נכון, עכשיו. משצה"ל כנראה ירחיב חדירתו לרצועה, כמות הטילים המיועדת לגוש דן פחתה באופן בולט, יש אפשרות להתחיל במסע חרדות חדש - 50 אלף טילים מהצפון, בבת אחת עלינו.
כך ישבנו המניקוריסטית ואני, שני חרדתיים נוטלי תרופות, שנוטים להתפרק ככה באמצע היום, ושוחחנו. אני מפחדת מהשמדת המדינה.
זהו, הרעיון ניטע בי והחרדה מתחילה להתעצם.
הידיעה שהח'ותים שיגרו 5 טילים בליסטיים לעבר אילת, שיורטו למזלנו מוסיפה עוד תבלין לפאניקה.
אבל -
אני הולך ברחוב [6000 צעדים אתמול, 5000 צעדים היום] מציץ בפני האנשים. אני לא רואה חרדה. אנחנו בשלבי סיום שינוי ריהוט הבית, אז החלטתי לשם הבריאות, לדחות את הפאניקה העתידית-דיסטופית של 50000 טילים לטובת השאלה - היכן אניח את הטרול הקטן שקניתי לפני 10 שנים בנורבגיה.
לתדהמתי הרבה ישנם ישראלים, אחד חרד חסיד, שנהנים לפרסם תיאורי זוועה מסרטונים שראו או לא.
אם הם לא מפרסמים, הם מהדהדים [ פרסום מחדש] עם תוספת שמקללת את הראשון שפרסם, ומציגים לראווה את חוסר רגישותו, הפרעתו הנפשית ומה לא, אבל - כמובן מצטטים במלואו את הציוץ, הפוסט ב- FB או בכל ערוץ תקשורת אחר.
כבר רבתי עם ידידה על פרסום תמונות התינוקות שנרצחו. לדעתי זה סוג של "סנאף"
"סרט סנאף(באנגלית:Snuff film), המכונה בעברית גםסרט לבן, הואסרט קצראו סרטון קצר המציגמוותממשי של אדם (שנגרם על ידירצחאוהתאבדות) וזאת באופן מפורש, ללאבימוישל הפעולה או שימוש באפקטים מיוחדים. המונח מתארז'אנרשמטרתובידוראוסיפוק מיניבלבד, ואשר צולם בכוונה תחילה לשם אלה ולצורכי הפצה, והכוונה איננה למקרי מוות שצולמו במקרה או לצרכיםתיעודייםאחרים[1]. מקרי המוות המתועדים בסרטים המוגדרים כסנאף מלווים לרוב בפעולות כגוןאונסאועינויים(המסתיימים במוות). סרטי סנאף מהווים השראה ליצירותקולנועוספרותרבות מתחומי האימה,תרבות השולייםוהמחתרת,מדע בדיוניוהקולנוע הדוקומנטרי." https://did.li/5uxaa
החלטתי לכתוב בצורה הכי מפורשת ב- X [לשעבר טוויטר] את דעתי המפורשת, והודעה שכל הדהוד או פרסום, המפרסם/מהדהד ייחסם מייד על ידי.
אני לא יכול להבין מאיפה אנשים שואבים כוח לקרוא זוועות כאלה, לטרוח לכתוב אותם ואז גם לפרסם בלי בושה. מזל שלא מפרסמים גם שמות המעונים/ות. מזכיר לי את ספרי הזוועה הפורנוגרפיים של שנות ה- 60 וה- 70 במאה הקודמת, תחת הכותרת: סטאלג.
אישית בקושי שרדתי ספר אחד של ק.צטניק פיפל, וגם אותו קראתי בדילוגים על קטעים קשים. [ אמנם יצרתי קישור, אבל ממש ממליץ לא לקרוא אפילו את תיאור "הפרווה" בויקיפדיה.] לא ישנתי כמה ימים אחרי הקריאה, ומאז לא נגעתי בספר של ק.צטניק, קטונתי.
מאז שאנחנו נשואים, עד 2022 חיו אתנו כלבות. רובן מאומצות, מהרחוב ממש. אני מנסה להיזכר ב- 1991, מלחמת המפרץ, ודבר אינו עולה בזכרוני. אבל אם אינני טועה, לקחנו את הכלבה שלנו אתנו לירושלים, והיא בלתה שם יחד עם הכלבה של חותני וחותנתי.
במלחמה הנוכחית אין לנו כלב בבית, כך שהבעיה אינה בפתחנו. אבל מהכירי אותנו, היא היתה קופצת לזרועותינו ומקבלת מנות גדושות של אהבה.
הבן שלי מטפל קבוע בכלב שלהם, שהוא גם שותפו המקצועי. אמפיארטי כתבה על הקשיים של בתה המטפלת, קשיים דומים עוברים על בני ועל הכלב שלו, כי הוא מטפל אך ורק בילדים.
מגה פיגוע בהסברה הישראלית, כך כונה הראיון של יוכבד ליפשיץ.
איך העזה בכלל ליצור סדק בנרטיב: חמאס=נאצים.
מייד יצאו כל מחפשי האשמים, הראשון שנלכד במלכודת העכביש הוא גל הירש, יש בי שמחה רבה לאידו.
לדעתי, החמאס לא נאצים. יש להם דעות גזעניות קיצוניות לא רק לגבי יהודים אלא לגבי כל מי שאינון מוסלמי כמותם, ממש כאמם האידיאולוגית, אל קעידה.
די מצחיק שחברי ליכוד, ביביסטים בנפשם, מסרו אותנו לידי הנאצים, קוננו עלינו ועל הורינו שלא נרצחו ע"י הנאצים, פתאום הנאצים זה רע? לא מכשיר לטיהור האשכנזים והמשתכנזים?
הנסיון ליצור שנאה בסיסית ואכזרית כלפי החמאס היא תרגיל רע ביצירת דעת קהל. כי איפה ה"עליונות המוסרית" שלנו, כשאנו טוענים שהערבים נולדים לשנוא יהודים, הא?!
אני אוהב חורף יותר מכל עונה אחרת, ולוואי ויגיע במהרה. מרקי העוף, מרקי הירקות העשירים, פסוליה וגרבנסוס [שעועית וחומוס בהתאמה] עם עצם, תרד, ורוטב עגבניות מבושלים שעות, והבית נמלא בחמימות רק מריחם.
הסתיו אינו עונה של עצב, ליריות, תוגה ומלנכוליה רומנטית.
במזג האוויר שלנן סתיו הוא חיים ומבשרם של החיים. זו תקופת הגשם, הצטברות שלג על הרי החרמון שאח"כ, באביב מפשירים וזורמים לירדן. סתיו הוא דומוזי, אותו אל חקלאות ופריון כנעני, שבדומה לפרספוני חוזר מעולם המוות עם בוא הסתו[החורף] וחוזר לעולם המוות באביב כשפרספוני יוצאת אל העולם.
קיר לאחר "הפצצה" בערך, דלתות הארון התפרקו להן, הטלוויזיה התקלקלה.
כיוון שכך החלטתי להתגבר על הפחדנות הטבועה בי ולהתחיל בתיקונים. נכון, אני בבית - זו אחריותי, כיוון שכיום אני "הבעלבוסטע".
אבל
פתחתי פתח לזוגתי לשינויים מרחיקי לכת, וכרגיל - יכולותיה בתפיסת תלת מימד, מרחב, עיצוב עולות אלפי מונים על שלי. [אני טוב בצבעים, מציאת מקום לחפצים קטנים.]
בשל הטכנופוביה הדיגיטלית שלי, יצרתי קשר עם הבן יקיר לי, ואתמול הם הגיעו ל"סגירת פינות" דיגיטליות.
אז גם הכנו אוכל, כלומר אני.
באו, אכלו, דברנו. הזכרנו את גיסת בתי/אחותו והפה הגזעני המטונף שלה. [שלחתי קישור לקבוצה יהודית-ערבית שכל קשר בינה לבין החמאס קיים רק בדמיון הישראלי הערביפובי וגזעני. התגובה שלה היתה נוראה. ]
התחילו לדבר על שבויים - עזבתי. דיון על "המצב" לא בנוכחותי. לא יכול.
החלטנו שכלתי ערבייה [רבים מאנשי השמאל מהמגרב אך לא רק מגדירים עצמם כערבים, כדאי לשים לב לזה!], כי יהדות איננה לאום, כי אם דת.
הסכמנו שאנחנו ישראלים לא דתיים. מי שיתעקש "ישראלי ממוצא יהודי" או "ישראלי בן דת משה!"
אט אט אנחנו נחשפים למימדי האסון בדרום, ומקבלים מושג על מה שמחכה לנו, לו מדינת ישראל תובס במלחמה.
לענ"ד זה חלק משורשי הטראומה הנוראה ששבת "שמחת תורה" יצרה, ומההבנה שבאמת, ככל הנראה, הביטחון האישי שלנו מוטל בספק, תדיר.
גם אצלנו אט אט נכתבים פוסטים חשופים הרבה יותר מבחינה רגשית, אנשים מקושרים למשפחות החטופים או הנשחטים מקבלים הלם קשה. האסון האזרחי, העורף, קשה הרבה יותר, כי חיילים בתודעה שלנו, מתים במלחמה, זה חלק מההגיון, אבל אזרחים ובכמויות כאלה? לא אצלנו.
אז כנראה גם אצלנו זה אפשרי. באסון מירון הנורא, מרחו אותנו היטב היטב ואיש לא שילם על חטא היוהרה שלו, האם גם עכשיו, כשמספר הנטבחים-נרצחים-הרוגים הוא פי אלף יצליחו אדריכלי הכישלון להימנע מעונש?
ונכון, אני מסכים מאוד עם הטענות, שהכשלון אינו "מקומי" אלא תוצר של מדיניות ארוכה, כלומר לא רק ביבי מאז 2009, אלא גם בנט ולפיד, שרי הבטחון מתחלפים, הרמטכלים המתחלפים וכו' צריכים לתת את הדין.
ב- 1973 הייתי בצבא באוקטובר, אח"כ קיבלתי חופשה לשבוע, ואח"כ נשלחנו לבסיס ליד הרצליה.
מבחינתי תהפוכות מצב הרוח הישראלי במצב קיצוני כזה של 10/23 לא ידועות, וגם הממשלה ב- 1973, על אף חסרונותיה וחרדותיה שמתגלים, כולל הצעות "יום הדין" עכשיו, הצליחה לשקף איזו "בריאות" בסיסית של המערכות.
היום הממשלה הענקית, בת 38 שרים, שחלקם מבזבז כספי ציבור, שמשלמים על קיומה מליארדי שקלים, שמאיימת לפגוע בחירות הישראלית דרך שינוי מערכת המשפט וסדרת חקיקות אנטי דמוקרטיות, לא נוסכת בי בטחון.
ולמרות זאת, משום מה יש תחושה מוזרה של שקט "טוב", האוויר צלול, ורק שתי אזעקות ממושכות באזור שלנו, אתמול. כן אני יודע, הבטיחו לנו לילה עמוס טילים ורקטות בגלל ביקור הבזק של ביידן. באזור שלי, שהוא תל אביב רבתי לכיוון מערב - אחרי הרעשים הללו, דממה.
"יודעי דבר", מפיצי תבהלה, קונספירטורים בתוכם ובעיקר מקור מרכזי, לדעתי, לשכת התעמולה של משפחת נתניהו כבר מכינים אותנו ליום שאחרי. לוועדת החקירה ולשיסוי תושבי הדרום הפגועים, הטבוחים והחטופים ב"סמול". [ שימו לב היטב לכתיב הזה שדומה מאוד למילה סמאל, שעבור הדתיים יודעי הארמית = שטן.]
בקבוצות השונות בהן אני משתתף הנרטיב המתפתח והולך: מאיפה שרה"מ יידע על מתקפת פתע? הרי, ושימו לב היטב לטקסט, שלושת ראשי מערכת הבטחון הממונים - צה"ל, מוסד, שב"כ הם מינוי של הממשלה הקודמת, והם - שימו לב שוב - הרדימו אותו. ל"א = בגידה, או שיתוף פעולה מכוון עם האויב. אגב, את זה כבר שמענו בהתחלה, עם רמז עבה לאהוד ברק.
סמוטריץ, קיש ושלושת הקודקודים כבר קיבלו אחריות אישית, הראש טרם, כי הוא, כמו באסון מירון, לא אחראי על כלום. הוא רק "מנחה, מורה, קובע ומסדר".
עכשיו ירד גשם, וריחו חודר מבעד לחלון המציץ אל רחובי השקט.
אולי שלוש מכוניות עברו ברחוב מאז שהתישבתי ליד המחשב.
כלבי השכנים נשמעים היטב, הציפורים מדי פעם מצייצות, אין מי שיפריע להן בקולו הצורם.
הדברים מסתדרים להם, אבל חרדותיי לא שוככות.
כמו כל מי שמכיר את תסריטי החרדה חסרי הפשר, העתיד הקרוב הופך עכשווי ממש, והפחד מאפשרויות שונות של סיום המלחמה הזו, בעיקר בתוך הארץ, מכווץ לי שוב את הבטן, הולם בעצם החזה ומעורר חוסר תיאבון.
אני מנסה להתנחם בריח הגשם ובתקווה שיש בו. מקווה שגם השנה יבואו החלזונות לאכול מהשיח הגדל ליד חלון המטבח, ומדי פעם יבואו לבקר בתוך המטבח.
חבריי הקטנטנים, טורפי הזבובונים הבלתי נסבלים, עכבישי הזאב יבואו רק באביב הבא, והשממית ממשיכה לגור בתעלת האיוורור.
וכמו "זכה השטן לאפשרות" ואזעקה צורמת באוויר. האם תרגוזנה הציפורים או תפתחנה בשיח צעקני במיוחד?
רק כלב נובח, ונביחתו צרודה, אף ציפור לא צייצה, מכונית עברה, צופר צפצף.
השירים הללו נכתבו ופורסמו החל משבת האחרונה. אני שם לב, שכמו אצל @הבהיר, הספינה שטה, בשירו "העוטף" ציפורים ואוויר הינם סמלים המציינים את השינוי ואת הסכנה והחרדה.
אני רוצה להדגיש, שדוכיפת אינה מקרית, דוכיפת היא הציפור הלאומית הישראלית.
באחת הקבוצות בהן אני משתתף החלטתי לסמן את ימי המלחמה בהעלאת תמונה מדי יום, ע"מ להרים קצת את המורל.
כתבתי כאן ואמרתי בכל מקום - אני לא פרטנר לדיונים "על המצב", חדשות מכל סוג לא מגיעות אליי. בעיתונים היומיים אני פותר את התשבצים וקורא רק את הכתבות הקלילות או סקירות של ספרים.
אני כותב שירים, ומשלים את סיפור חייה של עַדְיָהּ, כן זה הרומן השני שאני כותב כעת. הראשון יתפרסם בשנה הבאה, וכמעט נגמרה העריכה הספרותית הבסיסית שלו.
האפשרות להיות בבועה נובע מכך שאני במרכז הארץ, ואף אחד מהאנשים שאני מכיר בסביבתי הקרובה לא נפגע. נכון, לחברים ולעמיתים יש קרובי משפחה שנטבחו, נחטפו וכו'
גיסת בתי מקפידה מדי יום להעלות בסטורי מודעות אבל, בעלה במילואים.
כך אני מתנועע לי בתוך הזמן.
שיחה עם חבר הטוב ביותר לא הצליחה לעבור לפסים של דיבור סביר. בטוח, בטוח שהוא יותר חושש עכשיו למצבי הנפשי, ולשמחתי מהכרותו אותי, הוא לא יתקשר ל"טפל" או ל"נג'ס" אלא יחכה לטלפון מרגיע ממני.
אני מסרב להצעת בני להיעזר בו. יש לו הענינים שלו, ואני מבין שבת זוגו חרדתית כמוני אם לא יותר, אז ידיו מלאות. גם אמא שלו מדברת אתו כדי להירגע, אני לא רוצה. שונא שהוא הופך ל"פסיכולוג" כשהוא מדבר אתי.
אז זהו -
קורא את מרבית הבלוגים, למעט אלו הארוכים ומלאים בניתוחים של המצב, אלה המתארים את המצב בצורתו הקיצונית, אלה המשחררים רגשות קשים שיש לי נטייה להיות מושפע מהם. אבל אני מרפרף על כולם. אלה שאינני קורא אני מודיע.
מחכה לשגרה.
ושימו לב היטב לכינוי שניתן להרוגים: נרצחים. זה לא סתם, זה יחסוך מליונים למדינה.
יש מקום לבקר אותי, לו תרצו, על בחירת הפוסט היום, יום שלישי להפתעה המזוויעה שנפלה עלינו. כיוון שאני עמוק בתוך התקף חרדה, ואין ברצוני להעיק על המחלקה הפסיכיאטרית, אני כותב שירים וקורא חומרים שכל קשר שלהם למצב, מקרי, בלשון המעטה.
בסוכות מצווה עלינו התורה לקחת את ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה. ככתוב: "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לעם ישראל, כמשל לאברי האדם וכרומזים לאושפיזין:
משל לעם ישראל אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח). לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך מעשיהם אינם טובים. הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך מעשיהם טובים. ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים. אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל.
משל לאברי גוף האדם נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול. הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה. ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות. הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.
משל לאושפיזין בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות: שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד), יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת). שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד). הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד אחיו. והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות).
הנה עוד הסבר נפלא -
ארבעת המינים מסמלים את האהבה לה':
רבי עקיבא מספר לנו במדרש שארבעת המינים מייצגים את האהבה שלנו לה', בגלל שכל אחד מהמינים כתוב בפסוק העוסק בקב"ה.
האתרוג מוזכר בפסוק "הוד והדר לבשת".
הלולב מוזכר בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".
והייתי רוצה להוסיף את גסות הרוח שלי, אבל הסימבוליקה המינית של חפצים מוכרת בעולם וגם ביהדות.
ארבעת המינים מכילים שני סמלים מובהקים לאברי המין האנושיים:
לולב - סמל פאלי [פאלוס = איבר המין הזכרי]
אתרוג - סמל מובהק לרחם, להכלה.
הדס - לידה מחדש, בריאה
ערבה - פוריות
במלים אחרות, לפנינו טקס פאגאני, שעבר סובלימציה, לפי פרוייד והסבריו על האבולוציה של התרבות. יתכן שבתרבויות אחרות אליליות ומוחשיות יותר, פולחן הסתיו, אני מניח, בוצע כך שהמלך שוכב עם הכוהנת של אלת החקלאות והפריון לעיני כולם.
כמעט מתבקש, ואני בחוסר זהירות אקמית מובהק מעדיף לקפוץ ללא שום ביסוס, לראות בארבעת המינים מעין "הגשמה" - מתן גוף וחלל לשיר השירים, שבעצמו הוא שיר פוריות ואהבה ממדרגה ראשונה.
לא לשכוח, ישראל הנמצאת על גבול המדבר, הסתיו והחורף הם תקופות הצמיחה, והתרבות המקראית הושפעה מהתרבות המצרית והמסופוטמית בתוכה התקיימה והתקיימו טקסי פריון מגוונים.
אשר על כן, בסוכה, שעצמה היא סמל של רחם אלוהית או אלת פריון [השכינה] מתחולל ריקוד הפריון.
מקור התמונה - https://www.antiquities.org.il/activity_Item_ido.asp?sec_id=22&sub_subj_id=453&id=88
מוטי ואני דומים מאוד, ושנינו דומים להרבה אנשים בעולם, שאין להם היסטוריה שהולכת אתם יד ביד כל חייהם, אלא בכל תקופה נמצאים בני האדם שהופכים ל"חברים", אך לא לחברי נפש.
אם עליי לספור חברים אז אומר שיש לי אולי שניים:
אחד מימיי בירושלים כצעיר פוחח, והשני בשלושה וחצי העשורים האחרונים.
אין לי אמון רב בבני אדם.
אני מעדיף קשר קצר, אינטנסיבי לפני שאגלה-שאתבדה או שציפיותיי יורדו לקרקע. כך, אם היתה איזו פגישת מחזור - לא שמעתי וכנראה גם לא אשמע.
אני שומר קשר עם עמיתה מהעבודה, שבמהלך 30 שנות עבודה יחד התקרבנו מאוד [ לא, לא היו הזמנות הדדיות, לא לא התחברנו כמשפחות, כן היא מכירה את ד' ואני מכיר את ד' שלה.] הקשר הזה חשוב לי מאוד. אבל "חברים" ומפגשים - לא רואה את זה.
אומרים שטוב שכן טוב מאח רחוק.
אצלי החברים הם המשפחה. בת זוגי, ילדיי - זהו.
יש לי כמה "חברים" פייסבוקיים שיש לנו עבר משותף, אבל מעולם וכנראה לעולם לא תיווצר פגישה מחודשת. לשם מה?
אולי אני שייך לאותם ציניקנים שאומרים, או נהגו בעבר לומר: חברים יש רק באגד.
