אני שוטה, אין לי ספק בכך.
כמו אותה בת יענה אומללה ומושמצת אני טומן ראשי בחול.
כשאני מוציאו ומתבונן בעולם אני מחפש את הביטחון, ששום אסון לא מתרגש עלינו באמת.
אבל אי-פה אי-שם התחושה החזקה שאני חי במציאות הזויה, לא אמיתית.
אני שוטה
חברי הטוב, דוד ש. שאוו העלה פוסט בו טען לקשר סיבתי בין רעידות אדמה לבין אירועים בין בני אדם, או בלשונו:
"לכאורה, מה הקשר בין אסונות טבע לבין תודעה, ובפרט לתודעה של מערכות יחסים? אבל האמת היא שהקשר עמוק מכפי שנדמה. ממש כפי שגוף האדם מגיב ללחץ נפשי באמצעות מחלות, כך גם האדמה עשויה להגיב ללחץ קולקטיבי. המתח שנצבר בתוך עם, בתוך חברה שלמה, חייב למצוא דרך להשתחרר – בין אם במלחמה ובין אם באירועים דרמטיים אחרים..... ישראל, למודת מלחמות, חוותה שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר. אך האם זה היה מספיק? האם האנשים כאן הצליחו באמת לשחרר את הפחד, או שדווקא נשארנו קפוצים, מכווצים, לכודים בתוך חרדה שממשיכה להדהד?
על כך עניתי לו:
אני מתקשה במציאת קשר סיבתי-חומרי בין אירועים בין בני אדם לבין תנועת לוחות טקטוניים, שהרי בטרם היות אדם היו אירועים כאלה, שיש לנו עדויות גיאולוגיות עליהם.
הדיון האם התודעה/השפה מייצרת מציאות ארוך כימי קיום ההומוספיינס, אני חושב. תשובה ממשית אין עליו, אם כי די ברור, שאין ביכולת התודעה לשנות את המציאות הפיזיקלית. היום לאחר קריאה עמוקה בכתבי לאקאן, ולאקאן מפריד בין הסמלי לבין הממשי וטוען בתוקף שאצל האדם, ודוק הומוספיינס, יש קדימות לוגית לשפה[סמלי] ודרכה, ורק דרכה, הממשי מתפענח, אם בכלל. ועדיין אינו טוען שהתודעה משפיעה על המציאות, או בניסוח גס יותר: התודעה מייצרת מציאות. [יש להם לפסיכואנליטיקאים שמות לאמירות אלה].
או במלים אחרות
אם קראת את קאנט אז ברור לך שאין ביכולתנו לראות את המציאות "כמות שהיא". ברם, אבל, אך מכאן ועד הסבר רעידות אדמה כתגובה של כדהו"א להתנהגות בני אדם, כמוה כהסבר אחרי אסון הרכבת הגדול אסון הבונים ב- 1985, שאחריו שר הפנים דאז פרץ קבע שזו תוצאה של חילולי שבת, לא פחות!
וצעד אחד קדימה, אתה טוען: התודעה משפיעה על ההוויה, וזו אכסיומה. הוויה איננה רק מציאות אלא, "הוויה" היא מונח רב-משמעי המתאר את הקיום במובן הרחב, את המציאות האישית שלנו ואת האופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים. בהקשר הזה, אין פסול בזיהוי תודעה משפיעה על ההוויה. עם זאת, כמה שנרצה, לא נצליח להפר את המציאות החומרית והחוקים על פיהם היא פועלת, והשפעה עליה מבוצעת ע"י פעולות בחומר. אפשר באופן שכלתני לראות קשר בין תודעה לבין פעולות הנגזרות ממנה, בהחלט, אך מכאן ועד השפעה על הלוחות הטקטוניים המרחק גדול.
אני יכול לקבל את הטענה: שפוגרום אוקטובר 2023 הוא "שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר." האם מחכה לנו רעידת אדמה עקב כך??
היום התעוררתי מחלום בו נסענו וחיפשנו תחנת דלק ד', בתי ואני. במקום-לא מקום מצאנו תחנת דלק, צבעה כחול, והתלוננתי למנהלת התחנה שיש בוץ. אח"כ הוסבר לי שיש כיס מיוחד לשים בו את כרטיס האשראי, על צד מסוים, ואז הכלבה שלנו, נכון, תודלקה ב- חמישה ליטר בנזין במקום בארבעה.
יצאנו מהתחנה מוליכים את הכלבה העליזה, בלבי דאגה נוראה שמא יתפתחו לה פצעים, ובננו הצטרף אלינו משום מקום. אחרי מספר צעדים התלונן שהשן כואבת לו. לי היה ברור לגמרי שזה בגלל תדלוק הכלבה.
אחת מפותרי החלומות שאני מכיר אמרה לי: "הכי חשוב מה ההרגשה שלך אחרי שאתה מתעורר". אז התעוררתי מופתע לגמרי, וריח גומי שרוף באפי. אמרתי לעצמי, כל סיפור הכלב, התחנה, השן הכל בגלל ריח הגומי השרוף.
בבית ד' מקשיבה בדבקות לטוויסט בעלילת ממשלת ישראל. אתמול קראתי הזמנה לבוא להפגין כנגד פיטורי גלנט. לא הלכתי ואני חושב שעוד רבים לא הלכו.
הבוקר הבנתי שהג'ינג'י המטורף זכה בבחירות בארה"ב, ולפחות הבן שלי משוכנע שהוא ורה"מ שלנו יסיימו את המלחמה האזורית בזריזות. לקמלה האריס לא באמת היה סיכוי. שתי עובדות ביוגרפיות עמדו לה למכשול: שחורה ואשה. ינ"ה [יובל נוח הררי] מסביר באחת מהרצאותיו לעומק את ההיבדלות בארה"ב מהשחורים, על אף שוויון מלא מול החוק.
יש המותחים קווי דמיון בין המושחת הישראלי למושחת האמריקאי, בין תפיסת העצמי המגלומנית של שניהם, בין חוסר יכולתם לקבל אחריות על מעשיהם ועל תוצאותיהם. הטרללת היא כלל עולמית. המשבר העמוק של פרויקט הנאורות, תוצאות אלימות של הגלובליזציה והרצון לגרש את הקיסר "הדמוקרטי" מכל המדרגות.
כך אפשר לתדלק כלב בתחנת דלק וכך המציאות שלנו מתפרקת וראשית ההתגבשות העתידית עוד לא ברורה.
אחת מההשתלמויות שלי כמורה, האחרונות מאוד נשאה את השם: סמכות בעידן של אי וודאות.
השינה מבחינתי משקפת ארבע תקופות חיים.
מילדותי ועד נישואיי, כמעט, לא ישנתי. אמי טענה שאני "רב עם השינה", יכול להיות. בגיל ההתבגרות סבלתי מסיוטי "אין מכנסיים" שאני מגלה לפתע פתאום בפרהסיה, ריצה מטורפת בירידה מהר הרצל לכיוון בית הכרם, או רחיפה אינסופית מעל הואדי שמחבר 3 רכסים: הדסה, קרית יובל, הר הרצל, למכירים - עין כרם.
משנשאתי התחלתי לישון טוב יותר. לחץ, עבודה וגידול ילדים לא הותירו הרבה אפשרויות. ישנתי נהדר יחסית. לטעמי לא מספיק. היו לי לילות לבנים של בדיקת בחינות רצופה. זו התקופה השנייה. זו התקופה בה גם עישנתי בכמויות אדירות [ בין 60 ל- 80 סגריות ביום].
משהפסקתי לעשן, החלה תקופה שלישית. סיוטי לילה קשים, חרדות שמנעו ממני להירדם. אכילה מופרזת לא ענתה על הציפיות, למעט השמנה, ואז נחירות ודום נשימה שפגעו בשינה שלי.
משהבנתי שעליי לקבל עזרה,וזו התקופה הרביעית, חזרתי לישון בצורה סבירה, אבל מאז שפרשתי לגמלאות, מצאתי את השינה כאחד ממימדי הקיום והתודעה המופלאים ביותר שיש. אני חולם המון, חלק מחלומותיי פרסמתי כאן בבלוג השני שלי. אני ישן בערך 12 שעות ביממה, לפעמים יותר, לעתים נדירות - בטיולים שאנחנו עושים בחו"ל, פחות. לא מפסיד כלום, לא מתנצל וגם לא בורח מכלום. [אין לי ממה לברוח!] ברור שהפרעת החרדה לא עברה וגם לא תעבור, וברור שמדי כמה שנים אני צריך להחליף תרופות, אבל החיים בחלומות מציאותיים כמעט כמו אלה בעירות.
לפעמים מצחיק אותי, בחלום, ידיעה מסוימת עליי, שאין לה תוקף בחיי העירות. זו עובדה שנעה המון בחלומות שלי, או ביאוגרפיה מובהקת של "החולם- אני" - אז, כן, כיום אני ישן נהדר.
