יום חמישי, 28 בספטמבר 2023

301 - וינה היפה - פתיחה

 הפוסטים שאעלה בעיקר יהיו תמונות. לצערי תבנית הבלוג היא של תמונה תחת תמונה ולא סדרת תמונות זו ליד זו.

הגענו בשישי בלילה, אחרי התמקמות זריזה בחדר יצאנו לאכול נקניקייה טעימה, וחזרנו לחדרנו.

המלצה - אנחנו לא שוהים יותר בבתי מלון. דירות קטנות מתאימות לנו, מחיר נמוך כי כל ענייני המלון לבד מהחדר לא רלוונטיים, ולנו אין צורך שיחליפו לנו כל יום, ינקו כל יום, וארוחות בוקר אנחנו מעדיפים להכין לבד.

בטיול הראשון שמתי לב לחלונות הראווה המעוצבים כמו תמונות. נזכרתי בונציה, נזכרתי בפאריז, לצערי לא היה לי ל-מה להשוות בישראל.

אתחיל בחלונות של פראדה - מלאכת מחשבת של עיצוב תמונה, ברחוב ענק, כשיש לה שלושה מימדים, קו מנחה, ומוצר. ליד פראדה יש חנות של מעצב צרפתי, שלא מצליחה לעמוד בתחרות.

התמונה הראשונה צולמה תוך התעלמות מתכונה בולטת - השתקפות הרחוב בחלון הראווה. יש דרכים לצלם - זו צולמה כך, ומצא חן בעיניי לראות אותי משתקף, מעין "דאלי" לעניים.









פראדה היתה הפתעה גדולה, אבל לפניה ואחריה גם צילמתי חלונות ראווה רבים. ביומיים הראשונים היינו באזור המסחרי, התיירותי, על כיכרות הענק, כמויות שלא יאומנו של בני אדם שקטים, ומי ששם לב, כיכרות אלה בעלות איכות קולית או ספיגת קול או פיזור קול, כך ששיחות אלפי אנשים נשמעות כהמיית הים.
















ולבסוף - צילמתי גם חלונות אחרים, לא רק בגדים -





 











כפי ששמתם לב חלק מהתמונות עבר עיבוד וחלקן לא.

בפוסט הבא אביא תמונות מהרחוב הוינאי - שצריך בשביל חלק מהן להרים ראש למעלה, להביט לכל הצדדים. יש שם הפתעות בלתי פוסקות.


יום שישי, 22 בספטמבר 2023

300 - לזכר אחי

 שלום, אנחנו נוסעים*

זה שלא שוינה מחכה לנו
אבל בוינה יש יותר סרטים
בוינה יש מוסיקה טובה - מתוכנן ומוזמן קונצרט "4 העונות"
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
אתם מבינים
אם למות כמו כלבים
אז עדיף שניצל וינאי, שטרודל
ואלס בבית קפה
*לזכר אחי שנפל לפני 50 שנים, ועולה השאלה הנוראה - בשביל מה ומי?!




יום חמישי, 21 בספטמבר 2023

299 - המלצה חמה

 אחד הכותבים האהובים עליי מאוד, הוא דימיטרי שומסקי. איש שמאל אבל הומניסט גדול. כידוע לכל בר בי רב, שמאלנים גדולים כמו ימניים גדולים אינם הומניסטים בהכרח. [ראה הפגנות המחאה שלא סופרות את ערביי ישראל, למשל.. את ערביי השטחים.. וגו']

אני מנוי על אחד מהמגזינים החכמים שנקרא "הזמן הזה" בהוצאת מכון ון ליר [מכון מחקר ירושלמי, ליד תיאטרון ירושליים]. היום קיבלתי את המגזין על שלל כתבותיו הנהדרות, ובהן אחת שהיא סקירה של ספרה של רות הכהן־פינצ'ובר "עלילת הרעש נגד היהודים" 

https://did.li/HDYNf

שומסקי סוקר את הספר בהרחבה ומעלה על פני השטח שתי טענות מרכזיות, שמופיעות בספר:
האשכנזים היהודים ממערב אירופה וממרכזה מעולם מעולם לא התנתקו ממנה, נהפוך הוא:
"את המהלך להשתלת הבית התרבותי־זהותי האירופי הישן בתוך בית מדיני טריטוריאלי חדש תפס אפוא הרצל כרכיב מרכזי בעצם הפרויקט הציוני שלו, ובכך נעוצה אל נכון המשמעות הסימבולית העמוקה של שם ארץ העתיד של היהודים, שהוא גם שם הרומן הציוני שלו – אלטנוילנד, "ארץ ישנה־חדשה". ארץ ישראל האלטנוילנדית היא ארץ ישנה־חדשה לא רק משום שמדובר בהקמת חברה מלאת חידושים מודרניים במולדת ההיסטורית הישנה והקדומה של עם ישראל, אלא בראש ובראשונה מפני שבדמיונו של הרצל הצליחו גיבורי הרומן להגשים את מה שחשש שייראה יותר מכול כהזיה: לתת חיים חדשים לעבר התרבותי האירופי הישן והקרוב יותר של העם היהודי האשכנזי (לרבות בניית בית המקדש שלא על הר הבית ועל פי דגם מובהק של ההיכל הרפורמי של מרכז אירופה)." [ כל הציטוטים הם מהסקירה של שומסקי - https://did.li/ah5w5]

וכך הוא ממשיך בעקבות הכותבת:

"לא פחות משעלילת הרעש נגד היהודים פורש את תולדות שנאת האחר, הוא מגולל את סיפור כישלונה המהדהד של שנאה זו להרחיק את אותו אחר – תרבותית וזהותית – מהעולם הצלילי של הציוויליזציה שהצמיחה אותה. אגב כך, הכהן־פינצ'ובר מחוללת מהפכה של ממש בחקר ההיסטוריה של שנאת היהודים לגלגוליה. ודוק: מטבע הדברים, רוב רובו של המחקר על שנאת ישראל והאנטישמיות ממקד את הזרקור בשיח ובמדיניות לשלילת האחר היהודי, ביחסי הקיטוב הדיכוטומיים בין קהילות הרודפים והנרדפים ובדימויים ההדדיים, הלעומתיים לרוב. אולם עלילת הרעש נגד היהודים – שכמובן נדרש בהרחבה ובפרוטרוט לכל ההיבטים הללו של דחיית האחר במחוזות הצליליים ואף מעבר להם – הוא גם, כדברי המחברת, "אולי הניסיון הראשון להתחקות אחר זרמים סמויים וגלויים במפגשים של המוזיקה היהודית האשכנזית עם המוזיקה המערבית הנוצרית כחלק אינטגרלי של כניסת המלחינים והמוזיקאים היהודים למרחבי המוזיקה הקלאסית" (עמ' 19). זאת ועוד, "הספר בוחן שאילות מוזיקליות הדדיות, הן מוכחשות והן רצויות, בין שני עולמות הצליל הללו, ובתוך כך מציע נקודות מבט חדשות על הקשר שבין מוזיקה מודרנית לתרבויות מוזיקליות מימים עברו". מהלך זה משַוֶוה לחקר שנאת האחר הצלילי מידה גדולה של עומק ומורכבות, שכן כדי לעמוד כיאות על הדינמיקות והתכנים של שלילת האחר והכפשתו האולטימטיבית, מן הראוי להאיר את ההיבט הבלתי נמנע אך החמקמק משהו של הדו־שיח והשפעות הגומלין בין הצדדים – היבט שמוסיף להתקיים חרף השנאה, ואגב ליבויה המתמיד מעצם קיומו המוכחש."


הוא סוגר את הסקירה בפסקה הזו, אשר הובילה אותי לפרסם פוסט מבוסס רק עליה, כי גם אני, כמו רבים רבים כאן, רואים בישראלנה הנוכחית שילוב קולות, כזה שמעניק ונותן מקום לכל קול, לכל תרבות. שימו לב:

הנה כי כן, כמו היהודים באירופה הנוצרית, גם המוסלמים בישראל הם בחזקת החשודים המיידיים בהפרת ה"הרמוניה" במרחב הצלילי והציבורי של הרוב. וכמו באירופה הנוצרית – ולמעשה אף יותר, שהרי בעולמנו הרב־תרבותי עולמות הצליל מתקיימים זה לצד זה וזה בתוך זה כמעט ללא משטור חושי – כך גם בישראל העכשווית, המאמץ להשתקתו ולהרחקתו של האחר הצלילי נידון לכישלון. האם לנוכח מציאות רב־קולית אך היררכית מעין זו יהיה אפשר לייצר ביום מן הימים מרחבים אזרחיים מכילים, פתוחים ומשותפים לכל יושבי הארץ הזאת, על מגוון עולמות צליליה? ספרה רווּי החכמה והתקווה של רות הכהן־פינצ'ובר לא נועד אמנם לספק תשובות על שאלות כגון אלה, אולם הסיפור שהוא מגולל על תולדות הכישלון של שנאת האחר מלמד אותנו כי במאבק לשבירת העליונות החד־קולית והחד־לאומית, אל לנו להרים ידיים. [הדגש שלי!]



יום ראשון, 17 בספטמבר 2023

298 - משפחתי וחגי ישראל

בעקבות הפוסט של תיירת מקרית על חגיגות ראש השנה במשפחתה



 מעולם בילדותי ועד נישואי בתי - לא חגגנו כמשפחה או כיחידים את חגי היהודים. שני הוריי ללא דת היו, השם אלוהים לא עלה על דל שפתותיהם, והיה צריך לראות את נחת הרוח שלהם, כשבנם השלישי ואחריו הרביעי ויתרו על "בר מצווה". לגבי שני הראשונים -  בר מצווה נחגג בשל הקרבה לשואת יהודי אירופה והצורך לקרב משפחות נידחות. בר המצווה עצמו לא נערך מעולם בבית כנסת, אף אחד מאחיי לא עלה לתורה, ואבי בנו של רב ומקובל לא קרא כלום בבית כנסת, כלומר בית כנסת לא היה חלק מהעסקה.

כך

מדי ערב חג, היתה סיבה לתורכי הזקן ללהטט במטבח הקטן ולהוציא ממנו שלל מאכלים, שלא היה להם קשר ולו קלוש, למאכלי ראש השנה. לא האשכנזיים [אמי] ולא הטורקיים [אבי].

בליל הסדר וביום ראשון של חג הפסח הוא הפשיר לחם, ובכל השבוע, אלא אם כן בעבודתו הגיע ליפו, וקנה לחם טרי, פיתות טריות, אכלנו לחם מופשר, לחמניות מופשרות. נוסף על כך מציות, שהיו תשוקת אמי, אבל לא בסגנון היהודאי הכשר, ממש לא.

ביום כיפור הסעודה המפסקת עברה לצהריים של כיפור. שם הוא דאג, לדבריו, לענות היטב את נפשות השכנים בבישול עתיר שום וריחות מזילי ריר, וסוכות? כמה הוא צחק כשאחיי בנו סוכה מעאפנה מאחורי הבית, ולקחו להם סנדביץ לאכול בה, והיא כרעה-התמוטטה ברוח הראשון של הסתיו הירושלמי.

חנוכה היה אהוב על אמי, כי זה חג "ציוני" ולא של חרדים [לא מהתורה]. גם לא היו מצוות לקיים, חוץ מהדלקת נרות שלא בוצעה, אבל היא אהבה לטגן פלאצקאלאך [קציצות תפוחי אדמה דקות וטעימות פחד...]

לכן,

כל ענייני המשפחה שישראלים לא מעטים הפכו לנושא עומק בשיחותיהם,מאז ומעולם, ושפסיכולוגים, ושמטפלי נפש לזניהם, ושפסיכיאטרים ושאף רופאי משפחה מצאו בו מקור לא אכזב לפרנסה טובה, לא התקיימו אצלנו.

משפחת אבי [לאמי למעט אמה ואיזו דודה כלואה בסיבריה ובת דודה אמריקאית- לא היתה משפחה.] נהגה לא כמו אבי, אז הם לא הגיעו והוריי גם לא טרחו להגיע אליהם בערבי החגים.

למחרת, עלינו על מונית שירות גדולה, ונסענו לבית דוד אבי. שם המשפחה הירושלמית נפגשה. לא התפללו ולא נעליים, אבל זה היה חיוני ביותר לצורך שמירת קשר גם עם המשפחה הטורקית באיזמיר.

קבוע סבתי, אם אמי, היתה מגיעה וחוזרת לביתה עם מונית.

מיותר לציין שיום העצמאות היה סיבה מעולה לחגיגות. אז הוריי פגשו את חבריהם מהקיבוץ שאותו הקימו, התעדכנו על צאצאים, צאצאי נכדים, אסונות וברכות.

מאז שאחי נפל, יום העצמאות הפך ליום יגון בלתי נגמר.. הוריי התכנסו לתוך עצמם, הקפידו לשמור על קשרים עם מעט מאוד מחבריהם, עם צאצאיהם, אם הצאצאים היו פנויים לכך [אחי הקטן היגר לארה"ב בהיותו בן 21 וחזר אחרי 20 שנים, אחי הגדול התחתן עם כסף, והכסף לא סבל את הוריי, אז כמעט ולא נפגשו. רק אצל בת זוגי אמי לפחות מצאה אוזן קשבת ומכילה.]

בזכות בת זוגי והמחותנים הלא דתיים והמטורללים כמו הוריי ביחסם לדת, אמונתם באל שהפקיר מליוני יהודים, שני אירועים נקבעו -

ליל הסדר [כל קשר בינו לבין ליל סדר שאתם מכירים מקרי ולא מתוכנן] וארוחה גדולה שאבי הכין בחג הראשון של סוכות.

אשר על כן,

משקראתי את הפוסט של תיירת מקרית, כשראיתי את הפירוט, את קשיי הנסיעה בחג/בשבת הבינותי כמה זכיתי. מעולם לא היו בי הרהורי כפירה ביחס להוריי בענין החגים של היהודים. התגרשתי מהדת היהודית ומאמונות ההבל כשהייתי בן 5 אני חושב, כשאיימו עליי, שכניי הדתיים, שציפורני אבי ינשרו, שהוא יחטוף מכת גיהנום ומה לא?!

מה לעשות, בחיי, כלום לא קרה.

אבל כאן אני מתחיל להיגרר לנושא אחר, שאינו ממין הפוסט.



יום שבת, 16 בספטמבר 2023

297 - ארוחת חג, ראש השנה תשפ"ד

 היום התקשרה אליי אחיינית בתי [בערך, כי היא בעצם אחיינית בן זוגה] והשאירה לי שלוש הודעות, ששלושתן התמצו במשפטים: ":סבא אריק, אני אוהבת אותך. סבא אריק תבוא לבקר אותנו."

כך אני יכול לסכם את ארוחת החג אתמול, מציתי לי עוד ארבעה נכדים חדשים, כולם ילדי גיסות בתי. זוג תאומים ושני אחים. [בן שלוש ובן שנה].

לא צפיתי לזה.

אנחנו נפגשים עם המשפחה המורחבת של בתי פעמיים בשנה, לפעמים שלוש, "על האש" מסורתי בסוכות בנוסף על ליל הסדר וארוחת ראש השנה. הילדים, כדרכם של ילדים עסוקים זה בזה, ואכן למחותנת שלי יש 11 נכדים ונכדות מארבעת ילדיה, והשמחה רבה.

אתמול רק נכנסתי, והאחיינית של בתי חיבקה אותי, הסכימה שאקחה על זרועותיי ונישקה אותי ללא הרף. לאורך כל הערב היא מצאה את מקומה לזרועותיי, ביוזמתה.

אחיה התאום חיכה לחלקו האחרון של הערב, עת הולבש בפיג'מה וניהל אתי שיחות עומק, כולל הבנה שאני כבד שמיעה, ובכך אילץ את עצמו לדבר אליי כך שאשמע ואבין, על אף התמיהה: "אבל אני שומע אותך". כמעט אכלתי אותו מרוב מתיקות שבו.

השניים האחרים והמתוקים לא פחות. אחד השתלט עליי לגמרי, ישב לידי וקיבל חיבוקים ללא הרף. "הרעב" לחיבוקים לא בא רק ממני, כי בהיותי מבין ענין, הקפדתי לא לכפות את הרצון שלי לחבקו עליו. הוא קיבל ממני הסברים על האוכל שעל השולחן, הבין מה תפקידו של ראש המשפחה [חתני, לאחר מות אביו לפני כעשור].

אז ביני ובינכם - האוכל בכלל חשוב?

היה קידוש, אני ללא כובע/כיפה כפי שכתבתי בפוסט הקודם. העיקר מבחינתו - כולם יחד.

קיבלתי עוגת סולת בחושה מיוחדת לי. זו העוגה שהמחותנת מכינה, שעל אף פשוטתה טעימה מכל עוגה מפונפנת שאכלתי בימי חיי.



אך כידוע העולם הרבה יותר מורכב, ומתברר לי שאחייני האהוב בדרך לפירוק נישואיו. כן בראש השנה בראש השנה.. וגו'

שנה טובה





יום שישי, 15 בספטמבר 2023

296 - אני צבוע, אבל..


 מן הידועות לאנשים שמכירים אותי היטב, שאינני רואה עצמי כיהודי, שלמעט המילה שעברתי בניגוד לרצוני, וגם ע"מ להגן עליי מזעם הבנים בגן, עת אשתין הוחלט למול אותי, לא קיימתי ולו מצווה אחת של היהודים.

כמו אנשים מנומסים המכבדים את כללי המקום אליו הם הולכים: חולצים נעליים לפני כניסה למסגד או בבית נורבגי, מורידים את הכובע מהראש בכניסה לכנסיה, אני נוטה לא להפגין שרירים עת חתני מקדש [אבל אני ללא כיפה באישורו המלא!] או כשאנחנו מוזמנים ל-ליל הסדר. או אז אקרא בשטף וברהיטות עם אפס אמונה בלב את שיטילו עליי לקרוא.

כך אני מקפיד לברך מאז ה-ווטסאפ נכנס לחיי את כל האנשים שאני מכיר, ושאני יודע שישמחו לקבל ברכה ולהשיב ברכה. מדי שנה זוגתי מכינה ברכה מושקעת באמצעות אחת מהתמונות שצילמתי. השנה הכנתי את הברכה בעצמי, שיש בה רק שתי מלים: שנה טובה.

אז -

ישנם המדקדקים ומפשפשים אצל כל אחד לגבי רמת יהדותו, שהרי אות קין נטבע בי עת נימולותי ואמי צאצאית יהודייה כשרה, ואלה מרחיבים טווח זרועותיהם לקבל ולקרב נידחי עולם, אל אותה שבטיות, איומה ושנואה עליי, שאצלי מתפרשת גם כריח תוצאות עיכול החמין, רכילות שנואה ומשמיצה, פיקוח חברתי דכאני ושנאת כל "אחר" באשר הוא מחוץ לשבט שלי.

כיוון שכך, בשיחה היום כשמישהו הניח א-פריורית [מראש] שאני מאמין שיש אלוהים, ושאני קורא לעצמי יהודי, נאלצתי להסביר בפעם המי יודע כמה, כמה עובדות בסיסיות:

1. היות אמי יהודייה חסר משמעות מבחינתי, כי אני גר במדינת ישראל, לכן אני ישראלי

2. אלוהים הוא המצאה אנושית

3. אפשר לקרוא לי: אמורי, יבוסי, יווני, סורי, רומי, צלבן, ממלוק, מצרי, ערבי, פלסטיני - אי אפשר לקרוא לי יהודי. אפשר מי שממש רוצה לקרוא לי עברי או ישראלי, והכי נכון - ניטשיאני

4. אני אזרח ישראלי כמו עימאד מכפר כנא או לואי מנצרת. הזהות שלנו חילונית מבוססת על אינטרס משותף, לחיות טוב ובבטחון כאן.

ועם זאת,מפאת הנימוס ואמונות טפלות, שהן גירסא דינקותא



שנה טובה


יום שלישי, 12 בספטמבר 2023

295 - מחר, אולי נפליגה בספינות

 לא, לא - אינני מחסידי נעמי שמר. לא כמשוררת [בינונית, שבויה במניירות, אוהבת את האופי הלשון האלתרמנית] ולא כמלחינה.

אבל העתיד מאז ומעולם מעסיק אותי, ויש בשיר הזה, רצון לעתיד ברוחו של ישעיהו, הנביא האוטופי.

אז קראתי אוטופיות וקראתי דיסטופיות. כל מצב הוא מצב נורא, ולו רק בגלל "מוחלטותו" וניסיון ל"חסל" או ל"איין" את הצד השני. מה אתם חושבים שסתם כך יש נחש בגן עדן?

לאור זאת, מה אני רואה בעתיד, או מה אני מפנטז לעתיד:

תסלחו לי אם אוותר על תחזיות לשנה הבאה. לענ"ד שום דבר לא ישתנה בה ממש ביחס לקודמת. שאריות ההשפעה המשחיתה של "האליטה" החדשה שמתבוננת במדינות הדיקטטורה סביבנו בקנאה רבה יתפוגגו בעוד שנים רבות לצערנו, ויהיו עוד מכשולים בדרך, ורבים. [כן, גם משמאל. מה השמאל אינו בן אדם?]

בוא נגיד שאנחנו בשנת 2155, אני כבר בן 200, חי ונושם, פעיל מכל בחינה אפשרית. אני גם נראה עפ"י רצוני [צעיר, מבוגר, זקן]. אין בעיות כלכליות לאף אחד, כי אנרגיית השמש הפכה למקור האנרגייה המרכזי של בני האדם, הירח הפך למושבה אנושית רוחשת חיים, והמחלוקות התיאולוגיות, האתניות והדתיות נפתרו.

המזרח התיכון, כן אני גר במטרופולין גוש דן אחר ממה שאנחנו מכירים. כל האזור המזרחי לנו, מטורקיה הצפונית ועד קצה הדרומי של סעודיה ומדינות המגרב, [ארצות השבר הסורי-אפריקאי] ודרום ארופה התאגדו ליישות פוליטית כלכלית, כמו אגב מדינות ארה"ב או האיחוד האירופאי שלא קרס. מלחמות?

יש כמובן פשע. יש אנשים שחיים עם רכוש ברמות שאנחנו לא מסוגלים לתאר היום, אבל רוב בני האדם חיים בכלכלה שיתופית, שמאפשרת לכל אחד חיים נוחים מאוד, מילוי כל רצון וביטוי אישי חופשי. יש טאבוים ברורים: רצח, גילוי עריות, סחר בילדים, סחר בנשים, עבדות.

זה לא אומר שתופעות אלה התחסלו, אל תאמינו לאף אחד. ישנם איזורים על כדוה"א אליהם התרבות הזו לא הגיעה, עדיין. יש נטייה לראות את האנשים שם באור רומנטי, אבל כל שינוי ממשי מגיע מהם, כי הם מערערים את הסדר הקיים, וכופים חשיבה מחדש.

[חדי עין בטח מזהים כאן את "עולם חדש אמיץ" של האקסלי, או למצער הפארדיגמה הבסיסית]

בעוד 100 וקצת שנים, לא יחול שום שינוי ממשי בדרך בה האנושות מתרבה. סקס, הריון. כל הדרכים האחרות נפסלו ונדחו על הסף מפאת הסיכון הגנטי שיש בהן, ושהשנים לימדו אותנו להיזהר מאחידות גנטית או ממניפולציות גנטיות רבות מדיי.

בני אדם חיים יחד, לבד, בקבוצות - אין מודל "משפחה" נשאף, אלא אם כן אדם מאמין באיזו דת שמחייבת את זה.

מדי פעם קמה דמות ייחודית וגוררת אחריה אלפי או מליוני בני אדם. זה דגם ה"סלבריטי" העכשווי. לפעמים דמות כזו יכולה לעורר שינוייים עמוקים בחברה הרגועה הזו ולפעמים בשל עודף "שתן שעלה לראש" היא תסיים חייה במתקן לתיקון בני אדם.

אז לסיכום:

בטחון תזונתי - יש מלא

טווח חיים - אינסופי

גנטיקה - ממשיכים כרגיל [האמת.. מה אני יודע]

ניתוחים פלסטיים - התפתחו לניתוחים בעלי יכולת למניפולציות גנטיות מיידיות

מלחמה-שלום - שימון פיירעס הוא אייקון ידוע במזרח התיכון החדש.

שנה טובה


מקור התמונהhttps://did.li/Mwqrl, פוטוריזם- אדריכלות פוטוריסטית ברישום מאת אנטוניו סנט'אליה - האדריכל הפוטוריסט הבולט ביותר

יום שני, 11 בספטמבר 2023

294 - בריכה אקולוגית שלישית

 לא ציפיתי לה

אבל בטיולי היומי גילית אותה. בפינת על פרשת דרכים-דרך בגין, מאחורי צמד המגדלים בצורת אין סוף, מתחבאת לה בריכה גדולה מאוד וגם טיילת על גדת איילון דרום, בואכה מגדלי עזריאלי.

אז שלפתי מצלמה, נסיתי לצלם כמיטב יכולתי. הקוי עדיין קטנים, ויקח עוד זמן עד שיגדלו למימדי הענק כמו ברמת-גן וכמו בגבעתיים.

ראיתי גופי שחור אחד, די קטן.

הבריכה לא מוצלת, והדגים לא מתבשלים כי הם מסתתרים תחת עלי הנופר, או בפינות צדיות אליהן השמש לא מגיעה. [קראתי אגב, שחום גוף הדגים מסתנכרן עם חומם של המים בתוכם הם חיים.]

ואחרון - כל אימת שנסיתי לצלם והטלתי צילי על מי הבריכה, הדגים נעלמו במהירות הבזק.

קוי צעיר
דג זהב או קוי?
שדה נופרים לבן, לידו שדה סגול-ורוד

הדבורים עומלות מאוד ביניקת צוף מפרחי ענק אלה.

אם לא ידעתם


יום חמישי, 7 בספטמבר 2023

293 - שבוע ראשון בלי

 שבוע ראשון בלי לקום בחמש וחצי

שבוע ראשון בלי להמתין ל- א' ליד תחנת המשטרה

שבוע ראשון ללא סבב שמות ותרגילי הכרות

אין ישיבות

אין מליאות

אין כתיבת תוכניות עבודה

אבל יש

יש ספר שעריכתו מתקדמת בקצב טוב ומתאים לי

ספר שירה שני ממתין להחלטה שלי להוציאו לאור

ספר שירה שלישי - כבר בעל גוף ברור, נושא ברור..

פעם בשבוע הנכד אצלנו

הבית מטופל מדי יום, אני הולך ברגל לכל מקום

הסוכר התיצב פחות או יותר

יש התקפי חרדה, יש חלומות לא קלים [ אני בדר"כ מצליח לשנות את החלום] - אבל סדר יום נבנה לו.

מה הלאה?

חשבתי על התנדבות למערכת הבחירות העירונית - אבל אני אסטניס - לא חלוקת פליירים, לא עומד בקרנות רחוב ומחתים, לא יוצא להפגנות. עבודת משרד יש להם מספיק מקצוענים יותר ממני. אין לי מרפסת, אז גם דגל של המפלגה לא אתלה.

בשלב הזה התנדבות תחייב אותי לשעות מסוימות, ואופסי, אני לא מוכן.

משעמם?

ממש לא.



יום שבת, 2 בספטמבר 2023

292 - יופי, קוסמטיקה, הצערה, שדרוג חיצוניות ומה לא?!

 כשהתחלתי את התבגרותי המינית אמי נתנה לי מיכל קטן, תרסיס דיאודורנט ואמרה: לא מספיק להתקלח מדי יום, יש להשתמש בזה, כי הריח שנודף ממך "רע".

נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהפכתי מודע בבת אחת לסוגיות של "נראות", "ריח", "טיפוח" וכו' די מהר אח"כ ה"אקנה" הגיעה אליי, והיא היתה חריפה מאוד. משום מה זה לא הפריע לי במיוחד וגם לא מנע ממני התפרעויות כאלה ואחרות, אבל הפעם אבי שלח אותי לרופא עור.

ממנו למדתי לשטוף את הפנים בסבון מיוחד, למרוח אנטיביוטיקה, ונכון - להוציא שחורים. למזלי ה"אקנה" היתה רק על הפנים ולא התפתחה לשאר הגוף, וברגע שהתגייסתי היא עברה מהיום למחר.

צלקות לא נשארו על פניי.

מאז ועד היום יש פרוצדורה קבועה:

מדי בוקר, ניקוי הפנים בסבון, גילוח, מריחת קרם לחות, הוצאת שחורים [אם יש..]. קרם לחות גם על המרפקים והברכיים.

מניקור-פדיקור כבר שנים, כולל לק שקוף על הציפורניים של הידיים.

מעבר לכך, כלום.

היתה תקופה קצרה שהתנסיתי באיפור קל. "קונסילר", "מייק אפ" וזהו. אחרי שלוש או ארבע פעמים גיליתי שזה גוזל זמן בוקר יקר, אז לא תודה. כיוון שאני "קמצן" התכשירים שזרקתי לפח לא עלו סכום מוגזם, אפילו אומר סכום מגוחך.

באותה תקופה מצאתי חנות בה היתה מוכרת שאימצה אותי [הרבה מעבר ל-מה שאני מוכן], אז למדתי עוד כמה טריקים של איפור, אבל נזכרתי באיזה אדון שהכרתי לפני עשרות שנים שהיה מתאפר באופן קבוע. מאותו רגע הזכרון הצטרף לזמן, ודי.

ואני לא יודע אם מסאז' זה טיפול "פארארפואי", בטח המסג'יסט לא רואה עצמו ככזה. אחת לחודש חודש וחצי. בעיקר ע"מ לשחרר שרירי שוקיים תפוסים, הגברת זרימת הדם לרגליים [אני סוכרתי].

לא משתמש בבוטוקס, לא צורך ניתוחים פלסטיים מאף סוג, אפילו גידולים קטנים שפירים אינני צורב/שורף.

אבל יש לי קעקוע על חלקן הפנימי של כל אחת זרועותיי.

הכי יפה להיות יפה.