במקום אחר גילו לי שיש גם בגבעתיים גינה אקולוגית. סמוך למצפה הכוכבים.
אז הלכתי, צילמתי, מיינתי וערכתי.
אלה צילומי הבריכה, שידידה טובה אמרה שכשהיא שם היא מצפה לפיות, לטרולים ולהוביט אחד להגיח.
אלה הדגים שהואילו להראות עצמם. עלי הנופר מכסים את מרבית פני המים, וישנם אזורים בודדים חשופים, ואליהם הדגים מגיעים על פי הגיון שלהם. לא קל לצלם אותם.
אז נכון
גם אתמול הלכתי לכיכר אורדע ברמת גן, וצילמתי את הקוי, חלק מדגי הזהב הקטנים יותר השתרבבו בשמחה לתמונות.
מדגיש - כל תמונה שעולה כאן עברה עריכה ושינוי.
ולא תפסתי את הדג שנראה כמו נמר, ממש.
אחר כך הלכתי לקולינריק, חנות מזון גדולה, מלאה כל טוב ולא כשרה! כך שאפשרויות הבחירה בה לא יאומנו לאוכל ה"לא כשר".
מדפי הנקניקים והנקניקיות - אפילו בסופר בנורווגיה לא ראיתי.
לי זכורה היריבות המלאכותית שיצרו בין שושנה דמארי לבין יפה ירקוני. זוכר גם את ירדנה ועופרה, האחת עם קריירה בינלאומית והשנייה שרה היום עם הגבעתרון.
שושנה סיימה חייה צלולה, יפה חלתה באלצהיימר ונעלמה לגמרי.
שתיהן זכו לסרטים דוקומנטריים. לשושנה יש בת שהתנערה ממנה פחות או יותר, ליפה יש יותר מבת אחת, יש נכדים וחתן-גרוש שמעריץ אותה.
יפה היתה "סלונית", אוי לבושה, בתל אביב רוקדים ריקודים "סלוניים", שושנה התחברה בעוצמה למיתוס הציוני ולא היתה לה בעייה עם המיתוג של "קול תימני" כקול הישראלי. לא שמעתיה ולו פעם מתעסקת בענייני חברה ופער עדתי.
לכן, מה הפלא שביריבות ירדנה-עופרה, התימניה דווקא בחרה לא להיות ה"קול הציוני", אבל כדנה אינטרנשיונל, הסכימה ליצא לחו"ל ולעולם את "תבנית נוף הולדתה". גם אצל עופרה, למעט נסיבות ילדותה והתבגרותה, הענין החברתי היה חסר ערך, אבל בניגוד לשושנה, היא התחברה לחומרים מסורתיים של עדתה והפיצה אותם בעולם.
האינטרנשיול מזמן עזבה את זהותה כזכר ואת זהותה הלאומית. אם היא מייצגת "בעיה" אין לה קשר לעברה כנער מה"שוליים" עם בעיות עדתיות.
אז..
על יריבות גאון-איינשטיין מעולם לא שמעתי. לא ידעתי על קיומה. שלישיית גשר הירקון המופלאה כללה את שניהם, להקת בצל ירוק כללה את שניהם. כל אחד מהם עשה את בחירותיו, ושניהם מבחינתי התעלמו לגמרי מזרמי העומק החברתיים, וניסו, גאון עדיין מנסה, להציג את ה "כל ישראלי" בין אם הוא ירושלמי או תלאביבי, בין אם אביו שחקן ב"בימה" ובין אם אביו חכם ירושלמי ידוע [כאביו של א"ב יהושע, כאביו של מאיר שלו].
דווקא הייתי מודע חלקית ליריבות הישראלית או העולמית בין אלביס וקליף, די הצחיקו אותי המלוקק הבריטי והמלוקק האמריקאי. האחד, כישרון שלא מהעולם הזה. זמר, שחקן גבר יפה תואר, קול נדיר במיוחד, שהשמין כמו חזיר ומת בשנתו. השני נשאר רזה, יפה, ועדיין בינינו [בשנתיים מבוגר מהגאון המקומי], שעד היום לא הצלחתי לגלות - מה מצאו הבנות ביפיוף נטול הכריזמה האישית ובטח המינית? [טום ג'ונס, חוליו איגלסיאס בני זמנו היו פי מליון טובים, מושכים וסקסיים ממנו.]
ה"חיפושיות" ו"האבנים המתגלגלות", איש הרוח לנון ואיש היצרים ג'אגר?
אני מכיר שירים של החיפושיות בשל העובדה שלא מפסיקים לשדר אותם כאן, שקוטנר שם לעצמו מטרה להפיצם בארץ כמה שיותר. כמה מהם הפכו למעין "הימנונות" של תקופה. אשכרה לא מכיר שיר אחד של המתגלגלות, אבל דמותו של ג'אגר לא תימחק מזכרוני. מה ל'שות, הצנון הבריטי עם "משקפי לנון" השפיע קשות על רוצחו. המיטה שלו עם עקיבא נוף היתה יותר ממגוחכת, וסיפור היפנית שקרעה את "הלהקה" מופרך. החתיך השני, שקפץ בכל המיטות בעולם, ללא הבדל גזע ומין הקדים את המאה ה- 21, ויש הטוענים שגם כיום, בגיל 80 הוא ממשיך להתפרע.
האמת, שלהקת "קווין", ברוס ספרינגסטין, אלה פיצ'רלד, ארתה פרנקלין, בילי הולדיי, בסי סמית', לואי ארמסטרונג, ריי צ'ארלס וגם - ברברה סטרייסנד, בט מידלר מלאו את עולמי הצלילי מהשמות שהוזכרו בפתיח של טליק.
אז איפה אני ביריבויות השיווקיות הללו?
אני בשום מקום. אבי אהב מוזיקה קלאסית, זמרים ישראליים, מצעדי הפזמונים, התחרויות שטליק הזכיר מעולם לא נכחו אצלנו בבית, כך שלא נאלצתי לבחור. אהבתי את "כלניות" ואת "באב אל וואד"; "בלדה על החובש" הקיטשית שמקדשת מוות [בהתאם לנרטיב הציוני שעכשיו בימים אלה מרוסק לרסיסים] לא התעלה על "לאוטובוס נכנסת.."; "אם ננעלו" "בא לי טוב" באוזן ליד שיר של ירדנה [יש איזה שיר? אהה] "עגילי דמאר".
אתם יודעים, היו גם זמרים אחרים באותן העתים. טובים לא פחות מקבוצות היריבים לכאורה.
כמי שהולך מעט לבתי קולנוע, ואז בודק היטב מה אני עומד לצפות, השבוע צפיתי בשלישיית סרטים, שניים בבתי הקולנוע ואחד בנטפליקס.
הסרט בנטפליקס נקרא "לב של אבן" . באחד העיתונים נטען שהוא תשובה נשית לג'יימס בונד, ויש בו התיחסויות מפורשות לסרטים שונים בעשורים האחרונים שממחישים את הפחד ממאגר מידע ענק שיכול לדעת מה כל אחד עושה, מתי הוא עושה, ויש לו שליטה מלאה על כל מערכות הנשק האנושי. בסרט הוא נקרא: הלב. לא פחות [ בטח בעקבות אילון מאסק, צוקרברג, גייטס ועוד רבים אחרים]
סרט גנרי לגמרי, לצערי לגל גדות אין כריזמה של נשים אחרות, כגון: אנג'לינה ג'ולי, ולכן הסרט די בנאלי, הדמות שלה חד גונית להפליא, רובוטית. במקום אחר שאלתי, אם היא תשובה למישהו משחקני ג'יימס בונד, שמא בטעות היא הצליחה לפתח קסם אנגלי חמקמק, מבטא בריטי-אצילי, שאין לה. אפילו גברים היא לא משכיבה על ימין ועל שמאל. והנבל? כשרואים את הסרט הזה ואת סרטי בונד, או את הפארודיות הנפלאות של מייק מאיירס בסדרת "אוסטין פאוורס", מבינים את אומללות הסרט ואת טיפשותו.
אחר כך הלכתי לשני סרטים, מומלצים. אחד אפילו עשה מליוני דולרים, זכה לצרף את שמו לסרט רציני, אופנהיימר, ברביהיימר, שלא נדע.
אופנהיימר, אין סיכוי שאצפה בו, אין לי סבלנות לסרטים על "דמויות אמיתיות". אני אוהב את מחוזות הדמיון והפנטזיה. אבל ל-ברבי הלכתי. אפילו לבשתי מכנסיים קצרים וורודים לפי הנחיות הנכדה שלי. הלכנו בתי, ושתי בנותיה הבוגרות.
קומדיית לייב אקשן ראשונה על דמות הבובה המפורסמת והנמכרת ביותר בכל הזמנים ברבי! מרגו רובי, שגם הפיקה, וראיין גוסלין הם ברבי וקן שמוצאים עצמם פתאום בעולם האמיתי. בבימויה של המועמדת לאוסקר גרטה גרוויג (נשים קטנות)
ברור לגמרי שזה לא סרט לילדות. ברור גם שזה סרט שחותר תחת עצמו בעקביות, מעודף מודעות עצמית, אירוניה ורצון לומר משהו על ה"פטריארכיה". אפילו הגזימו עשות, ובאחת הסצינות ברבי אומרת שהיא בכתה, והיא לא יפה. ואז קול מתערב ואומר: "שלצורך כך היו צריכים ללהק שחקנית אחרת" [וואווווווווו, איזו מודעות, וואוווווו]
הסיפור מטומטם לגמרי. החתירה העצמית תחת קונצפציית "מולטיוורס*" מובילה לריסוק הרעיון המהפכני שבניסיון להאיר באור סאטירי ופארודי את העולם הקפיטליסטי הקיים. , קריצות לעידן המחזמר ההוליוודי הקלאסי עם ריקודים שמייצרים תמונות. הסצינה היחידה היפה היא ריקוד הגברים, הנלחמים. שחור על רקע לבן, יפהפה.
התמצית היא, ברבי החוזרת למציאות, מה עושה כצעד ראשון - נכון, ללכת לגניקולוג.ת. נו בחיאת...
אבל רע מכך - בממלכת ברבי יש שיקוף של כל אפשרות נשית חיה. רזות, שמנות, שחורות, היספניות, אסיאתיות, נכות, גבוהות, טרנס'ית אחת אפילו. אמ-מה איזו ברבי יוצאת לעולם? נכון: בלונדה עם עיניים כחולות.
הסרט השני נקרא "אבידות ומציאות", סרט ספרדי בעל אופי אלמודוברי מעט, ודבילי ברמות-על.
אעתיק לכאן:
"מריו עובד במשרד שבו הוא אחראי על כל האבידות שהצטברו שם במשך שנים רבות. הוא מבלה את זמנו בניסיון להתחקות אחר מקורם של אותם חפצים, על מנת להשיב לאנשים פיסות אבודות מחייהם. רק הלנה, קצינת משטרה צעירה, המבקרת לעתים תכופות במשרדו, מצליחה לסדוק במעט את השריון שלו. יום אחד מגיעה אל המשרד מזוודה שנמצאה בקרקעית הנהר ובתוכה, בגדי תינוק ושרידי אדם. מריו יוצא בעקבות המזוודה שמובילה אותו אל שרה, צעירה הלכודה מילדות בארגון הסוחר בבני אדם, כאילו היו חפצים"
זה הפתיח, ההמשך כמובן הוא מתאהב בזונה, כמובן הוא חייב להגן עליה, ואח"כ כמובן הוא אבי ילדה העתידי, והוא חייב להציל אותה מסוחר הנשים והילדים, ממקסיקו, לא פחות.
אז יש סוף טוב? כן ולא. הרשע מת, המאהב שלו בחיים, שרה והתינוק ניצלים, אמ-מה מריו מת מאיבוד דם במטוס [אבל כנראה שלאף אחד לא ממש אכפת!]
שלוש נפילות מהדהדות מבחינתי. ברור לי לגמרי שאחרים רואים אחרת לגמרי את הסרטים.
- - - -
* מולטיוורס - יקומים מקבילים
גבירותיי ורבותיי אין לי רישיון נהיגה.
על אף הלחצים, הלעג, הזלזול, ויתור על הגעה למקומות ללא תחבורה ציבורית - לא טרחתי ברשיון נהיגה ובוודאי לא אטרח עכשיו.
המורה הגדול שלי ביחס לגמלאות היה אבי ע"ה. אמי מעולם לא עבדה במקום מסודר, לכן "גמלאות" לא היה מושג בעל משמעות מבחינתה. עם זאת, משהתרגלה במשך שנים ארוכות שהיא לבד ימים שלמים, לא ממש התלהבה מכך שהוא [ כן, כך בפיה ] יסתובב לה בין הרגליים.
כך, אבי התנדב כל שנות הפרישה שלו, עד התאונה שעבר במשרדי קופ"ח, היה גזבר ארגון "יד לבנים" בירושלים, והיה מאושר. עד התאונה. התאונה אירעה כבר אחרי ש"היא" נפטרה, והוא הפסיק לעבוד, ובחר לא לצאת יותר מהמעון המוגן/מחלקה סיעודית, התבייש בכיסא עליו ישב.
הוא היה צלול כבדולח עד ליל מותו, ומת בשנתו.
אחי הגדול פרש בגיל 57. נמאס לו, זהו. היוון את כל כספיו, השקיע בחוכמה היכן שהשקיע והתחיל לחיות חיים ללא מסגרת. רעים החיים האלה היו לו. הוא השתעמם, הלך לכל מיני קורסים שהולידו כלום, הסתבך בסכסוכים משפחתיים שלא לצורך, וחייו עם רעייתו מלאו מרורים. עכשיו הוא בודד, כי רעייתו חלתה באלצהיימר מייד לאחר שיצאה אף היא לגמלאות [ עצמאית, פעילה מאוד].
ואני, זוכר את עצמי מביט בקנאה בעמיתיי לעבודה עת פרשו להם. חישבתי תמיד את היחס בין גיל הפנסיה לבין הוותק שמאפשר יציאה לפנסיה מוקדמת. לצערי יציאתי לפנסיה מוקדמת היתה סביב רצון של מנהלת ביה"ס להיפטר ממני לגמרי, אבל משלא יכלה, יצרה "חוזה פרישה מוקדמת" [לאחר שטינפה אותי מכל כיוון אפשרי, מידע שהגיע בדיעבד ומאדם לא אינטרסנטי.] שהתאים לי. אחרי 35 שנות עבודה קשה, מלאה בקשיים כלכליים, נפשיים, רוחניים עברתי לעבוד 8 שעות הוראה בכיתה ועוד 6 שעות הוראה יחידנית, השתלמויות וכו'
נולדתי מחדש. בשנים הראשונות לא רציתי לפרוש, כי לא הגשתי לבחינות בגרות. מי שלא הגיש לבגרות לא מצליח להבין את רמת הלחצים המופעלת על המורה. סופרים לו שעות, מחייבים אותו לעבוד בפועל שעות "אוויר", לתגבר בחגים, להיות כפןף לפיקוח אכזר, לבדוק בחינות בלי סוף. הסיוט הזה לא התקיים במשך חמש שנים. נרגעתי לאט. הפעלתי כישורים אחרים שלי. בשנים האחרונות לאחר תחינות של מנהלת ביה"ס [חדשה ומקסימה] הסכמתי להגיש לבגרות. נכון לקח לי 3 שנים לומר: לא עוד!
הדבר הראשון שחייבים להתרגל אליו בגמלאות - אין שום סיבה אמיתית, למעט הגוף והביולוגיה שלך, לקום בבוקר. שום דבר אינו דחוף! מה שלא תעשה היום, תוכל גם מחר. זו הרגשה מסחררת לגמרי. כל יום כשאני "נלחץ" על שלא "עשיתי-כתבתי" מייד אח"כ אני צריך להירגע, אף אחד לא מחכה לך, שום דבר לא יקרה.
עליי ליצור את המסגרת שלי, כי אני אדם של "מסגרות". אני נאלץ בפעם הראשונה בחיי להפוך ל"על אדם", ליצור את חיי, את חוקיהם, גבולותיהם בעצמי. לפני שנים, כשהססתי אם ללכת לפסיכיאטר בשל הפרעת החרדה שלי [אז לא היה לזה שם, אלא רק תופעות גופניות איומות] אמרה לי זוגתי: "אריק, החרדות לא תעלמנה, רק המוקד/הסיבה/הסיפורים ישתנו בהתאם למצבך". אז אני ממשיך עם התרופות, שמקלות על חיי.
לעת עתה, אני מחכה ל- 1 בספטמבר לראות איך אגיב, כשאדע שלא צריך לקום בבקר, שלא להכין כריכים ושתייה, שלא צריך למהר ע"מ לפגוש את עמיתתי. ושלא אפגוש את הילדים האהובים עליי.
שנה טובה
אני יודע היטב לאן אני רוצה לטוס, ואנחנו טסים לשם.
ר"ל, רק אומר לזוגתי - מתחשק לי מאוד לטוס לפיליפינים, לא יותר משבוע אח"כ כבר יש תאריכים, בתי מלון, סיורים וכו'
אולי אולי מקום שממש ארצה לטוס אליו, הוא קצה הדרומי ביותר של אמריקה הלטינית-
אין סיבה אמיתית, סתם.
אולי גם היינו רוצה לטוס לסקוטלנד, לאיזור החוף הפרוע וצוקי הסלעים המפחידים.
למה
סתם ככה.
זו היתה אחת מהשאלות ב- QUORA, ועליה עניתי:
דוד ש. שאוו ענה תשובה נהדרת. פסיכולוג הוא כמו תוסף מזון.
תמיד היו פסיכולוגים, מעולם לא קראו להם כך. הפילוסופיה עסקה רבות בנפש האדם, חקרה אותה עד לעומקי עומקה. לא פלא שבמאה ה- 19, המאה הפוזיטיביסטית, זו שבה האמינו אמונה כמעט עיוורת במדע, בדרך בה המתודה המדעית פועלת וכן ביכולת המדע לכמת, לארגן וליצור פארדיגמות לכל ענף בחיים האנושיים, קם אותו רופא יהודי ופיתח מתודה שלמה לחקר הנפש. [לא לא הוא לא המציא לבד. תקרא את פרקי ההיסטוריה הרלוונטיים לפרויד ולמקורות ההשראה/המחקר שלו.] הוא גם ריפא.
בני אדם צריכים רק קצה רעיון וההמשך יתפתח בצורה מפתיעה בהמשך הזמן.
הפסיכולוג הפך לאחת משיטות השליטה המושלמות של הבורגנות המודרנית הן על היחיד והן על ציבורי ענק.[ תעמולה מבוססת שליטה בהמון מבחינה פסיכולוית, ההבנה שלהמון יש מהות נפשית שהיא גשטאלט בר שליטה ע"י מנהיג/ים כריזמטיים מספיק.] הפסיכיאטר, שהוא רופא בעל הכשרה פסיכולוגית עמוקה, שמאמין במתן תרופות, כי המחלה הנפשית מבחינתו היא ביולוגית, ולכן גם יש בתי חולים מיוחדים ומחלקות ייחודיות [אתה מוזמן לקרוא את הספר המופלא הזה:
הפסיכולוג החליף מהר מאוד את: הרב, הכומר, האימאם, הזקנה החכמה, כל מיני עכו"מים, הספרית ורופא המשפחה.
אין הוא רשאי לתת תרופות, שיטות העבודה שלו מבוססות על "דיאלוג", הכלה, קבלת 'האחר'. יש אנשים בעידן הבדידות המודרני, שרק תמורת כסף, כמה שזה עצוב, יהיה מישהו שיקשיב להם.
עם זאת, שילוב של טיפול פסיכיאטרי[תרופות] עם טיפול דיאלוגי[פסיכולוג] מוביל פעמים רבות להצלחה.
אני חושב, שהפסיכיאטריה, על אף ההתנגדות לה, מוכיחה שהיא יעילה פי אלף מהטיפול הפסיכולוגי במצבים פתולוגיים.
אחת מההתפתחויות של הפסיכולוגיה המערבית היא ההכרה שלצורך שינוי, אין חובה בשנות חפירה ארוכות. כך נוצר ה"מאמן", [ ואגב - קואצ' ולא ממש לא קואצ'ר ]ששיטותיו נגזרות הישר מהטיפול הפסיכולוגי הבהיוויוריסטי-הקוגניטיבי. ויש כאלה אנשים שעשו קורס של 3 חודשים, והפכו למאמנים. למשל, עמיתה שלי לשעבר, הפכה למאמנת לכיתה אל"ף, כן, ממש כך. הנה דוגמה להסבר על ההבדלים בין שני התחומים, שמופיעה ב- "קווארה" תחת השאלה - מה ההבדל בין פסיכולוג למאמן: [https://he.quora.com/search?q=%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92]
אבל נתחיל באנלוגיה: ומכיוון שאימון אישי לחיים מגיע מעולם הספורט, האם היית שואל מה ההבדל בין מאמן ספורט לבין פיזיותרפיסט, כירופרקטור או רופא ספורט?
מעבר להבדל בידע או בשנות הלימוד בין כל מקצוע ברור שיש הבדל בין מאמן הספורט לבין המטפלים שקשורים לספורט. כולם עובדים איתך על הגוף אבל מכיוון קצת שונה.
אני הייתי אומר שיש שני הבדלים גדולים:
מאמן הספורט מסתכל על פיתוח הגוף, על מטרות שרוצים להשיג בתחום הספורטיוי שבו מתאמנים. הפוקוס של מקצועות הטיפול הגופני הוא בבעיות שיש לך בגוף. יש כמובן חפיפה בין התחומים אבל אם נקרע לך שריר המאמן יפנה אותך לטיפול ואם תבקש מהכירופקרטור שיעזור לפתח שריר מסויים הוא יפנה אותך לאימון (אני משתמש בלשון זכר מתוך נוחות אבל מתכוון לנשים וגברים כמובן).
כשאתם מתאמנים, האחריות על התוצאות היא עליכם, בעוד שאצל המטפלים האחריות על התוצאות היא בחלקה הגדול או במלואה על המטפל.
מי עדיף? מאמן או פיזיוטרפיסט? פיזיוטרפיסט או כירופרקטור או אולי רופא ספורט? התשובה תהיה כמובן שזה תלוי בנושא שאתם רוצים לפעול לגביו.
הדבר, כמעט, זהה כשמדברים על "שריר" המוח. הפסיכולוג יתמקד בחיפוש בעיות ואילו המאמן יתמקד בחיפוש מטרות ואתגרים לעתיד.
אז למה ההבדלים נראים הרבה יותר מעורפלים מאשר בתחום הספורט?
דבר ראשון משום שהמוח שלנו הוא ה"שריר" הכי מסובך ומתוחכם בגוף. [ https://qr.ae/pyDudk]
אחת מהדוגמאות המעולות ל"נלעגות" של הטיפול הפסיכולוגי מופיעה בפרק מהסדרה "עממיות" שיצר נאור ציון. שם אחת הדמויות שני [שונטל] הולכת לפסיכולוגית מדי שבוע, משלמת 400 ש"ח ומקבלת בתמורה - כלום! היא מתפרצת לבסוף על הפסיכולוגית, מראה לה את שונטל, והולכת מבלי לשלם לה על ה"סשן" האחרון.
ירושלמי בן גילי הכיר כמה וכמה מוסדות חשובים ומהותיים בחיי העיר: גבעת רם/ הר הצופים אחרי מלחמת 6 הימים; בצלאל ברחוב שמואל הנגיד, המנורה ברחוב המלך ג'ורג' [קינג ג'ורג'], הכנסת, כיכר פאריז, גן העצמאות, שער מנדלבאום, כיכר ציון, שוק מחנה יהודה, מושבה גרמנית, טלביה, רחביה ...
לשמחתי ולגאוותי הרבה אחיינתי למדה בארבע השנים האחרונות ב-בצלאל במחלקה לעיצוב המוצר, ואתמול עליתי ירושלימה לביקור בתערוכה, שנמצאת במשכנו החדש של בית הספר לאומנות.
לא אכביר מלים על הבנין הענק ומעורר החלחלה מאחורי הכנסיה הרוסית המפוארת בכיכר ספרא, המפוארת לא פחות, אלא אביא סדרת תמונות שצילמתי מתערוכות הבוגרים השונות.
אתחיל בראש ובראשונה בפרוייקט שלה - עיצוב חלל מתאים לדבורת הבר במרחב העירוני. עפ"י המחקר שלה, הגברת הריבוי של דבורי הדבש מרחיקה את דבורי הבר, שמרביתן אמהות יחידניות מההביטאטים הטבעיים שלהן, והן אחד ממיני המאביקים החשובים ביותר בטבע.
המוצר הוא חיקוי בחומרים בני קיימא של חללי מחיה טיפוסיים לדבורי הבר, שאפשר לשים, להעמיד ולהכין בכל חלל בעיר.
הרציונל
ציון סופי - 90 :-)
ועכשיו למחלקת האופנה - לצערי לא הקפדתי לראות ולציין את שמות מעצבי הבגדים.
ולבסוף ממחלקת הקרמיקה והזכוכית [לא ממש התרשמתי], גם כאן לא בדקתי שמות היוצרים
הריני מודיע כאן קבל עם ואומה - אף אחד מהאנשים האלה לא יזכה במכתב ממני.
זכור לי אחד, גוץ ומכוער שבא לדבר אתנו. הגעתי ללחוץ לו ת'יד, תנועת הסירוב בלטה.
תודה אבל לא.
שמעתי פעם את פיירעס באוניברסיטה העברית - מומחה בפינגפונג מילולי.
יגאל אלון ישב על הדשא בגבעת רם עם סטודנטים, זה שאמא שלי היתה מאוהבת בו עד כלות, לא זוכר מילה ממה שאמר, אם אמר.
תודה לכם
ואלה נחשבו פעם למדינאים..
