רב ניסי אלנהרואני – הוידוי הגדול
לכבוד שבועות
רבונו של עולם,
קדם כל דברי
אין לי פה להשיב
ולא מצח להרים ראש
כי עוונותי עברו ראשי
כמשא כבד יכבדו ממני
[…] מתודה אני לפניך […]
בכפיפת ראש
בכפיפת קומה […]
באימה
במורא
ביראה
ברעדה
בפחד
בחלחלה […]
מה אני, מה חיי
אני הבל וריק
עפר ואפר
רימה ותולעה […]
אני יודע בעצמי שאין בי
לא תורה ולא מצווה
לא דעת ולא תבונה […]
אבל אני אויל ולא יודע
בער ולא מבין […]
רשע ולא צדיק
רע ולא טוב […]
במה אקדם ובמה רפואה אבקש
כבן סורר ומורה הייתי
כעבד מורד על אדוניו
וכתלמיד החולק על רבו
את אשר טיהרת טימאתי
ואשר טימאת טיהרתי
את אשר היתרת אסרתי
ואשר אסרת היתרתי
את אשר אהבת שנאתי
ואשר שנאת אהבתי [ ... ]
מקור השיר – מאמר יפה של חנה פתיה על מסורת השירה והפיוט של יהודי בבל, ב"הזמנה לפיוט".
פרופ' טובה בארי כותבת על ר' ניסי נהרואני, במאמרה:
" שירה עברית בבבל במאה העשירת והאחת עשרה לאור ממצאי הגניזה"
[ עמ' 27, 28], הוצ' Humanities tau.ac.ilבארי כותבת עליו בקטע אותו היא מקדישה לו כראשון "הפייטנים הבבליים הודאיים המוכרים לנו". היא אומרת שהיסטורית הוא מוכר דווקא מהחיים הפוליטיים, כי היה מועמד לגאונות בסוף המאה העשירית. סירובו לקבל את התפקיד סלל את הדרך לרס"ג [ ר' סעדיה הגאון ] אבל הוא השאיר אחריו מורשת ז'אנרית שירית שנקראת "הבקשות הארוכות" שככל הנראה השפיעה רבות על סעדיה הגאון. בגניזה נמצאו פיוטים רבים שלו בתחום הצורה המקובלת והנורמטיבית של פיוטים.
ביוגרפיה ומאמרים אחרים – יוסף טובי, ר' סעדיה הגאון והשירה הערבית, יד בן צבי, עמ 23-24; מאמרה של חנה פתיה, הקדמה נרחבת על הפייטן והמשורר לפני דיון ברס"ג, ראו סעיף מקור השיר; מתוך מאמר של יוסף טובי : "ואילו רב
ניסי אלנהרואני, אחד מגדולי חכמי ישראל בבגדד בראשית המאה העשירית, שהיה מועמד להתמנות לגאון ישיבת סורא, כתב שיר שבח עברי, שהיה בגדר חידוש גמור במסורת הפואטית העברית. ובכלל, כמה וכמה משוררים ופייטנים עברים בבבל, במצרים ובסוריה החלו לכתוב שירה עברית חדשה במהלך המאה העשירית, כשהם נוטלים – מי יותר ומי פחות – צורות, תכנים, מוטיבים וערכי שירה מיצירותיהם של משוררי ערב." משרה"ח, בין השירה העברית לשירה הערבית בספרד,העשרה למורה
עם זאת, ולמרות עבודות של פרופ' בארי*, פרופ' יוסף טובי, חנה פתיה לא זכה עדיין הפייטן הנפלא הזה בבימה הישראלית המגיעה לו בדין, ליד חכמי ספרד ופייטניה.
ניסי אלנהרואני, אחד מגדולי חכמי ישראל בבגדד בראשית המאה העשירית, שהיה מועמד להתמנות לגאון ישיבת סורא, כתב שיר שבח עברי, שהיה בגדר חידוש גמור במסורת הפואטית העברית. ובכלל, כמה וכמה משוררים ופייטנים עברים בבבל, במצרים ובסוריה החלו לכתוב שירה עברית חדשה במהלך המאה העשירית, כשהם נוטלים – מי יותר ומי פחות – צורות, תכנים, מוטיבים וערכי שירה מיצירותיהם של משוררי ערב." משרה"ח, בין השירה העברית לשירה הערבית בספרד,העשרה למורה
עם זאת, ולמרות עבודות של פרופ' בארי*, פרופ' יוסף טובי, חנה פתיה לא זכה עדיין הפייטן הנפלא הזה בבימה הישראלית המגיעה לו בדין, ליד חכמי ספרד ופייטניה.
ככל שנתפלא, רב ניסי לא זכה עדיין לדף בויקיפדיה, בחלק מהמקומות שהופניתי אליהם, הוא שולי וזוטר לרס"ג, רב סעדיה הגאון. בספר מחקר של יוסף טובי, ר' סעדיה הגאון והשירה הערבית, בעמ' 23 הוא מוזכר כפְּרֶה-סעדיני, ממש כך או שירתו – פרה סעדינית. הוא גם לא מופיע ברשימת שמות המשוררים העבריים של ויקיפדיה . הגעתי אליו באקראי כי חיפשתי חומר על שירת האזהרות – פיוטי האזהרות לשבועות, ואז הופניתי לרס"ג, ומשם קצרה הדרך.
הטקסט הנהדר הזה, שמוביל לכל מיני אפשרויות קריאה, לו ננתקהו מהקשר החברתי-הדתי-הפולחני [ רק נניח לרגע שיעקב פרנק ועדתו חיברוהו [ משהו כמו 700 שנים אחריו ]. הפיוט כתוב בתוך עולם שירי דתי כמעט לחלוטין, יש מגע וחיכוך עם השירה הערבית, כל הזמן, אבל השיר נכתב בתקופה הקודמת לשירת ספרד ולשירת החול שלה. חנה פתיה חושבת שזה שיר לירי או שירת היחיד או שיר חול במהותו, אבל כהרבה שירים של מאמינים הוא מציג את תמצית תחושת השפלות שלהם מול האל, וככל שיגידו על עצמם חטאים ורשעים ירגישו טהורים יותר.
הטקסט הנהדר הזה, שמוביל לכל מיני אפשרויות קריאה, לו ננתקהו מהקשר החברתי-הדתי-הפולחני [ רק נניח לרגע שיעקב פרנק ועדתו חיברוהו [ משהו כמו 700 שנים אחריו ]. הפיוט כתוב בתוך עולם שירי דתי כמעט לחלוטין, יש מגע וחיכוך עם השירה הערבית, כל הזמן, אבל השיר נכתב בתקופה הקודמת לשירת ספרד ולשירת החול שלה. חנה פתיה חושבת שזה שיר לירי או שירת היחיד או שיר חול במהותו, אבל כהרבה שירים של מאמינים הוא מציג את תמצית תחושת השפלות שלהם מול האל, וככל שיגידו על עצמם חטאים ורשעים ירגישו טהורים יותר.
הנה הקטע האחרון בשיר, אשר ה"כת" של פרנק היתה חותמת עליו בשמחה רבה:
את אשר טיהרת טימאתי
ואשר טימאת טיהרתי
את אשר היתרת אסרתי
ואשר אסרת היתרתי
את אשר אהבת שנאתי
ואשר שנאת אהבתי
ואשר טימאת טיהרתי
את אשר היתרת אסרתי
ואשר אסרת היתרתי
את אשר אהבת שנאתי
ואשר שנאת אהבתי
שווה מאוד לראות את החריזה, שנחשבת ממש גרועה בשירת ספרד יען כי היא מבוססת על צורה דקדוקית, אבל מקיימת דיאלוג צלילי כמו צלילי התוף: תה - תי תה- תי - צליליות פולחנית וקצת "מהפנטת, ומהו וידוי בפני האל אם לא סוג של קתרזיס, שלעולם המוזיקה הנלווית אליו אינה נחשבת כמיותרת.
זו בדיוק הפרקטיקה של יעקב פרנק ועדתו, מיסטיקת הניגוד, ההיפך. כל שאסור הוא קליפות, על מנת לחלץ את שברירי הזוהר [ שזו עירוב של הזוהר והאר"י, שזכה אח"כ לפיתוח דרמטי בחסידות ] מהרע, יש להידבק בהן ממש, ולכן רק בעשייתן ישנה אפשרות להצלת חלקיקי האור מהרע. נכון שבהקשר של המאה העשירית או שלהי המאה ה- 9 המחשבה החוצ-פיוטית על מימוש המחשבות הללו, לא עלתה באמת על דעת המתוודה [ביום כיפור, כמובן ]- הכל הרי במסגרת "לצנציאה פואטיקה" או רימום כבוד האל והנמכת האדם למדרגת "רימה ותולעה".
אבל רעיונות אינם נעלמים, ופרקטיקה הופכית ל"טוב ולטהור ולמושלם" קיימת תמיד בשולי החברה הנורמטיבית, ושיר זה הוא דוגמה נהדרת ל"התפארות שירית" שאי שם לאורך ההיסטוריה הופכת למציאות ממש.
חג שבועות שמח
------
------
* בארי, ט [ תשע"ד], רב ניסי אלנהרואני: ראשון פייטני בבל , בתוך: "בין עבר לערב", קובץ מאמרים לכבוד פרופ' יוסף טובי לרגל פרישתו מן ההוראה, הוצ' אוניברסיטת חיפה - הפקולטה למדעי הרוח, עורכים: עלי חוסיין ואיילת אטינגר, עמ' 57 - 71