זו השאלה שעלתה ב- QUORA:
מתי יצא לך להוכיח חפיפת משולשים לאחר סיום הבגרות? (אני משתמש בשמפו trianglecleaner)
זו שאלה שתמיד הטרידה דורות של הורים, תלמידים. השאלה הזו מגדירה את אופיה העתידי של החברה בה יחיו ילדינו. דומני שעד המעבר לחינוך ציבורי ממלכתי, שהפך לחובה, ילדים חונכו וחוברתו ע"י הוריהם, הממסד הדתי או השלטון בתקופה בה חיו.
חינוך נטול הקשר למציאות הממשית של החיים אפיין את החינוך לבני המעמדות העשירים בעבר, ולתפיסה עצמית אח"כ של מערכות החינוך כמנחילות "מורשת תרבותית" לאומית ואוניברסלית. החינוך הציבורי והמערכות הפוליטיות-השלטונית ידעו היטב שיש לדאוג גם ל"חוטבי עצים ולשואבי מים" ומיסללו חלק מהילדים ללימוד טכנולוגי-מעשי, בעבר קראו לזה "חינוך מקצועי" או ללימודי עיוני נטול "מעשיות", שנקרא: חינוך עיוני. במדינת ישראל המיסלול הפך אמצעי להפלייה של שכבות חברתיות פריפראליות או פתרונות לילדים עם קשיים בהסתגלות למערכת החינוך העיונית.
בישראל, לפחות, מערכות החינוך המקצועיות [אורט, עמל למשל..] ויתרו על הסדנאות בהן לימדו מקצועות כמו: מכונאות, בישול, ספרות, קוסמטיקה ואפילו אופנה[חייטות] לטובת לימודים עיוניים-טכנולוגיים. התוצאה באירופה בוודאי וגם אצלנו - ייבוא עובדים מקצועיים.
אז מה עדיף? [מיכאל בן ההר https://katzr.net/523aaf]
- איך לנהל את חשבונות הבית ולא להכנס לחובות
- תזונה - מהו מזון טוב, מהי הדרך הטובה להכין אותו
- אהבת הזולת ובעלי חיים
- אהבת הבריות
שאלות אלה משקפות היטב את המתח בחברה האנושית אשר צריכה לדאוג גם לעתיד ולא רק להווה. בין חברה בעלת אופי דמוקרטי-נזיל, ללא גבולות מובהקים, הגדרות תפקודיות מובהקות, יש שיקראו לה אנרכיסטית, לבין חברה מובנית היטב, עם תפיסה מוגדרת של צרכים, מטרות ועתיד.
לכשעצמי, אני חושב ששילוב חיוני לגמרי בין "הרוח" לבין "המעשה" או בלשון השאלה:
בין הוכחת חפיפת משולשים לבין כלים לתחזוקת הבית.