יום שבת, 15 ביוני 2019

22 - חזי לסקלי



חזי לסקלי

אוֹכֵל
מַדָּף מַה הוּא אוֹכֵל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה לַנֹּעַר
כָּל מַדָּף אוֹכֵל וְתָנָ"ך פֵּרוּשׁ גּוֹרְדוֹן
פֵּרוּשׁ קָסוּטוֹ פֵּרוּשׁ פַּפּוֹרִישׁ כָּל
מַדָּף נוֹרְמָלִי אוֹכֵל בְּלִי הִתְנַגְּדוּת כְּמוֹ
שֶׁמַּכְרִיחִים יֶלֶד לִבְלֹע נָחָשׁ.

גילוי נאות – את לסקלי הכרתי גם באופן אישי, לא חיבבתי אותו מעולם, ולכן הכרותנו הסתיימה מהר מאוד.
לגבי השיר ה"חביב" וה"פשוט" הזה: בסיסו הוא האנשה והפעולה המרכזית בו אכילה או האבסה עצמית או אכילה ללא ביקורת עצמית עד שלב בליעת הנחש בניגוד לרצון. ומה אוכל המדף - נכון את מדף הספרים היהודי, ומה הוא חייב לבלוע, כמו ילד, נחש, המורד הגדול באלוהות ה"טהורה" היהודית.
המיוחד בשיר הוא הסתירה בדימוי הסוגר את השיר – מדף נורמלי אוכל בלי התנגדות כמו/ שמכריחים.. אוקסימורון בסיסי, מה שמעלה את השאלה – האם המדף הוא הדובר בשיר, ומיהו הילד שהכריחו אותו [ אני גם נזכר בנסיך הקטן ובציור הנחש בפתח הספר.]
נחש הוא סמל מורכב מאוד בתרבות המערבית. החל מ"המפתה" הגדול [ דמיונו החלקי לאיבר המין הזכרי כמעט צועק את זה..], הגורם לחטא הקדמון [היענות לתאוות, קדימות היצר על השכל ], השטן. מהצד השני הוא גם סמל הרפואה והריפוי, כפל התפקידים של ארסו [ כידוע יותר ויותר בפרמקולוגיה בת זמננו ], ולא נזכיר את היותו סמל לערמומיות, תח[כ]מנות, חתירה תחת הכלל, מניפולטור "נחש בקש" ושאר ביטויים כאלה. את הנחש הזה מכריחים את הילד לבלוע.. היתכן ויש כאן אירוניה בסיסית הנובעת מהאוקסימורון שציינתי קודם לכן [אוכל בלי התנגדות ] - שמכריחים, והדבר אותו מכריחים לבלוע [ לאכול? לא נאמר ].
לי ברור שהשיר  ה"ביוגרפי" הזה מרמז אל מעבר לספרייה, הישר אל היסטוריה רוחנית מובהקת שתחתיה חותר אותו נחש דמוני, שיש לבלוע גם אותו.
ברוח "שבוע הגאווה" היתכן שיש בשיר הצגה של המתח בפנימי האינהרנטי של הנורנטיבי-הדתי עם המיני, המוחצן והיצרי? [ לסקלי מעולם לא הסתיר את זהותו המינית].

 מקור השיר [ יש שם עוד שירים ] עכבר העיר
יואב איתמר – על שירת לסקלי [מומלץ מאוד], יקום מקוון 

יום רביעי, 12 ביוני 2019

21 - ח"נ ביאליק - לא זכיתי באור מן ההפקר



לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

יש לי עונג רב לשתף אתכם במאמר העוסק בהשפעות השונות על שירו זה של ביאליק. המאמר מדבר על שתי השפעות חיצוניות והשפעה ביוגרפית, יתמותו בגיל צעיר ועבודת אביו בבית המרזח.
ההשפעות החיצוניות הן המיתוס על פרומיתאוס ושמעון פרוג, מורו הרוחני של ביאליק.\
המאמר נקרא:

"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

הוא מופיע בבלוג של הספרייה הלאומית, שנקרא - הספרנים
הנה הפתיחה של המאמר, מופיעה לאחר השיר עצמו:
"השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.
רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.
הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.
אולם, עד מהרה זונח ביאליק את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:
ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו."
זה סיכום מעולה של תוכן השיר. מייד אחר כך מגיע הניתוח של מקורות ההשפעה וביסוס הטענות.
תהנו.
- - - - - -
הבלוג, הספרנים - 
https://blog.nli.org.il/
המאמר [אין שם מחבר ] - 
https://tinyurl.com/y64a32lr

יום ראשון, 9 ביוני 2019

20 - כותנות פסים לבש הגן - ר' משה אבן עזרא





כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן



כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ
יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ

מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.



רגע פתיחת השושן, כי שמבוטא בצורה מופלאה בשירו של אבן-עזרא בבתים המודגשים.

התמונה צולמה על ידי בביתי.

יום שבת, 8 ביוני 2019

19 - ברכה סרי



ברכה סרי


י"ז. אשה נקנית לאיש

אשה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאשה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.
השיר הזה מהפך כמובן את הלכות הנישואין היהודיות המוכרות עד זרה –
"

מסכת קידושין פרק א

דף ב,א משנה  האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשווה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:
ההלכה מדברת על שלושה דרכים – כסף, שטר, ביאה ואצל סרי – תפילה בלבד. האיש נקנה [ כלומר הדמות הדומיננטית בבחירה היא האשה] בשלושה דרכים: קידוש המקום והזמן, תפילה ואהבה.
כך במספר שורות תמונת העולם ההלכתית שהיא קדורנית ומאיימת, שהופכת את יחסי גבר-אשה לעניין חוזי-ממוני ללא אותו רכיב, לו אנו קוראים אהבה, [ על אף הצביעות של "נקרא לנערה ונשמע.. " מסיפור אליעזר ורבקה ] הופכת לתמונה שבה הזוג קונה זה את זה "בברית שבינו לבינה. / ברגע ורגע/ של עבודה נכונה."
אני בהחלט רואה את יחסיי עם אהובתי ובת זוגי ואם ילדינו כיחסים כאלה. אמנם נטולי קדושה, ותפילה – ההקשר הדתי העמוק – אבל מצויים בתחום של אהבה, עבודה משותפת והרבה עומק רוחני ושיתוף רוחני.

בחרתי להביא הפעם תקציר של הביוגרפיה שלה מדף של "האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר"
ברכה סרי נולדה ב-1940 בצנעא שבתימן למשפחה דתית, שהיתה מן האליטה של הקהילה היהודית. כשמשפחתה הגיעה לארץ, היא השתקעה בקרית בנימין ליד חיפה. ברכה סיימה את לימודי התיכון בבית ספר דתי בחיפה, המשיכה בסמינר למורות וסיימה תואר ראשון בלשון ובלשנות (האוניברסיטה העברית). כאשר החלה לחקור את לשון הנשים התימניות בראש העין היו לה כבר שני ילדים קטנים. מחקר חשוב זה לא הגיע לידי סיום כי מחקרים בתחום הסוציו-לינגוויסטיקה או לחלופין, בנושאים הנוגעים לנשים, לא נראו בתקופה ההיא חשובים דיים ולא ניתנו להם תקציבים. ללא תקציב ותמיכה המחקר נעשה בלתי אפשרי עבורה. את חייה הקשים לפני ההיכרות עם הפמיניזם היא מתארת בכעס. המציאות היתה קשה, גם כלכלית.
סרי גידלה לבד את ילדיה ועם מות אביה הרגישה כאילו המשענת שהיתה לה נעלמה. הכעס הניע אותה לכתוב, ובמקום כתיבה אקדמית החלה לכתוב שירים. "כעסתי נורא", היא אומרת, "וכתבתי שירים, סיפורים, מחזה ". בראש העין כתבה את הסיפור "הקריעה", אך לא העזה להראות אותו לאחרים. היא פחדה שמא לא יבינו, התביישה וחששה שיחשבו שהיא משוגעת. אך הסיפור הגיע לידיה של שושנה אליגנס, אז דיקנית הסטודנטים בבצלאל ופעילה פמיניסטית, ולתדהמתה של סרי "היא קראה את הסיפור והבינה". גם מרשה פרידמן, אז כבר מנהיגה פמיניסטית, קראה והתפעלה.

מקור השיר – אתר עוקץ
מתי שמואלוף מוקיר תודה ב"המבוקש מס' 2", הבלוג שלו
מקור אינטרנטי להלכה - מכון - ממרה
האדוגה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר - ברכה סרי

יום חמישי, 6 ביוני 2019

18 רחל מורפורגו, 2



קול ברמה נשמע

אֵלִי אֵלִי צוּר גֹּאֲלִי 

הַבֵּט וּרְאֵה וּשְׁמַע קוֹלִי,
אֶבְכֶּה אֶזְעַק וְאֶתְחַנַּן
חוּס נָא חֲמוֹל עַל עַם נִפְעָם.

הוֹאֵל הָקֵם אֶת אָהֳלִי
כִּי אֵין דּוֹרֵשׁ אֵין עוֹזֵר לִי.
בָּנִים יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם
עֲלֵי רֹאשָׁם שִׂמְחַת עוֹלָם.


אָנָּא שָׂא נָא כֹּבֶד פִּשְׁעָם
חִישׁ נָא הָרֵם בְּחִיר הָעָם.
לֹא עוֹד תִּבְכִּי, כִּי אֵל חָנַן:


אִם יִתְמַהְמַהּ לוֹ אֲיַחֵל
בֵּיתוֹ יִבְנֶה חוֹמוֹת וָחֵל
וּבְשִׁיר חָדָשׁ תָּשִׂישׂ רָחֵל.



י
שמחו השמים ותגל הארץ

ליל ראש חדש בול ה'תרט"ו.*



סונטה על פי כל הכללים ובה בקשה לאלוהים לעזור להמוני "ילדיו" לבנות את ביתם. מדוע דווקא בתאריך הזה? אולי כי התחילה כבר תסיסה של עלייה לארץ, שהרי שני עשורים וחצי אח"כ קמות מושבות הברון, אולי כי בנו האהוב של בן דודה [שד"ל ] אוהב גר הלך לעולמו, או מכיוון שאהבה לכתוב שירי געגועים ואהבה לציון, כריה"ל.

כיוון שהיתה איטלקיה, וכיוון שהיתה משכילה מאוד לא מפתיעה אותי הבחירה בדגם הסונט הפטררקי, בו שני הבתים הראשונים ישנה הפנייה הכללית ובשני האחרונים המעבר לקונקרטי ביותר והוא – המשוררת עצמה, רחל. כשברור שהיא מכוונת לכל ההיסטוריה היהודית-תרבותית-מיתית של השם "רחל". מרתק כמובן לראות את השימוש הדומה של רחל המשוררת בשמה ככלי לקפיצה מעבר לזמן אל העבר בשירה "רחל".:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.


כדאי לשים לאקרוסטיכון המאוזן המלווה את השיר, שמדגיש את היות רחל אשה בלתי רגילה הרואה עצמה, כבר בזמנהּ כשליחת ציבור, ואיננה מהססת להשתמש בשם המפורש. כמו כן, כמו משוררי ימי הביניים, היא מאמצת את צורת השיר "הכי נחשבת" בתקופתה או לטעמה, והיא הסונטה הפטררקית. [ האם הכירה את צורת הסונטה השייקספירית או אחרות, אין לי מושג] משוררי ספרד אִמְצוּ את צורת הבית הערבי, את צורת שיר האזור ובוודאי את הקסידה ששימשה אותם לכתיבת "מיטב שירי החנופה, השנאה והאבל ]. צורות עכו"מיות אלו זלגו גם לשירת הקודש, אשר לה מסורת ארוכה של פיוט המתחילה כבר בתהילים.

- - - - - -

תנ"ך חשוון נקרא גם ירח בול, בפסוק: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו…"[3]. שם זה בא אולי מבלילת המספוא לבהמה וייתכן שקשור למילה מבול או למילה יבול. - ויקיפדיה
סונטה, מטח
מלות השיר "רחל" - פרויקט בן יהודה
מקור – פרוייקט בן יהודה

יום ראשון, 2 ביוני 2019

17 - קנקן




קנקן


מרעה [ התקבל אישור מהמשורר לפרסם כאן]-
בְּעוֹלְמֵי הַפַּחַד 
עוֹלָמוֹת הַדְמָמָה 
שׁוֹתְקוֹת, שׁוֹתְקִים הַכְּבָשִׂים
שָׁכְחוּ הֲבָרָה יְחִידָה
מֶה
     מְדֻבְלָל צַמְרָם
דָּבַק בָּם הָרֶפֶשׁ
וְהָרוֹעֶה אֵינוֹ רוֹאֶה
מוֹבִיל אֶל עוֹלָמוֹת נְשִׁיָּה
רוֹאִים, רוֹעִים רְחֵלִים
לִפְנֵי גּוֹזֵז נֶאֶלְמוּ.

הכינוי ליהודי אירופה שהובלו את המשרפות, בורות הירי ושאר  מקומות גיהנום היה שהם הובלו "כצאן אל הטבח".
העוצמה ההיסטורית נמצאת בתשתית השיר הזה, נמצאת בהמרת הטובח, הרוצח או שאר כינויים שהודבקו לנאצים בשירת הקינה הגדולה על השואה במילה "גוזז"
השיר האירוני הזה מורכב משתי רמות משמעות:
האחת מושאלת, סמבולית או מטאפורית, אולי אפילו אלגורית - שיער הגוף, שכידוע גולח מראשי הנכנסים לאולמות הרצח באושוויץ, מקלחות המוות, כך שהאימה האלגורית - סמלית מוחשית  ביותר. הביטוי, "כצאן אל הטבח", שהיה מקובל בפיענוח ובסימון השואה בראשית שנות החמישים של המאה העשרים ועד, לדעתי, שנות השמונים של מאה זו לתיאור התנהגות יהדות אירופה הנרצחת.  הדובר בשיר מפרק את הביטוי  לגורמים, והגוזז, הגוזז הוא זה שגזר זקנים, השאיר עירום ועריה .

השניה היא התיאור ה"אובייקטיבי" נטול ההתרגשות, הפאתוס או חלק מהקונוונציות המקובלות בשירת השואה שנכתבת עד היום. הדובר בשיר מתאר תמונת עולם חקלאית כמעט פסטורלית, לולא הצרימות בעולם זה [ דבר המאפיין את הפסטורליה מבחינה ז'אנרית] כ: בעולמי הפחד ; הרועה אינו רואה. מיהו הרועה? המנהיג ההיסטורי או המנהיג האלוהי-האלילי [ יהווה], כך או אחרת, הוא "אינו רואה". בספרות הדתית התיאודיצאית [ מצדיקת האל ] מדובר על "הסתרת הפנים" [ דברים,לא:יז-יח): 

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

מקור "הסתר הפנים" במקרא הוא ההבנה של "חטא ועונש". על פי הסברו של רש"י, זוהי פרשנות החוטא, האדם והסבר אחר, תמנע מהעם ראיית הגאולה, לא פחות. כך התמונה הפסטורלית נטענת במשמעויות מורכבות וקשות מאוד. והנה כתוספת ל הנענש, התעלמות ה"רועה" בכוונת מכוון.

ישעיהו נ"ג, ז´:
 "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח־פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" 

המקור לתיאור הזה של הנטבחים. המקור הנבואי רק מחזק את טענתי בדבר חתרנות השיר והמתח בין "האובייקטיבי" ל- "סימבולי-היסטורי-תיאולוגי".  התקבולת המשלימה משירת ישעיהו מבחינה היטב בין ל- טבח לבין – גוזזיה, שהרי מהטבח לא יקום האחד ומגזיזה יקום. אם כי על פי עקרון ה"שיבוץ" משמעות המילה גוזז התחלפה בשיר זה ל"רוצח".


מקור השיר – פורום זמ"ש

יום שבת, 1 ביוני 2019

16 - עזרא זוסמן, שיר ללא שם





שיר של עזרא זוסמן

***
רחש כוכבים תחת תקרת הבית
תעורת הזרע. הדממה נשבעת

למפנה הלילה. אדמה כקדם
מצפה מעבר למרד וְּלְֶרֶדֶם.

צעדים נעורו. זו עונת הזרע.
על נושאי המשך השכמה גוזרת

קריאתו של גבר. תשובתו של נער.
הבהובי שלהבת בפתחו של שער.

שעורה לוחשת, לשחר עוררוה
ולבי הרחק, בין כוכבים זרוע

הכרתי את השם עזרא זוסמן עוד מלימודיי כסטודנט לספרות, אולי הכרתי שיר אחד שלו, שנלמד באיזה תרגיל של פרוזודיה, אבל ומעולם הוא לא זכה להיות בשורה הראשונה של המשוררים הקאנוניים, או בשורה השניה של המשוררים, שיצירתם מספקת לחוקרי הספרות חומר רב להגדרת ז'אנרים, כיוונים, השפעות, מיקום מידרגי בשדה הזמן, המקום או החברה.או כפי שנהגו לומר על משוררים בני הזמן של ביאליק, כוכבי הלכת סביב השמש החזקה.

רפי וייכרט כותב במקור ראשון כך :
" זיכרון זקוק, לא פעם, ללובי וללוביסטים. מצער להודות בכך, אולם המציאות חושפת שוב ושוב את השִכחה האכזרית. שנים לאחר מותו, יוצר שלא הקהיל לעצמו שיירה של נושאי-לפיד, דינו נגזר לנשייה. לפעמים יידפסו ביום השנה תצלומים אחדים, רשימה או שתיים לזכרו, קומץ מכתבים, שירים אחדים, סיפור נשכח מן העיזבון ותו לא. "

אבל, כנראה שוייכרט עצמו איננו מהשורה הראשונה של משוררי הזמן ו/או הנגישות שלו למוקדי תקשורת חלקית עד חלקית מאוד ולכן ניסיון ההחיאה שלו לא הניב תוצאות מרשימות במיוחד. או אולי באמת זוסמן לא משורר כזה גדול?

אם מתבוננים בערך עזרא זוסמן בויקיפדיה ומתייחסים בעיקר לטקסטים שנכתבו עליו, ומנסים לברר מי ומי כתבו עליו, עולים מייד שמם של פרופ' חנן חבר, פרופ' עוזי שביט וגיורא לשם, משורר בן זמננו שגם ערך את הספר חצות ונצח
בלקסיקון הספרות העברית החדשה גם מופיעה רשימת מאמרים שנכתבו על זוסמן, וגם שם אחת הדמויות הבולטות היא גבריאל מוקד. ישנם כותבים אחרים, אבל הם לא ממרכז השיח המסאי, הביקורתי והקאנוני של השירה העברית.
המסקנה הזו שלי בדבר מרכזיות החוקרים נשמעת גורפת מאוד, אבל אני מסיק אותה רק ממה שכתוב באינטרנט, ולכן יש לסייג אותה מאוד, כי יתכן שישנם ספרים ומחקרים שנכתבו על ידי חוקרים ממרכז חקר התרבות הישראלית ולא מוזכרים ברשת או ברשימות שציינתי.
אישית אינני מבין את הצורך להצעיד משורר לקדמת הבימה התרבותית, התרבות היא תהליך אבולוציוני אכזר מאוד, וכתבי זוסמן, לא נעלמו, אלא ממתינים לזמן הנכון, שיתכן ולעולם לא יגיע, אגב. מנחם בן, מזכיר את זוסמן בהקשר מאוד מסויים במאמרו הארוך על אלוהים בשירה העברית החילונית וכך הוא כותב:

"אבל מה נגיד על שיר דתי מופלא, אף כי דתיותו נובעת כולה מחוויה ארצית לגמרי, שכתב עזרא זוסמן, בן דורו של אלתרמן. מדובר בשיר "טבריה בגשם", שבו מתאר זוסמן חוויה מיסטית מאושרת בטבריה, בגשם, מצב של הארה דתית מוחלטת, "עם הגשם על שפתיים, ולגשם – טעם פדות": לא ידעתי איך לגשת באור פניה לעמוד עטופה גלימת הגשם היא נסערת ונרגשת על ראשה תפרח הקשת – וחיי – קטנים מאוד ללא קול, ללא ארשת."
מי שיטרח לקרוא את כל המאמר יגלה איך בן מקדיש שורות להערכת אלתרמן, לשיפוט השירה של אלתרמן ודמות אלתרמן כמשורר, ואילו על זוסמן הוא מפטיר "בן דורו של אלתרמן", כלומר תוייג זוסמן היטב בתוך קבוצה או דור שירי, ודרך החוצה אין.
ההקדמה והסקירה באו כדי להציג בפניכם שיר מקסים של זוסמן, מיני, אלילי, משוחח עם שירו של טשרניחובסקי, ראי אדמה, הקושר בין עבודת החקלאות, טמינת הזרע באדמה [בבית ראשון יש פירוט בעל אופי של ליטוטס של סוגי הזרעים שהוטמנו באדמה] וההשחתה של התוצר החקלאי, המקביל למותו של דור צעיר [אם זו לא אלילות ובעילת האדמה כמעט בפועל, אז מה כן אלילות?] אבל מכיוון של חיים ולא של מוות. השיר מופיע באסופת השירים הזו שערך גיורא לשם: זוסמן, ע [ 1998] חצות ונצח, קשב: ישראל בלי חרטה [ התפרסם בספר שיריו שירים בשנת 1968] / עמ' 46
רחש כוכבים תחת תקרת הבית
תעורת הזרע. הדממה נשבעת
זה הבית הראשון הציורי מאוד, המבוסס אולי, על איזו תפיסה רומנטית של אביונה כראיית כוכבים. אבל, כיוון שזה שיר, אז אפילו הכוכבים תחת תקרת הבית הם רוחשים, הם פעילים, הם מכניסים את היסוד ה"קוסמי" לתוך המעשה המיני, הגמירה. החרוז הלא שלם : תקרת הבית-נשבעת הוא וריאנט על הקיר השותק, או על סודות הנמצאים בין קירותיו של בית.
למפנה הלילה. אדמה כקדם
מצפה מעבר למרד וְּלְֶרֶדֶם.
שפה גבוהה מאוד, כמו שוללת אפשרות של "התגססות". המעשה המיני אולי הוא מרד המוביל לרדם [שינה], אבל עם בוא הבוקר [מפנה הלילה] האדמה ממתינה , מצפה ואי אפשר ככל הנראה להימנע מציפיתה. שוב החרוז היוצר סוג של השלמה מיתית [המשלב הלשוני, וצירוף האדמה למשוואת הסקס]: קדם-רדם, אבל ה-מרד הקרוב בצלילו משבש את ההשלמה הזו, מה גם שהאדמה מצפה מֵעֵבֶר
צעדים נעורו. זו עונת הזרע.
על נושאי המשך השכמה גוזרת
הבית השלישי מחבר בין תעורת הזרע ללעבודת הזריעה, חיבור ישיר הכופה על הקורא לראות את ההקבלה בין המעשה המיני בבית [רחשי כוכבים תחת תקרת הבית] לבין הפריית האדמה, שם הכוכבים במקומם הטבעי
כלומר, אם נמשיך את הרעיון הקודם, השינה המתוקה בעקבות תעורת הזרע אינה אפשרית לזורע, ולכן נגזרת עליו השכמה. [נפלא, פשוט נפלא. הכל תמים, חף מציניות, חף מרובד אירוני]
קריאתו של גבר. תשובתו של נער.
הבהובי שלהבת בפתחו של שער.
איך הגיעה לכאן השלהבת? האש? האם זו אש התשוקה? או אולי צבעה של החיטה? או אולי שתיהן גם יחד? אבל הטור הראשון יותר מעניין. קריאת הגבר, התרנגול – הביטוי השלם בספרות העולם וגם בספרות העברית למיניות של הגבר. התמצות הגבריות באבר מינו [נו… אין זה סוד, אני מקווה], ביכולתו להזריע. וכבר השיר הרי מדבר על הזרעת אשה, ועל הזרעת האדמה. ומהי תשובת הנער אם כך? ונער גם חורז עם שער? האם הנער מבשר את העתיד? האם הנער בניגוד לגבר רק נמצא בשער? כלומר תור ההזרעה שלו יגיע עת יהפוך לגבר/תרנגול? או אולי זו שירת הלל לגבריות על נעוריה ובגרותה, שיר הלל להזרעת האדמה הן על ידי הגבר והן על ידי הנער – הגבריות מיוצגת כאן דרך פעולת הזריעה [של האשה ושל האדמה], והנער, לי לפחות מזכיר בעוצמה את שירו של טשרניחובסקי אותו הזכרתי קודם לכן.
שעורה לוחשת, לשחר עוררוה
ולבי הרחק, בין כוכבים זרוע
המעבר אל האישי והפרטי מהכללי, האובייקטיבי והמחייב. בבית החמישי והאחרון. אכן סגירה הרמטית של המוטיב המרכזי – זרע – מהפריית האשה [תעורת הזרע] דרך הפריית האדמה [עונת הזרע] ללב הזרוע בין הכוכבים, או אם תרצו – הכוכבים בתקרה חזרו למקומם הנכון, האהבה. אם כי הדימוי הרומנטי בשורה האחרונה של השיר קצת מעצבן, כי הוא מקלקל את התמונה השלמה, ויש בו כדי פתרון "בלית ברירה" נראה לי למתח בין סקס לבין עבודת האדמה שכנראה נתפסה בדימויים אירוטיים-אליליים [ומדוע לא בעצם?], ואו אז הלב נזרע בכוכבים. אינני יודע אם עשיתי שירות טוב לזוסמן. השיר הקטן הזה מצא חן בעיניי למרות הסיום הדי בנאלי שלו, ולמרות שהדרמה האמיתית לא נמצאת בבית הרביעי, המוזר משהו [אלא אם כן יש כאן גם יסודות הומואירוטיים?], אלא בין התשוקה לאשה לתשוקה לאדמה.

וייכרט, רפי – [ 8.10.2006] למצוא את המקום, ולעגון – בעקבות שירתו הנשכחת של עזרא זוסמן: מקור ראשון http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=14993
מנחם בן – הוי אלוהי – איך היינו חבוקים, הארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=707489&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
עזרא זוסמן – ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9F
עזרא זוסמן – לקסיקון הספרות העברית החדשה http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00608.php