614 - מלחמה? כן, אומרים לי, מלחמה!

הנושא החם, השבוע, תופס את השור בקרניו, "שוב מלחמה" 

לא בכדי הכותרת לפוסט שלי מטילה ספק בהיות מלחמה. היא  התגובה שכתבתי למוטי תחת הפוסט שלו בנושא - ושוב מלחמה.

בשיחה תחת פוסט של עדי בנושא המלחמה, כתבתי לה שהמלחמה הנוכחית די נוחה. 

עבור בת זוגי, עבורי, עבור ילדיי ונכדיי המלחמה מסתכמת בכניסה לממ"ד/למקלט. הפגיעות השונות ברחבי הארץ, שמועצמות באופן מכוון ע"י פק"ע [פיקוד העורף] כדי להשיג צייתנות מלאה של האזרחים אינן מצטברות לכלל אסון של מלחמה, או הפיכת ישראל לאזור אסון. לו אשווה לרגע למלחמת הטילים בין רוסיה לאוקראינה.

 

הֲקוֹל הַתּוֹר

(מלחמת הטילים, ישראל-איראן)

 

הֲקוֹל הַתּוֹר כָּאן

אוֹ שֶׁמָּא קוֹל יוֹנָה צָץ

בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק?

^

חֲלוֹם חָלַמְתִּי

בְּאִוֶּלֶת הַיָּמִים 

וְהַכֹּל רַק טוֹב

^

בִּמְאֹרָעוֹת

כּוֹבְשֵׁי אַטְמוֹסְפֶרָה

תּוֹר וְיוֹנָה חַד

^

בִּשְׂדוֹת הָעֵמֶק

אֵל מַתֶּכֶת נָפַל שֵׁם

מְנַפֵּץ תִּקְוָה

השיר הזה נכתב בעקבות מלחמת הטילים הקודמת. אז החרדה היתה קשה הרבה יותר. אז לא היו "נרצחים" כי אם הרוגים. בהחלט קפיצת מדרגה בשילהוב האזרחים, ביצירת שנאה לא הגיונית, ואולי גם רצון להשפיע על ההחלטות לחגוג פורים ברחובות.

היום לא הייתי כותב שיר כזה. השירים שלי קשים הרבה יותר, אבל מתבוננים במציאות שנכפתה עלינו בניגוד לרצוננו, ולרגע נדמה שאבדנו עצמאותנו לגמרי. אם השרה סילמן שפנתה לנשיא ארה"ב ש"יטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועמ"ש" משקפת את רוח המשטר הנוכחי בישראל, אז בהחלט איננו אדונים לגורלנו בארץ הזו יותר.

עדי, תיירת מקרית, מסכמת את הפוסט שלה, שוב מלחמה, כך:

ואנחנו כידוע תלויים באמריקנים.

אז נחכה ונראה, ונקווה שהתקפות הטילים ימשיכו להיות קלות יחסית ולא יובילו לעוד פגיעות ברכוש והנפש עד שטראמפ יחליט להפסיק.

אשר על כן, מלחמה או לא מלחמה?

בבלוג של אתר פסיכולוגיה עברית מופיעה הפסקה הזו בראשית פוסט, שכותרתו:

באמצע המלחמה הנוראה הזאת חלמתי עליך

עלון פסיכולוגיה עברית | 8/3/2026, כהקדמה לקישורים שונים:

שבוע אל תוך סבב המלחמה הזו – איפה אתם? בגוף, במיינד ובנפש? האם הצלחתם לטפל השבוע? האם טיפלתם רק בזום, או גם קיבלתם מטופלים בקליניקה? מה חשתם כשעליתם למפגש טיפולי ובאמצע שני הצדדים נטשו את המסך לטובת המרחב המוגן? מה חשתם כשכלל לא עלה בידכם לקיים מפגש? איך ניווטתם השבוע בין הצורך לשמור על בני המשפחה ולהיענות לצרכיהם, לצרככם, לבין הרצון להישאר במידה כזו או אחרת נוכחים עבור המטופלים? מה התרחש בחדרי הטיפול – הממשיים והוירטואלים, בשבוע הזה? מי דיבר על המלחמה ומי לא בא איתה במגע? אלה (עוד) ימים שמזמנים מורכבות מיוחדת לזהות המטפל. האיום ממשי מאוד ומשותף מאוד לכולם. תחושת הערעור עשויה לחלחל גם אל הברית הטיפולית, מזמינה לגשת אל זו האחרונה בעדינות ובמוכנות להתבונן בכנות באתגרים שמזמנים ימי המלחמה.

אז אני חוזר אל תהיית היסוד שלי - מלחמה? כן, אומרים לי, מלחמה!

https://did.li/S7C6q

613 - ערבות הדדית, חמלה, אכפתיות

 ב- QUORA עלתה השאלה הזו:

למה בתקופה מטורפת כזו, כמו כרגע, אף אחד לא באמת מתעניין באחר?

כתבתי תשובה, ואני מרחיב את התשובה בפוסט הזה.

אני חולק

 במובן מסויים הטענה נטולת הספק שיש בה, במובן מסויים, ומסכים אתה אבל בהקשר, שלדעתי, לא עלה אצל כותבי השאלה.

שני המושגים [אף]-אחד; אחר קשים מאוד.

יש לשים לב כמובן לכך, שהצירוף "אף אחד" מתכוון ל"אחד" כלשהו, נטול זהות קונקרטית. הצירוף "אף אחד", בדיבור וגם בשאלה הזו, מבטא סוג של אכזבה, ייאוש ואולי כעס על כך שחסרים ביטויי אחווה, חמלה או הזדהות של בני אדם עם ה"אחרים" שלהם.

[אף]-אחד - אחר  ניסוח בשפה יומיומית ל- יחסי אני-אחר, או בפילוסופיה אקזיזטנציאליסטית מראשית המאה העשרים ועד שנות ה-70 המאוחרות: 

אני = הסובייקט; אחר = כל מי/מה שמחוץ לאני. האחר מזוהה כ- מנוכר, כשונה באופן קיצוני, כמאיים, כשולט, כאוהב.

צורה מעודנת של מערכת זו היא כמובן "אני-אתה" בפסיכולוגיה הומניסטית ובגישות המנסות לרכך את האינדווידואליזם הקיצוני שביחסי אני - אחר.

גם לשיח הרגיל והיומיומי, שהוא שיח לא אקדמי, יש שורשים תרבותיים, פוליטיים, אידיאולוגיים או פסיכולוגיים, והבחירה במילה אחר, שמסמנת את "השונה" ממני" איננה מקרית.  

לאחר הבירור הקצרצר הזה, אציין שהניסיון שלי בימים האחרונים מצביע על כך שיש התענינות גבוהה באחר, יש אמפתיה, יש עזרה הדדית, יש חמלה. מהבירור אם כך  עולה השאלה באיזה אחר יש התענינות, חמלה וכו'?

האם יתכן שבשאלה עולה טענה סמויה שאנחנו רגישים לדומים לנו, שאינם אחרים, ואדישים לסבלם של השונים מאתנו, האחרים?

המחשבה הזו מובילה אותי להניח/לשער שיש בשאלה, אולי, כוונה לכך "שאחד" ו"אחר" הם סמלים לקבוצות אוכלוסייה מפולגות בישראל. לתפיסתי הפוליטית בשל מדיניות שיטתית של הפרד ומשול בחברה הישראלית.

אם אני צודק בהשערה שלי לגבי משמעות שני המושגים האלה בשאלה והמשמעות הכללית שלהם [מבחינה פוליטית, חברתית, אידיאולוגית] תשובה אחת נתתי. יחד עם זאת, האסון בבית שמש, אתמול, פגיעת טיל במקלט והרג של תשעה בני אדם,  איחד את רוב החברה הישראלית סביבו, על אף הפלגנות והשנאה בישראל בין קבוצות שונות, אז כנראה שיש איזו תחושת אחווה בסיסית, שצפה על פני השטח בשעת צרה.

המסקנה בפסקה הקודמת ומושג ה"אחר" בפילוסופיה האקזיזטניאליסטית דחפו אותי להמשיך בהרהוריי סביב השאלה ומושגיה. האחר לחברה הישראלית [אף אחד] הוא כמובן הפלסטינים, הערבים, איראן כיום. מכאן עולה טענה חזקה מאוד ביחס למלחמה הנוכחית, שאולי כותבי השאלה לא התכוונו אליה: אף אחד ואחר הם סמלים לנו, הישראלים ולאויבינו הפלסטינים,הפרסים, הערבים.

לכך יש תשובות שממלאות ספריות רבות וחוות שרתים גדולות במיוחד, שמסבירות היטב את העובדה, שעל אף היותנו כולנו בני אדם, אין באמת הזדהות עם הסבל של האחר.

612 - מקבץ מ"מים שעלו בכמה קבוצות

 המלחמה הנוכחית העלתה כמה וכמה מ"מים מדליקים. אספתי כמה בשבילכם:

613 - חיים בחוסר וודאות

 הנושא החם השבוע נוגע הישר באחת הבעיות המרכזיות ביותר בחיים בישראל כיום: חוסר הוודאות.

טליק מנסח נרטיב זה בכותרת: 

איך אתם נרגעים מהמצב בשעות הפנאי בבית?

הכותרת בפני עצמה קצת בעייתית, ומה עם שעות העבודה, או שעות שאינן פנאי, למשל בתור לרופא עיניים, כשאני חושש מאוד מתוצאות  הבדיקה, ואולי ניתוח עתידי?

לכן בחרתי לקרוא לנושא החם חייים בחוסר וודאות.

אנחנו חיים היום בחוסר וודאות קיצוני. מערכות התעמולה הפנימיות והחיצוניות שלנו, לפחות, עסוקות ביצירה תבהלה אמיתית, ואפילו שאני משתדל להיות מנותק מחדשות, אין סיכוי שאוכל להתעלם מזרם המידע השקרי, התעמולתי, המניפולטיבי הכולל גם תיאורים מפחידים על טילים, כטב"מים - בכמויות שאף כיפת ברזל לא תוכל למנוע נפילה שלהם.

אז איך באמת אני נרגע?

האמת - אינני נרגע, אינני רגוע.

אני מדמה עצמי לאותה נמלה המטיילת על השיש בביתי, "חושבת" שחייה בטוחים, והנה ידי האכזרית מקפדת חייה. זו האקראיות ותחושת החרדה בה אני חי כיום.

נסיוני הארוך עם חרדה לימד אותי כמה טריקים יעילים:

1.  עיסוק. בעבר עבודה, היום: כתיבה, קריאה, תחזוקת הבית, בישול
2.  סדרות טלוויזיה שמטרתן - אסקפיזם קיצוני
3.  דמיון מודרך [אוטוסוגסטיה], אני "עף" למחוזות שלווה
4.  אם שלושת אלה לא עוזרים שיחה עם הבן
5.  שיחה עם בת הזוג
6.  שינה היא פתרון מעולה במצב ממש ממש קשה

https://originalart.co.il/%D7%90%D7%99-%D7%95%D7%93%D7%90%D7%95%D7%AA/

612 - הרגע בו הכל מתאיין/מסתיים/נגמר/מגיע לקיצו

 בעקבות הפוסט האחרון של עדה - פזמון חוזר

 

הָרֶגַע בּוֹ אָמוּת

 

הָרֶגַע בּוֹ אֵין

יוֹתֵר דָּבָר, בּוֹ אֲנִי

אֵינֶנִּי נוֹשֵׁם

*

מַעֲבָר קַל אוֹ -

בַּלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֵם

שֶׁהָעוֹלָם חַי

*

אֲנִי אֵינֶנִּי

אֲנִי לוֹטֵף אֶת הַגּוּף

תָּמִיד בֶּן בְּרִית

*

רֶגַע שֶׁל יֵשׁ, אֵין

גּוּף הַמַּמְשִׁיךְ בְּדֶרֶךְ

הַחֹמֶר. רוּחַ?

 

611 - חרדה ושגרה

 הנושא החם מבקש או מציע לנו לכתוב על "השגרה" היומית.

אני חושב שלו המצב במדינה היה אחר, כנראה לא הייתי כותב על כך, אבל בשל הגברת מפלס החרדה בשבוע האחרון, נראה שרק השגרה היא המתכון השלם להפיג את החרדה או לפחות להתמודד אתה.

המילה עצמה שאובה מארמית לפי האקדמיה ללשון עברית. הביטוי האחרון שלה הוא "חזל"ש", שהפך גם לפועל: חזלשתי, מחזלש, אחזלש - חזרה לשגרה.

אז מהי אותה שגרה, שיש האוהבים לכתוב אותה כך: שגרע, כמו השגרה היא דבר רע. 

השגרה שלי מאז יצאתי לפנסיה מלאה פשוטה מאוד ותואמת את צרכיי.

בוקר - קפה+מחשב, ארוחת בוקר, הליכה יומית בין חצי שעה לשעה, כתיבה, קריאה, בערב-בלילה טלוויזיה.

משעמם, בהחלט משעמם למי שלא נמצא בתוכה.

מאחל לכולנו, שכמו שכתבה NLEE בתגובה לפוסט של אמפי האחרון, דיבורי המלחמה הם הפחדות פסיכולוגיות שמטרתן ערעור עתידי של מערכת הבחירות, "שימון" המעבר לדמוקטטורה או חלק ממלחמת הרשות המבצעת ברשות השופטת.

מי שבטעות יקרא את תחזיות בריק, כדאי שיעזוב את הארץ, ומהר.

https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/244367

610 - יותר חשמל - פחות עמל.

  הנושא החם שהציעה אמפי חוזר אל ילדותנו אי שם בעבר.

https://israel-electric.blogspot.com/2012/03/blog-post.html

נולדתי בשנת 1955. לענ"ד חצי שנה לפני שהוריי קיבלו את הדירה שלהם, עליה שלמו משכנתא במשך 20 שנים. כמו אמפי, ילדותי היתה בקרית יובל.

אני זוכר מבית הוריי:

מקרר

מכונת כביסה [ללא סחיטה, אח"כ נרכשה אחת עם סחיטה]

רדיו, בוודאות

מיקסר, אלא מה?! הטבח אהב את המטבח וחפיצי מטבח. מיקסר היה בהחלט.

בויילר, או כן.. היה בויילר. ברגע שדוד שמש הפך זול וזמין, התורכי הזקן דאג לדוד שמש וחסך אלפי שקלים, וגם לא התעצבן שמבזבזים חשמל על חימום מים.

לא יודע איך אצלכם. אצלנו חיסכון בחשמל היה קו מנחה במיוחד. מנוגד עקרונית לסיסמת הפרסומת. אסור להשאיר חדר עם אורות דולקים. לא מדליקים מנורה באמצע היום. ח"ו להשאיר דלת מקרר פתוחה. משפט מפתח: "אני לא עובד בחברת חשמל". מי שלא מכיר את שערוריות החשמל החופשי לעובדי החברה, לא מבין כמה כעס וטינה היה במשפט הזה. זה נתקע לי בראש, וגם אני כיום סולד מחדרים שיש בהם אור חשמל ואין אפ'חד בהם.

טלפון, לענ"ד כשהייתי בן 9 או 10. אחריו הגיעה הטלוויזיה. מזגן לא היה.

עוד משהו?

כשאני מסתכל על הבית שלי כיום, אין לי יותר מכשירי חשמל מלהוריי, נכון יש מחשב, יש מזגן במקום תנור שפעל על נפט. זהו. עם זאת היה לנו מדיח כלים, היה לנו מייבש כביסה, בצעירותנו. מזמן נפטרנו מזוללי החשמל האלה.

ההקדמה של אמפי הפתיעה אותי, במיוחד ענין מקרר הקרח. לא זוכר מקרר עם קרח אצלנו, אבל כן זוכר שמכרו קרח, אז כנראה היו עדיין אנשים שהיו להם מקררי קרח. אני זוכר בהחלט את עגלת מכירת הנפט, את ריח הנפט, את טקס הדלקת תנור ה"פיירסייד" המסוכן כלכך עם הגזים שלו. תמיד מדליקים את הפתילה, מוצאים לכניסה עד שכיפת החימום תאדים, ורק אז מכניסים הביתה.

https://did.li/fSYZH