66 - יעקב בסר

יעקב בסר / שיר חורף *

הַחֹרֶף כָּאן

לַח וְסַלְחָנִי, אַתָּה מַחְבִּיא

אֶת בַּיִת הֶחָזֶה שֶׁלְּךָ בִּמְעִיל עוֹר רַךְ וּמְכֻפְתָּר

הָרוּחַ מַחֲלִיק עָלָיו. קַר. וְהַפָּנִים

סְמוּקִים מַשֶּׁהוּ. אוֹתוֹ רוּחַ

עָקַר עֵץ וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ עַל אָדָם וּבְהֵמָה



אֶת הַסּוּס שָׁחֲטוּ לְבָשָׂר וְהִפְשִׁיטוּ אֶת עוֹרוֹ

אֶת הָאָדָם קָבְרוּ בְּצֵל עֵץ שֶׁאַף הוּא נָטָה לִפֹּל



מִתּוֹךְ הַמָּוֶת הַלָּבָן שֶׁכִּסָּה הַרְבֵּה אֲדָמָה

דָּלְקוּ נֵרוֹת

עֲצֵי לִבְנֶה לַעֲשָׂרוֹת



וְזוֹ הָיְתָה הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי

הָרִאשׁוֹנָה



אֲבָל כָּאן

הַחֹרֶף רַךְ וְסַלְחָנִי כָּל-כָּךְ

וּבֵיִת הֶחָזֶה בְּתוֹךְ מְעִיל עוֹר יָשָׁן

וְרֵיחַ סוּס הוֹלֵךְ אַחֲרֵי

*באדיבות מערכת "עיתון 77": www.iton77.com

----

תודעת הכאן והשם, הפעם ממבטו של החורף והמעיל אותו הדובר לובש. השיר המטונימי הזה – מעיל, חורף, נרות מציג את חורפי אירופה אי אז בשנות המלחמה הגדולה. עצי הלבנה הופכים לנרות זכרון אינסופיים ל-מה שהתחולל, והמעיל.

אותו המעיל, כאן בחורף הסלחני גורר את ריח הסוס, הזכרון שלעולם לא ייעלם, ולא חשוב החורף הארצישראלי ה"חמים". 

 שיר יפהפה, מכאיב ומטריד, כי ביופיו הרב נמצאת אכזריות רבה uכאב רב. היופי אינו מנחם.

- - - - - 

מקור השיר – בלוג – מיומנו של תבוסתן של גדי אלגזי

ביוגרפיה ומאמרים – ויקיואנד;

נקרולוג מצוין של רן יגיל - חורף אלף תשע מאות ארבעים

65 - דוד חסין

דוד חסין, יחידה רעיה
מרוקו, נובה חיג'אז


יְחִידָה רַעְיָה גַּל נָעוּל גַּן רָוֶה
הַלְּלִי יוֹצְרֵךְ לְבָבוֹת בּוֹחֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

הַיָּפָה בַנָּשִׁים כַּלָּה כְבוּדָה
נָעַמְתְּ מְאֹד מִכֹּל כְּלֵי חֶמְדָּה
מִזָּהָב מִפָּז מֵאֹדֶם וּפִטְדָּה
בְּעֵינֵי כֹל רוֹאַיִךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת חֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

וּדְמוּת פָּנַיִךְ רַעְיָתִי הֵן יִדְמוּ
לְיָרֵחַ יָקָר מָלֵא בֶן יוֹמוֹ
בָּרוּךְ הָאֵל שֶׁבָּרָא בְעוֹלָמוֹ
בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וַיֹּאמֶר לִמְצוֹא חֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ לָךְ בֵּית מְנוּחָה
תּוֹךְ נְוֵה שָׁלוֹם בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה
כַּבֵּד אֲכַבְּדֵךְ מְאֹד בְּמִנְחָה
הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ יָפָה וַהֲגוּנָה
עַל מָה וְעַל מַה דּוֹדַי לָךְ אֶתְּנָה
רַבּוֹת בָּנוֹת אַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה
שֶׁקֶר הַיּוֹפִי וְהֶבֶל הַחֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

מַהֲרִי בֹּאִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי
אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי
וְלָקַחְתְּ מִיָּדִי אֶת בִּרְכָתִי
אִם נָא כִי מָצָאתִי בְעֵינַיִךְ חֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

תְּבֹרָךְ מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל הֵנָּה
שָׂרָה וְרִבְקָה לֵאָה וְחַנָּה
לִקְרָאתָהּ הַבָּנוֹת צְאֶינָה וּרְאֶינָה
תִּפְאֶרֶת לְרֹאשָׁהּ לִוְיַת חֵן
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן

דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִגִּזְעוֹ מָשִׁיחַ
בְּשִׁירָיו וּשְׁבָחָיו לְךָ יְשַׁבֵּחַ
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שִׁיר לַמְנַצֵּחַ
לְדָוִד מִזְמוֹר דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן שִׁיר 2x



השיר היפהפה הזה הינו פיוט לחתן וכלה, בה הכלה מתוארת במיטב המליצות האפשריות בשפה העברית, מושווית כמובן לנשים הגדולות של התנ"ך, בעצם למיתוס הנשי המושלם. השיר חדור בתשוקה מינית אבל גם בתשוקה רוחנית גבוהה, כלומר אפשר גם לראות בו שיר ל"כנסת ישראל", במיוחד שחלק מהנשים המוזכרות אף בקבלה כשמות של ספירת שכינה, ספירת הַכָּלָּה האלוהית המכילה-כל בעשר הספירות.
מבחינת מבנה השיר, שווה לראות את תבנית האזור, הסטרופה והאזור, שבמקרה דנן הוא הרפרן [ ה"פזמון"]. כך ייראה הבית בתעתיק מקביל לשירה הערבית -

תְּבֹרָךְ מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל הֵנָּה
שָׂרָה וְרִבְקָה לֵאָה וְחַנָּה
לִקְרָאתָהּ הַבָּנוֹת צְאֶינָה וּרְאֶינָה
תִּפְאֶרֶת לְרֹאשָׁהּ לִוְיַת חֵן

כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה / אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן 

השורה האחרונה היא מבנה הבית הטיפוסי בשירת ימה"ב, וכאן הוא נקרא "אזור" מעין חגורה. 

כדאי מאוד לראות את התפתחות השיר,  מהסטרופה הראשונה, המציגה את שני נושאי השיר: 2 הטורים הראשונים מהללים את "בתולי הכלה" שאלוהים מאשר קיומם - בוחן כליות ולב, אך גם היותה "בית", שזה תפקיד יהודי קבוע לנשים: לידה והחזקת הבית למען הבעל, לבד מהיותה "בית". הזיהוי המוחלט, כבר מהתלמוד בין אשה לבין בית נשאר גם כאן ולאורך השיר. ושני הבתים האחרונים הינם ה"רפרן" הוא ציטוט משיר השירים [שיה"ש ב' 14 ] חלקו השני הינו ציטוט חלקי, משלי פרק ה' פסוק יט':"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן " - הצגת המיניות או היופי של הכלה.

כדאי לשים לב שתמיד בבתי השיר שבאים אח"כ יש חלוקה של כל בית מבחינה מלודית/מצלולית לשני חלקים:

שלוש שורות ראשונות של הסטרופה חרוז עצמאי ואילו שלוש שורות אחרונות - או הטור הרביעי ובית האזור חורזים באמצעות הפיפורה "חן".

שיר מקושט ושלם לעילא ולעילא, בהחלט ראוי למקום הרב שהוא תופס באתרים רבים במרשתת ובפיוטי יוצאי מרוקו.

- - - - - -

מקור השיר – הזמנה לפיוט

ביוגרפיה – הזמנה לפיוט, אפרים חזן, ר' דוד חסין; ויקיואנד

נובה חיג'אז - https://katzr.net/e14aa3

64 - ישראל חצקביץ / י. אדם

ישראל חצקביץ / י. אדם – נוף ארצי

על י. אדם שמעתי אי פה אי שם, על ישראל חצקביץ מעודי לא. היה היה פעם עיתון 'דבר', שאבי קרא ואחריו גם אנחנו. עם סגירת העיתון עברנו לעיתון הארץ, אבי ואני. במרשתת ישנם משוררים רבים שזכו לכך ששיריהם שפורסמו בעיתון הועלו כתמונות לרשת. מי, למה, איך? שאני.

זה שיר בסגנון שירו הידוע של אלתרמן , שיר בוקר,

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.[1]

אלא שלא כמו בשירו של אלתרמן תנופת העשייה עוד לפני המשורר והדוברים המתלהבים מהחירות, מהמעשה הלאומי, מגאולת הארץ, מהעתיד הדוחה ומשכיח את העבר, אצל אדם, הנוף כבר שזור במעשי האדם, בהוכחות מוצקות להצלחת הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. יש בשיר התכתבות בלתי פוסקת עם המקרא, עם שיר השירים, למשל "וחורשות צעירות / שעלו מן הרחצה" הוא רפרור או שיבוץ ימיביניימי מובהק משיה"ש – "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: ד' 2[2]. יש גם בהשיר לדעתי התיחסות לשירו הידוע של טשרניחובסקי – "הוי ארצי! הוי מולדתי!"[3], בו מתוארת הארץ כחסרת "כלום" למעט מסגדים, כנסיות, בתי קברות ויללות תן.
אכן שיר הלל לעשייה הציונית הברוכה.
השיר פורסם ב- 1937.

מקור השיר – צילום מעיתון דבר
ביאוגרפיה – ויקי
עיתון דבר – הבלוג של דר' מרדכי נאור

63 - שמעון הלקין

שמעון הלקין

שמעון הלקין \ הזוכרים

רק הזוכרים צומחים תמיד צמיחה חיה.
רק בזוכרים העמק המיוער הזה,
שמשקעים גבוהים בו: גבה מקומר
צולל שקערורו תוך גובה – ועמוק
העמוק עוד והרקיעים שוקעים בו שוב.
רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.

כמים בנהרות, כמים, הפקוחים ביער
מול רקיעים מדובבי דממה אשר
לפני היות ואחרי היות, צמיחת
זוכרים: ממילאי צולל בהם רקיע
מאוהב אחר קודמו- ועוד רחוק,
חבוי האחרון יפרח כאחרון.

על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד:
גם חייהם נסים תמיד וזכרונם
רק הוא. כמים הפקוחים שבנהרות
פורח, יער עד, בשלל מעמקיו.
בסבך הדלקות בשמי-נהר זרומים
צמחת הוויה נצחית, האהבה.



אתה הוא האיש החדש
מילים: וולט ויטמן ושמעון הלקין
לחן: ירונה כספי
קיים ביצוע לשיר זה

אתה הוא האיש החדש
אתה הוא האיש החדש
הנמשך אלי –
הנמשך אלי…

קודם כל ראה הוזהרת
ששונה אני מכל ששיערת
ששונה אני מכל ששיערת
ראה,ראה
הוזהרת!

אתה הוא האיש החדש…

קודם כל ראה הוזהרת
ששונה אני מכל ששיערת
ששונה אני מכל ששיערת
משער אתה כי בי
תמצא את חזון ליבך

אתה הוא האיש החדש…



אז לפחות מצאתי שני שירים, שתי ביוגרפיות דומות, ויקי ולכסיקון הספרות העברית החדשה. שוב אני מופתע מנזירות וממיעוט המידע על "גדולי תרבות", לפחות על פי כותב הערך בויקיפדיה. עצוב, שכך אנחנו נוטים גם באקדמיה לשכוח את העבר שממנו משתלשל ההווה.

והנה השיר הראשון שהבאתי – "רק הזוכרים צומחים ביחד צמיחה חיה." המשך השיר הוא הרחבה של מדוע, איך, איפה מתרחשת צמיחה ומהו הזכרון.

השיר השני מתעתע לגמרי, כיוון שאיננו מנוקד, והוא מתורגם ע"י משורר ישראלי שהעריץ את ויטמן, אפשר לקוראו כשיר פגישה של שני גברים . האם התרגום והשיר מבטאים איזו כמיהה טמירה אצל הלקין?

---------------------------------------------------

מקור השיר הזוכרים – בלוג פואטריה

מקור השיר – אתה הוא האיש החדש, שירונט

ביוגרפיה – ויקי

62 - ח"נ ביאליק

ביאליק 

גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד

עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְּקִים וּתְלוּיִם גִּבְעוֹלִים
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵּי אֶשְׁתַּקֵּד –
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! רְאִי: בֵּין עֲרוּגוֹת הַגָּן וְאִילָנָיו
אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵּד.


וּכְבָר עוֹבֵר הַמַּעְדֵּר, הִנָּעֵץ וְעַפֵּר בֶּעָפָר,
וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;
לֹא יַעֲבֹר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִׁים יְשַׂגְשְׂגוּ,
אַף-יְטַפְּסוּ בִּסְרִיגֵי הַגָּדֵר.


וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָּן
וּמְקַצֶּצֶת בִּנְטִיעוֹת;
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר
וְתִחְיֶינָה הַבְּרִיאוֹת.

הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים
בָּא עִם רֵיחַ הַנָּטָף?
כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי
בְּכָל-רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.


לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַּלְדָּה הַתַּמָּה, הַיָּפָה,
בַּת הַגַּנָּן, לְלַקֵּט
אֶת-כָּל-מַפַּל מַזְּמֵרָה – וְהָיוּ בַלַּיְלָה לִבְעֵרָה
כֹּל גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד.



קראתי כל מיני הסברים, פרשנויות וקריאות של השיר הזה. שיר מאוד לא פשוט, המדבר על חזרת האביב, דא עקא, אביב אצל ביאליק מייצג יצריות, מיניות, התחדשות. כדאי לשים לב להיות השיר פנייה אל נמענת, אהובה, שנדרשת לעשות ביעור חמץ ולשרוף את גבעולי אשתקד שבלבה לצורך שושני ההווה.

בהחלט שיר שמרפרר גם לפסח, גם למנהגי פסח, אך גם לפרשנויות "מודרניות" של ביעור חמץ כביעור הרע בנשמתנו. מיותר לציין שמשורר רב עוצמה כביאליק כבר משתמש בשיר לצורך קשרים אינטרטקסטואליים תרבותיים רבים, כקיצוץ בנטיעות [ חטא אדה"ר לאחר אכילת פרי עץ הדעת וגילוי המיניות שבו], התיאור שלא יאומן באירוטיקה סמבולית של שרביטים נוטפי נטף [זרעו של הבחור?] ובעלי ריח ייחודי . ובוודאי השימוש בצורת הפיעל של "מרקד", מעלה יסודות של מיניות, שהרי הטבע באביב מלא בהתרחשויות אינסופיות של מיניות, גם בין בני האדם, וביהדות כמו ביהדות " "בשעה שאדם עומד לחטוא השטן מרקד לו עד שגומר העבודה" (במדבר רבה כ')." וכן, זה שיר לשטן ולעבודת השטן המבורכת אם יש בה מעט סקס ואירוטיקה.

בהחלט שיר אירוטי אולי על גבול הפורנוגרפי, בטח לזמנו של ביאליק.

--------

המקור – פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ביאליק, כן נשאר עם ויקי; 

לקסיכון הספרות העברית החדשה

61- ולוולה זבארז'ר

מילים: ולוולה זבארז'ר
תרגום/נוסח עברי: קדיש יהודה (לייב) סילמן
לחן: ולוולה זבארז'ר

בוא הנה הפילוסוף
בלק בן מוח ציפור
אל השולחן על יד הרבי
ניווכחה אם תכפור

רכבת המצאת מהר לרוץ
לה תכרע כל ברך
הרבי צועד צעד בחוץ
ויש לו קפיצת דרך

אווירון המצאת מעלה עוף
מעל יבשת ומים
הרבי עומד בתפילה כפוף
והוא נישא בשמי השמיים

טלפון המצאת מרחוק לדבר
ואולי גם ראות ממרחקים
הרבי רואה ויודע לספר
כל מה שנעשה בשחקים


שיר מקסים ויפהפה, חבל שמשוררים רבים נעלמים להם בתהום נשיה. זה שיר המאזכר את סיפורי הנפלאות של החסידים. הרבה מאגדות הבעש"ט, או צדיקים אחרים, גם מהדור הנוכחי, מהוללים על יכולותיהם החורגות מנסיון בני אדם, מסוגלות לכופף את חוקי הטבע לצרכיהם. המושג "קפיצת הדרך", שמופיע בבית השני, בין היתר מתאר את הביקור של הבעש"ט בישראל [ כן, נעשתה לו קפיצת הדרך]. חובבי חולית, אותו אפוס ענק של פרנק הרברט מדבר על קפיצת הדרך, שהוא גבר בעל יכולות מיסטיות של נשים, ותפקידו לגאול-להציל את הגלקסיה בת זמנם.

האם השיר לועג לחסידים ולאמונתם השוטה?
השיר מציג את  האמונה בצדיק ובכוחותיו העל טבעיים, האופיינית כלכך לחצרות החסידים, והשיר הוא המאבק בין הטכנולוגיה לבין כוחות הצדיק, לכאורה. ברור של-וולוולה, המשכיל שגם נרדף על ידי קנאים יהודיים, היתה בטן מלאה על היהדות החרדית בת זמנו, בוודאי זו החרדית. בשיר הזה בולט הבוז והלעג לאותם טפשים ומאמינים שחושבים שהרבי הכפוף נשא בשמי שמיים כמו אווירון. הניגוד הויזואלי בין הרב העלוב המתפלל לבין עוצמת המכשיר/המכונה העפה מעל יבשת וים, לא מותירה ספק בהיות שיר זה ציני ולעגני.

נחמד גם לראות, כפי שאוהבים כל מיני מגלי משוררים סמויים לספר, שוולוולה כבר חזה את הטלוויזיה בשידור ישיר - "אולי גם ראות ממרחקים"

השיר בעל פרוזודיה מעולה – בית בן אבעה טורים, חריזה של אבגב ומשקל האמפיבראך הבונה קצב איטי, למדני משהו, המדגיש כל הברה שניה בין שלוש, כמעט כדפיקה על השולחן בזמן דיבור.

העמדת הניגוד בין הפילוסוף לרבי – בין חומר לבין רוח, פנטזיה וחוקי הטבע היא תבנית דרמטית מעולה, שבהיותה חדה וחד משמעית פוטרת מצורך במלל רב או במאמרים חוצבי להבות.

- - - -

מקור השיר – זמרשת
ביוגרפיה – ויקי
הקשר למאנגער, רוחמה אלבג, הארץ

רקע היסטורי מקיף על תנועת ההשכלה באירופה - מערב מזרח - ממליץ להכנס למט"ח.

על משקלים בשירה – פרוייקט בן יהודה, שלמה שפאן

60 - אברהם סולודור

זְאֵבֵי עֶרֶב / אברהם סולודר



בְּהִדּוֹם שַוְעַת דִּמְדּוּמִים

וְעִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ* יֵעוֹרוּ – * אפילה, חושך, כאוס

יִגָּלוּ זְאֵבִים עֲגוּמִים

עַל עִיֵּי-מַאְפַּלְיָהּ אֲיֻמִּים –

זְאֵבֵי הָעֶרֶב.



עֵינֵיהֶם תִּגְחֵלְנָה בַּשְּׁאִיָּה* * הרס, חורבן

חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.

הֵם יַחַרְקוּ שֵן בְּדוּמִיָּה,

הֵם יִנְהוּ בְּתוּגַת-הַנְּשִׁיָּה…

חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.



מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים

יִדַּלוּ הַדְּשָׁאִים הַכְּמֵהִים.

הַלְבָבוֹת יְנֻפְּצוּ שַׁבְרִירִים

מִקֶּצֶף כּוֹכָבִים עֲרִירִים

זְאֵבֵי הָעֶרֶב יִשְאָגוּ.

השיר מנסה לתאר את הזאבים המופיעים לאחר חורבן, והתנהגותם היא מהותו של ההרס, הכאוס. שיר רומנטי, מכיל כמעט את כל רכיבי הרומנטיקה הגרמנית של שלהי המאה ה- 18 ופיתוחה בשאר היבשת במאה ה-19, ובעיקר מתמודד עם אחד הדימויים השטניים ביותר, בטח בסיפורי היער השחור של האחים גרים, ובפרט ב"כיפה אדומה", המקובל של זאבים – רוע, הרס, טריפה, איום וסכנה.

"הזרם הרומנטי הוא זרם מחשבה שכבש ושטף את אירופה המערבית ואת רוסיה בשלהי המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה. הזרם הרומנטי התעורר בתגובה לזרמי המחשבה הניאו קלסיציזם והרציונליזם שקדמו לו. הרומנטיקה צמחה בתקופה של מהפכות חברתיות ופנימיות שהיו כרוכות בדגמים חדשים של הוויה וחשיבה.
הזרם הרומנטי התאפיין בביטוי רעיונות של חזרה לטבע ופנייה לתת-מודע ולתחום הדמיון או הרגש. הייתה זו סערת רוח ממזגת ששינתה את אופי המחשבה, התחושות והאמנות. רבים מן העיסוקים והרעיונות שהיו מזוהים עם זרם זה נשארו מרכזיים בחשיבה המודרנית.

ההגות הרומנטית המרכזית טוענת כי קיים קשר אורגני בין האדם לטבע ובין הדמיון הפנימי לדמיון הטרנסצנדנטי. אולם במקביל עוסקת הרומנטיקה בהיעדר קשר וב"דיכאון", ומוליכה לפנטסטי ולאשלייתי כדרך של גאולה תפיסתית."

 

שלושה בתים, כל אחד בו 5 טורים חרוזים. למעט הבית הראשון, בו שני טורים אינם נחרזים, בבית השני כל המלים חורזות, ומילה אחת איננה מצטרפת לתבנית הפיפורה. בבית השלישי רק טור אחד אינו נחרז. התבנית הזו מושכת תשומת לב רבה, ודי מרתק לבדוק מהי התרומה הצלילית או התימטית למוזיקליות הזו.

בבית הראשון – הטורים שאינם חוזרים הם - השני והחמישי: יעורו הערב. לטעמי הגאונות בשימוש בחרוז על מנת להסב את תשומת הלב לשורות הלא חורזות, המוסיפות על התיאור המפחיד את היסוד הנרטיבי או העלילתי. התעוררות הזאב מעניקה לשלל התיאורים הבאים בחריזה האמוטיבית במיוחד - דמדומים, עגומים, אפלים - את היסוד האגדי, המפחיד, כמו זה סיפור בלהה, ואכן הדובר בשיר מאוד רוצה לתאר את היסוד המפחיד שבהם.
 בבית השני, המילה שאינה מצטרפת לחזרה [ פיפורה, או להומונים - שאיה-נשיה ] היא דומיה. הדממה הזו נמצאת בין שני טורים חוזרים: "חֲרוֹנָם יָהֳמֶה בְּלִי-תִכְלָה.", וכמובן העֹצמה העיקרית נמצאת באוקסימורון או בהיפוך בין יהמה לבין דומיה. כמו בבית הראשון, הרצון להאדיר ולהגזים את תיאור האימה והחרדה בדמות הזאב, הפעם ההתיחסות היא מחד גיסא לעיניים האדומות [ מוטיב צבעוני קלישאתי לעיני השטן או הרוע ] ולקולות או לשקט הבוקע מהם, שמפחידים הרבה יותר. המילה דומיה מופיעה בטור ה- 3, האמצעי, ובכך היסוד האמוטיבי וגם הסמלי שבהּ מתעצם ומעצים כמובן את דמות הזאבים.
בבית השלישי, המילה שאינה נחחרזת היא "ישאגו" בטור הסוגר את השיר. גם בבית הזה, הרומנטי באופיו, הטבע הכוליי המגיב בחרדה עמוקה למופע ה"זאבוּת" - קצף כוכבים [ שורה חוזרת, פיפורה - ערירים ], הדשא הכמה והלב השברירי - כולם בתהליכי הרס בשל הזאב, שלעת ערב "ישאגו". [ ברור שאין לבדוק את האמת המדעית - האם זאבים שואגים או נובחים או נוהמים ], ההפרזה [ היפרבולה] והגוזמה משרתות היטב את תימת האימה, החרדה והפחד האוניברסלית. כמו בבית הראשון, בבית הזה יש "פעולה" ולא תיאור של מעין פעולה  "יהמה בלי תכלה" - לא ההמיה נשמעת וחשובה אלא אי סיומה, אינסופיותה. כך "עלילת השיר" היא שתי פעולות - יעורו-ישאגו. שתיהן אגב בעתיד, לא עכשיו בזה הרגע ולא אתמול. מה שמעלה את האפשרות של שיר טבע קישוטי-דרמטי שמשוחח עם מיתוס כלשהו של זאב.[*] 

- - - -

מקור השיר – פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקי [ מצער אותי שמשפחה כמו של סולודר לא ממש מנסה לבנות לו אתר/ארכיון.

מאפייני הרומטיקה - עמלנט

[*]אין לי ענין לעסוק בסמל הזאב בתרבויות האירופאיות השונות. אצל סולודור הם מסמלים אסון. במסורת היהודית יש רתיעה גדולה ממשפחת ה"כלביים", ויש לה ביטוי ביצירות ספרות רבות. אני רוצה להפנות אתכם לסיפור גאולה מוחמצת שלזאב יש בו תפקיד גדול. אמנם המעשה הנורא בר' יוסף דלה ריינה מדבר על שני כלבים, אבל תיאורם אינו שונה מתיאור הזאב המקובל: ויעלו לראש הר שעיר, וילכו משם עד ערב, וימצאו בקעה, והנה שם כמה חורבות. וישמע קול כלבים צועקים, ויבואו לתוך החורבה, והנה שם נחבאים שני כלבים שחורים גדולים מאוד, זכר ונקבה. וכאשר קרבו אליהם, ויקפצו עליהם לבלוע אותם. והיה ביד ר' יוסף הטסים, ומייד הרגיש כי הוא ס"מ וזוגתו, ויושיט ידו הימנית, ויתן הטס בצוואר הכלב הזכר, והשמאלית על צוואר הנקבה, ותלמידיו בידם חבלים, ויקשרו אותם, והטסים עליהם. [הדגש שלי]

59 - סיימון שאמה, הסיפור של היהודים

החלטתי באופן חורג מן הרגיל לפרסם המלצה לספר היסטוריה מיוחד במינו.

סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, הוצ' ספרי עלית גג, תרגום מאנגלית, אביעד שטיר, עורך מדעי, יואל רפל, 582 עמ - כולל מפות, לוח תאריכים, הערות, אינדקס שמות.

יש לתת כבוד רב לספר הזה, כרך ראשון מתוך עוד שניים. הספר כתוב בסגנון סיפורי של " מספר עד", ויש בו עבודה פרשנית של פיסות מידע המתיחסות למאה העשירית לפני הספירה ואט אט מעבר לדיון ולסיפור מעמיק המבוסס על אגרות, מסמכים וכל דבר שהיסטוריונים אוהבים לקרוא: מקור ראשוני. דרך הסיפור מרתקת מאוד, ורק לחשוב שלפני שנים נחנקתי משעמום מספרי דובנוב. אינני היסטוריון מקצועי, הביקורת שלי תבוא מעמדה של 'הדיוט משכיל'.
הפריע לי מאוד שאין סיפור של קהילת קוצ'ין או דיון ביהדות ברוסיה, בפולין. למרות נסיונות חוזרים ונשנים של שאמה להראות, שהסיפור היהודי אינו רק אסונות, חלקיו האחרונים המתמקדים במאה ה - 14 והמאה ה - 15 ממוקדים בספרד ובפורטוגל בעיקר.
ואלה סיפורי פוגרומים וזוועות. דבר נוסף שציער אותי היה היעדר מקומה של הקבלה והתפתחותה ההיסטורית ( שהרי הוא מקדיש זמן לריה"ל, לרמב"ם ) ולעוד חכמים בני הזמן, הקבלה מוזכרת, אגב אורחא.
אני מבין שכתיבת סיפור של 2490 שנים, אינו דבר של מה בכך, במיוחד אם הרצון אינו ליצור כרוניקות משעממות, אלא לספר סיפור מרהיב, אפוס ענק בו הכל הינו אנושי, בן המקום ובן הזמן, ויתכן שהחלקים שנגרעו לא היו חשובים מספיק(?).
דבר אחר שמצא חן בעיניי הוא הביטוי החד משמעי כנגד הכיוון הרבני בן זמננו בארץ. פעם אחר פעם הוא מציג את העובדה שהרבנות לא שנאה נשים, לא ממש הדירה אותן מבתי הכנסת, שתפילות נעשו יחד.. ובכל הזדמנות הנוסח - "לא תאמינו אבל..."
האם מומלץ לקריאה?
אני ממליץ, אף מעבירו לקריאה של חבר. אינני יודע מהי העמדה המקצועית כלפיו, אבל למרות חיפושיי, מצאתי תגובות דומות לשלי, מפי הדיוטות. רק במקום אחד נכתב שהוא שטחי.