מעולם בילדותי ועד נישואי בתי - לא חגגנו כמשפחה או כיחידים את חגי היהודים. שני הוריי ללא דת היו, השם אלוהים לא עלה על דל שפתותיהם, והיה צריך לראות את נחת הרוח שלהם, כשבנם השלישי ואחריו הרביעי ויתרו על "בר מצווה". לגבי שני הראשונים - בר מצווה נחגג בשל הקרבה לשואת יהודי אירופה והצורך לקרב משפחות נידחות. בר המצווה עצמו לא נערך מעולם בבית כנסת, אף אחד מאחיי לא עלה לתורה, ואבי בנו של רב ומקובל לא קרא כלום בבית כנסת, כלומר בית כנסת לא היה חלק מהעסקה.
כך
מדי ערב חג, היתה סיבה לתורכי הזקן ללהטט במטבח הקטן ולהוציא ממנו שלל מאכלים, שלא היה להם קשר ולו קלוש, למאכלי ראש השנה. לא האשכנזיים [אמי] ולא הטורקיים [אבי].
בליל הסדר וביום ראשון של חג הפסח הוא הפשיר לחם, ובכל השבוע, אלא אם כן בעבודתו הגיע ליפו, וקנה לחם טרי, פיתות טריות, אכלנו לחם מופשר, לחמניות מופשרות. נוסף על כך מציות, שהיו תשוקת אמי, אבל לא בסגנון היהודאי הכשר, ממש לא.
ביום כיפור הסעודה המפסקת עברה לצהריים של כיפור. שם הוא דאג, לדבריו, לענות היטב את נפשות השכנים בבישול עתיר שום וריחות מזילי ריר, וסוכות? כמה הוא צחק כשאחיי בנו סוכה מעאפנה מאחורי הבית, ולקחו להם סנדביץ לאכול בה, והיא כרעה-התמוטטה ברוח הראשון של הסתיו הירושלמי.
חנוכה היה אהוב על אמי, כי זה חג "ציוני" ולא של חרדים [לא מהתורה]. גם לא היו מצוות לקיים, חוץ מהדלקת נרות שלא בוצעה, אבל היא אהבה לטגן פלאצקאלאך [קציצות תפוחי אדמה דקות וטעימות פחד...]
לכן,
כל ענייני המשפחה שישראלים לא מעטים הפכו לנושא עומק בשיחותיהם,מאז ומעולם, ושפסיכולוגים, ושמטפלי נפש לזניהם, ושפסיכיאטרים ושאף רופאי משפחה מצאו בו מקור לא אכזב לפרנסה טובה, לא התקיימו אצלנו.
משפחת אבי [לאמי למעט אמה ואיזו דודה כלואה בסיבריה ובת דודה אמריקאית- לא היתה משפחה.] נהגה לא כמו אבי, אז הם לא הגיעו והוריי גם לא טרחו להגיע אליהם בערבי החגים.
למחרת, עלינו על מונית שירות גדולה, ונסענו לבית דוד אבי. שם המשפחה הירושלמית נפגשה. לא התפללו ולא נעליים, אבל זה היה חיוני ביותר לצורך שמירת קשר גם עם המשפחה הטורקית באיזמיר.
קבוע סבתי, אם אמי, היתה מגיעה וחוזרת לביתה עם מונית.
מיותר לציין שיום העצמאות היה סיבה מעולה לחגיגות. אז הוריי פגשו את חבריהם מהקיבוץ שאותו הקימו, התעדכנו על צאצאים, צאצאי נכדים, אסונות וברכות.
מאז שאחי נפל, יום העצמאות הפך ליום יגון בלתי נגמר.. הוריי התכנסו לתוך עצמם, הקפידו לשמור על קשרים עם מעט מאוד מחבריהם, עם צאצאיהם, אם הצאצאים היו פנויים לכך [אחי הקטן היגר לארה"ב בהיותו בן 21 וחזר אחרי 20 שנים, אחי הגדול התחתן עם כסף, והכסף לא סבל את הוריי, אז כמעט ולא נפגשו. רק אצל בת זוגי אמי לפחות מצאה אוזן קשבת ומכילה.]
בזכות בת זוגי והמחותנים הלא דתיים והמטורללים כמו הוריי ביחסם לדת, אמונתם באל שהפקיר מליוני יהודים, שני אירועים נקבעו -
ליל הסדר [כל קשר בינו לבין ליל סדר שאתם מכירים מקרי ולא מתוכנן] וארוחה גדולה שאבי הכין בחג הראשון של סוכות.
אשר על כן,
משקראתי את הפוסט של תיירת מקרית, כשראיתי את הפירוט, את קשיי הנסיעה בחג/בשבת הבינותי כמה זכיתי. מעולם לא היו בי הרהורי כפירה ביחס להוריי בענין החגים של היהודים. התגרשתי מהדת היהודית ומאמונות ההבל כשהייתי בן 5 אני חושב, כשאיימו עליי, שכניי הדתיים, שציפורני אבי ינשרו, שהוא יחטוף מכת גיהנום ומה לא?!
מה לעשות, בחיי, כלום לא קרה.
אבל כאן אני מתחיל להיגרר לנושא אחר, שאינו ממין הפוסט.
