יום שבת, 28 במרץ 2020

78- וידאל בנבשת



<אין תמונה >


האומרים לעץ/ וידאל בנבשת

אוֹמְרִים לְעֵץ הָקִיצָה / עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם
אוֹמְרִים לְלֵב נָע וָנָד / קוּמָה וְאַל תִּשְׁתּוֹמָם
הַאִם לְקוֹלָם יַעְמֹד / וּלְנָאֳמָם יִתְקוֹמָם
אֶבֶן וְכָפִיס מֵעֵץ / יַעְנוּ וְרוּחוֹ הָמַם
עַד כִּי יְבֻשַּׂר בִּשְׁלוֹם / דּוֹדָיו וְיֶחְזֶה צַלְעָם
וּשְׂלוֹם שְׂלֹמֹה נֵזֶר / אֶחָיו וְרֹאשׁ מַנְעַמָּם
חַיַּי לְבָבִי וּגְאוֹן / טוּחַי וְעֹז תַּעְצֻמָּם
לַיְלָה זְמִירוֹ עִמִּי / חַסְדוֹ יְצַוֶּה יוֹמָם
יָקַר בְּעֵינַי וּשְׁמוֹ / תַּחַת לְשׁוֹנִי רוֹמָם



– See more at: http://bkiovnhroh1.com/PAGE1680.asp#sthash.ubtQRNet.dpuf


המאה החמש עשרה, אותה המאה שבסופה גורשו יהודים מספרד [1492] ומפורטוגל [1496] ונכון, גם אמריקה נתגלתה, והיו יהודים על ספינותיו של קולומבוס.

השיר הזה הינו שיר הלל לשלמה דפיאיירה , אשר כמקובל בקציעה, פותח בהתיחסות לטבע , ועוצמת הידיעה על שלום שלמה משנה את המציאות לחלוטין.

כדאי לשים לב לבית 5 : עַד כִּי יְבֻשַּׂר בִּשְׁלוֹם / דּוֹדָיו וְיֶחְזֶה צַלְעָם. יש כאן מחדש רפרור לסיפור בריאת האשה אבל בו זמנית גם לשיר השירים ולמילה "דודים", שהיא המעשה המיני.

השיר הקצרצר נחלק ל- 3 חלקים: פתיחה בתים 1- 4, תיאור הטבע, דאגת ה"דברים" בעולם לשלום שלמה, שבעצם עסוק בדודיו, או - לא להאמין - בהזרעת אשת חיקו [ לא בטוח ] כי יחזה צלעם, כמו שאלוהים לאחר יצירת האשה חזה בצלע האדם שהפכה לאדם/לאשה. זה מאופי שירת ה-הלל להגזים עד כדי טירוף [ להשוות אדם המשגל אשה ומפאה אותה לאלוהים בורא אדם וחווה - אם זו לא חתרנות, היוונים היו קוראים לזה - היבריס ]. כך גם שלמה הוא נזר לאחיו, והרפרור לשלמה המלך ברור ושקוף, ובינינו גם נדוש מאוד.
הדבר היחיד באמת שתפס אותי בשיר הדי קלישאתי הזה הוא הבית ה-5 בו שלמה גם עושה, גם מספר לחבריו וגם רואה את תוצאות בריאתו.

- - - - - -

מקור השיר – אתר "בכיוון הרוח"
ביוגרפיה – ויקיונד

יום שלישי, 24 במרץ 2020

77 - אהרון אשמן


הביתה - אהרון אשמן


מילים: אהרון אשמן
לחן: ידידיה אדמון
קיימים 2 ביצועים לשיר זה

ממזרח ומים ומכל האפסיים
מכפי ישימון ומנבך המים
בוערים לבבות, מושטות הידיים.
הביתה.

ומה אש הרובים ואימת בור הכלא
מחשכי מצולה ושיני צור הסלע
לנשמת יהודי שבוית אור הפלא.
הביתה.

אם אמות בספינה,
התועה הנודדת
גויתי הושלכה אל תהום הנחרדת
עוד אשוב בדרכי האחת המיוחדת
הביתה.

ועטור עשב-ים לראשי כמקלעת
בעיניים כבויות מצניעות את הלהט
אתרפק על החוף בדממה משוועת.
הביתה.

וראיתם את דמותי בענן הנוסע
וראיתם את דמותי באור יום הגווע
וקולי ירדפכם לא נוחם לא רוגע.
הביתה.

אני זוכר את השיר המופלא הזה בביצוע של דמארי מלווה איזה סרטון תעמולה הקשור לעליה הבלתי ליגאלית או משהו בסגנון. היסוד המוזיקלי והיסוד הנרטיבי החזק בשיר משווים לשיר משמעות של צדק מוחלט מעבר לכל זמן ולכל מקום. אני מאמין שהקול של דמארי, החזק, הדרמטי ומלא הרגש העניק לשיר את השלמות לה הוא נזקק כיצירה מוזיקלית-פיוטית-ווקלית.

אפשר להתבונן בבתי השיר , 5 בתים, ומבנם החוזר על עצמו – 3 טורים ארוכים וחופפים וטור אחרון בן מילה אחת "הביתה". הבית השלישי, האמצעי, זוכה לעיצוב מיוחד ושונה, כיאות לבית מרכזי מבחינה סטרוקטוראלית – חמש שורות במקום ארבע, שינוי תבנית החריזה ל- אבבבה, חרוז הממקד את זוועת המוות, את היכלת לקום מהאסון ולהגיע – הביתה. המעין פיפורה הזו יוצרת ברקע השיר את המילה "הביתה" ומנכיחה ללא הרף את היסוד הרוחני-הדתי-התרבותי-ההיסטורי של שיבת ציון במאה העשרים, שיבה רווית דם, רצח, אלימות וגזענות. החריזה טיפוסית לבתים בני ארבעה טורים אבאד, ואפשר למצוא בה לו חפצים גם מוקדי משמעות שמתפענחים על פי רעיוני השיר השלם.

- - - -

מקור השיר – שירונט
ביוגרפיה של אשמן – ויקיפדיה
שושנה 'דמארי – הביתה

יום חמישי, 19 במרץ 2020

76 - שלמה הרברג





שוב מצעד הבושה באינטרנט וביחס לוותיקים או לכאלה שרפובליקת "הטעם" הישראלית קבעה אותם לשבט.

מגדולי המתרגמים בארץ, שלמה הרברג, שהיה גם משורר, לא זכה ששיר אחד משלו יופיע במרשתת, למה?

רשימת תרגומיו מויקי -:


תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ל' טולסטוי, סונטת קרויצר: רומן; תרגם: ש' הרברג, ירושלים: מצפה ('ספרית מצפה: ספרי פרוזה'), תרפ"ז 1926. (מרוסית)
מכסים גורקי, פומה גורדייב; תרגום: ש' הרברג, 2 כרכים, ירושלים: מצפה ('ספרית מצפה: ספרי פרוזה'), תרפ"ז. (מרוסית)
ח' חיסין, מיומן אחד הבילו"יים; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל – ועדת התרבות, תרפ"ח. (מרוסית)
ג. אברס, בת-פרעה: רומן היסטורי; תרגם: ש. הרברג, 2 כרכים, תל אביב: אמנות, תרפ"ח. (מגרמנית)
פ.מ. דוסטויבסקי, אידיוט: רומן; תרגום ש' הרברג, 2 כרכים, ירושלים – תל אביב: מצפה ('ספרית תרבות'), תרפ"ט. (מרוסית)
פ"מ דוסטויבסקי, שדים: רומן; ש' הרברג, 2 כרכים, ירושלים – תל אביב: מצפה ('ספרית תרבות'), תר"ץ. (מרוסית)
ג. אברס, ורדה; תרגם: ש. הרברג, 3 כרכים, תל אביב: אמנות, תר"ץ. (סיפור) (מגרמנית)
רות רולד, ינקו – הנער ממקסיקו; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, 1931. (לילדים)
פ"ק שוברט, ואף על פי כן – נוע תנוע; תרגם: ש' הרברג, 2 כרכים, תל אביב: אמנות ('ספריה לכל'), תרצ"ב.
אסד ביי [=לב נוסימבאום], דם ונפט במזרח; תרגום: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, תרצ"ג.
סיגורד וסלי כריסטיאנסן, שנַים חיים ואחד מת: רומן; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, תרצ"ד 1933.
א. ארנבורג, חזית מאֻחדת; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: א"י שטיבל, 1933. (מרוסית)
ס. צווייג, מרי אנטואנט תרגום מגרמנית: ש' הרברג, 2 כרכים, תל אביב: מצפה, תרצ"ד. (מגרמנית)
מכסים גורקי, מפעל בית ארטמונוב תרגם מרוסית: ש' הרברג, תל אביב: א"י שטיבל, 1934. (מרוסית)
ו. צ'רנוב, זרמים בסוציאליזם; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל ('הספרייה למדריך'), תרצ"ה. (חוברת א: "המרכסיזם הקלאסי: קואליציוניזם וסוציאל-רפורמיזם") (מרוסית)
פ. סילנפאה, סיליה השפחה: רומן; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, תרצ"ה.
אלי ברטה, תלמידות; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה.‏[6] (סיפורים לילדים) (מגרמנית)
מרים זינגר, מטוס בארץ; תרגם מכתבי יד: ש' הרברג, תל אביב: א"י שטיבל, 1936. (סיפור לילדים) (מגרמנית)
א"ל וויניטש, ידידות שנפסקה: רומן; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, תרצ"ו. (מאנגלית) (מהדורה נוספת: תל אביב: עידית, תשט"ו.‏[7])
יעקב דינזון, הרשלה: ספור; תרגם: ש' הרברג, 2 כרכים, תל אביב: מצפה, 1937. (מיידיש)
יעקב דינזון, שתי אמות: רומן; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, 1937. (מיידיש)
ה. הסה, פטר קמנצינד: ספור; תרגם מגרמנית: ש' הרברג, תל אביב: מסדה; בסיוע מוסד ביאליק ('ספרית רמון'), תש"א. (מגרמנית) (בעריכה חדשה מאת יותם ראובני: ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ו.)
יום טוב בטו, דון יוסף נשיא: פרשת חיים; תרגם מכתב היד הגרמני: ש' הרברג, תל אביב: מסדה; בסיוע מוסד ביאליק ('ספרית רמון'), תש"ב.
יעקב לשצ'ינסקי, היהודים ברוסיה הסוביטית: ממהפכת אוקטובר עד מלחמת העולם השניה; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: עם עובד, תש"ג.
אלי ברטה, ג'ואנה מקסיקנית קטנה ולורי הכושית הקטנה: ספורי ילדות קטנות; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: מצפה, תש"ד. (לילדים)
מ. גורקי, ספורי מעשיות על איטליה; תרגם: ש. הרברג, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ה.
ו"ר ויליאמס, יסודות עבודת האדמה; תרגם מרוסית: ש' הרברג; ההגהה ועריכת המונחים החקלאיים בידי אוריה פלדמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ו.
א. בוגדנוב, תורת הכלכלה המדינית; תרגם מרוסית: ש' הרברג, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ו.
משה מנדלסזון, ירושלים; כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות; עם מבוא מאת נתן רוטנשטרייך, תל אביב: מסדה; 'לגבולם' בהשתתפות מוסד ביאליק, תש"ז. ("ירושלים" תרגם מגרמנית: ש' הרברג; כתבים קטנים: י"ל ברוך)
פ. טימרמנס פיטר ברויגל תרגם: שלמה הרברג, תל אביב: עם עובד ('ספרית שחרות'), תש"ח.
ל. ליאונוב, הגנב: רומן; תרגם: ש' הרברג, תל אביב: עם עובד ('ספריה לדור'), תש"ט. (מרוסית)
ק"א טימירייאזוב, צ' דרווין ותורתו; מרוסית: ש' הרברג; עריכה מדעית: ד' זיצק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י. (מרוסית)
מאקסים גורקי, קלים סאמגין: רומאן; מרוסית: ש' הרברג, 3 כרכים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ('ספרית פועלים: לכל'), 1950–1951.
ט"ד ליסאנקו, אגרוביולוגיה; עריכה מדעית: ש' הורביץ; תרגמו: ש' הרברג, א' ראובני, ש"א, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ב. (מרוסית)
א' וינוגראדוב, שלושת צבעי הזמן: רומאן; עברית: ש' הרברג, א' גלבוע, 2 כרכים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ('ספרית פועלים: לכל'), 1952–1953. (מרוסית)
גורקי, כתבים; התרגום בידי מתרגמים רבים, 3 כרכים, מרחביה: ספרית פועלים ('ספרי מופת'), 1953–1959 – הרברג תרגם את "אוניברסיטאות שלי", בכרך ב, 1954; ואת "פומה גורדיב" ו-"בית ארטאמונוב", בכרך ג, 1959.
מרטין אנדרסן-נקסה, פלה הכובש; עברית: ש' הרברג, 4 כרכים, מרחביה: הקבוץ הארצי השומר הצעיר ('ספרית פועלים: לכל'), 1955.
פ.מ. דוסטויבסקי, עול ימים: רומאן; מרוסית: ש' הרברג, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט.‏

מזמין לקריאת ביוגרפיה רחבה יותר בערך עצמו בויקי.

יום ראשון, 15 במרץ 2020

74 - יוסי אלפי - פואמה ביוגרפית - אפית, שירים מסרטן הערמונית


גליון אחרון של בטאון אגוד כלל סופרי ישראל, גג, מס' 49, מכיל פואמה ארוכה , מעמ' 60 ועד עמ' 68 שכתב יוסי אלפי, ושמה: שירים מסרטן הערמונית.

הפואמה מכילה כעשרה פרקים המופיעים ברצף כרונולוגי מובהק, מקבלת ההודעה על הסרטן ועד הניתוח בו הוצאו הגידולים. הפואמה הסיפורית הזו מעוצבת על פי התבנית  הקלאסית של עלילת הטרגדיה, או הקומדיה היוונית, שעיקרה :


אכספוזיציה 


 פריעת סדר העולם


שיא


החזרת הסדר על כנו



אכספוזיציה



הטרגדיה היוונית מציגה עולם מסודר לגמרי שמתפרק עקב איזה חטא קדמון. בפואמה שלנו, האכספוזיציה מציגה פריעת סדר העולם, "ככה סתם". בשני חלקי האכספוזיציה מוצגת הידיעה והתגובות אליה, גם בשם החלקים, התדהמה, הלחץ וגם בתכניהם.


הידיעה פותחת ברפרור לשירה הידוע של זלדה, לכל איש יש שם עם שינוי קטנטן, "לכל מחלה יש שם". המשיך החלק הראשון יורד לפרטי ההודעה, להתפרקות מושגים מוכרים ולתחושה שיש צורך עמוק בהגנה, בהתכסות :


אתה מתכסה בזמן

ובעלעלי עלים
ומקים סביבך אוהלים
- - - -
להגנה מהמידע המסוכן

קטע זה מאפיין מרכיב אסתטי מרכזי בשיר והוא השימוש בשפה ככלי מיסטי-מאגי, ובמקרה דנן המצלול והחרוז בשורות המצוטטות. צליל ה- האל"ף, ה-ה"א והעי"ן אשר לא מובחנים בישראלית מודרנית מצטרפים ל-למ"ד ול-מ"ם ויוצרים לחן רקע נעים, אולי אפילו עגול והרמוני, אל מול המידע "המסוכן" שבגללו אתה "מתכסה", שוב הסמ"ך הדרמטית והשורקת ממסגרת את הצורך בהגנה, שבפני עצמה מפונטזת לגמרי.

מרכיב נוסף המבטא את התערערות העולם, הוא שילוב ה"מקובל" בכתיבה "פואטית" לבין השפה הרפואית, הקלינית:

לא שבע אלא שש

ובשש אפשר למשש
וממששים אותך
בפי הטבעת

המצלול החריף של השי"ן, שימו לב כמה פעמים חוזר ביחידה תמטית-מילולית העיצור שי"ן. האם הוא מרמז לשקט, לשריקה, האם זו אונומטופיאה של נשיפת האוויר מהפה בעת הבדיקה עצמה? על כל פנים, כאן עולה היסוד הבא בפואמה, הקול השני והחתרני בפואמה, ההומור הקודר, הגרוטסקה המושכת-דוחה בעת ובעונה אחת: בפי הטבעת. זו הנמכה קומית מוכרת היטב, הפתעה קטנה שמעוררת צחוק וגיחוך, אבל רגע אחרי הצחקוק עולה התמונה עצמה של הבדיקה.

 האכספוזיציה מעבירה אותנו ל- לחץ. בלחץ הכל משטח לגמרי, הכל הופך ל- אותו הדבר, וכל השאלות הגדולות והקטנות חד הן:

"הכל מעורב בצלחת שטוחה"


אכן, הגדרה מדויקת למצב הקיומי של חולה הסרטן, או לפחות לשלב בו העולם משתנה בבת אחת מ-בריא לחולה ב"סרטן אלים" אם נזכר בסיום הפרק הראשון, "אתה בחוג הסרטן, אחי" והמשמעויות הנלוות לאמירה זו, הן התרבותיות:  קו רוחב גיאוגרפי צפוני, שמעבר לו אין זריחת שמש - מוות, אין חיים, קור, קפיאה, או ספרו של סולזניצין "אגף הסרטן" המתאר את מוראות הגיהנום בגולאג הקומוניסטי, והן הדבורות בישראלית בת ימינו, "אכלת אותה; איזה מסכן אתה; חרדה סביבתית"1  ברור לנו שחוקי העולם השתנו לחוקי "חוג הסרטן".



פריעת הסדר הקיים


הפואמה מקדישה כ- 3 פרקים שהם - הבדיקה מחדש, התיקון, החיים שאני יכול לחיות עם "זה", המעקב



הבדיקה מחדש


אי אפשר שלא לראות את השמות הביורוקרטיים הללו שבאים מהשפה הניהולית, המשרדית או לענייננו מהשפה הקלינית של בית החולים. השפה הניהולית או המשרדית נוטה לראות  מצבים, מושגים ולא את הסובייקט שהוא מהות כל הפעילות האנושית הזו. תהליכי החפצה [ אובייקטיביזציה, ראיפיקציה, ניכור ] האלו הינם גם טכניקה אירונית וטכניקה מעולה להזרה. היות הדובר בשיר עסוק בעצמו ובמחלתו ודיווח על האישי ביותר נתקל בשפה מנכרת, מסדרת ומארגנת.

אחת הדוגמות המעולות לפריעת הסדר הטבעי של - מטפל/מטופל, מערכת יחסים שיש בה על פי הנחות מסוימות חמלה, הבנה או הכלה, בפרק הבדיקה מחדש מתנפץ אל קרקע המציאות המשרדית/הקלינית. הדובר מאמין שיש ביכלתו לשנות את האבחנה, שבעצם אין לו כלום, ומעלה מעין תהיה טיפוסית:

אני שה בעדר

מוקף רועים
------------
------------
------------
כולם טועים

אך כפי שכתבתי, המציאות אכזרית מכל פנטזיה או משאלת לב - "ואני מתבלבל ומאבד את הדרך".



התיקון 


בפרק התיקון, שמחד גיסא הוא "ביורוקרטי" ומנוכר ומאידך גיסא, האם שם פרק זה רומז לתיקון ההערכה או אולי מרמז לתיקון חיי הדובר? אלה מבינינו דוברים ישראלית, יודעים שהמילה "תיקון" עצמה שאובה מהקבלה, מעמדות "ניו-אייג'" פסאודו-יהודיות המדברות על תיקון הנפש ותיקון עצמי. שבכוחם לשנות מצב נוכחי, שלכאורה נובע מ"חטאי עבר".

כמו ב"אגף הסרטן" וכמו ביצירות רבות העוסקות בסמכות האובייקטיבית המצמיתה נפש כל אדם/סוביקט ובטח חולה בסרטן, גם הרופא הוא רק שליח האל, במקרה שלנו המחלה הזו, הסרטן היא הסמכות העליונה, האלוהות, האובייקטיביות במהותה. הרופאה היא שליחת האל/המחלה:

היא ישבה מולי אשה מלאת קשב
והתנגדה למספר שבע שנקבע בבדיקה/ 2
"זה הרבה פחות"
- - - - - -
זה רק 6 ועם זה אתה יכול להמשיך לחיות

התגובה של הדובר היא כמעט טירוף, ובסדרה של משפטים קצרים ומהירים הוא מביא אד-אבסורד את המונחים הקליניים הללו, אבל מבין ש : 

סוג חדש של בועה נפתח לי במוח


כלומר, חוקי חוג הסרטן, בהם המציאות איננה המציאות שלך, אלא נחטפת על ידי אחרים: "זמנים שלא היו בזמני / אולי שמעתי אותם מתוך זמנם של אחרים".

מסתיים לו התיקון באירוניה חריפה, ובחתרנות תחת שם הקטע עצמו, תיקון. שהרי התיקון לא היה לטוב כי אם למוטב.

שוב כדאי לשים לב למבנה האירוני של הפואמה הזו. חלקה הגלוי מלא בביטויי חרדה, פחד, כאב ויסורים, תקוות שווא ותחושה של ניכור מהממסד המטפל/המרפא. חלקה הסמוי האירוני, הקומי המבוסס על חריזה, מצלוליות רבה ושימושים ישירים ובוטים בשפה הופך את הפואמה מרק "סיפור אישי" לסיפור כללי יותר, הוא - המבנה האירוני, חושף את המורכבות של "החוויה" היות חולה סרטן. יש גם להדגיש שהרפרור או הארמזים לספרות של המאה העשרים, במיוחד ספרות האבסורד או הספרות האקזיזטנציאליסטית מוסיף נדבך ורובד עמוק לסיפור האישי, ואולי, וזו הפלגה גדולה בפרשנות, גם פואמה זו עוברת מהאישי-הפרטי אל הכללי-הסמלי או האליגורי.



החיים שאני יכול לחיות עם "זה"


הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת בפריעת השפה ובשימוש מבריק בצליליה על מנת להציג סוג של "איבוד שפיות" או לפחות תמיהה על השפיות.

הדובר משתמש באות זי"ן של "זה" ומשתולל אתה:

אני חי עם ה"זה" שמהזז, מנקז, משזז, מחמרז

שורה אחת שמעלה את האות זי"ן לגבהים בלתי רגילים. כמובן הרפרור ל- לא שם זין של בן אמוץ, שם רפי לוין, כידוע עובר לחיות באינטנסיביות את פציעתו, נכותו ואיבוד גבריותו, וזו אופציה סבירה למי שחולה בסרטן. או מאידך, לא שם זין הישראלי, שמשמעותו חוסר אכפתיות, צפצוף על סמכות, פעולה על פי הרגש, וגם זו אופציה סבירה לתגובה. מעבר לחיים הדוניסטיים, של הרגע. מרכיב נוסף בהדגשת מצלול הזי"ן הוא אונומטופיאה של זמזום הזבוב. וזבוב כידוע לנו הוא נציגו של השטן [ בעל זבוב, הסרטן ] או בכוחו לשגע בזמזומו.

למרות הטירוף, תחושת אינהאונים הנובעת מההודעה שהוא יכול לחיות עם "זה" הדובר בשיר בוחר לחיות עם זה,  " אין ספק".


המעקב

חלקו האחרון של חלק "פריעת הסדר" הוא פרק המעקב. נדמה לי שלא ממש צריך להסביר את המשמעות הבלתי נסבלת של המילה מעקב, במאה ה- 21, מאה שקראה את 1984 של אורוול, או מבקרת ושומעת על מצלמות בשדות תעופה, ברחובות ראשיים, בבתי ספר . מאה בה אנשים מנוטרים על פי הטלפון הנייד שלהם או באופן בוטה יותר [ אם מותר לי להתייחס לאקטואליה עכשווית, החלטת הממשלה לנטר חולי קורונה בבידוד באמצעות הנייד שלהם, ולהבטיח שלא יצאו מהבידוד/הסגר ]. התבנית הדו-משמעית של המילה "המעקב" ויידועהּ מוסיף לכפל משמעויותיה ממסגרת את תיור הביקורות האינסופיות בבית החולים. יותר מפעם, בשורות מתארכות מלאות בגיבובים מתואר ריקוד המוות של המגפה/המחלה. העירבוב בין האישי, החי לבין הממסד הרפואי ומתקניו בין השפה הגרוטסקית בה נדרש החולה להכין עצמו לבין התוצאות השונות ודרך עיבודן :

אתה מכניס לעצמך בתחת פומית עם בקבוק וסוחט לך את זה למעיים


אז לבד מהופעת הסמל "זה" [ מילה מטונימית לסרטן, נקייה וסטרילית לגמרי ] השפה איננה מהמשובחות, אבל היותה תעתיק מדוייק של הדיבור הישראלי, של ההוראה הרפואית מצחיק עד דמעות, והגרוטסקה מעניקה מימד אחר לגמרי לתיאור שמטבעו קודר ומאיים.


זהו, אני שוחה במעלה ההסברים, ההוראות, הפרושים, הגישושים והמישושים

אני במעלה פרוסטטה עילית

אם הטור הקודם שציטטתי היה גרוטסקה הרי בשני טורים אלה הגרוטסקה מעוררת פרצי צחוק אבל גם תחושה מעיקה של דחייה, חוסר נחת. בנצלו את הרגישות הגבוהה שלו לצלילי השפה, אנו עדים פעם נוספת למצלול של השי"ן, האם כאן הוא משקף חוסר נחת, אנחת יאוש ואולי הוא משתלב נהדר עם "פרוסטטה", שבה הסרטן. והיסוד ההומוריסטי, ההנמכה הקומית, הקריצה העצמית ולקורא - "פרוסטטה עילית", כמו מחוז חפץ נדל"ני.

הרצון להצחיק, לראות את כל הצרה הזו גם מהבטיה המבדחים, רצון שמופיע לכל השיר באמצעות ההנמכות הקומיות, שימוש בישראלית דבורה, מצלוליות  או רפרור למקורות קומיים-אבסורדיים חיצוניים מקבלת גם ייצוג ממשי, שהרי יוסי גם מצחיק את אחד מהצוות/ אחת, ואז הוא אומר לעצמו:

(הי, אני חי, מצליח להצחיק עדיין ) והרגישים מיד ישמעו במשפט הציני הזה את קול נחרת הצחוק בשל מצלול החי"ת שבו.



השיא 

כמו בכל דרמה/טרגדיה/קומדיה טובה, השיא הוא המקום בו חל השינוי, התפנית. כל חוטי העלילה נטוו ונארגו לקראת הרגע בו יקרה משהו, משהו שיתן להם משמעות, מובן ופשר.
בטרגדיה ובכלל בתיאטרון "פעולה"  היא יסוד מוסד, בפואמה אצלנו, פעולה היא גם ההחלטה לפעול לתיקון המצב.
שני חלקים מקדיש יוסי לשיא הפואמה. בשני השמות של החלקים בולטת התפיסה התאטרונית והויזואלית שלו כאמן וכיוצר. חדר הלבשה וחדר נ. ידוע לכולנו באנגלית נקרא חדר הניתוח "תיאטרון", והרי לפני שעולים על הבמה צריך להתלבש, להתאפר ולהכנס לדמות.
בניגוד לכ ציפיה באשר היא, השיא בפואמה הזו הוא אחד התיאורים היותר מצחיקים וקומיים של מפגש בין רופא רוסי המביא את תרבותו לכאן ובין חולה ישראלי, רגיש ופחדן בהתקף חרדה. התמונה הקומית הזו מייצרת את הנוגדן הכי חשוב ל "סוחט דמעות" מלודרמה, רומן למשרתות. הקומי משאיר את הפואמה בתחום החשוב ביותר - מבט מורכב ורב מימדי על חולה שחלה בסרטן. הפואמה לא מובילה אותנו, עד עתה, ואם אטרים, גם בסופה למצב של "סוף טוב".
חלקו האחרון של פרק זה הוא שתי פרידות, האחת זמנית - המנתח יוצא להתכונן לתפקידו על במת התיאטרון [חדר ניתוח ] ונפרד מהחולה והשניה פרידה מבת זוגו. אם ישנה מלודרמה בפואמה הגדולה הזו היא נמצאת בשורה הזו:

אני נפרד מרעייתי שותפתי לבדידות


הדובר מברך את עצמו, בישראלית נהדרת, שאף היא הנמכה קומית, שחשובה מאוד לסצינת חדר הניתוח, שבה אגב לא קורה כלום.


"איזה בן זונה בר מזל אני, יש מישהי שמוכנה להיות שותפה לכל החרה הזה", 


והניגוד בין שפת הרחוב לבין השורה הקודמת מאזנת היטב את היסוד המלודרמטי, הלירי, הפואטי שאיני ממין הענין, אבל הוא בוקע למרות המאמץ לכסות עליו.

בחדר הניתוח הכל נגמר. חשוב מאוד לראות את הכניסה לחדר הניתוח, כניסה המתמקדת בגובהו של המרדים "גבוה יותר מהתקרה" ממנה משתמעת נמיכותו של הדובר. הפניה אליו כמו לילד קטן, "תסיט את הישבן" והחרדה כמו של ילד קטן מהזריקה, ואז כלום.


החזרת הסדר הקיים על כנו


שני קטעים קצרצרים מסיימים את הפואמה הזו. שניהם בניגוד לכל טרגדיה ולכל קומדיה לא מאזנים את המציאות מחדש, לא "מרגיעים" את הצופה הבורגני או ה"אחר", כפי שתיאורטיקנים שונים של הטרגדיה מתארים את ההתרה.

מתעורר

אמנם שותפתו לחיים נראית כמו היא עברה את הניתוח, אבל בהבינו שהעולם ממשיך להתקיים, שעבר את הניתוח, ביופסיה, פרוסטטה לא נותר לו אלא לחכות לתוצאות.


התוצאות

אם יהיו בסדר אמות מזקנה מאוחרת
אם לא יהיו בסדר לא אמות צעיר
אלוהים, איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות?

האם חזר הסדר על כנו? הסדר חזר אבל ב"טוויסט" אקזיזטנציאליסטי מובהק, לטעמי כמו שקאמי מסביר את מהות האקזיזטנציאליזם או האבסורד. כל שרשראות ההסברים, הפירושים הקיימים מתאיינים, כלומר התרבות שלנו מתאיינת. הכל חדש ונטול משמעות. עכשיו תורו של האדם לחיות כפי שהוא רוצה. הוא יקבע. ואכן, המסקנות של יוסי מהמסע שעבר מרתקות בהיותן אנושיות, חסרות יהירות. 
אחרי הכל, מה שהכי חשוב - איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות. קאמי קרא לזה, לא להתאבד עת תודעת האבסורד משתלטת עליך, קבל את החיים מחדש. מקסימום תנסה לצאת מהם בלי למות. [ זה יוסי ]


 לסיכום

הגילוי הנאות מחייבני לומר שאני חבר טוב מאוד של יוסי אלפי. הכתיבה שלי איננה אובייקטיבית במובן של "לא מכיר את מושא כתיבתו" או לא מכיר את "מי שכתב".
מהכרותי את יצירת יוסי לאורך השנים, כולל הכתיבה המחקרית, הפוליטית, הפרוזה והכתיבה התיעודית החשובה שלו, הפואמה הזו היא ביטוי מכונן בכתיבה השירית שלו. אמנם הוא לא מניח מידיו את החותם שלו - השמיעה הבלתי רגילה, אזן של חרזן, זיהוי המוזיקאליות שבשפה. הוא גם לא מוותר על אהבתו לשפה הציורית, הויזואלית. לשימוש בדימויים או במטאפורות לא רגילות. הבולט הוא שהשפה הפכה אישית וישירה לגמרי. היסודות הקומיים הבולטים ביצירתו ההיגודית [ סיפורי עמים ] גולשים וחודרים לתוך הפואמה ובכך מחברים לעומק את היבטי היצירה השונים שלו לשלם שמצד אחד הוא גרוטסקי ומצד שני אנושי  מאוד. הפואמה מתכתבת עם מיטב הכתיבה המערבית אחרי שתי מלחמות העולם, אבל נאמנה לישראליות ולתרבות הישראלית שאף היא בנויה מניגודים בינאריים כמו: גבוה-נמוך/ מושך-דוחה/ יפה-מכוער.
ממליץ מאוד
- - - - 
1. מהכרותי האישית עם יוסי, מחלת הסרטן האיומה ומוראותיה אינן זרות לו ולבני משפחתו
2. ההבדל בין 7 לבין 6 מוסבר בשיר הראשון, זה ההבדל בין סרטן אלים לבין סרטן "רגיל", כי שיוסבר להלן



יום שישי, 13 במרץ 2020

מחוץ לענין - על חוצפה ועזות מצח; על ניכוס אטריביוטים של עוצמה ותקינות-פוליטית

מעריב, מוסף סוף השבוע האחרון מתנאה בתמונת שער של שרת התרבות והספורט מירי רגב. בתמונה מעובדת להפליא, לאחר בוטוקס נמרץ [ ראו חלקו התחתון של פניה, אזור הסנטר שמקומט מעט, האיפור וגם הבוטוקס לא ממש עזרו,] איפור מושלם, תסרוקת נהדרת [ האין זו פאה מוצלחת במיוחד, או זה באמת שינוי פריזורה].
הכותרת המרכזית: מירי בשטח, נשענת על מסע הבחירות שהיא ניהלה עם האולפן הנייד, אבל הכיתוב תחת התמונה: " לנשים מהשמאל קוראים 'אסרטיביות' ולנו קוראים 'בהמות' " וזה ציטוט חלקי משאר ביטויי ההערכה העצמית שלה, מעורר אצלי השתאות מהשטחיות, מחוסר קריאת המציאות, משימוש מַזְנֶה ובזוי בשפה. 
האשה הזו חסרת בושה לגמרי.
הדרך בה היא מהללת את עצמה מעוררת גיחוך. שימו לב: לנשים מהשמאל קוראים אסרטיביות ולנו בהמות, כי לא מסוגלים לקלוט שיש נשים חזקות, מזרחיות.. וגו'
למירי רגב קוראים בהמה, כי התנהגותה היא כשל פיל בחנות חרסינה, כי היא חסרת תרבות, אלימה [ לא אסרטיבית], כי היא משתמשת בכינויים כלפי זרים שלא מביישים את ה"דער שטירמר"[הסודנים, למשל ..], כי החנפנות שלה יחד עם איוב קרא לראש הממשלה וזוגתו מעוררת בחילה. איזו אסרטיביות, איזו חזקה, איזו מזרחית.
בושה וחרפה לכל הנשים המזרחיות החזקות, האסרטיביות עם האג'נדה החברתית, שלה כמובן אין [ אלא אם כן לתמוך בגבר ששוכב עם קטינות זו אג'נדה חברתית].



יום ראשון, 8 במרץ 2020

73 - ר' יהודה הלוי [ ריה"ל ]


יהודה הלוי – הבא מבול


הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה
וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף / הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְנוּ מַעֲצֵבָה
וּבִרְאוֹת הַר וְשׁוּחָה לִי מְנוּחָה / וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה
וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל / אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה
וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה / וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה
וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה/ כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה
וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי/ אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.


אחד השירים המקסימים שלדעתי נכתבו בתקופת ימי הביניים, היהודית, בזמן ההיסטורי שנקרא "תור הזהב בספרד" על ידי אחד ממשוררי ישראל הגדולים ביותר שקיימים.

כל מה שנחשב יפה
[1], מתאים, ראוי מופיע בשיר, תפארת הפתיחה, השיבוץ, החרוז המבריח, צימודים עזי משמעות, מצלולים חזקים והסיום, תפארת הסיום המבוססת על צירוף הפכים היוצר מעין פתגם [מכתם] וים יזעף ונפשי תעלז.

ומה מספר לנו השיר – הבדידות הנוראה בלב ים עבור "עכבר היבשה", השקט, היעדר נקודת ציון נייחה באופק, כמעט מעמד הר סיני המקביל למבול בימי נוח. שני אירועים מכוננים והפוכים לגמרי במהותם. הראשון השמדה והשני הנחת התשתית המוסרית לעם נבחר.

בתוך ההקשר המיתי הזה הדובר מפליג לארץ ישראל, להגיע לכותל המערבי, מחוז חפצו. [ לבי במזרח..]
- - - - -
מקור השיר – לב לדעת
ביוגרפיה – ויקי
[1] - הסבר מקיף של השיר, כולל כל אמצעיו האמנותיים נמצא באתר "אלוני יצחק", מומלץ ביותר.

יום שני, 2 במרץ 2020

72 - אריה יצחק ברגר


תוצאת תמונה עבור אריה יצחק ברגר


שיר לירי יפהפה, לטעמי, כתוב כסונטה : 2 קוונטינים ושני טרצינים; החריזה- אבבא, אבבא, גדג, דגד. גם מבחינת המבנה הרעיוני של הסונטה יש פה קבלת חלק מאופיה, הטרצט "משנה" משמעות ביחס לרעיון המוביל בשמונת הטורים הקודמים המחולקים לשני בתים.
השיר עוסק בזכרונות שמחד גיסא יקרים כמו פנינים, זמינים ונמצאים, ואפילו "חוגגים" אותם בגאווה רבה [בית שני ] אפילו ענודים על החזה ומאידך גיסא, בשעה של סבל וכאב הם הופכים למעמסה קשה. [ בתים 3+4 – הטרצינים].
השיר כתוב בעברית "יומיומית" לו נחשוב על השנים בהם נכתב, וגם ההפלגה הפיוטית אל השפה המטאפורית מצומצמת מאוד, כך שגם המבנה הנוקשה וגם הלשון מאפסים או שולטים היטב ביסודות המלודרמטיים שיכולים באחת להפוך לסנטימנטליים וקיטשים ביותר.
ל"א ברגר פעל בתקופה קשה מאוד באירופה, גם לאירופאים וגם ליהודים. השיר מבטא חרדה גדולה [ שני הטרצינים] אבל אין בו – לבד מהרהור על הכאן ועכשיו – קריאה לפעולה או לשינוי. נהפוך הוא – נראה או נשמע כמו ה"הרהור" "הכאב" הם מלאי "תוכן" וחיים.
כך נכתב במבוא לספרו "תבל גוועת"*:

אפס מודעות לעתיד.


מקור השיר – וינפלד, ד [1997] , השירה העברית בין שתי מלחמות עולם, מוסד ביאליק, עמ' 320
ביוגרפיה – ויקי
* – ראה : ויפלד ד לעיל, עמ' 309-310