176 - כן? אז מה יש לך בתיק, אדוני

 לפעמים צירופי מקרים הן ענין "אלוהי" לגמרי, לכאורה, אבל למה לא?!

אתמול כשעלינו על המטוס מהירקליון לנתב"ג, איש בטחון, רחב, שעיר לגמרי, עם קול באס דרש ממני דרכון, כרטיס טיסה ואח"כ "לפתוח את התיק".

אז הוא יודע מה יש לי בתיק, וזה מביך כמה אין לי דבר מיוחד בתיק.

כי

הרכישות שלי בחו"ל הן בעיקר תכשיטים, וזה נדיר מאוד, כי אני בררן מאוד. והן לא בתיק אלא עליי מייד.

יש בגדים, לבנים, תרופות, ספר או שניים - זהו

כמו שאמרתי משעמם במיוחד

גם זוגתי וגם אני לא נוסעים לצרכי קניות. מזמן גילינו שמה שיש שם יש כאן [רשתות בינלאומיות], המחירים די דומים, אז..?? תנו לנו ללכת, לטייל במקומות שונים, לשתות קפה בבתי קפה קטנים, לצלם מקומות מיוחדים.

והנה כמה צילומים מסופ"ש בכרתים. [ עליי להשתלט על תכנת העריכה בנייד]

אחרי עריכה -

דילגתי על התיק הקבוע שלי. כמו להרבה גברים בני דורי וגילי, למכנסיים שלי היו ויש כיסים, אבל תמיד ריקים. מאז שאני זוכר את עצמי, כגבר צעיר יש לי תיק צד, שמולבש/נתלה על הכתף בדרכים מגוונות.

תפקידו להכיל את ה"כיסים". עטים [למה ללכלך חולצה], ארנק, תעודות מזהות, מפתחות שונים, ביובל האחרון גם נייד, משקפיים להחלפה.

אם צריך יותר, יש תרמיל עור מדליק, שרכשתי לפני כחמש שנים. הכל זרוק בו בחוסר סדר, נכון, כולל כריכים לעבודה ומפתחות של העבודה, עיתונים וספר!

כזכור אינני נייד, והתחבורה הציבורית לוקחת זמן. 

175 - ויחלו משחקי הקיץ

 מאז שיצאנו מ"הבור הכלכלי" שחיינו בו תקופה ארוכה כשני מורים בעלי משכנתא ומגדלי ילדים, זוגתי הפסיקה לעבוד בקיץ ואני כבר שנים ארוכות מסרב בתוקף לבדוק בגרויות, לא צריך, תודה.

במקום זה הזוגה, שאוהבת מאוד לטייל ברגליים ברחבי העולם, הצליחה ל"פתות" אותי לאהוב טיסות לחו"ל וטיול ברגליים. מה גם שגיליתי את תשוקתי לצילום, את ההתרגשות שלי ממקומות יפים, ממפגש עם בני אדם מקסימים שלא דוברים את שפתי, וממזכרות קטנות שיושבות על מדפי הספרים, ובקושי מנוערות מאבק. [אחת לשנה.. כל ילדותי עד בגרותי המאוחרת - צבא - אחד מתפקידיי בבית אמי היה לנקות אבק. היא היתה בודקת. OMG]

אבל לא רק בכך מסתכמות חגיגות הקיץ -

הצגות כמה שיותר, סרטים עם הנכדה הבכורה [מנהג מאז היתה בת 5 בערך] ושבוע עתיר אפס עשייה במושב בצפון הארץ, בוילה שמצאנו ואנחנו אוהבים מאוד. הן את הוילה והן את בעלת הבית הנהדרת.

וכל זאת הקדמה כדי לספר ש:

ביום שני היינו באמפי וואהל למופע של אנה ויסי, זמרת יווניה, אבל לא מהסוג שממלא כאן אצטדיונים: פרנדורי, דאלארס, גליקריה, חאריס אלקסיו. למרות שהיא בערך בגיל שלהם.

אתמול היינו ב"הבימה" בהצגה ששמה "את שאהבה נפשי" על הרצח בבר נוער . המחזה, די ארוך אגב, כמעט שעתיים ללא הפסקה [אבל הזמן לא מורגש] מספר על בחור שניצל מהטבח, אבל הוא שייך לציונות הדתית, ואמו, משחק מעולה של אורלי זילברשץ, מנסה את כל הדרכים כדי להחזירו לדרך "הטבעית".

ההצגה אינה "פאר המחזאות" הישראלית, היא נגועה בקיטש, ברצון "הוליוודי ל"סוף טוב", אבל המסר חזק. ייאמר לזכותה, שהיא מציגה פנים שונות ביחס אל ההומוסקסואליות בחברה הדתית-הציונית. דמות המטפל שמטרתו ל"המיר" את הבחור מספקת, לצערי, מעין מפלט "הומוריסטי" משהו בעיצוב ובגילום הקריקטוריסטי עם רמיזה להומוסקסואליות של הממיר עצמו.

והלילה, או הלילה - סוף שבוע ארוך באחד מאיי הים התיכון.

174 - חלפה לה שנה

 לא איש סיכומים אני

אבל השנה הזו קרו כמה דברים

ואם אציינם, אולי לא ייעלמו להם בזרם האדירים של הזמן.

הדבר הראשון והחשוב מכל - 

חזרתי להגיש לבגרות אחרי 8 שנים תמימות. 

נגזר ממנו - לימדתי כיתת חינוך מיוחד. למדתי שוב על הציניות של מקבלי החלטות.

עם זאת - למעלה מ- 50% נגשו לבגרות והצליחו בה.*

הדבר השני - 

נעלמה לה החרדה שהיתה תוקפת אותי שנה אחרי שנה, עת הגשתי שתים או שלוש כיתות לבגרות. נעלם הלחץ הנורא, כמויות בחינות לא נורמליות לבדיקה בזמן קצר, עימותים קשים על ציוני מגן [מרביתם לא מוצדקים], מניפולציות: הצלחה שלנו היא שלך, לחצי הורים ואפילו נסיונות ל"עזור" לי בהחלטה [פיתוי ואיום].

הדבר השלישי -

קבלתי פנקס קטן מתלמידי כיתה י' ובו דברי תודה. לקח לי כנראה 40 שנים לשכנע שאין לתת מתנות חומר למורה, היום לפי זוגתי - עציצים, תכשיטים, מזון [ערכה מ- REBAR]. לעיתים נדירות ספר עם הקדשה. לעולם לא סתם פתק ועליו דברי תודה. אז זכיתי. בשנותיי הראשונות כמחנך וכמורה הודעתי בתחילת השנה שאני לא מקבל מתנות. מי שרוצה להגיד תודה, שיתן לי פתק. מספיק. כך גם חסכתי את רשימות המשתתפים במתנה, ונתתי מקום לא להגיד תודה, מבלי לומר זאת.

הדבר הרביעי - 

הצלחתי לסגור לשנה הבאה כיתה אחת בלבד להגיש לבגרות, בכל שעותיי הפרונטליות. כיתה לא קלה, אבל מכיר אותה, ואהנה מכל רגע.

173 - א"ב יהושע

 שלישיית הענק: עמוס עוז [הראשון שנפטר], יהושע קנז [השני שנפטר] וא"ב יהושע [השלישי שנפטר, אתמול], זו שזוהתה על ידי שקד, גרשון וכן רבים אחרים כביטוי הפרוזאי-האפי הגדול של דור במדינה, הסופרים שהחלו לפרסם יחסית מהר להקמת המדינה, שספרותם שלובה בתהליך הקוממיות הישראלי, עברה פסה מן העולם.

נכון שישנם סופרים לא פחות חשובים כמו השלישייה הזו, כעמליה כהנא-כרמון, כשלומית הר-אבן, כפנחס שדה, כדן צלקה, כיורם קניוק ועוד כרבים רבים מעולים וכמעט לא נקראים, אבל הם זכו למנף את עצמם בשל היותם מוכרי "רבי מכר", כמורים ופרופסורים באוניברסיטאות [יהושע בחיפה, עוז בבאר שבע] או כמתרגמים בחסד עליון, קנז מצרפתית, וכן חברות עם הפרופסורים המתאימים בחוגים השונים לספרות [אז בעיקר האוניברסיטה העברית], שקידמו אותם. [בעיקר שניים: שקד ז"ל ומירון יבדל"א].

אחד מהוגי הדעות המרשימים שצמחו לאחרונה, בשני העשורים האחרונים, אבל ובעיקר בעשור האחרון הוא תומר פרסיקו, שבלוגו "לולאת האל"  מהווה, לצד מאמריו המצוינים במוסף 'הארץ' ביטוי חדשני ושקול של החוויה הישראלית-היהודית, כתב לאחרונה, ממש, לאחר מות א"ב יהושע את הדברים הבאים. עליהם הוספתי מעט משלי.

תומר פרסיקו במאמר קצר אך מרתק על א"ב יהושע -

א.ב. יהושע והתפרקות המרכז הישראלי

https://tomerpersico.com/2022/06/14/yehoshua_anomie/

"הזהות הזאת, יהודית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית, היוותה את ה"מרכז" הישראלי מאז קום המדינה, ובאותה תקופה היא התפוררה.[שנות ה- 80 של המאה ה- 20, ABK] ישראל "שאין לה מרכז" כדבריו, עברה ליברליזציה כלכלית וחברתית, טיפחה את תהליך השלום מול הפלסטינים וחלמה על תודעה אזרחית חדשה וחופשית. ספרותית אנחנו מדברים על אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת.

אלא שהפאזה הראשונה הזאת של האין-מרכז לא החזיקה, ממגוון סיבות, והעשור הראשון של שנות האלפיים העצים את החיפוש אחר מרכז, חיפוש שנכון להיום הוליד שיבה למסורת היהודית במגוון צורות (מניו-אייג' ועד אתנוצנטריזם), ולצידה לאומנות ופופוליזם. אלה לא מספקים ממש מרכז, אלא יותר קרשים צפים של משמעות וזהות בזרם סוחף של בלבול ואנומיה."

ממקומי ה"הדיוטי" אני רוצה לטעון שא"ב יהושע ושני עמיתיו, שאף הם הלכו לעולמם [עוז וקנז] ניתקו, מרצונם או מחוסר מודעות נוחה, מהעולם הישראלי שהתפתח מולם משלהי שנות ה- 90 ושנות ממשלו הארוך, המעוות והמרושע של ביבי וה"ביביזם", ובכך הפסיקו כבר שנים ארוכות להיות "הצופה לבית ישראל" או "איש הרוח", מאותה בחינה שביאליק זיהה את עמוס הנביא.

172 - משקה שבולת שועל, משקה אורז, משקה סויה, משקה שקדים

 ולא, בל נשכח חלב, גבינה, ביצים.

אבא שלי נהג לומר - הדרך היחידה להתחבר עם הבשר היא להרוג אותו בעצמך, כלומר לשחוט אותו, לבתר אותו וכו'

אז חשבתי שבגילי מתאים לי להתעסק עם טופו. הבן האהוב שלי הסביר, בחנות הטבע הסבירו.. אבל השארתי גוש במקרר ללא החלפת מים.. הסירחון היה עד השמיים.

ולא, הגברת לא סובלת טופו, יש משהו מוזר בטעם שלו, והוא לא מצליח, לפחות פסיכולוגית, לגעת בכפתורי ההנאה והשובע שהבשר מעניק, ואני מצטרף.

ברור שאין לי ענין להתנצל על אהבתי לבשר. אני חיה ככל החיות האחרות "אוכל כל", וגם נמלים מגדלות כנימות מניבות עסיס מתוק. אז אם להן מותר, גם לי מותר.

כן אני מוטרד מהיחס לבעלי החיים טרם שחיטתם, מדרכי הגידול האכזריות. לא יודע אם יש הבדל בין בשר שמח לבין בשר עצוב בטעם, ולא חושב שיש דרך המתה הומנית. כל פרה, עגל, חזיר או חזירה ושאר החיות שמתוארות ב"ברלין -אלכסנדרפלאץ"- אלפרד דבלין [יש ברומאן קטע בו הוא מתאר את "דופק" החיים במטרופולין דרך ספירת כמות בעלי החיים הנשחטים מדי יום על מנת להחזיק את העיר בחיים.] יודעת שהיא בדרכה האחרונה. ההמתה האירופאית באמצעות מכה למצח לא נראית לי "הומנית" יותר משחיטה.

עגנון, צמחוני ידוע, לא הפסיק לתאר מאכלי בשר מלאי טעם, מעוררי תיאבון ואפילו מושחתים [האדונית והרוכל ].

חיות צדות בשר.

כריש טורף כלב ים אינו מראה משובב נפש, קבוצת אורקות שמחסלות לוויתן ענק צמחוני, ואוכלות רק את המוח שלו, צ'יטה מתנפלת על עופר שרק הומלט, או אריות מפילים פיל בגודל בינוני. בוודאי אכילת הנחש, במיוחד הענקים בהם שבולעים חיות שלמות וגדולות.

האם נימוסי השולחן שלי טובים משלהם?

האם תהליכי עיבוד המזון הבסיסי יכולים להיחשב כ"מעודנים"?

ורק לאחרונה שמעתי וקראתי שעצים וצמחים מקיימים תקשורת הדדדית, שהאקולוגיה תחת רצפת היער עתירה בזולתנות, אז לאכול עלים, עשבים, פירות או ירקות?

היכן הגבול?

בטח לשיטת אסימוב - כדורים או פטריות [מי שזוכר את "מוסד וקיסרות", בעולם הקיסרות גידלו פטריות מסוגים שונים במרתפי ענק, ורק את זה אנשים אכלו] או אולי - בשר שהוא בעצם פיתוח של חלבון אפונה או אחר. אגב, אותו אסימוב הגאון, גם חזה את תעשיית הבשר המתורבת [הוא גם היה ביולוג, אז הוא ידע דבר או שניים] ויש לו סיפור מהמם על מסעדה שזוכה להצלחה מטאורית, כי היא מוכרת בשר, מתורבת לגמרי, של בני אדם. 

כאן הגברת הגדולה ירדה סופית מהבמה.

אהה, הכי חשוב -

ממליץ על משקה שיבולת שועל, משקה אורז.

סויה ושקדים = זוועה.

בקפה, רק חלב.

חמישה ביוני לפני המון שנים

 היום הוא היום בו התחילה מלחמת ששת הימים אאל"ט.

אין לי ולו זכרון אחד ממנה.

לא ישבנו במקלט

לא סבלנו מרעב

לא פחדנו

אבל, זכור לי החודש אחרי המלחמה, עת ישראלים התחילו להציף את ירושלים העתיקה. הלכנו, ששתנו בדרך שלוקחת לקבר דוד, אבל עשינו פנייה שמאלה ונכנסנו דרך שער יפו. היו המונים בשיירה הזו. לאמי, הירושלמית בילדותה, היה חשוב שנראה את הכותל, אז הלכנו לראות ולא התרשמנו, או לפחות נשארתי אדיש לגמרי.

הכל היה אחר, חדש, שונה.

לי אישית, שנה אחרי הכיבוש כבר היו לי חברים. [אבל זו היסטוריה פרטית].

אני זוכר את אבי ע"ה חוזר על דברי לייבוביץ, יש להחזיר! יש להחזיר! לנצל את הכיבוש כדי להגיע להסכמות אזוריות. ברור שלא רק של הוחזר, אלא הכיבוש העמיק יותר ויותר.

אני נמצא ברבעון השלישי של 120 שנים הקצובות לו לאדם ;-) אני מקווה שלא אמצא שוב במלחמה, שסופה בכייה לעוד כמה דורות.

170 - חמים, חמיות, חותנים וחותנות, וגם מחותן ומחותנת

 העברית יחסית נוחה בציון קשרי השארות [kinship] שבה.

בשפות אחרות ובתרבויות אחרות, לקרוא לאשה - סבתא מבלי לדעת מאיזה צד, זו בעיה, או לציין שדודי בא לבקרני בעייתי, דוד מצד האבא או דוד מצד האמא.

מקווה שציינתי את כל אפשרויות השיוך המשפחתי-השבטי-החברתי, שבתרבות המערבית שלנו, שמעודדת אינדווידואליזם קיצוני, עד כמעט התכחשות אפילו ל- דנ"א: תעשיית ניתוחי הפלסטיק מוכיחה זו השכם והערב; מבחר אמצעי הזיהוי הלשון המגדריים אף הם מעודדים זאת. תהליכים נוספים כמו: הריון נטול גבר אלא רק זרעו; גידול ילד ללא אמא, למעט רחם מושכר לצורך כך, אף הם מכוונים את היחיד או היחידה לחיים נטולי יחסי שארות, למעט הבסיסיים ביותר - יחסי הורות.

על רקע ההתפתחויות הללו, וכן הארכת החיים [ אט אט מגיעים לגיל 100 כשהמוח עובד והגוף מתפקד], חלק גדול ממושגי השארות בטלים לגמרי. סבתא צעירה [אפילו היא בת 80] לא תכנס להגדרת הסבתא בחברה שבטית או אפילו של מחצית ראשונה של המאה העשרים. [בה התחילו השינויים האדירים עם הקפיצה הטכנולוגית-המדעית ] צעירים רבים מתחתנים או יוצרים חוזה והוריהם אינם מוזמנים או יודעים על כך. נשים צעירות רבות בוחרות ללדת ילד, מבלי מחויבות לאף גבר. הן חזקות, עצמאיות ויכולות לעבוד ולפרנס ולגדל ילד. אז מי צריך דוד/ה? מה חשוב איך קוראים לאמא מצד החתן או מצד הכלה, והאם הגיסה היא באמת אחות של הזוג או בעלה של אחות בן הזוג?

טוב רע?

לא יודע, באמת.

התמזל מזלי וחותנתי/חמותי כמו הוריי לא ראתה בהיות חמות כלי לשליטה. לשמחתי אחי זוגתי היגר טרם נישואיו כך שמושג הגיס חסר משמעות, והיותי ביחסים קשים עם אחיי [בין היתר בשל אי ראיית יחסי השארות מחייבים] מנע ממני גם להתמודד עם נשותיהן או לאחיי או לנשותיהן להתמודד עם בת זוגי.

אבל

עם זאת, אני מתפקד כסבא לכל דבר וענין, ממש כמו בסיפורים על סבא. כך גם בת זוגי. אנחנו גם חם וחמות שמקפידים על קלה כחמורה ביחסים עם בני הזוג של צאצאינו, והמחותנים שלנו הם חברים, שותפים ובוודאי לא אויבים.

גם, באופן סמלי אמצתי את אחייני עקב גירושו ממשפחתו הגרעינית על ידי הוריו, וזכיתי להיות סנדק של בנו השני של אחייני.

כל אחד ואחת מלאים בסיפורי משפחה ארוכים, קשים, מעוררי רחמים או מעוררי צחוק. רבים מנסים לשכנע אותנו שמשפחה היא גשטאלט שגדול מסה"כ חלקיה, אבל זו שטות. בחברה בה אנחנו חיים, יש לנו הזכות לבחור את משפחתנו, ממש כך. האם זה מקרי שרבים מתגרשים ומתחתנים? בוודאי שלא. האם זה מוזר שאדם מחליט לנתק קשריו עם משפחתו? עם אחיו? 

אבי ע"ה נהג לומר שמשפחתו ידועה באיזמיר [או היתה ידועה] כמשפחה שכולם רבים עם כולם, משפחה מפורקת שלא מצליחה לשמור על הקשרים השבטיים, המשפחתיים שלא להזכיר "כלכליים".

אמי בת יחידה חסרת כישורים בסיסיים לחנך אחים לערבות הדדית, בהיותה אינדווידואליסטית קיצונית, הצליחה, מה ל'שות, לגדל אינדווידואליסטים כמוה.

אבל איננו חריגים, לשמחתי.