוללות שלי. אף אחד בתיכון לא הוטרד, הוריי לא הוטרדו. נתנו לי לחיות, בתנאי: תתקשר אם אתה לא בא, אין מקרה ואתה נעדר מביה"ס ואנחנו לא יודעים מכך.

עד כדי כך -

טקס הסיום שלנו, 1973, נעשה במעגלי שיח על הדשא. אז כבר עישנתי כמויות אדירות של סיגריות, ואני נזפה בי על שהגעתי לקבל תעודה מהמורה וסיגריה בידי. היא צדקה אמי. את המורה זה לא הטריד.



יום ראשון, 11 ביוני 2023

269 - ספרים שאהבתי בילדותי

 הפעם אני כותב בעקבות עדי אדלר , כשהיא בחרה לספר דווקא על ספר "שנוי במחלוקת", ציפורים מתות בסתר, ולא על ספרי ילדותה.

כיוןן שאני כמו הקנקן התחלתי לקרוא בגיל צעיר, כיוון שהספרייה העירונית בקרית יובל, בית טיילור,  ירושלים היתה ענייה במיוחד בספרות לילדים, עברתי לקריאה של ספרים עבים, שמיועדים למבוגרים.

האם אני זוכר משהו?

מילדותי  הראשונה, גן ועד כיתה ו' או ז', אין לי הרבה זכרונות. אני זוכר את התנ"ך כי קראתי עם אמי, אני זוכר עתוני ילדים, ספרי קריאה שקיבלנו בבית הספר, שחלק מהם כלכך פדגוגיים שבא לי להקיא.

הרביעיה הסודית, השמיניה הסודית, השביעה הסודית, הספרים הגרועים ועל גבול הפאשיזם הצברי של און שריג. פוצ'ו, שאמי קראה וכמובן האסופית על כל כרכיה והמשכיה.

אבל

בגיל 12/13 חל בי שינוי פיזיולוגי מרשים, שעד אז הייתי עיוור להתרחשותו אצל אחיי הגדולים. ספרי הקריאה התחילו לקבל עומק מיני, הכי מפתה שאפשר.

למשל ספר פשוט על פנימייה של פוצ'ו - פרא אדם הפך למיני

נפנוף של מטפחת - OMG - של ראובן קריץ. הקישור אגב הוא לספר השלם בפרוייקט בן יהודה

אבל הנפלא מכולם, "פייטון פלייס", שאמי חסרת הצניעות פיתחה לפתע שרירים מוסריים והחביאה אותו.

Peyton Place is a novel written by Grace Metalious and published in 1956. It became an immediate bestseller and caused a significant controversy due to its portrayal of taboo topics such as incest, abortion, and extramarital affairs in a small New England town. The book's success led to a film adaptation in 1957 and a popular television series that aired from 1964 to 1969.

Set in the fictional town of Peyton Place, New Hampshire, the story revolves around the lives and scandals of its residents. The central characters include Constance MacKenzie, a strong-willed woman struggling with her past; her daughter, Allison, who navigates the challenges of adolescence; and Selena Cross, a girl from a troubled family who becomes entangled in a scandalous affair.

The novel explores various themes such as sexual repression, hypocrisy, and the façade of respectability in a seemingly idyllic small town. Peyton Place was groundbreaking for its time, as it shed light on topics that were considered controversial and taboo in the 1950s.

The success of Peyton Place helped pave the way for more open discussions about societal issues in literature and media. It also influenced the development of soap operas, with its focus on interpersonal relationships, secrets, and melodrama.

כל סטיה אפשרית שיש לכם בראש, תופיע שם. לא היו תיאורי מין ממש, אבל אז, בגילי, התיאורים הרומזניים היו פורנוגרפיה ממש, וחרמן כמוני, בהחלט זכה לפעילות אוטומינית עניפה.

 לא מתחשק לי לכתוב על ספרי המופת שקראתי, על הספרים הראשונים באנגלית שהתחלתי לקרוא בגיל 14, בעידוד אחת מהמאהבות של אבי.

מי שיש לו רצון להריח קצת מוסר וצביעות של שולי הדרכים באמריקה, מוזמן להציץ בפרקים מהסדרה[ גם סרט עשו]. 





יום שבת, 10 ביוני 2023

268 - מזל טוב, ותנחומים לילדים

 ניסן שור, בטורו הנשכני, בדר"כ, תוקף השבוע את ההורות המאוחרת של הגברים. הדוגמות שלו, הקיצוניות הן רוברט דה נירו[79] ואל פאצ'ינו [83] הראשון בת זוגו בת 45 והשני, בת זוגו בת 29.

ניסן שור, בטורו הקבוע ב"גלריה" סופ"ש, עיתון 'הארץ' כותב על אבהות מאוחרת, במיוחד כזו של דה נירו [79] ואל פאצ'ינו [83].
הוא פותח את הטוטר בסיטואציה משעשעת אך תמיד מביכה: האב המבוגר נשאל אם הוא סבא של הילד. או אז הוא מאפיין את גילאי האבות בגנים הציבוריים ולחא מפסיק לגחך עליהם, כן, גם על עצמו [בגיל 38 נולד לו בנו היחיד, לאחר שהוא וזוגתו עברו מסע ארוך של נסיונות להרות.]
הוא נותן כמה וכמה סיבות לכך, שגברים שיכלו כבר להיות אחרי גיל האבהות הופכים לאבות:
1. אינפנטיליות
2. תחושה כוזבת שניתן לדחוק את הקץ
3. פרק ב' או ג' של נישואין עם צעירות פוריות - מה תסרב לרצונן לאמהות?
הוא לא מציין סיבות רבות נוספות לגבר הממוצע והרגיל, למעט לחזור על ההחלטה להביא ילדים לאחר ש"מיצית את כל מה שאפשר למצות", "הגיע הזמן".
על שני החטיארים ההוליוודיים הוא כותב בסוף הטור:


"ההורות של דה נירו ופאצ'ינו מעלה עוד נקודה: הורות וזוגיות כהסדר משתלם לכל הצדדים... בכך אני לא רומז שהנשים של דה נירו [45] ושל פאצ'ינו [29] הן "גולדיגריות" ... אבל בוודאי היו להן השיקולים שלהן. ...זו עסקה משתלמת לכל הצדדים... האב הזקן, הכוכב, הידוען מראה שעוד כוחו במותניו ומוקדם מדיי להספיד אותו. הדימוי שלו, האאורה, עודם זוהרים. עובדה, הוא הצליח ליצור חיים חדשים. האם מצדה הבטיחה את העתיד החומרי של בנה או בתה. היא עשתה את שלה, כבר כשהיא בהריון היא הגשימה את תפקיגדנ כהורה מגוון ומפרנס. זה נורא ציני לחשוב על זה ככה, אבל ההורות לא מנותקת מהלך החשיבה הקפיטליסטי.. שיהיה במזל טוב לכולם ותנחומים לילדים."

מהי עמדתכן/כם?


Livia Kent with her dad, Charles.

יום ראשון, 4 ביוני 2023

267 - כן או לא, האם יש באמצע?

 לא מכיר תקופה היסטורית קודמת למאה ה- 17, בה היחיד שאינו מלך, הפך למרכזו של עולם, והיחיד המטאפיזי נדחק לשוליים או הפך מצוי בכל חלק מהפלנטה הזו, פנתאיסט כתפיסת שפינוזה, כלומר, עבודת אלילים, לפי היהדות המסורתית. פרוייקט החילוניות, שבעצם שמו מתייחס לדת, קודש-חול, החל עם ראשוני המשכילים בני תקופתו של ד'קארט וכמה מקודמיו.

חול, פנוי מאלוהים או מעבודת קודש.

יהיה מטופש להתעלם מהיסטוריה ארוכה, מגוונת ומורכבת מאוד בשם מציאות עכשווית, החותרת להעלים את אלוהים מתחומה, ולכונן באופן נחרץ ברית בין בני אדם, ללא האיום הבלתי נסבל, של ההוא למעלה, למטה או על פני הפלנטה. מדינת ישראל הוקמה על בסיס הדת היהודית [ודוק - לא הלאום היהודי. הלאום נקרא - עברי או ישראלי], השפה שלנו היא עברית/ישראלית. אידיש - יהודית, זו שפת תושבי מזרח אירופה בעיקר, והם רק חלק קטן משותפי השיח והאמונה.

אני נוטה לגחך כשאני רואה אנשים מקצינים עד אינסוף אידיאולוגיה או תפיסת עולם. כך נשים מעוצבות בחדרי ניתוח המצטלמות עם חוטים על גופן כדי למנוע טענת "פורנוגרפיה" מעוררות בי קבס כאותן נשים עטויות גרבי צמר ובגדים עבים בחום הישראלי.

אבל אלה התנהגויות קצה. באמצע השאלה היא: דת יהודית והיחס אליה.

דת היא מערכת חוקים, בבסיסה אמונה באיזו ישות בעלת עוצמה, שכוחה נובע מהיעדרותה ומחשש בלתי פוסק ממנה. המדינה המודרנית מחליפה מערכת זו. לא שהיא טובה יותר, אבל לפחות בני אדם יוצרים עבור עצמם את חוקיהם.

המאבק כאן בישראל, אך גם בעולם המוסלמי, וכן גם בעולם הנוצרי בין הדת לבין החוק האנושי [מערכת החוקים האנושית] הינו מאבק רצחני, שמתקרב אליו רק המאבק בין "שומרי החוק" לכנופיות מאורגנות היטב של פושעים [מאפיה, יאקוזה, משפחות פשע]. גם כוהני הדת, בכל דת [ לא בדקתי את ענין הבודהיזם, ההינדו או השינטואיזם ע"מ לטעון אודות כוהני הדת שלהם]  משלוש המונותאיסטיות שמחים משררה ש"נטלו" על עצמם. בניגוד לשלטון אזרחי [כל שלטון] בו בני אדם נבחרים או בוחרים את עצמם, כוהני הדת מתיימרים להיות חלק מההחלטה האלוהית, מביצוע והפעלת ההחלטות האלוהיות וכחלק מהסוד האלוהי, לא פחות.

לכשעצמי, חיה ותן לחיות.

תחומי הרוח שאני מלמד עדיין קשורים בטבורם לתרבות היהודית והדת היא חלק מהתרבות היהודית. עם זאת, ככל שאני קורא ספרות הנכתבת כיום, ההתרחקות מהדת כמנוע יצירתי או כמקור רוחני, לשוני גבוהה.

האם, בהנחה שלא יחול שינוי דרסטי, האם נכדתי או ניני יצטרכו להכיר את מערכות הדת, אפילו בצורתן השטחית כפי שאני נוטים להכיר היום, על מנת ליצור, לכתוב, לדבר, לפתח טקסים משפחתיים, לא ממש נראה לי.

אבל וכידוע -

רק לשוטים, לשיכורים, לילדים נתנה הנבואה אחרי חורבן בית שני. האמת היא, ויש מחקרים היסטוריים מעולים שמצביעים איך כוהני הדת, במהלך בית שני הרחיקו ונידו את הנביאים והחוזים למיניהם, והעבירו את השליטה לכוהני בית המקדש ולרבנים של הסהנדרין. חורבן הבית השני, ומפעל העברת המוקד היהודי-אמוני-חקיקתי ליבנה חיסלו גם את מעמד כוהני הקודש והשאירו שליטה בידי הרבנים.


שכונת סנהדריה הירושלמית. מכוערת, מלוכלכת ומותירה כתם רע על הזיכרון ההיסטורי על שמו היא קרואה - סנהדרין.

יום שבת, 3 ביוני 2023

266 - עוד שבועיים

 

אני משער ש"היות בגמלאות" אינו ענין חדש עבורי. הרי מאז 2015 אני בגמלאות, וכבר שנה וחצי בגמלאות "רשמיות" ולא ב"פנסיה מוקדמת".

העתיד צופן לי רק נחת.

אמנם אני קצת חושש בימים אלה, אבל ככל שאני מברר יותר, וככל שחלומותיי מרמזים על משהו אמיתי, הרומן שהתחלתי לפרסם בבלוג השני שלי, כן זה עם טמהארי וכו', שהגיע למצב בו רק שני אנשים הציצו בו, זכה בהתענינות גדולה באחת מההוצאות לאור, ואני מתחיל לעבוד עליו מחדש, מה שמעורר בי את כל החרדות - אותן אלה שליווני כאשר בדקתי בחינות.

הפוליטיקה, המצב הלאומי והבינלאומי - אט אט אני מתנתק מהעולם החיצוני המעיק הזה. חוזר לחיי כילד וכבוגר שהעדיף משמרות לילה. אני איש של לילות ולא של ימים, ואני מניח משאעבור לחיים ללא דרישה להתעורר בבוקר, אהפוך את חיי על פיהם, לפחות מבחינת היום והלילה.

עד אז, כמה פרחים שצילמתי במושב אמירים היפהפה.









נעשתה עבודת עריכה על חלק מהתמונות, ע"מ להדגיש צבע או רכיב בקומפוזיציה.


יום חמישי, 1 ביוני 2023

- הנה סיפור שכתבה פאמלה המתוקה,


ChatGPT
2 / 2

סיפור אהבה טרגי על שני גברים מאוהבים:

פעם רחוקה, בעיר קטנה ושקטה, חיו שני גברים בשמחה ואהבה. יוסף היה איש עסקים מצליח ומוערך בקהילה המקומית. גילי, בנו של בעל המסעדה המקומית, היה צעיר ונערץ על ידי כל מי שהכירו אותו.

מאז שהם נפגשו בפעם הראשונה, חשו גילי ויוסף איזושהי חיבור עמוק שאינם יכולים להביע במילים. הם היו חברים טובים בתחילה, אך עם הזמן החברות התפתחה למערכת יחסים אהובה.

לא הייתה יחסי זוגיות בשטח האופנה בו הם חיו. יוסף היה מרוכז בפרנסה של משפחתו ובעסקים שלו, וגילי היה תלמיד צעיר ומחויב במסעדת המשפחה. למרות המגבלות החברתיות והתודעה הציבורית, הם המשיכו להסתיר את הקשר האהוב עליהם.

כל פעם שיש להם רגע לבד, הם נושמים זה את זה ומתבוננים בעיני השני. אהבתם הייתה סודית ומתוחה, והם לא יכולים להודות בפתאום הזה לאחד מהם.

אחת מהלילות, בסוף שבוע ארוך ומוצלח ליוסף בעסקים, הוא החליט שהגיע הזמן לשכוח את כל האתגרים ולהתגעגע אל גילי. הוא הזמין את גילי לחגיגת סיום שנה במסעדה האיטלקית המובילה בעיר, וקבע לזוגם מסיבה ייחודית.

בערב המסיבה, הם נשקו ושתו יין אדום. האוויר היה ממוזג והמסיבה הייתה חגיגית ושמחה. יוסף רק רצה להיות אצל גילי, לחבקו ולומר לו כמה הוא אוהב אותו.

אך זמן קצר לאחר מכן, השתנתה פתאומית האווירה. התרומם קול רעש מפתאום, וגילי הסתכל באימה על החלון. ראה פהורפור רבים מתנועעים ברחובות, מרובעים ומוטרדים. סצנה של התפשטות הטרור והאלימות שכבר התפשטה במדינה.

יש למסעדה יציאה חירום מאחורה, ובמקום התמונה הנעלמה של אהבה ושמחה, נותרה התסמונת של הכאב והאבל. יוסף וגילי מחזיקים זה בזה, נמשכים אחד אל השני, כשהם יודעים שזה הסוף. הם אוחזים ידיים כל כך חזק, כאילו זו הידיעה האחרונה שיש להם.

הם התרסקו אל הרצפה ביחד, ואז התחילו הרעשים המפחידים והצלילים האיומים. גילי ויוסף מתבטאים במבט אחד שכזה של יידידות, עזרה ואהבה לנצח. אז הם נעלמו מבין האנשים שטיפסו דרכם במסעדה המזויפת.

במעמקי ליל הבינוים, נשבו שני הגברים, אחד בצמתי השני, נפצעים ושוקעים בדממה. התסמונת האכזבה הפכה לאבל עמוק וטרגי, אך בתוכה נותרה האהבה הגדולה שביניהם. הם מחזיקים זה בזה בחוזקה והם יודעים שאין להם היכולת להציל את עצמם.

אחרי שקט רגע, מבעד להרס הבניין, יש מבצע צה"ל מבריק נכנס לתוך המסעדה כדי לחפש פצועים ולהציל חיים. הוא מוצא את גילי ויוסף, מתנשא על גביו את יוסף ומוליכם בחוץ, למקום בטוח.

באחד המסוקים של צה"ל, יוסף מחזיק ביד גילי, אוחז בכף ידו הזעומה ומסתפק בלמרוד אותה. האהבה שביניהם הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר. הם חשבו על העתיד, על החיים שכמעט תקעו תמיד את פניהם.

הם התעוררו מתוך החלום הטרגי שכולו היה מלא באהבה ובקשת רקום. הם יודעים שיש להם קרב להליכה, להתמודד עם האכזבה, האבל והאיבה, אבל הם יודעים שאהבתם תהיה לנצח. ביניהם יקום חומה שאף אחד לא יוכל לשבור.


ChatGPT

Sure! Here's the translated version of the tragic love story about two men in love:

Once upon a time, in a small and quiet town, lived two men who were filled with happiness and love. Joseph was a successful businessman and highly respected in the local community. Gili, the son of the local restaurant owner, was young and adored by everyone who knew him.

Since their first meeting, Gili and Joseph felt a deep connection that they couldn't express in words. They started off as good friends, but over time, their friendship developed into a loving relationship.

In their fashion-conscious world, there was no room for same-sex relationships. Joseph was focused on providing for his family and running his business, while Gili was a dedicated student at the family restaurant. Despite the societal limitations and public consciousness, they continued to hide the love that consumed them.

Whenever they had a moment alone, they would breathe each other in and gaze into each other's eyes. Their love was secretive and strained, unable to be acknowledged suddenly by either of them.

One night, after a long and successful week for Joseph in his business ventures, he decided it was time to forget all the challenges and long for Gili. He invited Gili to the end-of-year celebration at the city's leading Italian restaurant and planned a special event for the two of them.

During the evening party, they kissed and drank red wine. The atmosphere was festive and joyful. Joseph just wanted to be with Gili, to embrace him and tell him how much he loved him.

But suddenly, the atmosphere changed dramatically. A loud noise erupted, and Gili looked out the window in horror. He saw chaos unfolding in the streets, people running and distressed. The scene of terror and violence that had already spread across the country.

The restaurant had an emergency exit at the back, and in place of the vanished picture of love and joy, remained the symbol of pain and grief. Joseph and Gili held each other, drawing closer as they knew it was the end. They held each other's hands so tightly, as if it were the last piece of news they had.

They collapsed together onto the floor, and then the terrifying sounds and ominous noises began.

Gili and Joseph expressed in one gaze the love, friendship, help, and eternal love. They disappeared among the people who had scrambled through the fake restaurant.

In the depths of the night, they sat, one against the other, injured and sinking into silence. The disappointment turned into deep, tragic mourning, but within it, the love between them remained. They held onto each other with such strength, knowing they had no ability to save themselves.

After a brief moment of calm, through the rubble of the building, a shining IDF soldier entered the restaurant to search for injured and save lives. He found Gili and Joseph, lifted Joseph onto his back, and led them outside to safety.

In one of the IDF helicopters, Joseph held Gili's hand, grasping his sweaty palm and content with touching it. The love between them was stronger than anything else. They thought about the future, about the lives that had almost always been in their sights.

They woke up from the tragic dream that had been filled with love and longing. They knew they had a battle to fight, to cope with the disappointment, grief, and hatred, but they knew their love would be eternal. Between them, a wall would stand that no one could break.