זהו כתב עט המיועד למחשבה פוליטית, תרבות ומדע בהוצאת מכון ואן ליר.
התקציר של המאמר שנכתב ע"י ננה אריאל ודנה ריזנפלד -
אחרי שהושמצו במשך עידנים ותוארו כקליפות ריקות וכמחלה של השפה, הקלישאות זוכות לאחרונה לעדנה. לא זו בלבד שמכירים בכך שקלישאות הן הכרחיות, אלא משתמשים בהן במכוון ומעלים אותן על נס. החיבה המחודשת לשבלוני היא סימפטום של שינויים עמוקים בתרבות העכשווית. אנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. זה אינו עידן של אינדיווידואלים מקוריים אלא של יוצרי תוכן ומשפיענים שהחליפו את הגאונים החד־פעמיים. לעיתים קרובות הם אינם נמדדים במה שמבחין אותם מהכלל, אלא במידת היכולת שלהם לעורר תחושת הזדהות וחיבור. בתוך מציאות זו מתעצב בהדרגה דגם אחר של אדם, שכבר אינו מעמיד את המקוריות בליבה של האנושיות
במאמר סוקרות השתיים את התפתחות המושג "קלישה" -
"קלישאה" היא תבנית דפוס, שבלונה. המונח cliché הפציע בתחילה המאה התשע־עשרה בתחום הדפוס התעשייתי, כלל הנראה כאונומטופיאה שתיארה את צליל ה"קליק" של נקישת העופרת הנמסה שיצרה את תבנית הדפוס. במקום האותיות המיטלטלות הבודדות של גוטנברג, אפשר היה כעת לצרף אותיות יחד בגלופה שתאפשר הדפסה מהירה יותר של ספרים ועיתונים (גם המושג "סטריאוטיפ" הופיע בהקשר דומה, לתיאור טכניקת הדפסה תעשייתית). מאוחר יותר התרחבה המילה גם לתיאור ה"נגטיב" של הצילום.
ואת המעבר אל הלשון -
אוטומציה של תהליכים שדרשו בעבר מאמץ אנושי רב הייתה צו השעה באמצע ובסוף המאה התשע־עשרה, אז הופיעו פרוטוטיפים של המצאות כמו מכונת הכביסה המסתובבת, מכונת הירייה האוטומטית, מכונת הכתיבה והרמזור. בד בבד, מצלמות זולות כמו "קומבי" ו"בראוני" של קודאק אפשרו לציבור הרחב לצלם תצלומי בזק (snapshots) ויצרו האחדה הולכת וגוברת באסתטיקה של הצילום. באותה תקופה נדד המושג "קלישאה" מתחומי התעשייה והחל לתאר דפוסים לשוניים שחוקים ו"שבלוניים". לא במקרה הופיע המושג בהקשר שלילי דווקא אז, כתגובת נגד לתהליכי השעתוק המכני. הקונוטציה השלילית של "קלישאה" נושאת את הפחד החדש שהתיעוש יהפוך את האדם למכונה שרק משכפלת דפוסים קיימים, ללא כושר ביטוי עצמאי, חוש ביקורת או יצירתיות. קלישאות לשוניות נתפסו כחלק מתהליכי המיכון הטכניים: עוד מנגנון שהופך תהליכים לקלים ופשוטים יותר, ומחליף את המשמעות בְּתפקוד יעיל.
המאמר ממשיך ומציג את היחס של התרבות אל הקלישאה ואל השינויים החלים בתרבותנו כיום, או לפחות בחמישים השנים האחרונות.
עפ"י הכותבות, עידן "המקוריות" והאינדיבידואליזם מפנה מקומו לתרבות של:
מגבלות הביקורת, וירידת קרנה של הביקורת בכלל, הן אחת הסיבות לשינוי ביחס התרבותי לקלישאות, אבל הן בוודאי לא הסיבה היחידה. השינוי העיקרי נובע מכך שאנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. ---
השוואה בין קלישאות ובין ממים אינטרנטיים מבהירה את השינוי הזה. מקורם של שני המונחים הוא בעולמות הטכנולוגיה והמדע – הקלישאה כאמור מגיעה מהדפוס התעשייתי, והמושג מם נטבע בספר הגֵן האנוכי של ריצ'ארד דוקינס לתיאור המקבילה התרבותית של התפשטות גנים....התהליכים הללו מגיעים לשיא עם הבינה המלאכותית. מודלי שפה גדולים פועלים באמצעות חישובים סטטיסטיים, ובמובן זה יש להם קשר ישיר לקלישאות: הם מנבאים את ההסתברות שביטוי מסוים יופיע בהקשר מסוים, והביטויים הרווחים ביותר הם אלה שמקבלים בולטות גדולה יותר. אמנם קלישאות הן לא בהכרח הביטויים הרווחים ביותר בשפה, וממילא המודל הסטטיסטי של מודלי שפה עכשוויים אינו מתבסס על שכיחות בלבד, אבל שכיחות גבוהה מגדילה את הסיכוי של ביטויים מסוימים להיתפס כקלישאות. כפי שרבים הבחינו, למודלי שפה יש נטייה לייצר קלישאות, אם כאלה שרווחות בחומר הגלם שלהם אם קלישאות חדשות.
מכאן הן עוברות לסיכום ולמסקנות -
השינוי ביחס לקלישאות אינו גורף כלל וכלל. המשמעות של המילה "קלישאה" עדיין שלילית מיסודה, מקוריות עדיין נתפסת כערך רצוי, ניסיונות להתבחן ולבלוט עדיין מניעים את התרבות, ופרודיות על קלישאות עדיין יותר נפוצות מאימוץ נלהב שלהן. בד בבד, יותר ויותר אנשים אינם רואים בקלישאה בעיה חמורה כמו שראו בה מהמאה התשע־עשרה ועד לא מזמן. שינוי כזה עשוי להכות בהלם מי מאיתנו שהתחנכו לבוז לכל סממן של בנאליות. הוא עשוי להחריד את מי שלמדו לגלגל עיניים מול שירים של נועם חורב. הוא עשוי לעורר צמרמורת במי שהתרגלו לצקצק מול ספרות רומנטית. הוא עשוי להדהים את מי שריקודי אינסטגרם גנריים מעוררים בו חלחלה. הערצת המקוריות היא חלק בלתי נפרד מהזהות של אנשים בני זמננו, והמקוריות נתפסה, לפחות עד לא מזמן, כמקבילה לחשיבה עצמאית וביקורתית.
אבל התפיסות האלה משתנות. מרשל מקלוהן כתב שקלישאות הן מעין גשושיות (probes) שמרחיבות את טווח התודעה האנושי, מעין סנסורים של הנפש הקולקטיבית. ייתכן שכיום היחס החיובי כלפיהן משקף שינויים טקטוניים בתפיסות תרבותיות מושרשות. כפי שבמאה התשע־עשרה המושג קלישאה צמח כדי לבטא את הבוז כלפי האדם המכני, כך מתחילות כעת לצוץ צורות חדשות, ניאו־רומנטיות, של בוז כלפי האדם המג'ונרט של עידן הבינה המלאכותית. אבל האדם המשוכפל הזה עשוי להציב דגם חדש של אדם, כזה שהמקוריות אינה עומדת בלב אנושיותו – דגם שהתרבות תצטרך להתחיל לחקור ולהתמודד איתו בזמן הקרוב.
המאמר הזה הוא אחד מהמאמרים שעוסקים בניסיון להבין את רוח התרבות שלנו, את משמעות המושג -
, רוח הזמן. לשם שינוי אין הוא עוסק בפוליטיקה במשמעות של "ימין-שמאל" ; ראשי ממשלה; מלחמה ושלום, אלא בפוליטיקה במשמעות הכי עמוקה שלה - מעורבות בחיי הפוליס על כל היקפם, כלומר - בתרבות.
יש משהו מעורר אינטלקטואלית בניסיון להבין כאן-עכשיו תמורות תרבותיות, לתת שמות לתופעות תרבותיות שונות, להיות הראשונים שטבעו מונח-מושג.
https://www.crew-united.com/en/Zeitgeist-Der-Film__173133.html
