42- ישראל דושמן לכבוד השנה החדשה

ישראל דושמן

מילים: ישראל דושמן
לחן: חנינא קרצבסקי
קיימים 2 ביצועים לשיר זה


פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים.


איזה שיר חמוד. שיר מצעדים, מקהלות, עצרות עם  וטיולים של בתי ספר בהם רוצים לעודד את הזיקה לארץ. ענין הזרעונים מוצא חן בעיניי, כי הוא מתכתב ישירות או בעקיפין עם שירי של טשרניחובסקי "ראי אדמה!" החשוב בשיר איננו תוכן המילים, למרות שאי אפשר להתעלם ממנו [ חמדת אבות, יצירה, שכינה ] אלא ובעיקר המצלול – בבית הראשון המצלול הכבד של אבות, בעיקר הצליל O החזק. 

בשני הבתים הבאים צליל קליל, ריקודי ומשלהב המבוסס על החזרה האופיינית לשירי אקסטזה או לריקודים חסידיים.
לא פלא שהשיר הזה זוכה לאהבה כלכך רבה. קלילותו, האופטימיות, תחושת הכל עוד לפנינו, אבל כבר יש תשתית.
חג שמח.


מקור השיר – שירונט
ביוגרפיה – ויקי
יוטיוב – ביצוע השיר
מבחר משיריו בשירונט

41 - אליהו מייטוס

כוכבי הלכת של ביאליק, אליהו מייטוס

ברור לכל אחד שזה אחד משירי ההלל שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים. נקודת המבט היא נעלים שהשאירו חיילים מצריים כשהם ברחו מצה"ל בזמן כיבוש סיני. עבור מייטוס זה כנראה סימן לגבורה יהודית, למעבר מהציונות האחדהעמית לציונות הכוחנית, הפעילה שאח"כ התגלגלה לדמותה של ארץ ישראל השלמה, מפעל ההתנחלוית ומה לא.

כדי לסבר את האוזן נתייחס אך ורק לשורות הפותחות את השיר:

לא מחנה חולדות בצהב חולות –
הם מנעלים, נטשום רגלים
נבהלות.

למי שטרם זיהה את מקור התבנית הזו:

ח"נ ביאליק – מתי מדבר

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –
עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.[1]

לא נעים להראות את כוח העכבר ליד כוח האריה, את המשורר הנזקק לפואמה הגדולה, ההיסטוריוסופית, כדי לכתוב שיר לעג, די עלוב, שמטרתו כפולה – גם תשובה לביאליק ול-מתי המדבר שכתב עליהם, הנה קמו לתחייה [ די עלובה אגב, לדעתי] ולעג לחיילים המצריים. כבר נאמר במשלי –


'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ, (משלי כ"ד יז-יח )

השיר של מייטוס כתוב באווירה "חלומית"-משהו, כמו גם היסוד הפנטסטי של הפואמה הביאליקאית חודר אל שירו, כדי לתאר את הפחד של החיילים, את קבלת הפנים שזכו לה מאחיהם, ובעיקר "מנעליהם" הנראים כצבא חולדות.

ובחזרה לטענתי של מעבר מאחד העם לציונות הכוחנית שהחלה מתפתחת במדינת ישראל, ציונות הימין – ביאליק בשיר זה, בין היתר הביא לשלמות את מכלול כתביו האידאיים של אשר גינצבורג, הוא אחד העם, לכן סניטה בשיר המרכזי הזה כמוהו כסניטה בציונות "הרוחנית" או המדינית.


מקור – צילום השיר מעיתון מעריב – 20.10.67
ביוגרפיה – ויקי
[1] מתי מדבר פרוייקט בן יהודה אחד העם – ויקי

40- דן פגיס

דן פגיס


בלונים
בַּלּוֹנִים שֶׁל מְסִבָּה מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה
בֵּין נַחֲשֵׁי הַנְּיָר,
וּמְקַבְּלִים בַּעֲנָוָה
אֶת הַסְּיָג, אֶת תִּקְרַת הָאוּלָם.
מוּכָנִים לְכָל רֶמֶז,
זְהִירִים לְצַיֵּת לְכָל נְשִׁיבָה.
אֲבָל אֲפִלּוּ עַנְוֵי עוֹלָם אֵלֶּה
קְרֵבָה שְׁעָתָם.
פִּתְאֹם נִשְׁמָתָם פּוֹרַחַת
בְּצִפְצוּף מְבֹהָל,
אוֹ נִשְׁמָתָם פּוֹקַעַת
בְּנֶפֶץ יָחִיד.
אַחֲרֵי כֵן מִתְרַפְּטוֹת גּוּפוֹת הַגּוּמִי
בְּשׁוּלֵי מַרְבָד מְפֻגָּל,
וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.

השיר הזה הופיע בשאלת UNSEEN בבחינת הבגרות בספרות ל- 2 יח"ל. ר"ל שהוא נחשב כשיר קל יחסית, כזה שלא דורש מתלמיד ממוצע השקעות רוח ונפש רציניות, כזה שהמערכת הפרוזודית והרטורית שלו די שקופה ותכניו ברורים.

את פגיס מכירים ילדי ישראל דרך הסיפור היפהפה לילדים "הביצה שהתחפשה" , שהוא גם כתב וגם אייר בכשרון רב.

עם זאת, לצערי, פגיס מקושר יותר למחזור השירים שלו " כתוב בעפרון בקרון חתום" שבו ישנם 7 שירים על השואה, והשיר הנושא שם זה מוקרא ונלמד בהקשרי השואה, לצערי במקרים רבים, ללא הבנת האירוניה העמוקה, ה"פגיסית", שסרבה לראות בנאצים "חיות אדם" אלא חלק ממשפחת העמים, בני אדם. ובכך יש ראיית עומק בלתי רגילה של מי שעבר את אימי השואה בראיית האחריות של בני אדם על מעשיהם ועל אכזריותם. חיות אינן אכזריות, הן אינן בני אדם. בני אדם מפלצתיים באכזריותם, ואין להסיר מהם אחריות על תכונה זו.

יש עוד שני שירים של פגיס שמלמדים אותם בתיכון, ואני מניח שבמחלקות השונות לספרות עברית בעולם ובארץ מקדישים קורסים שונים לשירתו הנפלאה.

בשיר הזה, בתוך הסיפור הכלכך בנאלי, קופצות שתי השורות המסיימות את השיר:

וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.

בחקר הספרות קוראים לשיר כזה "שיר עם כותרת מתהפכת" בשל הסיום שמהפך את משמעות השיר. שהרי נשמות יש ככל הנראה רק לבני אדם [ אם אתה יהודי, אז ברור שרק ליהודים ], ו"עולם הביניים" הוא מושג הלקוח מהקבלה ומדבר על עולמנו, שהוא בין חיים לפני הגוף למוות של הגוף. וכרגיל המבט האירוני, בגובה האף, כלומר הכל מגוחך כלכך, מצחיק כלכך. תחשבו אנשים במסיבה, תראו אותם כבלונים... התמונה מתבהרת, והנה שיר סאטירי משהו על חיים חברתיים חסרי ערך ממשי.

- - - - -

מקור השיר – NRG הבלוג של רן יגיל 

ביוגרפיה – ויקי ;

צור ארליך, פרופ' פגיס ומיסטר דן: על חידותיו של דן פגיס, י"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006, מקור ראשון

39 - מרק ורשבסקי

מרק ורשבסקי

אויפן פריפעטשיק

מילים ולחן: מרק ורשבסקי

קיימים 7 ביצועים לשיר זה


חדר יש קטנטן צר וחמים
ובאח – אש.
שם הרבי את תלמידיו
מלמד אלף בית.

את תורתי ילדי החמד
שימעו, זיכרו נא!
אימרו שנית, ככה שנית:
קמץ אלף אה.

שימו אל ליבכם, הטו אוזן
אל הכתוב פה
מי שיקרא מהר עברית
דגל אתן לו.

את תורתי ילדי חמד…

חדר יש קטנטן צר וחמים
ובאח – אש.
שם הרבי את תלמידיו
מלמד אלף בית.

את תורתי ילדי חמד…

שם השיר בעברית "אח מבוערת".בעברית תורגם בשורה השניה – "ובאח – אש". אבל דוברי עברית כמוני, מכירים אותו מהשם אלף-בית, [1]או בביצוע אחר זהה למילות השיר שציטטתי [2]

והנה תרגום אחר לגמרי של אותו השיר :

האלף בית

מילים: מרק ורשבסקיתרגום/נוסח עברי: חיים אריה חזן

לחן: מרק ורשבסקי

בְּחֶדֶר צַר אָפֵל
קִיטוֹר אֵשׁ נוֹדֵף
הֶבֶל חַם שׁוֹתֵת,
וִילָדִים קְטַנִּים יַלֵּף שָׁם הָרַבִּי
אֶת הָאָלֶף-בֵּית.

אֻלְפַּנְכֶם, בָּנִים,
שֶׁאַלֵּף אֶתְכֶם
אָנָּא זִכְרוּ נָא!
כֵּן אִמְרוּ אַחַת וְעוֹד אַחַת כֵּן שְׁנוּ:
קָמָץ-אָלֶף "אָא".

בְּחֵשֶׁק רַב לִמְדוּ
וּבִשְׁקִידָה שִׁמְרוּ
מִלָּתִי זֹאת פֹּה:
מִי מִכֶּם יֵדַע לִקְרֹא הֵיטֵב עִבְרִי,
דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ.

אֻלְפַּנְכֶם… [כפזמון חוזר]

לִמְדוּ-נָא, בָּנִים,
אַל יִפֹּל לִבְּכֶם:
הַתְּחִלּוֹת קָשׁוֹת!
טוֹב אַךְ טוֹב לָאִישׁ, יַחְפֹּץ יֶאְלַף תּוֹרָה,
כִּי הִיא טַל-תְּחִיּוֹת.

אֻלְפַּנְכֶם…

עוֹד תַּרְבּוּ שָׁנִים
יִגָּלֶה לָכֶם
סוֹד הָאוֹתִיּוֹת:
הוֹי, כַּמָּה בָּהֶן נֹאדוֹת דְּמָעוֹת גְּנוּזִים!
הוֹי, כַּמָּה בְּכִיּוֹת!

אֻלְפַּנְכֶם…

כַּאֲשֶׁר תִּשְּׂאוּ
סֵבֶל הַגָּלוּת,
תִּשַּׁח קוֹמַתְכֶם –
מֵהָאוֹתִיּוֹת חָזְקָה עָצְמָה תִּדְלוּ:
הֵן הֵן חַיֵּיכֶם.

אֻלְפַּנְכֶם…


השיר הזה קיים בזכרון שלי כאחד הניגונים הראשונים ששמעתי מפי אמי ומפי סבתי. שתיהן שרו אותו ביידיש [ ואייני דובר לצערי את השפה], וכן שמעתיו לא פעם ברדיו. אין שום קשר אחר לי ולשיר. אופיו, מרכיביו, המנהג ללכת ל"חיידער" או המורה שושנה מלמדת כמו הרבי, ממש לא.

השיר הזה זכה לעיבודים רבים בתרגום, והמנגינה נשמרת. כמו שיר מכונן אחד שרבים נצמדים אליו מסיבות שונות. אני זוכר רק את הרבי מלמד אלף-בית, בהחלט אמי ז"ל נהגה לשיר אותו בקולה הצלול והמושלם.

מקור השיר – שירונט
מקור שיר שני – זמרשת
ביוגרפיה – ויקי
[1][2] – זמר רשת

רשימת ביצועים של השיר אויפן פריפעטשיק – יו טיוב

הדרכה - מומלץ מאוד להקליק על מקורות המידע.

38 - איתן לִיבּ

באופן חריג וחד פעמי אני מרשה לעצמי לפרסם פוסט יום אחרי בבלוג הזה.



*

עַד שֶׁיִּתְפַּזֵּר הֶעָשָׁן
אֲנִי מִתְרַחֵק
מִכָּאן

שֶׁיַּמְשִׁיךְ לָטוּס, הַזְּמַן
עוֹד שׁוֹאֵל
לְאָן


שׁוֹלֵף קוֹצִים מֵהָאֶצְבָּעוֹת
כְּאֵב עוֹקְצָנִי, יֵשׁ
לְהַקְהוֹת

מַמְשִׁיךְ בְּשֶׁקֶט לְקַוּוֹת
שֶׁתָּשׁוּב אַהֲבָתֵךְ
אוֹתִי לְכַסּוֹת

פִּטְרִיַּת עָשָׁן שְׁחֹרָה
חֲפִירוֹת בָּאֲדָמָה
קַוִּים, בֵּין דְּמוּתִי
וּדְמוּתָהּ

© איתן

טוב, אז ככה - מצא חן בעיניי שחמשת הבתים נחלקים על פי החרוז האינטרסטרופי [בין הבתים ] ובכך מייצרים תבנית שירית של:  שני צמדי בתים + בית אחרון. קבלנו שרשור - מכאן-לאן [ בתים 1+2 ]מחד גיסא, ו - להקהות-לכסות מאידך גיסא [בתים 3+4 ]. 

החריזה הזו מדגישה כמובן את הרעיון בכל צמד בתים. הבית האחרון אינו חלק מהשיר, הוא לא נובע מהטקסט, על פני השטח לפחות [ על מוטיב העשן החוזר, להלן ], לא משלים את הטקסט, אלא באמצעות "סמיכות" [ היות ליד ] מנסה ליצור קשר, זיקה או הקשר. זו גישה פוסטמודרניסטית מובהקת בכתיבה, זו המורדת בעקיבות רעיונית, ומעדיפה את הקליידוסקופ הרעיוני והמשמעויות הנוצרות מהנחה דברים זה ליד זה [ הסמכה, סמיכות ]. 

הבית החמישי חוזר על המילה "עשן" שבבית הראשון, אלא, שהחיבור הזה יוצר היפרבולה [ הגזמה ] שמתאימה יותר  לשירת פאתוס רומן-רומנטית, ולא לטקסט המינורי הזה.

בקיצור - מחד גיסא עד הבית החמישי שיר אהבה מינורי, חיוור מאוד, בו כל הליבידו מוחבא, מכווץ , כמנהג גברים [ להקהות-לכסות] ובבית החמישי מתפרץ הליבידו כפצצה. פטרית עשן. כאן ההגזמה עוברת את גבול החתרנות,[ פטריית עשן = אחד מסמליה המבעיתים של פצצת האטום ] לטעמי, תחת הליבידו הכבוש והרמוס. [להקהות - לכסות, בית 3, בית 4 ]

יש מלחמה, לא פחות. השורה השניה בבית החמישי הינה רפרור למלחמת העולם הראשונה ולאחד מסמליה הכי מובהקים - חפירות ופצצות גז חרדל. [ פטריית עשן?] וכך זכינו בשתֵּי מלחמות עולם בשיר אחד קטן, שהן תמצית "הקוים" [ מהות, המתאר, האופי, הסגנון ] בין דמותי לדמותה? 

מחד גיסא לטעמי הסמל, המטאפורה והדימוי מוגזמים מבחינה אמוטיבית, אסוציאטיבית וגם תרבותית- קונוטטיבית .

מאידך גיסא, הדרמה, הקרנבל של העשן, הפצצה והרגשות החזקים הינם ביטוי מלא לאותו ליבידו כבוש ודרוס, מדוכא ומסורס "אנטי גברי- סטריאוטיפי", לא החלטי[ מכאן לאן, בית 1 בית 2 ], כשהוא מתפוצץ, כך בדיוק יתפוצץ.

מי לנו אם לא חבורת מונטי פייטון ללמדנו אמת בסיסית זו.

הדף של איתן ליב  בפייסבוק

המשורר אישר לי לפרסם את השיר ואת הטקסט שלי תחתיו.

37 - זלמן שניאור

זלמן שניאור / יד ענוגה






יד ענוגה

הו, יד ענוגה הייתה לה.
איש לא העז לגעת בה
זוג שפתיה שני חן
רק לנשיקות נוצרו הן
הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן.

הוי, עין שחורה הייתה לה
אור וצל התנגשו בה
על מצחה רעד אור
טל הילדות מלא הוד,
הוי, אמא, טל הילדות מלא הוד.

הו, ויהי ערב, ויהי ליל
חרש נשק צל אל צל
אז את ליבה מסרה לו
את כל ליבה מסרה לו.
הוי, אמא, את כל ליבה מסרה לו.

הו, יד ענוגה הייתה לה.

מרתק איך שיר של אשכנזי לגמרי הפך לנכס צאן ברזל של זמרים מזרחיים. מקריאת מאמרו של אשד עולה גם סיבה גדולה מדוע שניאור "הושתק", מדוע לא נערך מחקר רציני עתיר חוקרים בשירתו, מדוע הסכסוך עם הכנענים נוצר ונגמר.
שניאור, על פי אלי אשד : 

"לאחרונה יצא לאור קובץ שירים של המשורר הנערץ בעבר אך הנשכח לחלוטין כיום זלמן שניאור. בשם “ימי הביניים מתקרבים !:מבחר שירים ” ( הוצאת קשב ,2011) בעריכתו של חנן חבר. זלמן שניאור היה פעם משורר נערץ ומפורסם ונחשב ליורשו של ביאליק ומועמדותו אף הוצגה לפרס נובל כנגד מועמדותו של ש”י עגנון .אך מאז נשכח."

 עם זאת, אשד מעלה כמה מקורות, בהשוואה למשוררים נשכחים אחרים, הרי זכה שניאור להתיחסות לא מעטה - הנה הרשימה למעונינים, מועתקת מרשימתו של אשד:

ביבליוגרפיה

ברזל, הלל, היסוד האנטי תנ”כי בשירתנו החדשה, אוניברסיטת בר-אילן, תשכ”ג

‬ ברזל, הלל גבהות הכיסופים – שירה מתקנת עולם: עיקרי השקפה ואמונה מ”צדקיהו בבית הפקודות” ועד “הכול הולך”, תל-אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל, תשנ”ג 1993

ברזל, הלל, שירת התחייה: אמני הז’אנר, ספרית פועלים, 1997.

ג., “לוחות גנוזים הוצאו מהגניזה: ז.שניאור מספר על תולדות ספרו שעורר ויכוח עוד בטרם היה לספר” מעריב 8.12.1950

יצחקי,ידידיה ” עיון בשיר”ההולכי בחושך”יונתן רטוש בין האידיאולוג למשורר”” מתוך יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו עם עובד ,1983 . ע’ 230-254.

מירון,דן “על שירת יונתן רטוש” ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1962 ע’ 111-175.

מירון, דן “בין שנינה להשבעה :על משמעותו של עיקרון מבני מרכזי בשירת יונתן רטוש” סימן קריאה, 15, ינואר 1982.

פורת, יהושע, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח ,תל-אביב : מחברות לספרות, 1989.

‬ פינס, דן “האדם והיוצר” דבר 20.3.1959

קורצוייל, ברוך “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, לוח הארץ תשי”ג.

קורצוויל ברוך”השפעתה של פילוסופייה חיים על הספרות העברית בתחילת המאה העשרים” בתוך ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 225-269

שביט, יעקב מעברי עד כנעני: פרקים בתולדות האידיאולוגיה והאוטופיה של “התחיה העברית” ירושלים: דומינו, 1984.

‬ ‬שביט, עוז. “האמנם ריתמוס תנ”כי? “לוחות גנוזים” לזלמן שניאור” הספרות, 30/31 (1981) 101-108

שמיר, זיוה להתחיל מאל”ף: שירת רטוש מקוריות ומקורותיה, הקיבוץ המאוחד ,1993.

תמוז ,בנימין,”לזלמן שניאור –שלום”, הארץ, 14.11.1949.

וראו ברשת

זלמן שניאור בויקיפדיה
זלמן שניאור ב”לקסיקון הספרות העברית החדשה“
זלמן שניאור, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
רוחמה אלבג, “אייכם, יהודים גרומים ומוצקים עם מגפיכם הכבדים”, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008

ארץ שוויצר על “ימי הביניים מתקרבים ”

אלי אשד : בעקבות חתן דמים של חיים הזז”מגזין יקום תרבות

החלק הראשון

החלק השני של המאמר .

החלק השלישי של המאמר

ראו החלק המשלים של מאמר זה

אלי אשד “ההשבעה של יונתן רטוש ”

אשד מביא עוד כמה שירים ברשימתו הארוכה, המורכבת, אגב, משלוש רשימות, ואפשר לגשת אל כל אחת בנפרד. 

השיר המקסים הזה כלכך אופייני לשירת האהבה של ימי הביניים – המוסכמה הערבית של שירת אהבה דרשה להתייחס ל – פנים, שיניים, שיער וידיים, זהו- כל הנשאר על אחריות החושק. נראה ששניאור, במובן מסויים, הופך את דמות האם ל"קן תפילותיו הנידחות", לאותה דמות, שאולי יודעת טוב ממנו "מהי אהבה".

חבל שאין יותר יצירות שכתב ברשת.

ביצוע מבריק של זוהר ארגוב ביוטיוב

מקור השיר –שירונט

ביוגרפיה – מחקר מקיף של אלי אשד, ביקום תרבות