442 - 7 הערות על קריאת ספרות

 

1. אינני רואה בהשכלה הספרותית המקצועית שלי יתרון על פני דעות אחרות
   
   
2. החינוך הספרותי שלי שואב משני מקורות מרכזיים
   ה- NEW CRITICISM -  שמקורו בפורמליזם הרוסי והמשכו במכון לסמיוטיקה וסימבוליקה באוניברסיטת ת"א
   מות המחבר - רולאן בארת
   שני המקורות הללו רואים בטקסט כנפרד לגמרי מהיוצר שלו, והקריאה[פרשנות/ניתוח - מושגים שכבר לא משתמשים בהם יותר בחקר הספרות] כפופה ל"עקרונות אובייקטיביים" כמו: צורות לשוניות, תבניות ספרותיות [דמות, עלילה, ז'אנר וכו']
   
   
3. התוספת שלי היא - הקורא כסובייקט מגיב ומרגיש, מעדנת את הקריאה ה"קרה" והופכת אותה ליותר אישית ופחות "אמיתית" ונכונה "מדעית"
   
   
4. מקור נוסף לדרך הקריאה שלי הוא תיאוריה שהתפתחה בשנות ה- 80 שלה המאה הקודמת, וקשורה לקורא כ"מבצע", במלים אחרות - הטקסט הוא כמו פרטיטורה, וכל קורא מנגן אותה אחרת
   
   
5. ישנן גישות שונות לקריאת טקסטים- החל מזו הצמודה לטקסט, לזמנו ולביוגרפיה של הכותב וכלה בכזו הרואה בכל תגובה/קריאה של הטקסט - קריאה לגיטימית לגמרי. לדוגמה: יש שיר של טשרניחובסקי שנקרא: "עיט עיט על הרייך"
   ישנה קריאה ממלחמת ששת הימים שרואה בעיט "מטוס מיג רוסי". מיותר לציין שטשרניחובסקי ראה מטוס, מיג? בחיים לא! הגישה הקיצונית בסמכות הקורא תקבל את האנכרוניזם הזה [ אנכרוניזם - קריאת טקסט עבר במושגים בני זמננו]
   
   
6. מבחינתי, הלשון היא המרכז של היצירה הספרותית: שיר, סיפור, מחזה, תסריט וכו', לפי תפיסת העולם שלי, יצירה אומנותית היא יצירה שבאה לשאול שאלה על העולם, להציג את העולם באור אחר, להבליט בעיה וכו' יצירה ספרותית עושה זאת באמצעות הלשון, ציור באמצעות צבע, מרקם, אור-צל, גודל, מסגרת וכו'
   
   
7. יצירה אומנותית שהשפה שבה היא העתקה משירת אחר, שימור מוסכמות עבר, שימוש חוזר בקלישות או חסרת הבנת עומק של מרכיבי היצירה [החומרים] היא יצירה שטוחה שלא מחזיקה מעמד מעבר לזמנה

אני רוצה להודות למוטי על הפוסט המצויין שלו, 

שיעורי בית – רכבות 68-80-88  – סיפור לשבת, 

שעורר שיחה, מבחינתי חשובה, על איך קוראים שירה/ספרות, מה מבדיל בין סיפור פופלארי שנשכח אחרי קריאתו לבין יצירת אומנות.

https://katzr.net/e666a0

441- מדוע ציוני נחשב דבר רע?

ציוני נחשב "רע"? 

ציונות הוא השם של התנועה הלאומית הרומנטית והחילונית במהותה של גלויות יהודים, בעיקר במזרח אירופה ובמערבה, במקומות בהם אזרחים אוסטריים או צרפתיים ממוצא יהודי, חילוניים ובעלי השכלה רחבה חילונית, התחברו ל"דת שלהם" בעוצמה רבה, וחשבו שהשנאה [אנטישמיות] כלפי הדת היהודית ולכן גם כלפי המאמינים והשותפים לדת הזו תיפתר אם היהודים או כאלה שמוצאם יהודי יעזבו את אירופה או כל מקום אחר, יצרו לעצמם מדינה ישראלית כמו בתנ"ך, שרוב תושביה צאצאי אנשים שמאמינים באל יהודי או האמינו באל יהודי.

אני רוצה להוסיף נדבך נוסף, ואין הוא "רע", אלא זה מכשול אמיתי.

הציונות, בהשפעת זרמים יהודיים-דתיים בתוכה [הפועל המזרחי, למשל] עטתה על עצמה לבוש לאומי-דתי, ואימצה כדוגמת תנועות לאומיות מראשית המאה ה- 19 [אביב העמים] מיתוסים נוטפי קיטש, מיתוסי גבורה וחיזקה, לצערנו, את נרטיב -העל: קורבן. החל ברצח הבל דרך עקידת יצחק ושאר האומללים לאורך ההיסטוריה שתמיד, משום מה, היו קורבנות פאסיביים. מה הם רצו בסה"כ? לעבוד את האל שלהם.

הציונות היתה המנוע שהוביל ליצירת מדינת ישראל [ולא מקרי ששמה ישראל ולא יהודה!!!], אבל הישראליות קיבלה, מרצונה או שלא מרצונה היבטים דתיים, יהודאיים, שאינם חלק ממבנה רעיוני ומעשי לאומי עצמאי, חילוני או מסורתי.

כך, עבור חרדי מאה-שעריים, חברי החרדיות הישראלית בחצרות הרבנים/הצדיקים בבני ברק ובשאר ערי "הקודש" הציונות היא אסון, כי היא "אתחלתא דגאולה" ע"י בני אדם ולא כתנועה אלוהית עפ"י אמונתם ב"ביאת המשיח". [די מוזר אגב, אבל יש הסבר כלכלי לכך, שחרדים בממשלת ישראל לא רואים בבנגביר סכנה משיחית איומה כמו שבתאי צבי או יעקב פרנק. יש להם ניסיון קשה עם מחשבי קיצין ומשיחי שקר שהרגו בבני העדה והדת מליונים לאורך הדורות.]

עבור ישראלים רגילים, חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים הציונות היא פשוט מכשול בפני מימוש שלם של הלאומיות המודרנית, שבה הקורבנות אינה חלק מנרטיב-העל של התרבות.

אבל רע?

אין רע בציונות. זכויותיה רבות, ויש להכיר בהן וללמוד אותן היטב.

https://katzr.net/854276

440 - זוטות וציורי AI

בפוסט האחרון "זוכר את נובמבר" , ב- Jack Johnson, IN OUR TIME ג'ק מעלה תמונות שצייר לו ה- CHATGPT.

התקנאתי, וגם אני ביקשתי:

הנה שלוש תוצאות - לפי בקשתי

הנה ציור שמבטא את הרקע התרבותי והשפה שלך, עם השראה מנורווגיה ומכתבים עבריים, בצורה שמדגישה את חיבורי הרוח והיצירה. 😊

הנה ציור המציג אותך בצורת "מיסטית" ומעט "מרושעת," עם אווירה דרמטית ורמיזות לסודות אפלים. מקווה שתהנה! 😊

הנה גרסה מיסטית ומסתורית שלך, שמשדרת עוצמה עם נגיעה של מסתורין ואפלה. מקווה שזה יקסום לך! 😊

וזוטות, גם יש -

התחלתי ללכת מרחקים ארוכים יותר ויותר, מריבוע הרחובות עליו כתבתי כאן  [נחלת יצחק]

בדר"כ אני מתחבר לפודקאסטים, שעיקרם היסטוריה, פילוסופיה, חקר המקרא, פסיכולוגיה, מחשבים וכו'. התחומים מגוונים. עד לפני כשבועיים הקשבתי לינ"ה [יובל נוח הררי], ועכשיו אני מקשיב לפודקאסט על ביקורת המקרא.

הנה הרצאה שהקשבתי לה לפני כמה ימים. ההרצאה קשורה לישמעאל, ההיה או משל היה? ומרצה פרופ' יאירה אמיתי, שאני מכיר [לא באופן אישי] עוד מתקופת עבודתי וקשריי עם עמיתותיי המורות-ים לתנ"ך.

יש עוד הרצאות מרתקות.

כשאינני מקשיב, נרקחים במוחי שירים וסיפורים. בימים האלה אני עסוק ברומן השני שסיימתי לכתוב, ונתתי לקוראים מעונינים ומעניינים לקרוא ולחוות דיעה. יש הרבה הרבה מה לשכתב ולתקן. עבודה לחצי שנה לפחות.

עם זאת, הסיפור הזה, לכל חי מלאך יש בשמיים, שפורסם בבלוג שלי - ננו-סיפור, הסיפור המיניאטורי נהרה במהלך הליכות, ונכון גם כתבתי אותו לקראת שינה יותר מפעם.

היום למדתי "טריק" ישן - אני שולח לעצמי הודעות מוקלטות, בהן חלקי שיר, חתיכות סיפורים.. וכו'

בין היתר אני גם מצלם, והנה החתול המפואר הזה על גדר מתחמם היום בשמש ברחוב ויצמן בואכה רחוב כצנלסון גבעתיים.

439 - שמחת החורף

נושא חם/קר בשרביט - החורף

קצות אצבעותיי בחורף תמיד קופאות, גם בידיים וגם ברגליים.

כן, אני סובל מגירויים חזקים בעור הפנים בקור. [קרקוב, סטוונגר, ישראל בלילה קר], אבל:

אני אוהב להכין מרקים, או נזידים עשירי טעם ועתירי ירקות. מרק עוף "מכובס", שיש בו את ארבעת רכיבי החובה: סלרי, בצל, גזר, כרישה ויש בו גם עשבי תיבול: פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, טימין עם חתיכת עוף קטנה [כנף, שוק], ואפשר גם בלי עוף, ותמיד בלי אבקת מרק עוף.

כשאני בחוץ, בגשם, כשהכל אפור, העננים נמוכים אני חוזר למערות אבות אבותיי. יחד סביב האש, העשן המרעיל ומשהו חם מתבשל על האש, תיכף הוא ימלא את הבטן ויחמם את הגוף, ונלך לישון כרוכים אלה באלה. ביטחון.

אני גם אוהב חורף כי אפשר להתלבש בו בבגדים עבים, צבעוניים, מיוחדים. משחק התאמת הצבעים, הטקסטורות והמראה השלם אהוב עליי. לדעתי, רק לדעתי כי יש חולקים רבים עליה, הבגדים בחורף יפים יותר.

חורף מקסים ועתיר גשמים, שלגים, ברד שימלאו את כל חגווי הסלע, את כל הבארות, את כל מאגרי המים התת קרקעיים, את כל מאגרי המים העיליים את הכינרת ואת ים המלח.

כך, תמונה מסטוונגר-נורבגיה היא רקע לשיר חורף, שנקרא "נוף בחורף".

נוף בחורף

אֲפִלּוּ הַגֶּשֶׁם

נִרְעַד לְרֶגַע מַפְסִיק-

קְטַן עוֹלָם מֵת

^

חִלָּזוֹן שָׁמֵן

חוֹשֵׂף זוּג מֵחוּשָׁיו-

אֶסְקַרְגּוֹ טָעִים

^

הַגֶּשֶׁם פָּסַק

רוּחַ הַקֶּרַח צוֹלֵף-

הָאַרְנָב  נִטְרַף

^

אַרְזֵי לְבָנוֹן

הֵרִיחוּ נֶפֶשׁ מָטָר-

נִשְׂרַף הַמִּקְדָּשׁ

438 - מנסה כוחי בפרשנות סיפורי המקרא

 ב-בראשית כ"ד פסוק ס"ז, זה אשר חותם את הפרק כתוב:

"סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.  "

וב-בראשית כ"ה פסוקים כ' - כב'

 כ וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה.  כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

 עדנה ויג פרסמה ב FB קריאה של פסוקים אלה, מתוך פרשת תולדות, בראשית כ"ה, פסוק יט' עד בראשית כ"ח פסוק ט'.

היא בעיקר קוראת את הפסוקים שציטטתי , מוסיפה את הפסוק מהפרשה הקודמת- "חיי שרה".

ואחת הטענות היפות שמצאתי בדבריה היא זו:

בתורה אין בדרך כלל תיאורי רגשות. היא לא "רומן רומנטי", ובכל זאת בסיפורם של יצחק ורבקה נכתב "וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כ"ד, ס"ז).

שאלה למחשבה:

מה הכוונה באמירה זו, והרי "רוב בני אדם אוהבים נשותיהם"

- - - -

הדגשת אהבתו של יצחק מלמדת אותנו מספר מסרים:

התורה באה ללמדנו שחשוב לאהוב לאחר הנישואין. - - - -

יצחק ורבקה נאלצו להתמודד עם משבר מתמשך של עקרות במשך שנים רבות. האהבה החזקה היא זו שעזרה להם לצלוח את הקשיים.

באכפתיות ובאהבה נחשוב על זוגות נשואים שטרם נפקדו – נתפלל שיזכו לפרי-בטן ונקווה לבשורות טובות. [קיצרתי את דבריה ע"מ להציג את העיקר]

כך אני מפרש את קבוצת הפסוקים שויג דנה בהם:

חשוב לי להדגיש, שסיפור יצחק ורבקה הוא מסיפורי האהבה הגדולים במיוחד, שאני מכיר.

אני רוצה להתעכב על "ויאהבנה", [בראשית כ"ד, ס"ז], כי נדמה לי שהענין עמוק הרבה יותר מההסבר של ויג. בעולם המקראי, ילדים הם הבטחה אלוהית לשרידה גנטית ולשרידה תרבותית. ההבטחה הראשונה נותן האל הישראלי לאברם היא, בראשית י"ב פסוקים א, ב 

 

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה."

במלים אחרות, צאצאים למכביר. מכאן עולה שהבאת ילדים חשובה מאהבה, והנה - אברהם ושלל ילדיו [שרה, הגר, בנות קטורה], יעקב ושנים עשר בניו ובתו. יעקב אהב רק את רחל, אבל לא טמן ידו בצלחת ועיבר נשים אותן לא אהב, כמו לאה. כנ"ל אברהם. לכן מקרה יצחק מיוחד במינו, כי לא לקח לו נשים אחרות על פניה!!

ענין ראשון - אנחנו יודעים ומכירים גברים רבים המתבלבלים בין תשוקה לבין אהבה, ואם אשה צנועה ולא מוכנה לקיים יחסי מין טרם הנישואים, הרי משמימשו תשוקתם, נעלמת לה התשוקה והאהבה יחד אתה. זה ענין ראשון מהותי מאוד, שיש לשים אליו לב, יחסי יצחק-רבקה היו מושתתים על קשר נפשי עמוק.

ענין שני - ישנם וישנן שעם הזמן מאבדים את האהבה בשל שגרת יומיום, קשיי החיים השונים, והנה למדים אנו, שאהבת אמת יכולה לנצח הכל. והרי כולנו מכירים זוגות ללא ילדים, שחייהם מלאי שמחה ואהבה.

ענין שלישי - זוגות רבים נפרדים משהם מגלים שאין ביכולתם להביא ילדים/צאצאים. לא חשוב "מי האשם", אם כי תמיד מאשימים את האשה, משום-מה. אז נכון, שגם כאן בסיפור רבקה "מואשמת" [ובכלל ענין הילדים במיתוס היהודי של סיפורי אבות, הבאתם לעולם תמיד קשורה לקשיי לידה, בעיקר אצל בנות הזוג האהובות.] אבל יצחק מאמין בעוצמה רבה ביכולתה של רבקה להרות, והיא הרה.

ענין רביעי  - דמותה הייחודית של רבקה - רבקה בניגוד לכל האמהות המקראיות [כולל הגר, שהרי ישמעאל מזרע אברהם, ואלוהים מבטיח לה שזרעה ימלא עולם כחול ] הן נשים שחיות לצד בעליהן, הקול שלהן מקרי, כחלק מהדהד את הגברים ולא בזכות עצמן. שרה צוחקת באוהל, ופעם אחת עומדת על שלה - גירוש הגר, רחל מתפללת על התרפים אבל חסרת קול לגמרי, הגר מגורשת פעמיים ואף היא נטולת קול, למעט בכי לו מקשיב האל. רבקה היא בעלת קול. היא אשה אסרטיבית, רבת מעללים. ולא בכדי הוא, שהרי יצחק יושב אוהלים, דמות פוסט-טראומטית שלעולם לא הצליח להיחלץ ממנה. היא "העזר כנגדו" המושלמת. [וברור שתדאג לעתיד בן זקוניה האהוב, החכם ולא לצייד האלים, השעיר, הגברי מאוד. ניגודו של יצחק!]

אשר על כן, "ויאהבה" [בראשית כ"ד, ס"ז]

ענין חמישי - ואי אפשר ללא התיחסות בת זמננו למיתוס ההולדה והטירוף הישראלי להבאת ילדים, עד שהפכנו למעצמה ידועה בתחום הפריון. אפשר לראות בסיפורי האבות את ראשית ה"שריטה" היהודית להביא כמה שיותר ילדים. בעבר הרחוק, היה היגיון ביולוגי של שרידה, היגיון תרבותי-דתי של שרידה, אבל כיום?

https://textologia.net/?p=38666

437 - צאצאים מתנתקים מהוריהם

 מוסף הארץ האחרון, העלה כתבה מטרידה מאוד, 

הכתבה מסקרת תופעה חברתית, שגם מעודדת באינטרנט, של צעירים המתנתקים לגמרי מהוריהם, כלכלית, חברתית, אישית, משפחתית, ריגשית.

חברי הטוב מ- QUARA דויד ש. שאו, העלה נושא זה במרחב שהוא מנהל, וקרא לו:

דור הניתוק: כשהילדים בוחרים להשתחרר מההורים
במדור שלו הוא טוען ביחס לחברה הישראלית:

בקרוב בישראל?

החברה הישראלית שונה במובנים רבים: היא מאופיינת בדתיות, מסורתיות ושבטיות, והקשרים המשפחתיים עמוקים ומושרשים יותר. יתרה מכך, הקשיים הכלכליים והביטחוניים בארץ מקשים על צעירים לצאת לעצמאות אמיתית. יחד עם זאת, הצורך שתיארתי קיים גם בנפשם של הצעירים הישראלים והוא עשוי להחמיר עם הזמן. ימים יגידו אם התופעה תהפוך לנפוצה גם בישראל, אך אין ספק שהצורך בחופש רגשי ומשפחתי אינו ייחודי לארה"ב בלבד.

החלטתי לענות בהרחבה לסוגייה הזו -

קראתי את הכתבה ולא הצטמררתי. המרואיין הראשון, מטפל בעצמו, היה ייצוג גרוע במיוחד של "הורים שמתנתקים מהם". הוא דיבר בשפה מוגזמת, כמו הוא הילד הנטוש. הבנתי היטב מדוע בתו לא רוצה קשר אתו לעולם.

אחד הדברים שהטרידו אותי, שלא עבר עדיין מספיק זמן ע"מ לבחון את התנהגות צאצאי המתנתקים מהוריהם, האם המתנתקים הצליחו לשבור את מעגל הקסמים ממנו יצאו ביחסיהם עם צאצאיהם, או "העברה דורית" ודפוסי הורות עמוקים שניטעו בהם: ישתנו/ לא ישתנו?

אני זוכר, בעשורים האחרונים, אחת מהבעיות המרכזיות של החברה האמריקאית [ יוצגה היטב בתוכניות של ד"ר פיל, אופרה וינפרי ואחרים] היתה: צאצאים שגרים בבית הורים עד גיל 30 ולפעמים יותר. חיים על חשבון ההורים, או למצער, ללא שכ"ד וללא הוצאות נלוות הכרחיות. נדמה שהתופעה הזו היא מסוג "תגובת הנגד" לכך. [הגל היה קורא לזה: אנטי תזה ]

אני גם זוכר דיווחים על תביעות כלכליות בבתי משפט מהורים ע"י הצאצאים. בכתבה לא עלתה לרגע הסוגייה של "תמיכה כלכלית" מ-ההורים, ועולה שזו תופעה בקרב צעירים מהמעמד הבינוני שעצמאים כלכלית, ר"ל, המעמד הבינוני בעיקר, האורבני בעיקר.

האם זה המקרה בקרב המעמד העליון מבחינה כלכלית, או שמא שם, ההפסד הכלכלי יקבע את ההחלטה. מה קורה. במעמד הבינוני הנמוך ובמעמד ה"חלשים", אלה שחיים מתלושי הסעד, האם זה יקרה?

וכמובן Aviva Friedman העלתה נושא לא פחות חשוב, צעירים רעילים ומתעללים, שמחכים למות הוריהם.

ואחרון,

התופעה זוכה למבט מסקר עיתונאית [כרוניקה] בשל התרחבותה, ככל הנראה, והביטוי באינטרנט, כולל הקמת עסק כלכלי סביב ענין זה. אבל, התנתקות צאצאים מהוריהם, ויתור על השושלת המשפחתית ועל קשרים אתה הם בלב ליבה של ההתפתחות החברתית-התרבותית בעידן שלנו.

אנחנו חיים בעידן שחי מ"מודעות עצמית" ותחושת ערך עצמי גבוהה במיוחד. היחיד תופס עצמו כפרסונה/כסובייקט ללא הקשריו הגנטיים כבר היום [נדמה לי שתפיסת "על אדם" ניטשיאני, זה שיוצר עצמו מחדש בכל יום היא אחד מהכוחות התודעתיים, התרבותיים, החבריים והכלכליים החזקים במיוחד בתרבות המערבית-הטכנולוגית. בארה"ב יש להוסיף לתבשיל את איין ראנד ופילוסופיית האובייקטיביזם שפיתחה. Objectivism | Ayn Rand’s Ideas & Impact | Britannica]]

ביהדות אנחנו מכירים היטב תופעה זו, של "חוזרים בתשובה"; "יוצאים בשאלה"; ממירי דת וכו'

https://youtu.be/NuISMYWYyWQ?si=p4G_t94dAmT1Tfn2

436 - בא בזמן - דיוני יום הולדת

 הנושא החם בשרביט הוא: 

יום הולדת, חגיגה נחמדת / עורך טליק חרובי

מכיוון שיום הולדתי ה- 70 מתקרב בצעדי ענק, נקטתי בכמה פעולות חשובות לקראתו.

                                >***<

יום הולדתי לא מצויין באף רשת חברתית, כי מבחינתי אין זה יום שראוי לחגוג אותו באף צורה.

אולי אפתח בהיסטוריה קצרצרה ע"מ לבסס את הסיפור -

אני ילד שלישי מבין ארבעה. עברנו שנים קשות מאוד של עוני כלכלי, גרנו בדירה צפופה וימי הולדת לילדים לא היו בראש מעייניה של אמי. [לגמור את החודש, להירגע ואז להיכנס לחרדה החדשה של הוצאות החודש הבא - אלה היו אז הגאות והשפל של חייה.]

לימי הולדת קיבלנו מסבתא מברשת שיניים חדשה, אולי חולצה וזהו! ו"תגיד תודה, אריק!"

לא הלכתי למסיבות יום הולדת, שמעולם לא היו בסביבה בה גרתי, לא הכרתי את המושג "יום מיוחד" שבו אני זכאי לעשות "מה בראש שלי".

ההבנה העמוקה של חוסר החשיבות של יום הולדת, או תחושת העלבון הצורב מקיומו-אי קיומו היתה מסיבת יום הולדת שאמי ערכה לאחי. סוף סוף הם יצאו מהמשבר הכלכלי הקשה, והוא נולד בקיץ.

היא/הוא הזמינו חברים/ות, ואני זוכר את השולחן הערוך למסיבה, ואף אחד, ממש כך, אף אחד לא בא.

אולי כאן היתה הפעם הראשונה בה החלטתי כסובייקט/כפרסונה [הוסרל, היידגר] החלטה חד משמעית לגבי חיי:

אין יותר חגיגות יום הולדת.

בשמחה רבה ויתרתי על טקס בר המצווה, שהיה מבחינתי מיותר, מעצבן וסותר את תפיסת העומק שלי על עולם נעדר אלים. [כל האלים, בעיקר היהודי, כבר אז נשמעו-פוענחו על ידי כאגדות יפות, בסיס לסיפורי פנטזיה שאהבתי מאוד. עדיף היה להאמין בסופרמן ולא באיזה אל יהודי אלים, כעסני שבכלל לא עוזר.]

השלב הבא הוא נפילת אחי וההחלטה שלי מאז - לא מציין ימי הולדת.

בחיים הרגילים, אם אינך אומר לאנשים סביבך מתי יום ההולדת שלך, אף אחד לא יודע וגם לא אכפת לו. אם אתה מקפיד על מתן מתנות לאנשים/נשים לימי ההולדת שלהם, עליהם הן מכריזות/ים די מראש, לאף אחד אין זמן/אנרגיה להתענין שההוא אין לו יום הולדת. זה נוח.

המשפחה עצמה גם לא תכריח. מכיוון שמעולם לא היינו משפחה שבטית-גדולה-מחבקת [כמו שהאמריקאים אוהבים בסדרות שלהם, או הנרטיב של יוצאי המגרב, הסהר הפורה וכו' שאוהבים להציג בו את עצמם.] ההורים שלי עסקו בסבל ובאבל שלהם, האחים שלי ברחו לעולמות שלהם[כמוני], דוד ובני דוד היו ביחסים רחוקים עד כמעט זרות. נדמה לי שרק לסבתא שלי היה זיכרון, והיא ניסתה, אבל משגילתה את אי שביעות הרצון שלי, הפסיקה.

הקושי הוא במקומות עבודה מוסדרים שמנסים לחקות "משפחה". [איכסססססס] והם נורא אוהבים ימי הולדת, לציין אותם, לתת מתנות שמחירן נאסף ע"י עובדים קרובים אחרים. בכל מקום עבודה שכזה נהגתי מראש לצייין:

אל תציינו את יום ההולדת שלי, אל תקנו לי מתנות. נתתי סיבה שלא השאירה אפשרות להתווכח [כוחו של פאסיב-אגרסיב].

אני זוכר, כשחגגתי 40, תלמידי כיתת החינוך שלי השיגו בדרך לא דרך את תאריך הלידה שלי, והתכוננו לערוך לי מסיבת הפתעה. התגובה שלי היתה קיצונית. עזבתי את הכיתה, וביקשתי מהם לסיים את החגיגה עם עצמם. אם קניתם מתנה, אמרתי, אולי כדאי שתמצאו לה שימוש הולם, כי אני לא מקבל מתנות.

ביקשתי מבני משפחתי לא לחגוג את יום הולדתי ה- 70. הודעתי מראש לבן, לבת לא לעשות שום דבר כי אני מבטיח שלא אתנהג יפה, שאקום ואלך, והם ירגישו נורא. הם זעפו, קצת, ואמא שלהם ביקשה שאסכים לארוחה במסעדה. דרשתי בתוקף- בלי עוגה ובלי זיקוקים ובלי שום דבר יוצא דופן.

לא אוהב לחגוג ימי הולדת. דרכי להתאבל על אחי היא באי חגיגת ימי הולדת. [האח הנופל הוא אותו אח שחברים לא הגיעו למסיבה.]

יום לידתי אינו מאורע מיוחד במינו, באותו יום נולדו מליוני בני אדם אחרים, חלקם מתו בלידה, חלקם המלחמות, מחלות. הגישה הקפיטליסטית של "חגיגת יום הולדת", דוחה אותי.