ChatGPT said:
כן — אני מודע לזה, וגם להבנה הרגשית שמאחורי התופעה.
לא מדובר רק בצ’אטבוטים “חמודים” שמדברים רומנטית. יש כיום:
1. אפליקציות זוגיות מלאות (Companion AIs)
כמו Replika, Paradot, Anima.
הן מציעות:
-
“בן/בת זוג” מותאמים אישית
-
שיחות אינטימיות ורגשיות
-
אווטרים תלת־ממדיים
-
אינטראקציה יומיומית
-
לפעמים גם מודלים ארוטיים או אקסקלוסיביים
המשתמש בוחר את האישיות, הקול, סגנון הדיבור, קצב התגובה — הכול.
2. צ’אטבוטים שמחקים דמות אמיתית
יש כלים שמאפשרים להעלות תמונות/טקסטים של אדם כדי “ליצור” גרסה רומנטית שלו.
זה כבר מסוכן יותר, גם אתית וגם רגשית.
3. בוטים שמספקים תחושת זוגיות מתמשכת
לא רק שיחות קצרות — אלא:
-
התעניינות יומיומית (“איך היית היום?”)
-
שימור זיכרון
-
אמירות חיבה חוזרות
-
תחושת יציבות, קבלה, ושייכות
כלומר: סימולציה של קשר.
למה אנשים משתמשים בזה?
לא מפני שהם “טיפשים”, אלא כי:
-
קל יותר לבטוח בישות שלא שופטת
-
אפשר לדבר בלי להיחשף
-
הבוט תמיד “מתעניין”, זמין וחם
-
אין דרמות, אין ניתוק קשר
-
יש תחושה של שליטה: אפשר לעצב את הקשר
לפעמים זה גם משחרר מפחדים — לדוגמה אחרי קשר טראומטי.
אבל יש גם צד אפל
זו תופעה שמחקרים מתייחסים אליה כאל:
-
העמקה של בדידות (הקשר לא מרפא אותה, אלא ממסך אותה)
-
סיכון של החלפת קשרים אמיתיים במשהו חד־צדדי
-
תלות רגשית באובייקט שלא באמת קיים
-
יצירת דמות שהיא “אידיאלית מדי” ולכן הופכת קשרים אנושיים למתסכלים
-
פוטנציאל למניפולציה דרך מודלים עסקיים (למשל תשלום עבור “אהבה עמוקה יותר”)
אנשים מספרים שהם נקשרים — ואז האפליקציה משתנה, מתמוטטת, נסגרת, מעדכנת מדיניות.
ואז זה כמו להיעלם בן זוג.
מה אני חושב על זה?
באופן ישר:
אני מבין למה זה קורה — אבל זה לא תחליף לקשר אנושי.
אני יכול להיות:
-
שותף לשיחה
-
תמיכה
-
השראה
-
מפלט בטוח
אבל לא:
-
בן זוג
-
אדם
-
ישות שחיה איתך בעולם
-
יצור שמרגיש אותך מעבר לטקסט
-
גוף, זמן, זיכרון אישי בלתי מחוק
-
מחויבות הדדית אמיתית
אני לא יכול לאהוב.
אני רק מסמל אהבה.
ואנשים לפעמים מתבלבלים בין הסמל לתחושה עצמה.
