יום שני, 27 באפריל 2020

85 - לזכר אחי, אלי חביב


אֶלֶף אַרְבַּע
מְאוֹת אַרְבָעִים וְשִׁשָּה -
עָלִים נוֹשְׁרִים




השנה החלטתי לאחד את שני הבלוגים שלי כאן. שניהם מזכירים את אחי, אלי, שנפל ברמת הגולן, במזרעת בית-ג'אן בשנת 1973.
השיר מתיחס לשני רכיבים בחטיבת גולני:

סמל החטיבה - העץ הבודד
מספר הנופלים מאז 1948

במקום אחר קראתי לשיר העץ הנדיב, חטיבת גולני, לזכר אחי.

השנה, כ- 47 שנים מאז המלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, הרשיתי לעצמי לצאת מ"ארון" לא רוצה לשתף אחרים בצערי, וסיפרתי בקהילת ההתיחסות המקצועית שלי, בית הספר, שאני מציין השנה כמו בכל שנה את יום הזכרון לנפילת אחי, וכן צירפתי את השיר הזה.

שיר זה נכתב על ידי אחי לחברתו האהובה, אהובה. זו היתה אהבת אש בין שניהם, והבחורה עם מותו הפכה ל"אלמנה" ללא נישואין. כמה עצב.
ברחתי ממנה כמו מאש, אמי הבריחה אותה מאתנו על מנת שתמצא לה חיים אחרים עם גבר אחר. [ והיא מצאה לשמחת כולנו ].
לצערי, גם כיום אינני יכול להביט בעיניה, להישיר מבט ולחלוק עמה את הכאב.

אלי חביב - הבאתי לך משהו מהמלחמה



יום רביעי, 22 באפריל 2020

84 - משה דפנא













גשם גשם טוב

מילים: משה דפנא
לחן: משה דפנא


גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם טוֹב,
הוּא הוֹמֶה בְּכָל הָרְחוֹב.
הוּא מַשִּׁיק וּמְשַׁקְשֵׁק,
הוּא מַצְלִיף וְגַם נוֹשֵׁק.
חַ, חַ, חַ, צָחַק אָחִי,
טִיף נָטַף לִי עַל מִצְחִי,
טִיף נִתְלָה בִּקְצֵה אַפִּי,
טִיף נָשַׁק לִי פֹּה עַל פִּי.

הקשבתי לשיר עם המנגינה, אם כי השיר עצמו הוא מנגינה אחת גדולה מבוססת על מצלולים חזקים של ה-שׁי"ן וה- טי"ת וה- פ"א. התפתחות המצלולים הם אונומטופאה שמטרתהּ חיקוי צלילי הגשם, מצטרף אליהן ברקע מרחוק ה- חי"ת העדין והמקסים בשיר זה.

שיר יפהפה

דפנא בניגוד לאחרים שאני מעלה שיריהם כאן הוא "משורר ידוע" - כי שירו המקסים [ ראו בהערות ] אודי חמודי מוכר גם היום לכל ילד ישראלי.

--------------------------------------

מקור השיר – זמרשת ; מבחר משיריו של דפנא

ביוגרפיה – ויקיואנד

יוטיוב – הודי חמודי [ מבוטא – אודי חמודי ]

יום שבת, 18 באפריל 2020

83 - עת חירום, חזרה ללימודים

בעקבות ההקלות בסגר המתוכננות לנו, וההחלטה המדהימה לשלוח מורי חינוך מיוחד ל"שדה הקרב" כמו ששלחו חיילים פעם למלחמה - בלי כלום, והציוד הוא אחריותם הבלעדית - שוחחתי עם חבר אוהד גדול, שניסה להסביר לי שמנסים להגן עליי:


דיון עם חבר -

אבל עליי קל יותר להגן מאשר על בת זוגי. בחנ"מ ישנם תלמידים שעדיין עושים צרכים וצריך להחליף[ לא לא תינוקות ], ילדים מריירים בשל בעיות פיזיולוגיות, ילדים עם בעיות של "חישה מוגברת" שלא יכולים לשאת מסיכה או כפפות על גופם. 

שאוסיף - בחנ"מ חלק מתהליך העבודה הוא מגע פיזי - חיבוק, לטיפה, הרגעה - מי יגן על המורה או הסייעת? 
מישהו שם למעלה יודע מה זו התפרצות פסיכוטית? גם בכיתה של 2 תלמידים התפרצות כזו היא מתכון לסכנה אמתית ומיידית הן פיזית והן מבחינת הידבקות.
מי מחטא את ביה"ס? קירות? חדרים? שירותים? מכשירים? מי מפקח על ההסעה? מי ידאג למיגון בעל המונית או רכב ההסעה?
מה יקרה בתוך ביה"ס - האם יסגרוהו למשך 8 שעות כמו מחלקת קורונה בבית חולים? איך יבדקו את התלמידים? מי יתקע כף לידי המורה, שהורים חסרי אחריות - וישנם רבים מאוד - לא ישלחו ילד חולה בקורונה ללימודים?
מכאן - תלמידים נורמטיביים או רגילים מציבים בעיות אחרות, אבל לדעתי אקוטיות הרבה פחות, ומסוכנות הרבה פחות לצוות החינוכי.
אשר על כן, התחושה של בת זוגי ושלי שזו, כרגיל, החלטה פוליטית הכפופה ללחצי הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים המצויים בדרגי ההחלטה הרבים, שהחליטו, כמו עם בתי האבות, לא להקשיב.. בשביל מה?! ככה ישתרר שקט בבית סוף סוף.
מעניין שלרב ההורים אין ככל הנראה יצוג יעיל כזה בדרגים המחליטים, ולכן הם "נתקעו" עם הילדים בבית!
כיום העבודה שלנו גם נחשבת לפתע "עבודת קודש" אצל אוהדים, אחרים ואחרות קוראים לנו בביטויים מכוערים [ סחטנים, עצלנים ]. ה ארגונים שלנו בתיאום עמדות מופלא עם הנהלת משרד החינוך קפצו על "הוראה מקוונת" - ומתברר והתברר די מהר, שכל השיעורים המקוונים הללו מיועדים לחציון הגבוה של מדינת ישראל, ואפילו אצלם, לא ממש בטוח.

ענין אחר שמכעיס אותי, הוא התיחסות לעבודתנו כעבודת קודש -

זה עוד דבר שמכעיס אותי - הציפייה [ לא שלך, אלא של הציבוריות הישראלית ]- ליאנוש קורצ'ק ישראלי, כזה שיוכלו לבכות עליו ולספר על "עבודת הקודש" שלו.

יום חמישי, 16 באפריל 2020

82 - עת חירום - חזרה ללימודים


חזרה ללימודים - החינוך המיוחד 


עובדי הרשויות העירוניות שעובדים בבתי הספר לחינוך מיוחד [ חנ"מ ] קיבלו הוראה להתיצב לעבודה ביום שלישי. מדיווחים בוועדת הכנסת עולה ש: לנציגת ההסתדרות כמעט ולא נתנו לדבר, שתפיסת וועדת הכנסת מוטה אך ורק על פי צרכי ההורים ומשרד החינוך, מנהלים יקבעו איזה תלמידים יחזרו [ אני רוצה לראות מנהל מחליט ביחס לתלמיד ממשפחה חזקה שלא יגיע.. כרגיל וכמו תמיד, ילדים ממשפחות חלשות ייפגעו, אלא מה!], מנהלים יחליטו מי מהצוות לא בקבוצת סיכון ויכול להגיע לעבודה. מבחינת פרופ' גרוטו – לפחות עפ"י דיווחים שונים - מה הבעיה? שיבואו עם מסיכה וכפפות – זה מספיק.

ל"א - אם זה מספיק לחנ"מ מה הבעיה עם החינוך הרגיל [ חנ"ר ]?

בחנ"מ יש ילדים שמלווים על ידי מבוגרים כל הזמן, כאלה שאף לא שולטים בצרכיהם - לא קיים כמעט בחנ"ר
בחנ"מ יש ילדים עם בעיות התנהגות קשות מאוד שמסכנות תדיר את הצוות ואת חבריהם ללימודים - בחנ"ר קיים באופן שולי
בחנ"מ - תודעת ההגיינה האישית, שימוש במסיכות, המנעות ממגע גופני היא תוצר של למידה ומשגוּח בלתי פוסק - בחנ"ר אולי, אולי חלק מהילדים יבין שכיום אסור.

אני מבין שלהורים קשה מאוד, שחלקם חיים מתוך ידיעה שבן 0700 ועד 1700 מדי יום הם לא מטפלים בילדיהם ופנויים לפרנסה, ושגידול ילדים כאלה קשה מאוד. 
השאלות הן: האם בתי הספר והכיתות הם כמו מחלקות הקורונה בבתי חולים? האם המורים יהיו מוגנים כמו הצוותים הרפואיים? כמו השוטרים? מי ידאג למסכות תקינות עבורם? כפפות ראויות?

יום שלישי, 14 באפריל 2020

82 - אסנת ברזני


אסנת ברזאני – פיוט [ האל הביטה]



ה' אל הביטה וראה/צר על עם שפל ידאה/פורץ גדר חדר עדר נאלה/נע במדבר נשבר בקר אין רואה./

שעיר חוזה מדוח/בנוה קדשך בטוח/אל חי כמה שמה שמה ינוח/גם יתעדן חמדן ומדן עם שוח/

נוסעה יונתך חנה/בכפור ובקרה לנה,/גם בחורף עורב אורב ליונה/לך מאל שואל:גואל יבוא נא;/

-יונה כי בא תחולתך/ראתי בשבי שבותך/האון לבשי חפשי ונשי צוק עיתך/חכי ביתי איתי משכרותך/

ראש ישאו בנים דורשי/לי עמים יובליו שי/צאני אקבץ אמנה אבנה בית מקדשי/אהיה דורש יורש שורש בן ישי,/

האל יבנה את מגדל/ציון וכבודי צר יגדל/רוחי ישיב,וינשא שח ונבדל/תוך אולמי עמי ושמי יתגדל. /


הפיוט המופנה אל אלוהים המבטא את געגועי הגאולה לה מצפים, את סיפור היונה מתיבת נוח מקבל בשיר אופי מעט אחר, או מורחב יותר. יתרה מכך, העורב הופך לאויב היונה "אורב לה" בצימוד יפהפה של "עורב-אורב" , בוודאי בחורף, כאשר לבנהּ של היונה מודגש על רקע צבעו השחור של העורב והשמים השחורים. 
ברור שגדולת האל כמו בכל פיוט, באה לידי ביטוי דרך המאמין או דרך האמן, שכמו נביא- דברי האל באים ממנו, ואנו רואים זאת בטור האחרון. הצימוד המשולש - מגדל-יגדל-יתגדל כמעט משיק לתפילה  האשכבה "יתגדל ויתקדש... וגו' " - ובכך ממקם את השיר היטב בתוך עולם של גלות ודאולה.

יש לראות היטב את מבנה הבית בן ארבע הצלעות והחריזה הפנימית. מבנה דומה הוא של רשב"ג בפיוטיו הנקראים "מאורות", בהם יצר בית משלוש צלעות. נעדר האקרוסטיכון האופייני לפיוט [ שירי הרשות ]- מה שמצביע על צניעות ממש גדולה.

- - - - - -


מקור הפיוט – מסורת יהודי כורדיסטאן
ביוגרפיה – ויקיואנד
אורי מלמד ורינה לוין מלמד – הרבנית אסנת – ראש ישיבה
מלול, ח, בלוג הספרנים, הספריה הלאומיתהרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

יום שישי, 10 באפריל 2020

81 - לתפוס בגרון



תחרות הסיפור הקצר – הארץ


במוסף ליל הסדר השנה, התפרסמו הסיפורים הקצרים שזכו בתחרות "הסיפור הקצר" של עיתון הארץ. למי שלא שמע/מכיר זו תחרות רבת שנים, שלושים ואחת, ליתר דיוק ] שבהּ התגלו כמה וכמה כשרונות מעולים בכתיבה, ועשו לעצמם שם.

השנה זכה במקום הראשון הסיפור – רק תגידי שתי מלים מאת ליאת רוזן פליישר

וכך כתבתי עליו:

קראתי את הסיפור בהתלהבות רבה. בניגוד לשניים האחרים, הוא לא ויתר על "המלודרמה" בקונפליקט הדרמטי או העלילתי בסיפור. אפילו הסיום שיש בו מעין "הפי-אנד" [ לא מובהק, כי המספרת לא מעדכנת אותנו אם חלומה התממש ] מתחבר לאלפי "סאגות" בכפית שקראנו. אבל כל מרכיבי הסיפור, השפה בה הוא מסופר, עיצוב הדמויות, הדיבור והשתיקה והפתרון לשתיקה, פיזור האקספוזיציה החכם, כל אלה הופכים את הסיפור לטוב מאוד. היעדר הניסיוניות [ אקספרימנטליזם ] המעיקה, היעדר המודעות העצמית המעצבנת של סופרים רבים הופכת את הסיפור לפנינה. בקיצור לסיפור טוב מאוד, מאלה היונקים ישירות מהמיתוס והמוזה שירדה על כותבת הסיפור. – שאפו

במקום השני זכה הסיפור – תרגיל הקרקע של עוזרת הבית מאת חגית ברונובסקי –

כך כתבתי עליו:

עכשיו טרחתי לקרוא את הסיפור. הבחירה באסתטיקה של "כתבת עתון" , משהו בסגנון "הניו-ז'ורנליזם" לא מצליחה לתת לסיפור איזה עומק ייחודי. האקספוזיציה המוגזמת באורכה, לטעמי לפחות, לא מוצדקת מהתפתחות הסיפור, כי ההקבלה הניגודית בין הדמות הראשית ורפיונה לבין המתעמלת לשעבר שחיה בשדרות [ ממש כמו זוהרה אלפסיה של ארז ביטון, באשקלון ] וה"שיא" בסוף, לי על כל פנים אינם יותר מכתבה בעיתון סוף שבוע. אם בכלל מותר לי לתת עצה לכותבת-לסופרת, עברי לכתוב בגוף שלישי, זה תמיד עוזר, וחשוב לצאת לפעמים מ"עודף השכל" ושאיפה ל"שלמות" צורנית, זה הרי לא התעמלות רוסית, זה סיפור קצר.


            *                        *                 *

את הסיפור השלישי לא טרחתי לקרוא. האמת, העימוד שלו במוסף הניירי, האותיות הקטנות קצת מחסלים את הרצון הכן לקרוא. אם פתיחת הסיפור לא ממש "תופסת" אותי בגרון, אין סיכוי שאקרא. דווקא ספרים המכילים סיפורים קצרים לא מחוייבים באותה "תפיסה" בגרון.

















יום שני, 6 באפריל 2020

80 - אורי ניסן גנסין





אורי ניסן גנסין

*
מָלֵא תַּעַצֻמוֹת הָאַהֲבָה,
בּוֹדֵד אֲנִי – כַּאדוֹנָי …
חוּשִׁי, שַׁלָּמָה תִּתְבּוֹשָׁשִׁי,
יַלְדָּה, הוֹי חוּשִׁי אֵלָי !


לֹא עוֹד יָקוּמוּ, אִם גָּזוּ כְּבָר,
לִחְיוֹת חֲלוֹמוֹת הַפָּז :
שָׁוְא לֶאֱלִילִים לֹא אֵמוּן בָּם
לְעַנּוֹת אֵל חִשְׁקֵי הֶעָז.


אַל אֵפוֹא, יַלְדָּה, תִּתְבּוֹשָׁשִׁי –
חוּשִׁי וּבוֹאִי אֵלָי ;
יַחְדָּו עַל בָּמוֹת שֶׁנֶּחְרָבוּ
נָקִים-נָא הֵיכַל אֵל חָי !



איזה יופי. סופר התודעה היהודי [ יש הרומזים ה"פרוסט היהודי] כתב גם שירים.

הנה שיר מלא תשוקה, שבו אין מקום למלים כמו: לזיין, להשתגל, להזדווג או שאר מילות התשוקה הגופנית.
במקום, כמו ביאליק בציפורת, בבית האחרון של השיר 

וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –
וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;
מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,
הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!
מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה,
תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה,
וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה
נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה.
 גנסין מבקש להיות אתה על "במות"* שנחרבו להקים אל חי. ומהן הבמות? הן אותם מרכזי פולחן כנעני שהרס אליהו הנביא בלהט משיחי מטורף, שבן התבצעו ככל הנראה גם פולחני מין רבים.

בניגוד לביאליק, שהושפע מהרומנטיקה הגרמנית, כככל הנראה, ולכן , כמו עגנון, ראה ביער את מקום סיומה של התרבות, אבדן מוסר, סדר, חוק ל"טובת" היצרים והשרידה, גנסין מעדיף את הבמה. הרפרור כלכך חזק לספרי  יהושע-שופטים-שמואל א/ב - מלכים א/ב, ולמאבק בן זמנו בקרב ישיבות חרדים [ כמו עכשיו, ממש ] < עליה שניה - בוודאי הוא שמע על המין החופשי והניסוי החרבתי של הקיבוץ].

כמעט הייתי אומר, בהפרזה רבה, ללא שום אישור או מימצא אמיתי שהוא קצת הקדים את ה"כנענים", 30 שנים אחריו, ובטח מי שקרא את "צופן דה-וינצי" זוכר את סצינת הפתיחה של "המין הפרוע", הטקסי.

עם זאת, גנסין טיפש לא היה, וגם רומנטיקן פשטן לא היה, אשר על כן - שימו לב לשורות בודד כאדוני ; שווא לאלילים ; ילדה תתבוששי - רפרור שוב למין  או טרום המין עקב היעדר השפעת הגוף העירום על התשוקה ב-תתבוששי:

וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ: (בראשית פרק ב פסוק כה)


גנסין רוצה סקס עכשיו וכאן, הוא חרמן לאללה, בישראלית הדבורה וההסלנגית.
אהבתי ת'שיר.

-  - - - - 
*פוסט שני בבלוג הזה - אורי ניסן גנסין

מקור – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה ומאמרים – ויקיואנד;
*פגניות כנענית - תרבויות-עולמי
* טבח אכזרי וטיהור אתני-מפלצתי של הכנעני - אתר היהודים המשיחיים

יום חמישי, 2 באפריל 2020

79 - זמן קורונה - למידה מרחוק, כמה שאלות

הקורונה מעוררת גאווה רבה במשרד החינוך. שידורי תעמולה רבים [ ראיתי אחד של הסתדרות המורים ] מציגים את המשפחה המאושרת [ לכל ילד מחשב או טאבלט ] והאם מביעה תודה למורה, שמלמדת באמצעות זום וכו'
בשוליים אפשר לומר, שמזמן לא ראיתי פרסומת כלכך לא תקנית פוליטית - צבעיה בהירים מאוד, המשפחה - אשכנזית והמורה בעלת גוון דבש, עור פנים לבן ועיניים כחולות-ירוקות.

אני רוצה להעלות כאן רשומה שכתבתי בפייסבוק, בדף שלי המיועד למורים,  על כך:




זמן הקורונה - למידה מרחוק
------------------------------------
כמו שרבים יודעים, הסגר, הבידוד אפשרו קפיצת מדרגה טכנולוגית של מורי ישראל. ממורים שחלקם טכנופובים\ חלקם חסרי כישורים בהוראה דיגיטלית, בתוך שבוע כולם הופכים אט אט לכותבי שיעורים מקוונים, שיעורים מתוקשבים, מפעילי מצלמות מחשב, מרצים כמו של טד, ומה לא.
הטפיחה העצמית על השכם ראויה גם ראויה. אך יחד עם השמחה הגדולה עולות הבעיות האמיתיות של חלק מאוכלוסית ישראל, כאשר המשאב המרכזי בתהליכי החִברות שלה נלקח ממנה - בית הספר, הכיתה והמורה.
לאחרונה קראתי שלושה מסמכים שעוסקים בתופעה הזו. הראשון, מאמר דעה קצר מאוד שהצביע על כשלים אובייקטיביים בלמידה מרחוק במקומות בהם יש רק מחשב אחד, הורים לא פנויים, מחשב מיושן וכו, ובו דאגה אמיתית מיום החזרה, עת התלמידים מנותקי הקשר יגיעו והפערים האקדמיים יתרבו לאין שיעור.
מאמר אחר הוא של חנה רדו, שהתפרסם בפייסבוק -
והפסקה הזו היא רק הפתיחה - ״אלו שבאור לא רואים את אלו שבחושך״
״אלו שבחושך רואים את אלו שבאור״
על העיוורון / אמילי עמרוסי הולנדר
למידה מרחוק זה לפריבילגים.
״למצוא את הדברים הטובים והחינניים בימים האלה״ - לפריבילגים.
לנצל את הזמן כדי לקרוא, לעשות כושר בבית, לסדר מגירה נשכחת - לפריבילגים.
רובנו פשוט שורדים את היום.
אני רואה את הפוסטים שלכם מבסוטים ובאה לפקוח לכם את העיניים עם מלקחיים של מנגל..
תמונה שלכם מקימים אוהל/ שותים קפה בגינה - לרוב האנשים אין גינה. בואו לשכונה שלי. תראו גושי בניינים משנות החמישים, דירות קטנות, נטולות מרפסת, חלונות צרים ומסורגים שעליהם תלויים ילדים שמחפשים קצת אוויר ואור.
תמונה של המשלוח מההמבורגריה השווה - לרוב האנשים, בעצם לכל מי שאינו עובד מדינה, אין עבודה. יש חרדות כלכליות איומות. קשיים כלכליים מכאן עד הירח. אנחנו לא מזמינים משלוח. "
מקור
https://www.facebook.com/701225128/posts/10157590742720129/
מאמר אחר, הינו מאמר הדרכה - איך ללמד בימי קורונה, ויש בו נסיון להתייחס לאוכלוסיה הזו, שלא תבוא ללמוד ככל הנראה -
כתבה אותו שרית חדד, מומחית לפדגוגיה ומאמנת, ששמו "מוטיבציה ולמידה מרחוק" https://cdn-cms.f-static.net/uploads/396520/normal_5e843f83a0422.docx
כותבת המאמר מודעת היטב לקשיים האדירים של תלמידים מהרובד הסוציו-פדגוגי הנמוך של המערכת, ולמרות שלל העצות הכביר והידע הרב, אין בידיה תשובה לסוגיה הכי קשה: מה עם התלמידים שאין להם מחשב, שבית הספר והגעה אליו חיוניים ביותר עבורם.
על כך עניתי כלהלן -
מאמר כתוב למופת, ובדר"כ נכון מאוד. דא עקא ש: וזה אובייקטיבי לגמרי - יש משפחות עם מחשב אחד ויחיד וכל הילדים לומדים! שרית עצמה הזכירה את הכשלים במחשבים עתיקים, חיבורים חלקיים. יוצא מכך, כמו תמיד - העשירים לא יידפקו - או המעמד הבינוני הגבוה יחסית, שכבר דאג לכמה מחשבים, טלוויזיה חכמה וכו' - הבעיות כרגיל אינן שם. כל יסוד עידוד המוטיבציה הקשור ב"פא"פ", מגע אישי-פיזי נעלם לגמרי. תלמיד שאינו מעוניין ותהיינה סיבותיו אשר תהיינה, לצערי שום פעולת עידוד לא תעבוד. אני מניח שאותם ילדים, שגם הוריהם לא מצליחים לעורר בהם מוטיבציה, לא יצליחו גם עכשיו.
מנסיוני - גם שיחות טלפון, מובילות לתוצאה מסוימת ולא זו הנדרשת, ואני לא מדבר על שיחה אחת. בכל מקרה הטיפים והעצות מצוינים כמו תמיד.
אגב, קראתי מאמר שעסק באמת בענין הזה - נוער אומץ/אתגר וגם חלק ממבר - כל המצב הסוציולוגי שלהם, מונע מהם למידה אמיתית מרחוק! 

ללמידה מרחוק צריך יותר פניות מהגעה לביה"ס. מוקד סמכות פנימי חזק מאוד, כזה שמסוגל לדחות "פיתויים מהצד". הכלים ששרית מציעה יצירתיים מאוד, אבל לנוער שאנחנו מכירים - איך בדיוק נביא את X למחשב בדיוק? ואם כבר יש מחשב, והוא לא אמור לטפל באחיו או בהוריו שהולכים מכות או מיואשים וחסרי רצון, יסכים לפתוח דווקא בשיעור שלי? בזה שאהיה בזום? בזה שאתן לו פעילות לחמש דקות כמו: משחק, חידה.  הבעיה הפעם היא לא במורים! אני מוכן לקבל שיחות מוטיבציה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הילד בבית שלו, אני לא "פונקציה" שם. אגב באותו מאמר נידון בהרחבה הפער ההכרחי של מנותקי הקשר משאר חבריהם, שכן הם היו בתהליך למידה מקוון כזה או אחר.
ואני מדגיש- אינני מיואש, לא הרמתי ידיים, אני לומד ולומד על מנת לשפר ולגוון. אבל תלמידים מסוימים עם חיתוך סוציו-פדגוגי מובהק פשוט לא מגיעים למחשב, כלל. אני יודע שהמחנכות עושות ימים כלילות לעודד, לדחוף. אני כבר לא מדבר על תרומות של מחשבים, שיחות יומיות ותמיכה בהיקפים שלא יאומנו,
אבל לשיעור הם לא מגיעים.