647 - סיום פרק

 לפני 14 שנים הפכתי לסבא בפעם הראשונה.

אתמול השתתפתי בטקס סיום  כיתה ח', מחזור צ', של נכדתי הבכורה. התמלאתי בגאווה אדירה.

אני מנסה לראות ברצף הזמן הכאוטי בו אנחנו חיים כיום, כשההבטחות הן ל-רע יותר, להתפרקות המציאות הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים כיום, משהו מאיר, מעין מגדלור של תקווה. האירוע אתמול היה מגדלור של תקווה.

הנה הברכה שכתבתי לה:

 

את הנכדה הבכורה שלי מבתי הבכורה

חיכיתי שתבואי לעולם, וכשבאת - עולמי

התמלא בצבע ובשמחה רבה

הידיים רעדו לי כשהחזקתי אותך אז – תינוקת זעירה

והידיים רועדות לי עכשיו, כשאני מבין

הילדה הקטנה ההיא כבר לא ילדה יותר.

 

עולם חדש מחכה לך מעבר לפינה

אתגרים חדשים, דעות, רעיונות ורגשות הכל חדש, אחר ומרגש

ואני קצת מקנא בך, כי

אני מכיר את ההרגשה הזו, את החוויה שאת עוברת עכשיו.

 

נכדתי היפה, החכמה בעלת העיניים הנפלאות

אני בטוח שתעשי חיל בתיכון

תגדלי ותהיי לגאווה להורייך לאחיותייך ולאחיך

לדודך ולדודותייך

לשתי סבותייך ולי.

 

אוהב סבא

 

 https://www.amazon.com/-/he/%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA/dp/B0BKP57BY5

646 - מתי משחררים אותם לגמרי?

 הדור שלי הוא דור שני לדור ש"הקים את המדינה", הוליד ילדים למדיניות הצנע, לקשיים כלכליים רבים ולתפיסות חינוכיות שחלקן איבד תוקף.

השרביט החם השבוע נוגע באחד מהשינויים הדרמטיים ביחסי הורים-צאצאים, היחסים הכלכליים, קרי - תשלומי הורים על/ל ילדיהם אחרי הצבא.

קראתי בענין את שלושת הפוסטים שפורסמו, את התגובות השונות, ונדמה לי שכנראה אנחנו, הכותבים, שייכים לאותה שכבה סוציו-אקונומית, שמחד גיסא חשבה וניסתה לחנך את ילדיה לעצמאות כלכלית, ברוח ההורים שחינכו אותנו ומאידך גיסא, בניגוד להורינו ממשיכה לתמוך בילדיה בין אם באופן קבוע ובין אם באופן ספוראדי, עפ"י הצורך.

הוריי והורי בת זוגי עזרו לנו מאוד בשנים הראשונות לחיי הנישואים שלנו. בורות כלכלית משוועת של בת זוגי ושלי, חיים ברמה מעבר להכנסות, הבנה לא נכונה של "היות עצמאי" הובילו אותנו לבור כלכלי רציני.

למזלנו שני זוגות ההורים לא שפטו, עזרו.

ההחלטה שקיבלנו בת זוגי ואני - כך אנחנו ננהג. לעולם לא יישמע מפינו: לא, רק כשאין לנו. עם זאת, שני ילדינו עבדו בחופשות הקיץ, קיבלו דמי כיס והשתמשו בהם באופן מושכל, שותפו בהחלטות כלכליות שונות ונכון - למדו לפתוח חשבון בנק, לכתוב צ'קים ולהיעזר בכרטיסי אשראי.

שניהם באופן לא מפתיע עזבו את הבית די מהר. הגדולה מייד אחרי צבא קבע עברה לגור עם בן זוגה, שניהם דאגו יחד לבניית עתיד כלכלי סביר, ולמעט השתתפות ברכישת הדירה הראשונה שלהם, מכסף שהגיע לה מקרן שאבי פתח עבורה, וקצת משלנו... נאדה. יש דיאלוג כלכלי בלתי פוסק, כיוון שחתני עצמאי, ואנחנו משתמשים במוצרים שהוא מוכר, ואני שונא לא לשלם, סביב קיזוז ;-)

רופא שיניים - הפרופסור שלנו - ממומן על ידינו כתוצאה מדרישה שלנו. [חמותי מימנה לבת זוגי רופא שיניים שנים רבות]. כשלנכדתי נוצרה בעייה ממשית בפה ובלסת עקב הזנחה של מרפאת קופ"ח, הודענו חד משמעית - עלינו.

חתני שונא את זה. לכן זכיתי לכיסא מנהלים משופרא דשופרא ממנו. 

הבן שנים ממש סירב לקבל מאיתנו כסף. הוא בניגוד אליי, אדם מחושב כלכלית, עבד וחסך המון כסף. את החתונה שלהם לא מימנו, נאסר עלינו. אבל, השתתפנו, לא הלוואה, בלמעלה משליש מחיר הדירה שהוא ובת זוגו רכשו. רופא שיניים, עלינו.

טלפונים, קופ"ח - כבר שנים שלא.

וכמו שהגבתי - הילדים שלי יודעים היטב שאנחנו רוצים להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הם מקפידים להיעזר בנו רק כשהם צריכים.

645 - La petite guerre

 הנושא החם בשרביט "מלחמה קצרה" הזכיר לי את הביטוי הצרפתי לאורגזמה -

 la petite mort, וכיוון שכך ביקשתי מה- AI ליצור משוואה קטנה ביניהם:

 La petite guerre et la petite mort

באופן מודע לגמרי המרתי את"קצרה" ב- "קטנה" על שלל ההשתמעויות האירוניות, אולי האוקסימורוניות העולות מהביטויים בפני עצמם ומההשוואה ביניהם.

ידעתי כבר ביום ראשון שתהא מתקפת טילים, המסר האירני היה ברור וחד משמעי; לא ניתן לפרשנויות מאף סוג.

הפתיע אותי שהיו מופתעים... רגע, באמת היו ישראלים שחשבו שאיראן מאיימת סתם?

אז פגשנו את השכנים במקלט, לא את כולם. את השכנה מהקומה שלישית, בת גילנו ועוד שני דיירים שוכרי דירות, זהו. האחרים המשיכו בעיסוקיהם.

אין לי מחשבות לגבי העתיד. יש בי רצון שהסיוט בו אנו נתונים מאז הקורונה ייגמר סוף סוף. 

מלחמה קטנה, מוות קטן. לפחות אחרי מוות קטן נשארים בחיים מוצפי עונג, עייפות מבורכת. אחרי מלחמה קטנה יש סיכוי שנישאר באדמה, עמוק בפנים, ושהיא תהפוך למוות גדול וסופי.

https://www.youtube.com/playlist?list=PLzh7Xt_6O1l6NHAdmllZdL87hiKc9fLAX

644 - חודש שבוע הספר העברי

 

ההיסטוריה מלמדת שהשנה חוגגים מאה שנים לאירוע הזה, שהתחיל כיוזמה בדצמבר 1925 כמעין יום זכרון לאליעזר בן יהודה או ב- 1926 כיוזמה של חנויות ספרים. רק משנות ה- 50 התקבע לו חודש יוני כחודש המתאים.

הטבלה למעלה היא סטטיסטיקה רשמית שפרסמה הספריה הלאומית.

הפוסט הזה מטרתו בעצם לומר:

חלקי לא עם גל הממליצים, מקדמי הספרים, אלה שמציפים את תיבות הדוא"ל שלכם, את הפיד בכל רשת חברתית.

אני גם לא שוכר דוכן בשבוע הספר בו אמכור את ספריי.

שבוע הספר שהפך לחודש הספר הפך מאירוע מלא שמחה עבורי כילד לסתם עוד שוטטות ביריד סואן, לח ומלא ב"אטרקציות" שבבית מתגלות כסתם בזבוז כסף.

את הספרים שאני רוצה לקרוא אני מוצא ברשת, בחנויות עצמאיות. לא  בסטימצקי ובצומת-ספרים, לא בהוצאות וותיקות שעברו לדרוש מסופרים לשלם את כל הוצאותיהן על פרסום ספריהם.

עם זאת -

מאחל הצלחה לעמיתותיי ועמיתיי.

643 - עכו"מ עליך ישראל

 השבוע האחרון העלה שתי תופעות מדהימות בכך שהן מפורסמות כחדשות "זרם מרכזי" או אולי נורמטיביות, ולא כחדשות אזוטריה, פיקנטריה או אקזוטיקה חריגה.

הראשונה קשורה לרב דב הכהן קוק [אינו צאצא ישיר של הרב מקים ישיבת "מרכז הרב"] וזו לשונה:

טקס מוזר נערך היום (שישי) בטבריה, כשמחלותיו של דב הכהן קוק "נמכרו לגוי", עובד זר. בזמן האחרון, הדרדר מצבו הבריאותי של הרב, והוא מאושפז בבית החולים פוריה הסמוך לעיר. הרב קוק נערץ על ציבור גדול בטברי, ואישפוזו מעורר דאגה גדולה בקרב ציבור גדול של מאמינים.

הטקס נערך לצד עצרות תפילה, ואמירת פרקי תהילים, כשאתמול גם הוסף לשמו של הרב השם "חזקיהו". היום, כאמור, ערכו חסידיו גם את טקס מכירת המחלה לגוי שחזר אחרי דברי המאמינים שלפיהם הוא לוקח על עצמו את המחלות והיסורים של הרב.

https://katzr.net/a541e8

"כיכר השבת" מגדיל עשות:

מעמד מיוחד, בית דין בעיר טבריה מכר את המחלה של המקובל רבי דב קוק לגוי, כפי הסגולה הידועה המובאת בספרי קדמונים, בין היתר בספרי החיד"א והחתם סופר.

מוקדם יותר היום דיווחנו כי בהתאם לדברי חז"ל הקדושים כי "שינוי השם קורע גזר דינו של אדם", נשאל המשגיח, הגה"צ רבי דן סגל בנושא הוספת שם למקובל.

המשגיח הורה לאחר התלבטויות שונות להוסיף את השם 'חזקיהו' כסגולה לעורר רחמי שמים מרובים. המשגיח בירך את הרב ברפואה שלמה ומהירה.

גם חמיו של המקובל, הגר"י זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' הביע הסכמתו על הוספת השם. ושמו של הרב לתפילה מעתה: רבי חזקיהו דב הכהן בן שושנה.

https://katzr.net/43fd28

ואם לא די לנו בזו, אתר סרוגים מפרסם בהתלהבות שלינוי אשרם, אלופה אולימפית מצאה חתן שבוע אחרי שהחלה ב"נטילת ידיים".

כך מסתיימת הכתבה -

כבר לא בשביל לקבל

היום, הטקס היומיומי הזה כבר קיבל משמעות אחרת לחלוטין עבורה. לא עוד כלי להשגת מטרה, אלא רגע של הודיה וחיבור.

"היום אני כבר לא נוטלת ידיים כדי לקבל משהו," היא מסכמת את המסר המרגש שלה. "אני נוטלת ידיים כי אני אוהבת את התחושה, את החיבור, את המשמעות. כי לפעמים אנחנו מתחילים מסע מתוך תקווה למשהו אחד, ובסוף מגלים שקיבלנו הרבה יותר ממה שביקשנו".

https://katzr.net/bfe996

וואוו, יכלה גם לטבול בגנגס באותה התעלות רוחנית, להיטבל בירדן או שאר טקסי היטהרות, למשל אוהל ההזעה הילידי-אמריקאי.

שנים רבות חשבתי שהחסידות היתה תנועה חברתית ראויה להערכה. כשאני רואה את צאצאי המהפיכה הדתית שהובילה החסידות, המעבר אל "העממי" אל "הקבלה" אל פולחני אלילות שלא היו מביישים את הכנענים בהם נלחם שאול, למשל, אני נוטה לראות בשמרנות האינטלקטואלית של הליטאים/המתנגדים ראיית עתיד אפשרי שמסוכן, נכון, גם ליהדות.

כך נוטלים ידיים באמת ונשמרים ממחלות.

642 - במורד סמטת הזכרונות

 השרביט החם מזמין אותנו להיזכר בילדותנו או בנערותנו בבתי הספר תחת הכותרת: 

חצר המלכה. ואם לא מלכת הכיתה הרי "קבוצת המקובלים".

ויתרתי די מהר על המשחקים החברתיים ותהליכי החיברות השונים האלה. החיים החברתיים שלי מאז ומעולם התקיימו מחוץ למסגרות "המקובלות". כילד אלה היו מקומות אליהם הלכתי, ספרייה, ההרים סביב השכונה, טיולים , חבר או שניים מהשכונה. בתיכון חיי נעו בין קבוצות שוליים שונות אחרי הלימודים. חברת בית הספר היתה ילדותית ולא התאימה לחיים "האחרים" שלי. 

בטח שאני מכיר את "מלכת הכיתה", "מלך הכיתה" או קבוצת המקובלים, אבל לא מניסיוני האישי. מסיפורים אמריקאיים, מסרטים, סדרות טלוויזיה ודומיהם. נדמה לי שגם בת זוגי לא ממש הוטרדה מבעייה זו [אולי היתה מלכה בעצמה, לא שאלתי אותה] וילדיי גם הם לא ממש התעסקו או הוטרדו.

אני רואה שגם נכדותיי ונכדיי לא מעורבים במשחק החברתי הזה.

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=36807&srsltid=AfmBOoqH0d4Y2wCq1KORUAUUW0DIxggN33eTrrjOCKpwKabJBb1HMuL2