בטרם אתחיל בפוסט אני רוצה להזכיר שני דברים:
ישנן תרבויות בהן לאדם יש שני שמות. שם פרטי וסודי, שהוא מהות כוחו, וגילויו יכול להוביל לאסון. [גם בקבלה היהודית, אצל אינדיאנים, ארגונים סודיים, ומי שאי פעם למד ותרגל מדיטציה טרנסצנדנטלית, יודע שהמנטרה היא שמו הסודי.]
בתרבויות אחרות שם מהווה איזו תמצית מזוקקת של "רוחניות" שהורים מעניקים לילדם. בתרבות החילונית שלנו, השם הוא כמו מספר תעודת זהות, ביטוי ל"מקוריות", להעזה, לשובבות של ההורים: חמור, גשש או גומא. לשמות אין ערך רוחני, מסורתי, תרבותי אלא פני השמות הם אל עתיד, אל אחרות, אל בידול - אינדווידואליות.
במשך 30 שנים בהן הייתי מחנך כיתה, אחד התרגילים המהותיים שלי בראשית השנה היה:
מהו שמי?
מהי משמעותו?
מדוע שיימו אותי כך?
בהסתייגות ממש גדולה, כיוון שזה רק הזיכרון שלי ולא מחקר מתועד עם נתונים תקפים: רבים מהילדים כלל לא ידעו את משמעות שם, חלקם לא ידעו מדוע נקראו כך.
אבל היו גם תשובות נפלאות, כמו: אמא שלי קראה את הספר ו"נדלקה" על הדמות; ההורים שלי קראו לי על שם הקיבוץ שעזבו; שמי הוא שם קבוע לכל בכור במשפחה; שם שעובר במשפחה: "המורה יש אצלנו 5 "משה" במשפחה". בעלי השמות הנדירים, כמו למשל דוראל, אביאל, אגם - ישנה פרישה רחבה של תגובות, מ- "המורה בחיי שאני לא יודעת", עד: "אבא שלי חזר בתשובה".
וישנם ש"כבודי" גילה להם את משמעות השם בעברית: תומר, תמיר, דקל, רם ודומיהם: אצל כמה ממש התרחבו העיניים כשהסברתי את המקורות הסמנטיים של שמם, את המשמעות בעבר ובהווה, את הרצון, לדעתי, של ההורים מאחורי בחירה בשם נפלא כזה.
לחלק אף הסברתי ששמם מביע את עוצמת אהבת ההורים אליהם, כמו למשל: הדר [לבן], אדר, ניסן [למרות שזה שם ישן לגברים - אבל חג החירות!], רקפת, ברקת.
רבים רבים מבעלי השמות הללו מגיעים אל כל מיני מיסטיקנים שמתמחים במיסטיקת האותיות, מחליפים אותיות ולפעמים שם מלא. ברור לכם, שלא אצטט את שירה של זלדה, כי תמצית הקלישאה הישראלית, הוא, השיר, משומש כלכך עד שאיבד חיותו והתאבד לגמרי .
אני מצרף לכם הסבר דתי מורכב על מהות השם - https://did.li/ODfIw
שמי המלא הוא: אריה-ינאי בנדק חביב
שמי הבסיס - אריה חביב
השם אריה עורר בי כזו דחייה, כי מחד גיסא כל האריות שפגשתי בימי חיי היו נחנחים מזיעים ולא נעימים למגע ומאידך גיסא קראו לי אריק ורק אריק, עד כי בגיל 16, בעקבות התאהבות שלי במלך ינאי אלכסנדר מספרו של משה שמיר "מלך בשר ודם", רציתי בשם ינאי.
אבל היתה בי מספיק יראת הורים [לא כיבוד, פחד מהתגובה שיכולה להיות אלימה- לא פיזית, אבל רגשית] כדי לשתף את אבי.
אבי אמר לי כהאי לישנא:
השם שלך הוא על שמו של סבא של אמא שלך, אותו היא אהבה בכל ליבה. [לייבוש לידיעתכם]. אבל אמרתי לו, אני ממש שונא את השם שנתתם לי.
אז תלך למשרד הפנים ותוסיף אותו לשמך, יש'ך ת"ז, אתה בגיר.
אז הלכתי והוספתי את השם ינאי. התגאיתי בשני שמות מלכים, אבל עד היום רק אדם בכל העולם קרא לי ינאי, פרופסור רבקה ש"צ אופנהיימר מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.
שם המשפחה שלי, נדמה לי שכתבתי על זה פעם, הוא צירוף שם משפחת זוגתי ושם משפחתי. הטורקי הזקן [אבי] התעצבן על כך ששמתי את שמה לפני שמי, ככה, ככה מוותר על מסורת אבות?! הסברתי לו שמוזיקלית קל יותר לומר "בנדק חביב" מ- "חביב בנדק", ובכלל בתור אחד שהחליף את שמו לשם המטופש חביב, אין לו הרבה מה לומר.
אז, בשנות ה- 80 עוד שלחו מכתבים, כידוע לכם. אז הוא שלח ל"חביב בנדק". ברוע לב, מכתב אחד נשאר מחוץ לתיבה, והוחזר ע"י הדואר לאבי. הלקח נלמד, אלא מה?! זה אותו אדם שחיטט אצלי בחפצים כשישנתי עוד בבית הוריי. בניגוד ל- NLEE לא התעמתתי, אלא השארתי תמונות קשות לצפייה שאני בהן על השולחן בכוונה. מאז הלקח הובן היטב. [את החוכמעס האלה למדתי מלימוד מעמיק של "שינוי בדרגה שניה", שינוי מחוץ למערכת, כלומר - שבירת ההרגל, דפוס השיח ש"מהמם" את האחר, וגורם לו לחשוב מחדש.]
כשהגיע הזמן לבחור שם לילדיי:
לבתי בחרנו שם שהוא הצורה הנקבית בתנ"ך של שם אחי. [יש הבדל בניקוד אך לא בהגייה בין השם הזכרי לשם הנקבי], ואילו לבני רציתי שמות כגון: נץ, בז - זוגתי כעסה, למה מה? הוא כלב?!
חותנתי גם דחפה את אפה הארוך, ודלתה ממעמקי ספריה, חברותיה וכו' הצעות על הצעות, עד שכשל כוחי, ובהתיעצות עם זוגתי החלטנו לומר לה ששמו של הבן שלנו יהיה:
נדירליאל
חבל שלא הצלחתי להסריט את פניה, מעכלת אטאט את השם, שחרג מכל ניסיון מילולי שלה [בכל מקרה היא מהגרת אל השפה], את פניה מסמיקים, את גלגלי המוח פועלים: לצעוק או לא לצעוק?
כמובן, גם כאן, טכניקת השינוי מדרגה שניה עשתה את עבודתה, דממה מלאה מאז.
בביה"ס התלמידים הציעו: אדיפוס, ליר, הירשל [סיפור פשוט] ואולי תקרא לו שיר המורה? הנה יש לנו בן שיר בכיתה.
בסוף נבחר השם הכי יפה שיש בעולם, לילד הכי יפה בעולם, והוא גאה בו מאוד.
