יום שלישי, 15 באוקטובר 2019

46- ואת יונה, רשב"ג

ואת יונה / ר' שלמה אבן-גבירול


וְאַתּ יוֹנָה חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִים / וְשׁוּלַיךְ מְלֵאִים פַּעֲמוֹנִים,

וְרִמוֹנֵי מְעִילַיךְ זְהוּבוֹת / אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים,

וְעֵת צֵאתֵךְ לְעֻמָּתִי אֲדַמֶּה / הֲלִיכָתֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בַּמְּעוֹנִים.

שְׁבִי פֹה יַעֲלַת-הַחֵן, לְנֶגְדִּי / וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.

קְחִי הַתֹּף וְהַנֶּבֶל וְשִׁירִי / בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים

וְקוּמִי הַלֲלִי דוֹדֵך בְּחִירֵךְ / יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים,

מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו, / וְעַמּוּדֵי מְרוֹמִים בּוֹ נְכוֹנִים,

אֲשֶׁר כָּל רוֹזְנִים אֵלָיו מְיַחְלִים / וְלִדְבָרוֹ מְקַוִּים כָּל סְגָנִים,

אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ – עֲדֵי יִיגַע – בְּחֶפְצָם, / כְּאָב יִדְרֹשׁ מְצֹא טֶרֶף לְבָנִים,

אֲשֶׁר פִּיהוּ לְכָל אָדָם בְּשׂוֹרָה / וְנִדְבָתוֹ יְקָרָה מִפְּנִינִים.

בְּרוּחוֹ חֵן וּבִלְבָבוֹ נְדָבָה / וְשִׂפְתוֹתָיו בְּכָל עֵת נֶאֱמָנִים.

גְבִיר דּוֹמֶה כְּשַׁחַק עַל אֲדָמָה / וְגַם כַּפָּיו לְהַמְטִיר כַּעֲנָנִים:

בְּהֵעָצְרָם – יְמוֹתוּן הַנְּפָשׁוֹת, /וְיִמָּלְאוּן – בְּהַמְטִירָם – רְנָנִים.

יְמַלֵּא אֵל מְהֵרָה מִשְׁאֲלוֹתָיו / וְיִהְיוּ מִשְׁאֲלוֹתַי לוֹ נְתוּנִים!

לפנינו שיר שבח – הלל – טיפוסי לימי הביניים. בנוי על בסיס ה- קצידה, "שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. משקל אחיד וחרוז אחיד לאורך כל השיר." [1]

הבולט בדר"כ בקצידות, שהחלק השלישי שהוא שלל הברכות וה-הלל/השבח שהוא די קונוונציונלי – מעמד, כסף, בריאות, פוריות ומה לא?!

למי שלא מכיר את ההיסטוריה של רשב"ג, יקותיאל היה הגביר שזן  ופרנס את רשב"ג[ בימינו היינו קוראים לו מצנאט, גם פטרון ], עד אשר הוצא להורג . [שיר הקינה , מייד] 


חלקו הראשון של השיר, הפתיחה בנוי בסגנון שיר החשק. הדובר פונה אל נערה יפת תואר, שימו לב שהיופי הוא בבגדים, כמובן [ מטונימיה מובהקת בימי הביניים לתיאור יפיה של אשה.  על מנת להימנע מתיאורי גוף אסורים, כך בשירה הערבית ממנה שאבו משוררי ימה"ב היהודיים את הנורמות והפואטיקה הנדרשת [3].  שיר חשק מושלם. יש שאולי יבארו שהיפהפיה הזו היא בעצם נשמת הרשב"ג הנקראת לבוא אל יקותיאל ולענגו באיזה נשף. ברור שהעינוג קשור לשירה ולא לעינוגי הגוף, ובכך בולט יסוד הומואירוטי חזק מאוד, שאף הוא אופייני מאוד לשירת החשק בימי הביניים. 

בית המעבר, תפקידו כפי שנכתב להעביר את הפתיחה המפוארת [ הראויה ביופיה, איכותה ורמתה לנגיד מהסוג עליו שרים, אצל אחרים זו הרי חנופה, כדי לקבל קצת כסף < כתיבת שירי הלל לפטרון המפרנס איננה חדשה, מי שקרא את הביאוגרפיה של מנדלשטאם, יודע שבמשך שנים רבות סרב לכתוב אודה[שיר הלל] לסטאלין, וסופו היה מר ונמהר. > אל גוף השבח/ההלל "יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים, / מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו," - ורשב"ג בהחלט מעביר אל שבח מטאפורי שמשווה כמעט את יקותיאל לאלוהים, לא פחות.
 
ההלל/ השבח הדימויים של נדיבות אין קץ עם שליטה בכולם מופיעים עיחד עם תיאורים בהם יקותיאל הוא מעין אל, אלוהים - רמיזות לזוס, אפולו, וגם בלי בושה גם יהווה החותם גורלות בימים הנוראים. על אף שרשב"ג מסתייג בטור האחרון , אל ימלא משאלות יקותיאל, הרי היות אל ממלא כל בקשות יקותיאל מציב את יקותיאל כמעט כסגן אלוהים. המלאך הבכיר - מטטרון?
כך ההגזמה מגיעה לשיאה, ומרב הרחקתהּ לכת לטעמי מתפוררת לרסיסים ומעוררת גיחוך. אין לי כמובן שמץ של מושג אם כך היא התקבלה, האודה הזו, האם היא נתקבלה בקריצה, האם האגו של יקותיאל דרש פיאור ושבח מהסוג הזה. ברור שכיום הלל כזה לא היה עובר את סף בית הכנסת או קבוצת המקוננים בבית קברות, כדוגמת  שיר הקינה על מות יקותיאל:

ראה שמש



רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין  / וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה / בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.

(1040-1039) [2]

לא ברור עד היום, עד כמה שאני יודע, האם זו קינה בפני עצמה או חלק מקצידה, שיר קינה גדול יותר, כדוגמת "ואת יונה" שיר השבח שקראתי. בכל מקרה, לפנינו הפתיחה ובית המעבר בפני עצמם. קצר ומזוקק עד כאב השיר הזה.  רשב"ג  ממשיך כאן את רעיון השליטה בעולם, בשמש, בשמים. המוטיב המרכזי הינו הגדולה העל-טבעית של יקותיאל, עד כדי כך, שכל מהלך השקיעה והתפשטות החשיכה הינם תוצאה של מותו, כמו - הליוס וסלנה נעלמו - או כמו יהווה החליט לשנות את העולם שברא, וכל זה בגלל מות יקותיאל.
ההגזמה שהינה מצרך מבוקש בשירי שבח באותה תקופה הופכת ל"האלהת" בן אדם, יקותיאל.
עם זאת, השיר הזה למרות ההגזמה שבו, נוקב חדרי לב. הסבל, החרדה והפחד מחיים בעולם נטולי הדמות האבהית הזו מובנים היטב, דווקא בזכות ההגזמה. קראתיו פעם בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל, לזכר אחי. [ לבשתי חולצה אדומה, בהחלט, ננזפתי אח"כ על כך, וחדלתי להגיע לטקסים האלה. ]


—————————————————————————————————————————————-

מקור השיר – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
[1] ויקיואנד [2] פרוייקט בן יהודה 

[3] - השימוש בבגדים על מנת לתאר שינויים בטבע היא קונוונציה מקובלת מאוד בשירת ימי הביניים. ראו את שירו של אבן-עזרא "כותנות פסים"  < לצערי השיר הזה טרם הוקלד לפרויקט בן יהודה. אשר על כן, העדפתי לתת קישור למאמר, די ארוך, בו גם מופיע השיר, וכן יש בו הפניה לאחד ממקורותיו  הניריים> 

יום שישי, 11 באוקטובר 2019

45 - צבי יאיר






שטיינמץ נולד בבודפשט וגדל בכפר בריסטר באזור מרמורש באוסטרו-הונגריה (כיום בשטח רומניה). היה בן יחיד עם שבע אחיות לאביו שלמה דב.

את רוב חינוכו קיבל ממורים בני גליציה שעברו בימי מלחמת העולם הראשונה בדרכם מערבה והשתקעו במרמורש. יותר מכולם הטביע עליו את חותמו ר' יוסלי וילנר מנדבורנה שהיה בקי בתלמוד, בתנ"ך, בדקדוק ובספרות עברית וגרמנית. תקופות קצרות למד בישיבות סלוטפינה, הלמין וגלנטה. לאחר מכן נסע להשתלם בלימודי חול בפרשבורג שבסלובקיה.

בשנת ת"ש נישא לדבורה לבית אייזנברג מדברצן. שרד את השואה בבודפשט ובשנת תש"ח (1948) עבר לגור בווינה. בשנת תשי"ב (1952) העתיק את מושבו לניו יורק שבארצות הברית.

בהגיעו לברוקלין הכיר את הרבי מנחם מנדל שניאורסון ונעשה חסיד חב"ד. האדמו"ר עודדו בכל עת לפרסם את שיריו ולהמשיך לכתוב, את חששו של שטיינמץ לביטול תורה, ביטל הרבי מחב"ד באומרו כי שיריו יביאו עוד אלפים ללימוד תורה.


בחרתי בשיר הזה -



יש גם משוררים דתיים, אולי אפילו חרדים, אבל מקומם לא יכירם במערכת החינוך הרגילה, החילונית, ספוגת שירת "האני" החילונית והספקנית. שימו לב לשיר הנהדר הזה, המתאר את יום כיפור, בבית המקדש, עת הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. מחד העם המצפה לנסים ומאידך הכהן הגדול שהצליח לצלוח את נהר החרדה. מה שמזכיר קצת את שירה של זלדה "כל שושנה" המלים החותמות אותו

"קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
"

בניגוד לזלדה, חצית ים האש אל השושנה [ סמל קבלי/נוצרי/מיסטי ] אצל צבי יאיר, זהו הנהר המחבר אדם עם אלוהיו ותוצאתו אחריות נוראה "פחד איום/ אשר נזרו/ חובק את ראשו".

הפואטיקה של השיר מודרנית, אופיינית לשירה העברית אחרי אלתרמן. אין חריזה, בתי השיר אינם קבועים באורכם,  4 -6 -4 –7 האם למספר הטורים ישנה משמעות? ששת ימי מעשה, 7 המספר הטיפולגי של שלמות – השבת? רק שבחכמה רבה, המספר 7 מכיל כאן שבריריות עמוקה, מובנית אצל הכהן הגדול, אבל ככל שאמאן-גיבור הוא כבר מעבר לחרדותיו של המאמין, עטוי ביכולת לשאת ככתר, את פחד האיום [ האל ].

שווה לראות בשיר את היסוד הפיגורטיבי, המוחשי. האמונה בכוח התפילה והכניסה לקודש הקודשים [ להזכיר לכולם, חדר בבית המקדש ] לגרום לאל, כמו כל אל כנעני אחר :

היוריד טל סליחה / מטר ברכה? 

הפולחן הבבלי, הכנעני היה מובהק יותר - השליט שכב עם כוהנות אלות הפריון ובכך כמו חיקה "משגל אלוהי" שבעקבותיו מגיע הגשם והחקלאות מתקיימת. שירו של רשב"ג [ אם כי יש הרואים את הנגיד כמחבר השיר ]  "כתב סתיו" אף הוא מתכתב עם אותו פולחן אירוטי. ר"ל, אלפי שנים מאז בית המקדש נעלם, פולחני הכנענים פסו מן העולם, ועדיין בשירה דתית, יסוד הטל והמטר - הגשם והמים רב עוצמה. אפשר גם לראות בטל, במטר, כמו בשיר של רשב"ג ביטוי סמלי-קבלי של "מין דנוקבין", שאלה מי הנקבה היורדים לעולם בשעת הזיווג האלוהי [ ערב שבת ] ומפרים אותו.

- - - - - - -

מקור השיר – כתב העת מבוע, אתר דעת
ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה ; חב"דפדיה ;
מקור השיר של זלדה, כל שושנה – אביב חדש, רשת אורט
יהונתן ורדי, כתב סתיו ושירים אחרים שיוחסו בשגגה לרשב"ג, תרביץ, ירושלים, תמוז-אלול תשע"ה [2015]

יום שבת, 5 באוקטובר 2019

44 - רות בלומרט






רות בלומרט (2014-1943) הייתה משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.
ביוגרפיה

רות בלומרט נולדה בחיפה 1943. בוגרת אוניברסיטת בר-אילן במיקרוביולוגיה וביוכימיה ומוסמכת בית המדרש לרבנים באמריקה בספרות עברית ושירת ימי הביניים. ניהלה במשך שנים את ארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור בירושלים ובמסגרת זו גם ערכה את "במה: רבעון לדרמה". בשנים 1979-1966 חייתה עם משפחתה בניו-יורק, ולאחר מכן התגוררה בירושלים עד יום מותה ב-22 בדצמבר 2014. הייתה חולה בשנים האחרונות לחייה ולמרות מחלתה הייתה פעילה מבחינה ספרותית ומעיין יצירתה לא פסק. בשנות חייה האחרונות תרגמה את "ירושלים", יצירתו המונומנטלית של ויליאם בלייק, וחודשים ספורים לפני מותה יצא ספר שיריה האחרון "שמחה גדולה תפרוץ שם".


בחרתי להביא את השיר היפהפה והאכזר 




הנה משוררת שידעה להפעיל את הרשת וגם להשתמש באמצעי התקשורת האחרים, הנִּיָּריים.

השיר עצמו, כמו הרבה שירים פילוסופיים, מכיל מסקנה קשה מנשוא. הבית הראשון מבטא "שמחה" או מודעות שהבחירה בעץ הדעת לא היתה מקרית כלל ועיקר, כי המטרה היא להגיע דרכו לעץ החיים. דא עקא, שהסכנות בבחירה זו לא היו ברורות לנו דַּיָּן, וכך אנו מגיעים אל הבית השני.


הבית השני חושף את הסכנה שיש בבחירה בעץ החיים, דרך עץ הדעת. מה שמעלה את השאלה - האם העדר הדעת עדיף? האם חיים אינסופיים ללא דעת, עדיפים? זו בדיוק שאלה מהסוג הפילוסופי, ששיר זה מעלה בבת אחת.
השיר מעניין מאוד. מבחינת הפרוזודיה שלו הוא אופייני לשירת המאה העשרים. תבנית הבית לא אחידה, החריזה היא בין הבתים, חלקה  נשען על ה-פיפורה [ דעת, דעת ] וחלקה כמעט צימוד ימיביינמי: טעות-שטות.  החרוז הזה, טעות-שטות, מבריק בהיותו הטרמה של מסקנת השיר. לשיר יש משקל האופייני לדיבור הישראלי: בבית הראשון- שורה 1,2 שלוש פעמות, בטור השלישי ארבע פעמות. בבית השני הפעמות לא אחידות , יש גם מעבר למלים מלעליןת הבולטות בחריגותן ביחס לכמות המלים המלרעיות בשיר. 
מוטיב העץ הוא הדומיננטי כמובן, והרפרור לסיפור גן עדן נמצא בתשתית הרוחנית והפואטית של השיר. מוקדן הרעיוני וגם האסתטי של השיר נמצא בשורה האחרונה ובשימוש במילה "ארסי".
מילה זו מאחדת באחת את הנחש וארסו אל הבחירה מדעת בעץ הדעת [ או בלשון השיר, לא היתה טעות <שורה 1, בית ראשון> אם כי היתה זו שטות <שורה 1 בית שני> ] והטלת הארס בָּנוּ זה עידנים.
מרכיב נוסף ונפלא ברמת האירוניה החריפה היא "שפריו מלאכותי", פרי עץ החיים.  כוחו של המלאכותי וחיים ארוכים מנשוא יתבטאו מחוץ לגן העדן. בתוך גן עדן ר"ל בתוך אותה בועה שאיננה החיים ואיננה הדעת, כנראה הכל נפלא.
כשאני כותב ועורך את  הרשימה המקורית, שהתפרסמה ב- ישראבלוג, בבלוגי "שאלות של תרבות"  יובל נח הררי טרם כתב ואולי גם לא חשב על ספרו, 21 שאלות על המאה ה- 21. דווקא בספר זה הררי מעלה אפשרויות רבות ונרחבות לאפשרות אחרת לאריכות הימים עם דעת, וכך הוא כותב בהקדמה :

 "בספרי ההיסטוריה של המחר, דנתי באריכות במיזוג בין הביוטק (ביוטכנולוגיה) לבין האינפוטק (טכנולוגיית המידע)." .... הספר אינו מתיימר לכסות את כל היבטיה של המהפכה הטכנולוגית. בפרט, בעוד שטכנולוגיית המידע והביוטכנולוגיה מבטיחות לשפר את חיי האדם באלף ואחת דרכים, " אבל, נח הררי גם רואה את המלאכותי ואת הארס - " כוונתי כאן היא להדגיש דווקא סכנות ואיומים. מכיוון שתאגידים ויזמים שמפתחים תחומים כגון גנטיקה ובינה מלאכותית מפליאים בשבח ההמצאות שלהם, נופל בחלקם של הסוציולוגים, הפילוסופים וההיסטוריונים לצלצל בפעמוני האזהרה ולהסביר כיצד התוכניות עלולות להשתבש." 

1. מקור השיר – הבלוג של רות בלומרט בתוך האתר – בננות
2. אתר נוסף של המשוררת בפייסבוק
3. ביוגרפיה – ויקי
4. הררי, י"נ - 21 שאלות על המאה ה- 21" ההקדמה בתוך אתר עברית

יום שלישי, 1 באוקטובר 2019

43 - שמעון הלקין





שמעון הלקין \ הזוכרים

רק הזוכרים צומחים תמיד צמיחה חיה.
רק בזוכרים העמק המיוער הזה,
שמשקעים גבוהים בו: גבה מקומר
צולל שקערורו תוך גובה – ועמוק
העמוק עוד והרקיעים שוקעים בו שוב.
רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.

כמים בנהרות, כמים, הפקוחים ביער
מול רקיעים מדובבי דממה אשר
לפני היות ואחרי היות, צמיחת
זוכרים: ממילאי צולל בהם רקיע
מאוהב אחר קודמו- ועוד רחוק,
חבוי האחרון יפרח כאחרון.

על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד:
גם חייהם נסים תמיד וזכרונם
רק הוא. כמים הפקוחים שבנהרות
פורח, יער עד, בשלל מעמקיו.
בסבך הדלקות בשמי-נהר זרומים
צמחת הוויה נצחית, האהבה.

* * * * * *

אתה הוא האיש החדש
מילים: וולט ויטמן ושמעון הלקין
לחן: ירונה כספי
קיים ביצוע לשיר זה


אתה הוא האיש החדש
אתה הוא האיש החדש
הנמשך אלי –
הנמשך אלי…

קודם כל ראה הוזהרת
ששונה אני מכל ששיערת
ששונה אני מכל ששיערת
ראה,ראה
הוזהרת!

אתה הוא האיש החדש…

קודם כל ראה הוזהרת
ששונה אני מכל ששיערת
ששונה אני מכל ששיערת
משער אתה כי בי
תמצא את חזון ליבך

אתה הוא האיש החדש…

אז לפחות מצאתי שני שירים, שתי ביוגרפיות דומות, ויקי ולכסיקון הספרות העברית החדשה. שוב אני מופתע ממיעוט המידע על "גדולי תרבות", לפחות על פי כותב הערך בויקיפדיה. עצוב, שכך אנחנו נוטים גם באקדמיה לשכוח את העבר שממנו משתלשל ההווה.
בפרויקט בן יהודה מובא ממואר של שושנה שרירא - ולו רק להראות איזה ממואר נלוז, פשטני וקצת רכילותי הביאו בשם הגב' שרירא, אני מעתיק קטע קטן:



המשורר ירוחם לוריא שהיה באותה מסיבה וראה כי הלקין מרעיף עלי מחמאות לרוב וחשש כי יגבה לבי ופן אלך אחריו שולל כתב לי פתק באותה מסיבה ספרותית ביתית: “הוא ידוע כאוהב נשים מושבע”. ראי כי הוזהרת. לא היה צורך להזהירני. קולו הרחיקני ממנו ת"ק פרסה.

כשעבר לירושלים ולאחר מסיבה לסופרים עולי אמריקה בביתו של אבינועם שאף אליה הוזמנתי (שמעתי לפי בקשה מיוחדת מאת האמריקאים) אבדתי כל קשר עמו. ורק הרביתי לשמע על תלמידיו, תורתו, מאמריו, ספריו, שיריו כל זאת קראתי בדבקות.

לאחרונה קבלתי ממנו מכתב בשנת 1979 בצאת קובץ ספורי “אלמני הקש הצהובים”. הוא כבר היה אז חולה ומדוכא. במכתב זה כתב לי שדכאון רוחו ונכאותו גברו ביותר והנה קבל את ספרי זה ואמר למשורר וינקלר שסר אליו שבקוראו את ספרי התעודד ואפילו צחק ונהנה ומצב רוחו השתפר עד מאד.

הצטערתי מאד שעל כך כתב לי רק במכתב פרטי ולא במאמר פומבי שיקראו גם אחרים.
[הדגש שלי ]

והנה השיר הראשון שהבאתי – "רק הזוכרים צומחים ביחד צמיחה חיה." המשך השיר הוא הרחבה של מדוע, איך, איפה מתרחשת צמיחה ומהו הזיכרון. החיבור לטבע חזק, ומזכיר את וולט ויטמן, אין ספק בלבי.

השיר השני מתעתע לגמרי, כיוון שאיננו מנוקד, והוא מתורגם ע"י משורר ישראלי שהעריץ את ויטמן, אפשר לקוראו כשיר פגישה של שני גברים. כמו גם שיר לאשה. [ האם ויטמן כתב לנשים? אתמהָּ ] האם התרגום והשיר מבטאים איזו כמיהה טמירה אצל הלקין?

מקור השיר הזוכרים – בלוג פואטריה
מקור השיר – אתה הוא האיש החדש, שירונט
ביוגרפיה – ויקי, לכסיקון הספרות העברית החדשה
מקור הקטע של שרירא - פרויקט בן יהודה

יום שבת, 28 בספטמבר 2019

42- ישראל דושמן לכבוד השנה החדשה



ישראל דושמן




מילים: ישראל דושמן
לחן: חנינא קרצבסקי
קיימים 2 ביצועים לשיר זה


פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים.


איזה שיר חמוד. שיר מצעדים, מקהלות, עצרות עם  וטיולים של בתי ספר בהם רוצים לעודד את הזיקה לארץ. ענין הזרעונים מוצא חן בעיניי, כי הוא מתכתב ישירות או בעקיפין עם שירי של טשרניחובסקי "ראי אדמה!" החשוב בשיר איננו תוכן המילים, למרות שאי אפשר להתעלם ממנו [ חמדת אבות, יצירה, שכינה ] אלא ובעיקר המצלול – בבית הראשון המצלול הכבד של אבות, בעיקר הצליל O החזק. 

בשני הבתים הבאים צליל קליל, ריקודי ומשלהב המבוסס על החזרה האופיינית לשירי אקסטזה או לריקודים חסידיים.
לא פלא שהשיר הזה זוכה לאהבה כלכך רבה. קלילותו, האופטימיות, תחושת הכל עוד לפנינו, אבל כבר יש תשתית.
חג שמח.


מקור השיר – שירונט
ביוגרפיה – ויקי
יוטיוב – ביצוע השיר
מבחר משיריו בשירונט

יום שני, 23 בספטמבר 2019

41 - אליהו מייטוס





כוכבי הלכת של ביאליק, אליהו מייטוס


image


ברור לכל אחד שזה אחד משירי ההלל שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים. נקודת המבט היא נעלים שהשאירו חיילים מצריים כשהם ברחו מצה"ל בזמן כיבוש סיני. עבור מייטוס זה כנראה סימן לגבורה יהודית, למעבר מהציונות האחדהעמית לציונות הכוחנית, הפעילה שאח"כ התגלגלה לדמותה של ארץ ישראל השלמה, מפעל ההתנחלוית ומה לא.

כדי לסבר את האוזן נתייחס אך ורק לשורות הפותחות את השיר:

לא מחנה חולדות בצהב חולות –
הם מנעלים, נטשום רגלים
נבהלות.

למי שטרם זיהה את מקור התבנית הזו:

ח"נ ביאליק – מתי מדבר

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –
עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.[1]

לא נעים להראות את כוח העכבר ליד כוח האריה, את המשורר הנזקק לפואמה הגדולה, ההיסטוריוסופית, כדי לכתוב שיר לעג, די עלוב, שמטרתו כפולה – גם תשובה לביאליק ול-מתי המדבר שכתב עליהם, הנה קמו לתחייה [ די עלובה אגב, לדעתי] ולעג לחיילים המצריים. כבר נאמר במשלי –


'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ, (משלי כ"ד יז-יח )

השיר של מייטוס כתוב באווירה "חלומית"-משהו, כמו גם היסוד הפנטסטי של הפואמה הביאליקאית חודר אל שירו, כדי לתאר את הפחד של החיילים, את קבלת הפנים שזכו לה מאחיהם, ובעיקר "מנעליהם" הנראים כצבא חולדות.

ובחזרה לטענתי של מעבר מאחד העם לציונות הכוחנית שהחלה מתפתחת במדינת ישראל, ציונות הימין – ביאליק בשיר זה, בין היתר הביא לשלמות את מכלול כתביו האידאיים של אשר גינצבורג, הוא אחד העם, לכן סניטה בשיר המרכזי הזה כמוהו כסניטה בציונות "הרוחנית" או המדינית.


מקור – צילום השיר מעיתון מעריב – 20.10.67
ביוגרפיה – ויקי
[1] מתי מדבר פרוייקט בן יהודה אחד העם – ויקי

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

40- דן פגיס


דן פגיס


בלונים
בַּלּוֹנִים שֶׁל מְסִבָּה מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה
בֵּין נַחֲשֵׁי הַנְּיָר,
וּמְקַבְּלִים בַּעֲנָוָה
אֶת הַסְּיָג, אֶת תִּקְרַת הָאוּלָם.
מוּכָנִים לְכָל רֶמֶז,
זְהִירִים לְצַיֵּת לְכָל נְשִׁיבָה.
אֲבָל אֲפִלּוּ עַנְוֵי עוֹלָם אֵלֶּה
קְרֵבָה שְׁעָתָם.
פִּתְאֹם נִשְׁמָתָם פּוֹרַחַת
בְּצִפְצוּף מְבֹהָל,
אוֹ נִשְׁמָתָם פּוֹקַעַת
בְּנֶפֶץ יָחִיד.
אַחֲרֵי כֵן מִתְרַפְּטוֹת גּוּפוֹת הַגּוּמִי
בְּשׁוּלֵי מַרְבָד מְפֻגָּל,
וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.

השיר הזה הופיע בשאלת UNSEEN בבחינת הבגרות בספרות ל- 2 יח"ל. ר"ל שהוא נחשב כשיר קל יחסית, כזה שלא דורש מתלמיד ממוצע השקעות רוח ונפש רציניות, כזה שהמערכת הפרוזודית והרטורית שלו די שקופה ותכניו ברורים.

את פגיס מכירים ילדי ישראל דרך הסיפור היפהפה לילדים "הביצה שהתחפשה" , שהוא גם כתב וגם אייר בכשרון רב.


עם זאת, לצערי, פגיס מקושר יותר למחזור השירים שלו " כתוב בעפרון בקרון חתום" שבו ישנם 7 שירים על השואה, והשיר הנושא שם זה מוקרא ונלמד בהקשרי השואה, לצערי במקרים רבים, ללא הבנת האירוניה העמוקה, ה"פגיסית", שסרבה לראות בנאצים "חיות אדם" אלא חלק ממשפחת העמים, בני אדם. ובכך יש ראיית עומק בלתי רגילה של מי שעבר את אימי השואה בראיית האחריות של בני אדם על מעשיהם ועל אכזריותם. חיות אינן אכזריות, הן אינן בני אדם. בני אדם מפלצתיים באכזריותם, ואין להסיר מהם אחריות על תכונה זו.

יש עוד שני שירים של פגיס שמלמדים אותם בתיכון, ואני מניח שבמחלקות השונות לספרות עברית בעולם ובארץ מקדישים קורסים שונים לשירתו הנפלאה.

בשיר הזה, בתוך הסיפור הכלכך בנאלי, קופצות שתי השורות המסיימות את השיר:

וְהַנְּשָׁמוֹת תּוֹעוֹת
בְּעוֹלָם הַבֵּינַיִם, בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הָאַף.

בחקר הספרות קוראים לשיר כזה "שיר עם כותרת מתהפכת" בשל הסיום שמהפך את משמעות השיר. שהרי נשמות יש ככל הנראה רק לבני אדם [ אם אתה יהודי, אז ברור שרק ליהודים ], ו"עולם הביניים" הוא מושג הלקוח מהקבלה ומדבר על עולמנו, שהוא בין חיים לפני הגוף למוות של הגוף. וכרגיל המבט האירוני, בגובה האף, כלומר הכל מגוחך כלכך, מצחיק כלכך. תחשבו אנשים במסיבה, תראו אותם כבלונים... התמונה מתבהרת, והנה שיר סאטירי משהו על חיים חברתיים חסרי ערך ממשי.
- - - - -
מקור השיר – NRG הבלוג של רן יגיל 

ביוגרפיה – ויקי ;

צור ארליך, פרופ' פגיס ומיסטר דן: על חידותיו של דן פגיס, י"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006, מקור ראשון