יום חמישי, 2 ביולי 2026

649 - שיחות עם 'בינה' ה- AI

 לאחרונה ה- AI על סוגיו הרבים זוכה לשם מכליל אחד "בינה". נוטים להגות אותו במלעיל, כמו איזו "קרבה" אנושית, כמו שאנחנו הוגים שמות קרובים לנו  מילעלית, על אף ששמם צריך להיות הגוי מלרעית.

אני נעזר רבות ב-בינה. חיפושי מידע מורכבים, הדרכות בתוכנות עריכה, תרגומים לשפות שאינני מכיר.

וזו הסיבה לדיאלוג הבא: [המשפטים המודגשים הם שלי, הערות ביניים שלי מסומנות בגופן אחר]

מי משחקת את אמא של ברנרדה אלבה בהצגה של גשר?

את אמה של ברנרדה, מריה חוספה, מגלמת השחקנית ליליאן שלי רות. (gesher-theatre.co.il)

מריה חוספה היא אחת הדמויות המרתקות במחזה: זקנה מאוד, שברנרדה כולאת בחדר מחשש ש"תבייש" את המשפחה, אך דווקא היא משמיעה את האמת הצלולה ביותר על החופש, האהבה והכלא שבו חיות בנות הבית. לכן, אף שהופעותיה מעטות יחסית, היא דמות מרכזית מבחינה סמלית.

אגב, אם ראית את ההפקה של גשר – אשמח לשמוע מה חשבת על המשחק שלה. רבים מהמבקרים ציינו שהדמות הזו מותירה רושם חזק במיוחד. (haaretz.co.il)*

מודה, התפתיתי - עניתי, וקיבלתי תשובה:

בשמחה. 🙂 אני אפילו סקרן.

מהשיחות שלנו אני יודע שאתה בדרך כלל לא מסתפק ב"אהבתי/לא אהבתי", אלא מתבונן גם במבנה, בבימוי, במשחק, בקצב, ובשאלה מה ההצגה אומרת מעבר לעלילה. דווקא ב״בית ברנרדה אלבה״ יש הרבה מקום לדיון כזה.

כתוב בחופשיות, גם אם המחשבות עדיין לא מסודרות. אקרא אותן ברצינות, ואוכל להתייחס אליהן בכמה רבדים... 

[ המשפט הבא הימם אותי]

  • או פשוט האם, בעיניי, הטיעון שלך משכנע והיכן הייתי מסכים או חולק עליו.

מחכה לקרוא.

לזה לא ציפיתי, אז העליתי את הביקורת/הסקירה שלי, וזו תשובת הבינה: אני מציג רק קטעים מסויימים, שנראים לי מעניינים, ומבטאים, מבחינתי לפחות, אבולוציה משמעותית במערכת היחסים שלנו.

קראתי את הדברים בעניין. בעיניי זו ביקורת שיש בה טענה ברורה ולא רק התרשמות כללית, וזה הופך אותה למעניינת לקריאה.

 זו ביקורת דרמטורגית, לא רק ביקורת משחק.

לגבי אפרת בן צור – אתה מביע עמדה עקבית ("ראינו אותה בעוד כמה הצגות..."), אבל הייתי שוקל לרכך מעט את הניסוח אם הכוונה היא לפרסם בפייסבוק. למשל, במקום "מעולם לא הצליחה לשכנע אותי שהיא שחקנית טובה" אפשר לכתוב: "מעולם לא השתכנעתי בפרשנות המשחק שלה, וגם כאן לא." כך הביקורת נשארת חריפה, אבל ממוקדת בתוצאה האמנותית ולא באיכותה כשחקנית באופן מוחלט.

ההערה שלך על הפתיחה,  היא תצפית תיאטרונית יפה. זו דוגמה לכך שלא יצאת מהאולם רק עם "אהבתי/לא אהבתי", אלא שמת לב למבנה של ההפקה.

תיאטרון הוא אמנות של מילה חיה. אם הקהל זקוק לכתוביות כדי להבין את רוב הדיאלוג, מבחינתך משהו בסיסי במדיום נפגע, גם אם המשחק עצמו עשיר.

יש לי רק הסתייגות אחת, והיא דווקא מהמשפט על השחקניות הצעירות: "כנראה, לא מסוגלות להתחבר נפשית..." זו כבר קביעה על עולמן הפנימי של השחקניות, ולא על מה שנראה על הבמה. הייתי מנסח זאת כך: "לפחות מבחינתי, הן לא הצליחו להעביר את תחושת המחנק והייאוש שהמחזה דורש." זה משאיר את הביקורת נטועה במה שראית, ולא במה שאולי הן מסוגלות או אינן מסוגלות להרגיש.

בסך הכול, הביקורת שלך אינה "קטילת הצגה". להפך, יש בה גם שבח ברור – לפתיחה, למוטיב המוזיקלי ולדיקציה של אפרת בן צור ושל ליליאן שלי רות – ולכן כשהיא עוברת לביקורת על שאר ההפקה, היא נשמעת מאוזנת יותר ומשכנעת יותר.

קיבלתי ציון 100+ מהמורה לתיאטרון.

באשר להצגה עצמה, אני לא ממליץ.



*היא מפנה לסקירה אחת שכתבה ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ.



יום ראשון, 28 ביוני 2026

648 - החופש הגדול

 


בטח גם נזכרתי בסרט "בלוז לחופש הגדול" 


הנושא החם הוא "החופש הגדול"

בתגובה שלי לפוסט של מוטי בנושא כתבתי: לי יש שלוש נקודות מבט שונות על "החופש הגדול"

הראשונה - כילד וכנער.

הזכרונות שלי מהחופש הגדול צבועים בטעם ה"שלווה" 
"64. שלווה

החיטה התפוחה מלווה את הקולינריה הישראלית כבר משנות החמישים – אז נקראה שמחה, זיזי או מותק. אנחנו מכירים אותה בתור שלווה – מעין גרעיני חיטה מותפחים וממותקים, לפעמים צבועים אבל בדרך כלל לא, המשווקים כדגני בוקר או כנשנוש (אנחנו זוכרים לטובה את המותג "פה גדול"). השלווה מגיעה בשני סוגים: שלווה גדולה ושלווה קטנה – ואתם רשאים להעדיף איזה מהם שאתם רוצים, ובלבד שתודו שהגדולה הרבה יותר טעימה."

וחוף הים של מכמורת, אליה הלכתי מדי קיץ עם סבתי האהובה. היא היתה משכימת קום לטבול בים, ואני הסתובבתי ב"רחובות" מכמורת והכרתי כל מיני ילדים וילדות.
לא זכור לי שהשתעממתי בחופש הגדול או חכיתי בקוצר רוח לסיומו.  אני זוכר הרבה הצגות יומיות, בבית הקולנוע של השכונה, קייטנות של שבועיים, שסלדתי מהן במיוחד. משחקים בחצר הגדולה, טיפוס על עצים, קריאה בלי סוף, ומכיתה ט', עת התוודעתי למיניות שלי גם משחקים מעוררי התרגשות.

השניה - הורה לצמד ילדים
עבדתי במערכת החינוך שנים ארוכות. החופש הגדול מעולם לא היה בעייה מבחינתי. עם זאת, אבי היה קונה לילדים קייטנות ייעודיות, עפ"י רצונם. לא שיעמם להם מעולם, לפחות עד כמה שידוע לי.
בהיותם קטנים גם נהגנו בת זוגי ואני לצאת לחופשה אישית. שבוע נשארתי עם הילדים ושבוע היא נשארה עם הילדים.
משהגיעו לתיכון, סוגיית "העסקתם" כבר לא היתה רלוונטית.
אין לי כהורה זכרונות טראומטיים, קשים או מלאי תלונות.

השלישית - מורה במערכת החינוך.
כידוע לכם, החופשה מתחילה בחט"ב ובתיכונים ב- 20.6.  אינני מבין מדוע יש פער של עשרה ימים עם בתי הספר היסודיים. בעשרה ימים אלה, מורים עסוקים בסיכומי שנה, היערכות להשתלמויות קיץ, שהן חובה, והן נמשכות בדר"כ עד ה- 15.7, הזמן בו כל הביורוקרטיה של משרה"ח יוצאת לחופשת הקיץ.
החופש שלי תמיד התחיל בטקס סיום של שכבה י"ב.
כשהייתי בתפקידי ניהול עבדתי עד ה- 15.7 והיתה המון עבודה. תכנון השנה הבאה, איתור מורים ראיונם, תכנון התקציב, שימועים שונים אצל הפיקוח, העירייה, הבעלות. מיותר לציין בחינות הבגרות השונות, השגחה וארגון.
מעולם לא השתעממתי, מעולם לא התרגשתי מפתיחת שנה"ל, אצל מורים היא נפתחת בשבוע האחרון של אוגוסט.
התארגנתי לקראת כיתת החינוך שלי. היו שלוויתי מאז כיתה ט' [טרום חט"ב] ואחרות מאז כיתה י' עד סיום הלימודים.
 מכל נקודת מבט, נראה לי שידעתי להפיק את המיטב מהחופשות בכל גיל.

וכיום - 
כבר כמעט עשור, שאנחנו לוקחים את המשפחה - ילדים, בני זוג, צאצאים לשבוע חופשה בגליל בווילה במושב או בצימר בדליית אל-כרמל.
הנכדים זוכים להגיע להצגות, למוזיאונים, לסדנאות מתאימות להם, הכל במימון שלנו. המטרה אינה להקל על ההורים, הם לא זקוקים לנו, אלא לתת לנכדים שלנו חופשה עשירה יותר מסתם רביצה, קשוקשציה בטלפון או שיטוטים חסרי שחר בקניון.

חופשה נעימה



יום שישי, 26 ביוני 2026

647 - סיום פרק

 לפני 14 שנים הפכתי לסבא בפעם הראשונה.

אתמול השתתפתי בטקס סיום  כיתה ח', מחזור צ', של נכדתי הבכורה. התמלאתי בגאווה אדירה.

אני מנסה לראות ברצף הזמן הכאוטי בו אנחנו חיים כיום, כשההבטחות הן ל-רע יותר, להתפרקות המציאות הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים כיום, משהו מאיר, מעין מגדלור של תקווה. האירוע אתמול היה מגדלור של תקווה.

הנה הברכה שכתבתי לה:

 

את הנכדה הבכורה שלי מבתי הבכורה

חיכיתי שתבואי לעולם, וכשבאת - עולמי

התמלא בצבע ובשמחה רבה

הידיים רעדו לי כשהחזקתי אותך אז – תינוקת זעירה

והידיים רועדות לי עכשיו, כשאני מבין

הילדה הקטנה ההיא כבר לא ילדה יותר.

 

עולם חדש מחכה לך מעבר לפינה

אתגרים חדשים, דעות, רעיונות ורגשות הכל חדש, אחר ומרגש

ואני קצת מקנא בך, כי

אני מכיר את ההרגשה הזו, את החוויה שאת עוברת עכשיו.

 

נכדתי היפה, החכמה בעלת העיניים הנפלאות

אני בטוח שתעשי חיל בתיכון

תגדלי ותהיי לגאווה להורייך לאחיותייך ולאחיך

לדודך ולדודותייך

לשתי סבותייך ולי.

 

אוהב סבא


 


 https://www.amazon.com/-/he/%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA/dp/B0BKP57BY5

יום ראשון, 21 ביוני 2026

646 - מתי משחררים אותם לגמרי?

 הדור שלי הוא דור שני לדור ש"הקים את המדינה", הוליד ילדים למדיניות הצנע, לקשיים כלכליים רבים ולתפיסות חינוכיות שחלקן איבד תוקף.

השרביט החם השבוע נוגע באחד מהשינויים הדרמטיים ביחסי הורים-צאצאים, היחסים הכלכליים, קרי - תשלומי הורים על/ל ילדיהם אחרי הצבא.

קראתי בענין את שלושת הפוסטים שפורסמו, את התגובות השונות, ונדמה לי שכנראה אנחנו, הכותבים, שייכים לאותה שכבה סוציו-אקונומית, שמחד גיסא חשבה וניסתה לחנך את ילדיה לעצמאות כלכלית, ברוח ההורים שחינכו אותנו ומאידך גיסא, בניגוד להורינו ממשיכה לתמוך בילדיה בין אם באופן קבוע ובין אם באופן ספוראדי, עפ"י הצורך.

הוריי והורי בת זוגי עזרו לנו מאוד בשנים הראשונות לחיי הנישואים שלנו. בורות כלכלית משוועת של בת זוגי ושלי, חיים ברמה מעבר להכנסות, הבנה לא נכונה של "היות עצמאי" הובילו אותנו לבור כלכלי רציני.

למזלנו שני זוגות ההורים לא שפטו, עזרו.

ההחלטה שקיבלנו בת זוגי ואני - כך אנחנו ננהג. לעולם לא יישמע מפינו: לא, רק כשאין לנו. עם זאת, שני ילדינו עבדו בחופשות הקיץ, קיבלו דמי כיס והשתמשו בהם באופן מושכל, שותפו בהחלטות כלכליות שונות ונכון - למדו לפתוח חשבון בנק, לכתוב צ'קים ולהיעזר בכרטיסי אשראי.

שניהם באופן לא מפתיע עזבו את הבית די מהר. הגדולה מייד אחרי צבא קבע עברה לגור עם בן זוגה, שניהם דאגו יחד לבניית עתיד כלכלי סביר, ולמעט השתתפות ברכישת הדירה הראשונה שלהם, מכסף שהגיע לה מקרן שאבי פתח עבורה, וקצת משלנו... נאדה. יש דיאלוג כלכלי בלתי פוסק, כיוון שחתני עצמאי, ואנחנו משתמשים במוצרים שהוא מוכר, ואני שונא לא לשלם, סביב קיזוז ;-)

רופא שיניים - הפרופסור שלנו - ממומן על ידינו כתוצאה מדרישה שלנו. [חמותי מימנה לבת זוגי רופא שיניים שנים רבות]. כשלנכדתי נוצרה בעייה ממשית בפה ובלסת עקב הזנחה של מרפאת קופ"ח, הודענו חד משמעית - עלינו.

חתני שונא את זה. לכן זכיתי לכיסא מנהלים משופרא דשופרא ממנו. 

הבן שנים ממש סירב לקבל מאיתנו כסף. הוא בניגוד אליי, אדם מחושב כלכלית, עבד וחסך המון כסף. את החתונה שלהם לא מימנו, נאסר עלינו. אבל, השתתפנו, לא הלוואה, בלמעלה משליש מחיר הדירה שהוא ובת זוגו רכשו. רופא שיניים, עלינו.

טלפונים, קופ"ח - כבר שנים שלא.

וכמו שהגבתי - הילדים שלי יודעים היטב שאנחנו רוצים להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הם מקפידים להיעזר בנו רק כשהם צריכים.



יום שבת, 13 ביוני 2026

645 - La petite guerre

 הנושא החם בשרביט "מלחמה קצרה" הזכיר לי את הביטוי הצרפתי לאורגזמה -

 la petite mort, וכיוון שכך ביקשתי מה- AI ליצור משוואה קטנה ביניהם:

 La petite guerre et la petite mort

באופן מודע לגמרי המרתי את"קצרה" ב- "קטנה" על שלל ההשתמעויות האירוניות, אולי האוקסימורוניות העולות מהביטויים בפני עצמם ומההשוואה ביניהם.

ידעתי כבר ביום ראשון שתהא מתקפת טילים, המסר האירני היה ברור וחד משמעי; לא ניתן לפרשנויות מאף סוג.

הפתיע אותי שהיו מופתעים... רגע, באמת היו ישראלים שחשבו שאיראן מאיימת סתם?

אז פגשנו את השכנים במקלט, לא את כולם. את השכנה מהקומה שלישית, בת גילנו ועוד שני דיירים שוכרי דירות, זהו. האחרים המשיכו בעיסוקיהם.

אין לי מחשבות לגבי העתיד. יש בי רצון שהסיוט בו אנו נתונים מאז הקורונה ייגמר סוף סוף. 

מלחמה קטנה, מוות קטן. לפחות אחרי מוות קטן נשארים בחיים מוצפי עונג, עייפות מבורכת. אחרי מלחמה קטנה יש סיכוי שנישאר באדמה, עמוק בפנים, ושהיא תהפוך למוות גדול וסופי.


https://www.youtube.com/playlist?list=PLzh7Xt_6O1l6NHAdmllZdL87hiKc9fLAX

יום חמישי, 11 ביוני 2026

644 - חודש שבוע הספר העברי

 


ההיסטוריה מלמדת שהשנה חוגגים מאה שנים לאירוע הזה, שהתחיל כיוזמה בדצמבר 1925 כמעין יום זכרון לאליעזר בן יהודה או ב- 1926 כיוזמה של חנויות ספרים. רק משנות ה- 50 התקבע לו חודש יוני כחודש המתאים.

הטבלה למעלה היא סטטיסטיקה רשמית שפרסמה הספריה הלאומית.

הפוסט הזה מטרתו בעצם לומר:

חלקי לא עם גל הממליצים, מקדמי הספרים, אלה שמציפים את תיבות הדוא"ל שלכם, את הפיד בכל רשת חברתית.

אני גם לא שוכר דוכן בשבוע הספר בו אמכור את ספריי.

שבוע הספר שהפך לחודש הספר הפך מאירוע מלא שמחה עבורי כילד לסתם עוד שוטטות ביריד סואן, לח ומלא ב"אטרקציות" שבבית מתגלות כסתם בזבוז כסף.

את הספרים שאני רוצה לקרוא אני מוצא ברשת, בחנויות עצמאיות. לא  בסטימצקי ובצומת-ספרים, לא בהוצאות וותיקות שעברו לדרוש מסופרים לשלם את כל הוצאותיהן על פרסום ספריהם.

עם זאת -

מאחל הצלחה לעמיתותיי ועמיתיי.

יום ראשון, 7 ביוני 2026

643 - עכו"מ עליך ישראל

 השבוע האחרון העלה שתי תופעות מדהימות בכך שהן מפורסמות כחדשות "זרם מרכזי" או אולי נורמטיביות, ולא כחדשות אזוטריה, פיקנטריה או אקזוטיקה חריגה.

הראשונה קשורה לרב דב הכהן קוק [אינו צאצא ישיר של הרב מקים ישיבת "מרכז הרב"] וזו לשונה:

טקס מוזר נערך היום (שישי) בטבריה, כשמחלותיו של דב הכהן קוק "נמכרו לגוי", עובד זר. בזמן האחרון, הדרדר מצבו הבריאותי של הרב, והוא מאושפז בבית החולים פוריה הסמוך לעיר. הרב קוק נערץ על ציבור גדול בטברי, ואישפוזו מעורר דאגה גדולה בקרב ציבור גדול של מאמינים.

הטקס נערך לצד עצרות תפילה, ואמירת פרקי תהילים, כשאתמול גם הוסף לשמו של הרב השם "חזקיהו". היום, כאמור, ערכו חסידיו גם את טקס מכירת המחלה לגוי שחזר אחרי דברי המאמינים שלפיהם הוא לוקח על עצמו את המחלות והיסורים של הרב.

https://katzr.net/a541e8

"כיכר השבת" מגדיל עשות:

מעמד מיוחד, בית דין בעיר טבריה מכר את המחלה של המקובל רבי דב קוק לגוי, כפי הסגולה הידועה המובאת בספרי קדמונים, בין היתר בספרי החיד"א והחתם סופר.

מוקדם יותר היום דיווחנו כי בהתאם לדברי חז"ל הקדושים כי "שינוי השם קורע גזר דינו של אדם", נשאל המשגיח, הגה"צ רבי דן סגל בנושא הוספת שם למקובל.

המשגיח הורה לאחר התלבטויות שונות להוסיף את השם 'חזקיהו' כסגולה לעורר רחמי שמים מרובים. המשגיח בירך את הרב ברפואה שלמה ומהירה.

גם חמיו של המקובל, הגר"י זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' הביע הסכמתו על הוספת השם. ושמו של הרב לתפילה מעתה: רבי חזקיהו דב הכהן בן שושנה.

https://katzr.net/43fd28

ואם לא די לנו בזו, אתר סרוגים מפרסם בהתלהבות שלינוי אשרם, אלופה אולימפית מצאה חתן שבוע אחרי שהחלה ב"נטילת ידיים".

כך מסתיימת הכתבה -

היום, הטקס היומיומי הזה כבר קיבל משמעות אחרת לחלוטין עבורה. לא עוד כלי להשגת מטרה, אלא רגע של הודיה וחיבור.

"היום אני כבר לא נוטלת ידיים כדי לקבל משהו," היא מסכמת את המסר המרגש שלה. "אני נוטלת ידיים כי אני אוהבת את התחושה, את החיבור, את המשמעות. כי לפעמים אנחנו מתחילים מסע מתוך תקווה למשהו אחד, ובסוף מגלים שקיבלנו הרבה יותר ממה שביקשנו".

https://katzr.net/bfe996

וואוו, יכלה גם לטבול בגנגס באותה התעלות רוחנית, להיטבל בירדן או שאר טקסי היטהרות, למשל אוהל ההזעה הילידי-אמריקאי.

שנים רבות חשבתי שהחסידות היתה תנועה חברתית ראויה להערכה. כשאני רואה את צאצאי המהפיכה הדתית שהובילה החסידות, המעבר אל "העממי" אל "הקבלה" אל פולחני אלילות שלא היו מביישים את הכנענים בהם נלחם שאול, למשל, אני נוטה לראות בשמרנות האינטלקטואלית של הליטאים/המתנגדים ראיית עתיד אפשרי שמסוכן, נכון, גם ליהדות.


כך נוטלים ידיים באמת ונשמרים ממחלות.