עיתוני חג סוכות מלאים בתמונות, סיפורים, חשיפות של אותו זמן נורא, שזכה כמובן למבחר שמות. החל מהשם הזוועתי שממשלת הזדון, הפשע והרשע בחרה וכלה בשמות שנותנים לו אנשים שונים, כולל אני.
לא קראתי אף סיפור, לא התבוננתי באף תמונה. הפוסט של עננת, שנתיים ארורות, קורע הלב הוא היחיד שהצלחתי, אומנם בקושי רב, לקרוא.
עם זאת
חלפו שנתיים מאירוע ששינה את חיינו, שינה את הדימוי העצמי שלנו, שינה את המושג "ציונות" והעלה אותנו על מסלול עתידי מלא מהמורות וסכנות, הן ברמה ציבורית והן ברמה האישית.
חברי הטוב, יצחק שפי, העלה את הטקסט הזה ב- FB. חומסקי זיהה, כמו רבים אחרים את סכנות הימין, את סכנת "האחידות הרעיונית" ואת פוטנציאל ההרס הנורא בציונות:
איך מחזיקה מעמד ואף מתעצמת הדיקטטורה של הרעיון הציוני
=========================
"הדרך החכמה לשמור על אנשים פסיביים וצייתנים היא להגביל באופן מוחלט את טווח הדעה המקובלת, אבל לאפשר דיון תוסס מאוד בתוך הספקטרום הזה. זה נותן לאנשים את התחושה שיש חשיבה חופשית, בזמן שכל הזמן ההנחות מראש של המערכת מתחזקות על ידי גבולות המוטלים על טווח הדיון". (תרגום דיגיטלי)
אני רוצה לזכור את התאריך הזה דרך דמותה של אשה אחת, גיבורה בעיניי, שבורחת עד היום מתהילת שווא ומיהירות ריקה של "שופוני".
האשה הזו, שהיתה המנהלת בביה"ס בו עבדתי, לא זכתה לכבוד רב ממני. אבל, התכונות שלא מצאו חן בעיניי הן אלה שהפכו אותה לגיבורה: גלי תיבון. מיותר לציין שמכונת הרעל של השלישייה שהשתלטה על החיים כאן [רה"מ, רעייתי, ילד"ז] כבר טוענת לידיעה מראש שלה ושל בן זוגה על הטבח, ולכן הם ידעו איך ולאן להגיע.
אני מעדיף, כמנהג בת היענה, לטמון ראש בחול. אבל הקולות השונים מרעידים גם את החול. שלא כמו אחרים שתש כוחם והם בורחים/עוזבים/חצי מהגרים כנראה אנחנו, בת זוגי ואני, כאן.
האם עד מותנו?
