ואת יונה / ר' שלמה אבן-גבירול
וְאַתּ יוֹנָה חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִים / וְשׁוּלַיךְ מְלֵאִים פַּעֲמוֹנִים,
וְרִמוֹנֵי מְעִילַיךְ זְהוּבוֹת / אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים,
וְעֵת צֵאתֵךְ לְעֻמָּתִי אֲדַמֶּה / הֲלִיכָתֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בַּמְּעוֹנִים.
שְׁבִי פֹה יַעֲלַת-הַחֵן, לְנֶגְדִּי / וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.
קְחִי הַתֹּף וְהַנֶּבֶל וְשִׁירִי / בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים
וְקוּמִי הַלֲלִי דוֹדֵך בְּחִירֵךְ / יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים,
מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו, / וְעַמּוּדֵי מְרוֹמִים בּוֹ נְכוֹנִים,
אֲשֶׁר כָּל רוֹזְנִים אֵלָיו מְיַחְלִים / וְלִדְבָרוֹ מְקַוִּים כָּל סְגָנִים,
אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ – עֲדֵי יִיגַע – בְּחֶפְצָם, / כְּאָב יִדְרֹשׁ מְצֹא טֶרֶף לְבָנִים,
אֲשֶׁר פִּיהוּ לְכָל אָדָם בְּשׂוֹרָה / וְנִדְבָתוֹ יְקָרָה מִפְּנִינִים.
בְּרוּחוֹ חֵן וּבִלְבָבוֹ נְדָבָה / וְשִׂפְתוֹתָיו בְּכָל עֵת נֶאֱמָנִים.
גְבִיר דּוֹמֶה כְּשַׁחַק עַל אֲדָמָה / וְגַם כַּפָּיו לְהַמְטִיר כַּעֲנָנִים:
בְּהֵעָצְרָם – יְמוֹתוּן הַנְּפָשׁוֹת, /וְיִמָּלְאוּן – בְּהַמְטִירָם – רְנָנִים.
יְמַלֵּא אֵל מְהֵרָה מִשְׁאֲלוֹתָיו / וְיִהְיוּ מִשְׁאֲלוֹתַי לוֹ נְתוּנִים!
לפנינו שיר שבח – הלל – טיפוסי לימי הביניים. בנוי על בסיס ה- קצידה, "שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. משקל אחיד וחרוז אחיד לאורך כל השיר." [1]
הבולט בדר"כ בקצידות, שהחלק השלישי שהוא שלל הברכות וה-הלל/השבח שהוא די קונוונציונלי – מעמד, כסף, בריאות, פוריות ומה לא?!
למי שלא מכיר את ההיסטוריה של רשב"ג, יקותיאל היה הגביר שזן ופרנס את רשב"ג[ בימינו היינו קוראים לו מצנאט, גם פטרון ], עד אשר הוצא להורג . [שיר הקינה , מייד]
ההלל/ השבח הדימויים של נדיבות אין קץ עם שליטה בכולם מופיעים עיחד עם תיאורים בהם יקותיאל הוא מעין אל, אלוהים - רמיזות לזוס, אפולו, וגם בלי בושה גם יהווה החותם גורלות בימים הנוראים. על אף שרשב"ג מסתייג בטור האחרון , אל ימלא משאלות יקותיאל, הרי היות אל ממלא כל בקשות יקותיאל מציב את יקותיאל כמעט כסגן אלוהים. המלאך הבכיר - מטטרון?
וְאַתּ יוֹנָה חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִים / וְשׁוּלַיךְ מְלֵאִים פַּעֲמוֹנִים,
וְרִמוֹנֵי מְעִילַיךְ זְהוּבוֹת / אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים,
וְעֵת צֵאתֵךְ לְעֻמָּתִי אֲדַמֶּה / הֲלִיכָתֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בַּמְּעוֹנִים.
שְׁבִי פֹה יַעֲלַת-הַחֵן, לְנֶגְדִּי / וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.
קְחִי הַתֹּף וְהַנֶּבֶל וְשִׁירִי / בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים
וְקוּמִי הַלֲלִי דוֹדֵך בְּחִירֵךְ / יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים,
מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו, / וְעַמּוּדֵי מְרוֹמִים בּוֹ נְכוֹנִים,
אֲשֶׁר כָּל רוֹזְנִים אֵלָיו מְיַחְלִים / וְלִדְבָרוֹ מְקַוִּים כָּל סְגָנִים,
אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ – עֲדֵי יִיגַע – בְּחֶפְצָם, / כְּאָב יִדְרֹשׁ מְצֹא טֶרֶף לְבָנִים,
אֲשֶׁר פִּיהוּ לְכָל אָדָם בְּשׂוֹרָה / וְנִדְבָתוֹ יְקָרָה מִפְּנִינִים.
בְּרוּחוֹ חֵן וּבִלְבָבוֹ נְדָבָה / וְשִׂפְתוֹתָיו בְּכָל עֵת נֶאֱמָנִים.
גְבִיר דּוֹמֶה כְּשַׁחַק עַל אֲדָמָה / וְגַם כַּפָּיו לְהַמְטִיר כַּעֲנָנִים:
בְּהֵעָצְרָם – יְמוֹתוּן הַנְּפָשׁוֹת, /וְיִמָּלְאוּן – בְּהַמְטִירָם – רְנָנִים.
יְמַלֵּא אֵל מְהֵרָה מִשְׁאֲלוֹתָיו / וְיִהְיוּ מִשְׁאֲלוֹתַי לוֹ נְתוּנִים!
לפנינו שיר שבח – הלל – טיפוסי לימי הביניים. בנוי על בסיס ה- קצידה, "שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. משקל אחיד וחרוז אחיד לאורך כל השיר." [1]
הבולט בדר"כ בקצידות, שהחלק השלישי שהוא שלל הברכות וה-הלל/השבח שהוא די קונוונציונלי – מעמד, כסף, בריאות, פוריות ומה לא?!
למי שלא מכיר את ההיסטוריה של רשב"ג, יקותיאל היה הגביר שזן ופרנס את רשב"ג[ בימינו היינו קוראים לו מצנאט, גם פטרון ], עד אשר הוצא להורג . [שיר הקינה , מייד]
חלקו הראשון של השיר, הפתיחה בנוי בסגנון שיר החשק. הדובר פונה אל נערה יפת תואר, שימו לב שהיופי הוא בבגדים, כמובן [ מטונימיה מובהקת בימי הביניים לתיאור יפיה של אשה. על מנת להימנע מתיאורי גוף אסורים, כך בשירה הערבית ממנה שאבו משוררי ימה"ב היהודיים את הנורמות והפואטיקה הנדרשת [3]. שיר חשק מושלם. יש שאולי יבארו שהיפהפיה הזו היא בעצם נשמת הרשב"ג הנקראת לבוא אל יקותיאל ולענגו באיזה נשף. ברור שהעינוג קשור לשירה ולא לעינוגי הגוף, ובכך בולט יסוד הומואירוטי חזק מאוד, שאף הוא אופייני מאוד לשירת החשק בימי הביניים.
בית המעבר, תפקידו כפי שנכתב להעביר את הפתיחה המפוארת [ הראויה ביופיה, איכותה ורמתה לנגיד מהסוג עליו שרים, אצל אחרים זו הרי חנופה, כדי לקבל קצת כסף < כתיבת שירי הלל לפטרון המפרנס איננה חדשה, מי שקרא את הביאוגרפיה של מנדלשטאם, יודע שבמשך שנים רבות סרב לכתוב אודה[שיר הלל] לסטאלין, וסופו היה מר ונמהר. > אל גוף השבח/ההלל "יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים, / מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו," - ורשב"ג בהחלט מעביר אל שבח מטאפורי שמשווה כמעט את יקותיאל לאלוהים, לא פחות.
ההלל/ השבח הדימויים של נדיבות אין קץ עם שליטה בכולם מופיעים עיחד עם תיאורים בהם יקותיאל הוא מעין אל, אלוהים - רמיזות לזוס, אפולו, וגם בלי בושה גם יהווה החותם גורלות בימים הנוראים. על אף שרשב"ג מסתייג בטור האחרון , אל ימלא משאלות יקותיאל, הרי היות אל ממלא כל בקשות יקותיאל מציב את יקותיאל כמעט כסגן אלוהים. המלאך הבכיר - מטטרון?
כך ההגזמה מגיעה לשיאה, ומרב הרחקתהּ לכת לטעמי מתפוררת לרסיסים ומעוררת גיחוך. אין לי כמובן שמץ של מושג אם כך היא התקבלה, האודה הזו, האם היא נתקבלה בקריצה, האם האגו של יקותיאל דרש פיאור ושבח מהסוג הזה. ברור שכיום הלל כזה לא היה עובר את סף בית הכנסת או קבוצת המקוננים בבית קברות, כדוגמת שיר הקינה על מות יקותיאל:
ראה שמש
רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה / בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.
(1040-1039) [2]
לא ברור עד היום, עד כמה שאני יודע, האם זו קינה בפני עצמה או חלק מקצידה, שיר קינה גדול יותר, כדוגמת "ואת יונה" שיר השבח שקראתי. בכל מקרה, לפנינו הפתיחה ובית המעבר בפני עצמם. קצר ומזוקק עד כאב השיר הזה. רשב"ג ממשיך כאן את רעיון השליטה בעולם, בשמש, בשמים. המוטיב המרכזי הינו הגדולה העל-טבעית של יקותיאל, עד כדי כך, שכל מהלך השקיעה והתפשטות החשיכה הינם תוצאה של מותו, כמו - הליוס וסלנה נעלמו - או כמו יהווה החליט לשנות את העולם שברא, וכל זה בגלל מות יקותיאל.
ראה שמש
רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה / בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.
(1040-1039) [2]
לא ברור עד היום, עד כמה שאני יודע, האם זו קינה בפני עצמה או חלק מקצידה, שיר קינה גדול יותר, כדוגמת "ואת יונה" שיר השבח שקראתי. בכל מקרה, לפנינו הפתיחה ובית המעבר בפני עצמם. קצר ומזוקק עד כאב השיר הזה. רשב"ג ממשיך כאן את רעיון השליטה בעולם, בשמש, בשמים. המוטיב המרכזי הינו הגדולה העל-טבעית של יקותיאל, עד כדי כך, שכל מהלך השקיעה והתפשטות החשיכה הינם תוצאה של מותו, כמו - הליוס וסלנה נעלמו - או כמו יהווה החליט לשנות את העולם שברא, וכל זה בגלל מות יקותיאל.
ההגזמה שהינה מצרך מבוקש בשירי שבח באותה תקופה הופכת ל"האלהת" בן אדם, יקותיאל.
עם זאת, השיר הזה למרות ההגזמה שבו, נוקב חדרי לב. הסבל, החרדה והפחד מחיים בעולם נטולי הדמות האבהית הזו מובנים היטב, דווקא בזכות ההגזמה. קראתיו פעם בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל, לזכר אחי. [ לבשתי חולצה אדומה, בהחלט, ננזפתי אח"כ על כך, וחדלתי להגיע לטקסים האלה. ]
—————————————————————————————————————————————-
מקור השיר – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
[1] ויקיואנד [2] פרוייקט בן יהודה
—————————————————————————————————————————————-
מקור השיר – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
[1] ויקיואנד [2] פרוייקט בן יהודה
[3] - השימוש בבגדים על מנת לתאר שינויים בטבע היא קונוונציה מקובלת מאוד בשירת ימי הביניים. ראו את שירו של אבן-עזרא "כותנות פסים" < לצערי השיר הזה טרם הוקלד לפרויקט בן יהודה. אשר על כן, העדפתי לתת קישור למאמר, די ארוך, בו גם מופיע השיר, וכן יש בו הפניה לאחד ממקורותיו הניריים>
