יום רביעי, 25 בינואר 2023

236 - הרהורי בוקר

 אני שותה עכשיו קפה.

מתרוצצות בי מחשבות רבות, מרביתן קשורות לעתידי נטול העבודה לגמרי. נכון, החלטתי שהגיע הזמן לעזוב את העבודה החלקית בה אני עובד, להשקיע זמני בכתיבה ובקריאה, בטשטוש גבולות הזמן לגמרי.

אין לי חזיונות שווא. לפני 8 שנים, כשיצאתי לפנסיה מוקדמת, די כפויה עליי, חלמתי על קורס צילום, בתי רצתה לממן, בסוף ביקשתי ממנה מתנת פנסיה אחרת. נרשמתי, הייתי בחמש פגישות והבנתי שהחבר'ה בביה"ס שם "עבדו" עליי, התעלמו מהמידע המהותי שנתתי להם.

היו מחשבות של לקום מדי בוקר, לעשות הליכה מרעננת, ממנה ללכת לשוק לקניית מצרכים טריים, טריים. היו מחשבות בהחלט.

גם הבית זכה בתשומת לבי בחלומותיי הגמלאיים, לו התגשמו היה הופך למקום מצוחצח שבן אנוש ישראלי היה נכנס בו ללא נעליים, ושוטף ידיים לפני שהיה מורשה לגעת בקיר, בספל וכו', היו בהחלט.

המחשבות והתוכניות, שאין לי, למזלי הרב, אחרות. ברור לי דבר אחד, נטייתי כילד, שדוכאה ונשלטה בשנות חיים ארוכות, לבלבל ולהפוך לילה ויום, ליצור לעצמי סדר שינה-יקיצה עצמאי חוזרת עכשיו, ואני מקבל אותה בשמחה רבה. איזה כיף זה לשבת על הספה, כוס קפה חם, לקרוא ספר או לצפות בתוכנית טלוויזיה, או לכתוב בשעה לא שעה, הקולות של הלילה, ריחות הלילה נבללים בתוך החדר, בתוך ראשי. איזו הנאה פרועה היא להתעורר בחצות היום, לערוך קניות וסידורים כשהשאר חוזרים מהעבודה, אצים-רצים טרודים, ואני בפיז'מה הייצוגית שלי [נראית כמו מכנסי טבחים] קונה וסתובב בסופר השכונתי.

ולכתוב. לא בכפייה. אמנם אני זקוק למסגרות כדי לתפקד חברתית, אבל ברמה האישית, פריעתן מחרידה אותי, וזה הצד המפחיד של פנסיה ללא גבולות של זמן ומסגרת פעולה, אבל בין התקף אחד למשנהו, יש זמן לשבת ולכתוב.

בוקר טוב, בחוץ השכנה עם צמד כלביה כבר עורכת את הסיבוב השלישי איתם.




יום שלישי, 24 בינואר 2023

235 - לאן שנפנה -

 באמת אינני אוהב לכתוב על פוליטיקה.

תמיד יוצא שמישהו שקורא את הבלוג חולק עליי פוליטית, ואז אני נצבע בצבע מסוים מאוד.

אבל באמת באמת אני מתקשה לעמוד מהצד מול המחלוקת המזויפת, לצערי, שפרצה לאחרונה, בכשרון שלא יאומן להשתלט על השיח הציבורי. דוגמה עכשווית - חדשות הכזב שהיועמ"שית החליטה להוציא את רה"מ לנבצרות. תפקיד חדשות-הכזב, לאיים על בעל תפקיד חשוב מאוד במערכת החוקית של מדינת ישראל.

ידידי הטוב, דן בורנשטיין כתב פוסט ארוך על ההבדל בין תפיסת השמאל את הדמוקרטיה לבין התפיסה של הימין את הדמוקרטיה.

הימין המקיאווליסטי מדבר על דמוקרטיה ישירה, כלומר - הכנסת והרוב בה הם ביטוי לרצון העם. כיצד מבררים את רצון העם? אין ספק שה"עם" קרא לעומק את מצעי המפלגות, הקשיב רוב קשב בחוגים ביתיים, בנאומי כיכרות למידע הדק מן הדק שנפרש שם לאוזניו, מכאן, המסקנה הלוגית היחידה - אנחנו הרוב, כלומר העם יודע היטב מהן מטרותינו, הוא בחר בנו, כי קרא לעומק.. וגו'

רצון העם עומד מעל כל חוק. לאורו יש לפעול. התפיסה המלוכנית הזו של:

L'État, c'est moi'  אותה ניסח לואי ה- 14, "המדינה זה אני" התגלגלה אצלינו כך:  אני ראש המפלגה, אז אני מייצג את רצון העם, העם זה אני, אני זה החוק. כבר הסברנו איך, רגע לא?! כמו לואי ה- 14 שהתעלל בעמו ושדד אותו, כך רה"מ מתעלל בחצי "עמו" בשם רעיון העיוועים הזה. בפעם הבאה רה"מ אחר, יחליף את כל החוקים, כי הוא מבטא את רצון העם.

לא ארחיב על היסוד ההרסני שיש בגישה הזו, שמבטלת כל הסכמות, חוזים, הסכמים בינלאומיים, ומאפשרת לשליט, הדמוקטטור הרגעי, להדיר את מי שאינו מוצא חן בעיניו מהציבוריות הישראלית, "הוא לא חלק מהעם".

השמאל הרציונלי, שמאמין שבני אדם פועלים באופן רציונלי, נו מנהיגיו קראו את כל הספרים שמדברים על תיאוריית המשחקים, טקסטים מכוננים של הדמוקרטיות המערביות, כאנגליה, כצרפת, כהולנד או כשוויצריה [שמחוץ למדינתם, באפריקה לא התביישו להתנהג כאחרוני הכובשים הספרדיים מלווי האינקוויזיציה], כארה"ב, כקנדה, כיפן וכאוסטרליה, מאמין שיש רק חוק, והחוק מסדיר את כל פעילות בני האדם בינם לבינם. על מנת להגביל את הכוח של דמוקטטורים, דוגמת רה"מ המכהן, שריו הכפופים לו בעיוורון כמעט מלא, או מתוך אינטרסים לעתיד או בהווה, יש לציבור מוסדות נוספים שכפופים לחוק ולכנסת, כדוגמת: היועמ"שית, יועמ"ש לכל שר, פקידים ממונים שתפקידם לפקח על פעילות השר, והם מחויבים לתת דו"ח לבית המשפט, לכנסת. הם נקראים רגולטורים: נגיד בנק ישראל, לדוגמה ועוד מוסדות ממשלתיים-ציבוריים דומים: מכון התקנים, למשל וכו'

המאבק הישראלי כיום הוא בין הרצון לבטל כמעט לחלוטין את מסגרת הפיקוח החוקית ש"חונקת" את "רצון העם" כלומר, רצון רה"מ - הלוגיקה כבר תוארה קודם לכן, לבין הרצון להשאיר את המערכת החוקית והחוקתית איתנה, כי הפלא ופלא היא מוכיחה את עצמה.

מה יקרה בסוף?

ככל הנראה יגיעו לפשרות כאלה או אחרות.

לפחות זו התקווה.





------------------------

דן בורנשטיין - אז מה זה, בעצם, דמוקרטיה? 

יום שישי, 20 בינואר 2023

234 - שאלון של מוטי

 1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

תשובה

בשנת 1998 נחשפתי לראשונה לבלוג כאפשרות כתיבה. באחד מהפורומים, דמויי הצ'ט דאז, נשאלתי מה דעתי על בלוג. קצת הצחיק אותי, אבל הבלוג הראשון הראשון שפתחתי היה בישראבלוג. פתחתי קרוב לשלושה בלוגים, כל אחד עם שם משתמש אחר, שעסקו בנושאים שונים לגמרי זה מזה.



2. איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת... לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

לא היו לי מחשבות בענין, אז. עד שהשתלטתי על כל האפשרויות. כן ידעתי שאני אוהב תמונות. אין לי תוכניות פעולה מסודרות לכלום בחיים שלי. אפילו בלוג הסיפור המד"בי שאני כותב עכשיו אינו פועל על פי תוכנית מסודרת.
 

3. לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

בהיותי פותח בלוגים סידרתי [ רק בשלוש השנים האחרונות פתחתי כארבעה בלוגים בפלטפורמות שונות, באחת אפילו שילמתי קצת כסף], השינוי הוא שם המשחק אצלי.


4. איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

לא נכתב שיר שיצליח לתאר, SORRY


5. האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

באחד מהבלוגים של תפוז פרסמתי סיפור קשה מאוד, אח"כ התאכזבתי מעצמי, כי התחילו לשאול אותי אם זה אמת. בבלוג אחר, שנטשתי כתבתי איזה פוסט שגרר תגובות שנאה שלא יאומנו. אינני מוחק דבר, בטח בבלוגים הם, שלא נכתבו בשמי, שאין דבר שמקשר אותי אליהם, ובכל מקרה- אין לי דרך להכנס אליהם יותר.

6. כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה... ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

ממשבר למשבר כוחנו עולה. למדתי לתת לאנרגיה היצירתית שלי להתאסף ולהצטבר. קשה לי מאוד בימים שאני עובד להקדיש זמן לכתיבה, עקב חוסר פניות. לכן אני שוקל פרישה מלאה ולהקדיש עצמי לכתיבה.


7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

"למה" זו שאלה לא לענין, לדעתי. למה? ככה.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

כזה אגואיסט ואגוצנטרי אני, שאינני מאמין שמישהו יכול לכתוב עבורי! טוב ממני.

9. ושאלה אחרונה חביבה - פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

לא אנקוב בשמות מפאת חשש שאעליב. מי שאני קורא בקביעות, יודע שאני קורא. אני משאיר הערה או סימן, לייק.




יום ראשון, 15 בינואר 2023

233 - צילום בבית ומבעד לחלון

 זוכרים שלוש שנים אחורה, אחד המיזמים הבינלאומיים הגדולים" מבעד לחלון. אנשים צילמו מה שקורה מחוץ לביתם, אצלנו בביה"ס ערכנו תערוכה בניהול המורה לאומנות, צלמת מוכשרה בפני עצמה, כשהמשימה לילדים היתה - צלמו מחוץ לחלון, ברחוב כשאתם יוצאים לנשום אוויר.

היום יום בית.

סיימתי את כל המטלות הביתיות וגם סיימתי שתי מטלות חשובות לי. אז נזכרתי בבלוג הנפלא של עננת, ונזכרתי שאמנם לא אגיע לרמה שלה, אבל ברמה שלי, אני די טוב+.

תמונת מוצא - זר פרחים לשבת. גדול, צבעוני ומטרתו להרשים את הגברת שלי. הצלחתי בגדול :-)
אדן החלון שלי. מתוחזק כבר קרוב ל- 20 שנים ויותר, כמעט ללא צמחים מתחלפים וללא שינוי בבובות שמבלות בו.

הצד השני [שמאל] של אותו אדן חלון. גם אני לפעמים מבולבל מהסכיזופרניה של אותו אדן חלון. אבל לא מזיק.


צמח יפהפה לא שורד את החיים בתוך הבית, הצבתיו בחוץ, והוא מתפתח יפה. במקומו הבאתי את החתיך הזה. נראה.
עיבוד ראשון בתוכנת העריכה- פחות חד, רך יותר [אני מעדיף אישית צילום כזה, שהרי אין לי מטרות תיעוד, וזה יפה לי.]
שימוש באמצעי מהתוכנה שנקרא: ערפול. יש כשש אפשרויות, העדפתי את זו על פני מריחה על זכוכית.
גם זה גבר חדש אצלנו. קודמו, סחלב שלא הצלחתי להמשיך את חייו, נקבר אחר כבוד בחצר הבית. הואזה משמשת לגבר הקשוח הזה. הוא נמצא בקניונים רבים, כי הוא קשוח ממש.
עבודה עם ה-ערפול.
זוגתי החליטה לקנות שלושה סוקולנטים בעציץ מעוצב. הנה אחד מהם ב"הכי קרוב" שיכולתי.

והנה הוא לאחר עיבוד בתוכנה.


שבוע מקסים.


יום שבת, 14 בינואר 2023

232 - אדיפוס המלך, הקאמרי 14.1.2023


מעניינת האהבה של בימאים ישראליים לאימאז' הקלאסי של הסעודה האחרונה. ברור שלצופה המיומן זה רמז לסיום.
 

בדרך הביתה שאלה זוגתי ובצדק רב:

למה צריך לראות את הציצים של קרן מור?

מדוע סצינת השתגלות נדושה [ גבר מכניס ראש מתחת לשמלת הגברת והיא משמיעה קולות אנחה]?

למה צריך לראות את עמוס תמם בתחתונים על הבמה?

ואלה שאלות שלפחות לה ולי לא היו תשובות מושכלות, הגיוניות למעט - קידום מכירות, כידוע סקס מוכר. תשובה לא הגיונית נוספת Zeitgeist, ובעברית "רוח הזמן", עיבודי קלאסיקות מזמינים, בשל הרבדים המיניים הסמויים שבהם, לחשוף להראות. [כמו עגנון רימז אל מין, תשוקות "רעות" ו-א"ב יהושע ועמוס עוז חשפו הכל כמות שהוא.

נתחיל בהתחלה -

מי שלא מכיר את המחזה הקלאסי, הוא פותח במגיפה בתביי, שאדיפוס כמלך נדרש לפתור אותה. גיסו והעוצר, קריאון חוזר עם בשורה, שסיבת המגיפה היא חטא קשה מאוד שמזהם ומחליא את העיר. כמובן מוזמן נציג האלים, טרזיאס [הנביא, מזכיר לכם את סיפור דוד המלך, שליחת אוריה למות, והבן מבת שבע שמת - נתן הנביא הוזמן לתת הסבר אלוהי.]

במערכות הבאות מגלה אדיפוס די מהר שהוא הרג את לאיוס המלך הקודם, וזו לא קנוניה פוליטית של קריאון וטרזיאס להדיחו, נותרה איזו נבואה שטרזיאס הזכיר: "הבן יהרוג את אביו וישכב עם אמו", ויוקסטה מצביעה עליה כדוגמה לאווילות להאמין לנבואות. [ כי הם, לאיוס והיא, שלחו את התינוק למות רחוק מהארמון ומהעיר.]

כגודל השמחה כך גודל העצב, בהאמינו שמלכי קורינתוס הם הוריו, והידיעה שמלך קורינתוס מת, והוא לא הרגו, אדיפוס בעננים משמחה, אבל מהר מאוד נודע לו, שהוא הגיע לקורינתוס מחצרו של לאיוס המלך הנרצח. למרות נסיונותיו לעקם את העובדות, יוקסטה כבר יודעת שהוא בנה, הנבואה התקיימה, לאדיפוס זה לוקי עוד קצת.

סוף - יוקסטה תולה עצמה, אדיפוס מנקר עיניו בסיכות הראש שלה.

עכשיו מה אנחנו ראינו -

ראינו עיבוד מודרני של המחזה, לא רעיון רע, אמ-מה, הנבואה נעלמה לה לגמרי מהמחזה, הוזמנו אליו שלושת ילדיו [בלי איסמנה, מדוע?], הוספה דמות ששמה "קורין", והשליח מקורינתוס הפך לאמו המאמצת של אדיפוס, שחיה אתו עכשיו בארמון שלו, ביחסים מתוחים במיוחד עם כלתה. אני מניח שיש בכך כדי ליצור איזה אפקט טרגי-אירוני במשחק על שוכב עם אמו, ומיהי אמו.

זכינו לסצינה בת כמה דקות בהם המעבד מסביר איך יתכן שאדיפוס התחתן עם אמא שלו, יוקסטה. [נזכר בשיעורי תיכון בהן תמיד אני נשאל על כך, ופוטר זאת בעובדות ידועות על חיים עד גיל 30 בערך באותן שנים, על נישואי צעירים מאוד, כך שבעיקרון, אם יוקסטה בת 25 והוא 15, אפשר שיתחתנו בלי בעיה.

הושמטה החידה הגדולה בעטיה אדיפוס הפך למלך תביי, קריאון, הדיקטטור הנורא, הפך לניג'ס פוליטי כיועץ פוליטי חיוור וחסר עמוד שדרה רציני.

אז מה קיבלנו? מחזה בעקבות אדיפוס המקורי שהופך את אחד המחזות המהודקים ביותר, למפורקים ביותר, ובכך חיסל את המבנה הדרמטי שההידוק הזה [האחדויות] יוצר, כמרכיב עקרוני לעלילה ולמתח הדרמטי שנוצר. אדיפוס המלך זכה  לחקירה תיאורטית שלמה בספרו של אריסטו, פואטיקה, שהפך לאבן דרך ברטוריקה, באסתטיקה, בעיתונות מודרנית, ספרות ומה לא?!

קיבלנו דרמה משפחתית, כולל מריבות אחאים [קצת קפצנו לאדיפוס בקולונוס] ופגשנו את אנטיגונה [שבסצינה קצרה נרמז מפורשות על קשר אירוטי עם דודה. קריאון. מה??] זכינו לגלות שאדיפוס הוא הורה סובלן שמעודד את בנו ההומו [פוליניכס] להביא את אהובו, שישנה יריבות מובנית בין אטאוקלס, הבן השני והאח ההומו, שלא נדע. [זה  היה מביך ממש. זה מחזה על בן שרצח את אביו ושכב עם אמו, או מחזה בורגני על סובלנות מינית?]

קיבלנו לילה לבן בו פוליטיקאי זוכה בבחירות, והכל מתפרק לו בין הידיים בגלל רצח לפני 30 שנים וגילוי עריות, או אולי בגלל "אובססית האמת" [כך קרא קריאון לצורך המהותי של אדיפוס לדעת מי הוא. זו אגב סוגייה על היסטורית], הרצון להיות הוא ולא איזה דימוי פוליטי ממוצא.

קיבלנו יוקסטה מתאבדת עם אקדח, שברפרור הומוריסטי לצ'כוב, אם אתה מופיע אתה גם תירה, כמובן, וקיבלנו אדיפוס מנקר עיניו? למה? למה? בשל העובדה שכל היסוד המיתי עוקר במחזה, מה שנותר לנו זה עימות די קלוש בין אדיפוס לטרזיאס, שבו האמת המרה: עיניים לו והוא לא רואה, טרזיאס עיוור אבל רואה, לא באמת עולה ומשמשת הטרמה והצדקה לתמונת עקירת העין, ועוד עם נעל ערב של יוקסטה, אז מה, לא למות מצחוק?

צריך וחשוב לומר - יש אזהרה למי שקונה כרטיס: ההצגה לא נאמנה למקור. מה שמבסס קריאה אירונית, השוואתית למחזה המקור, אבל ברמה כזו?

ונותרו השחקנים:

על הבמה היה קאסט ישראלי חזק מאוד: עמוס תמם, שחקן גברי מאוד, שזוכה להצלחות גדולות בטלוויזיה ובתפקידי גברים שאינם טרגיים במהותם, לראות את תמם כהמלט למשל, בי יעורר צחוק. אבל גם אדיפוס הוא לא. לצערי הוא משחק על "תו" אחד, ללא אלתור או מורכבות: גברי, חתיך, סמכותי, קול נמוך, אין שינויים בולטים. בסיום הוא בוכה, אבל הלו.. זה בכי של גבר ישראלי, עיקום פנים, כיסוי עיניים ומעין קולות יפחה. אין בו עומק דרמטי-טרגי מאף סוג שיכול היה לגרום לו ליצור דמות גדולה מהחיים, אהה אדיפוס גדול מהחיים, הוא מיתוס.

קרן מור, אני מעדיף לסתום את הפה. לתת לקומדיאנטית מובהקת לשחק תפקיד טרגי אולי מוליד חשיפת ציצי, אבל זהו. כלום, בחיי ממש כלום. גם כשהיא מבינה שאדיפוס הוא בנה, רמות הרגש שלה, ההזדההות עם הדמות הטרגית הנוראה שואפות למתחת לממוצע. לא האמנתי לה. מחוות גופניות וקוליות, ג'סטות ועיוותי פנים אינם במקום הדבר האמיתי.

לא אתיחס לשאר, לא מכיער אותם, ומרים זוהר מעולם לא היתה ליא קניג, וכאן אסיים.

לא ממליץ.

עם זאת, אנא קראו את המבקרת של YNET כעדות הפוכה לשלי.


יום שישי, 13 בינואר 2023

231 - סטטיסטיקה וגם ענינים ברומו של עולם

 אני רוצה להתחיל בסטטיסטיקה, או ליתר דיוק באחורי הקלעים של הפוסטים, שם יש לכותב אפשרות לראות כמה הגיבו, כמה הקליקו [אם קראו, זה לא ברור], וישנה גם אינפוגרפיקה פשטנית אבל יעילה.

בשבילי זו היתה התמונה של הגרף צונח למטה, מה שהזכיר לי, את צניחת איבר המין שלנו, הגברים.


אבל ישנם ענינים ברומו של עולם, כפי שכותב לנו הקנקן - אנו עומדים בסיפה של תקופה בה חצי מהבוחרים הם הרוב, והדמוקרטיה מתנהלת כמו ביוון בתור הזהב. הרוב קובע. משיגיע רוב אחר הוא יקבע, כלומר, התפיסה המערבית של מסורות מחייבות, אמנות חברתיות, הגנה על היחיד מפני עריצות הרוב, הכל ייעלם לטובת שלטון ישיר, מסוכן מאוד.

לדאוג או לא?

אני יודע שרבים מחבריי בדקו שוב את הדרכונים שלהם, אני יודע שבארצות הבלקן יש מושבות גדולות של ישראלים. בעבר ירדו למצריים, היום יורדים יוונה, בולגריתה, יוגסלביתה ולא נשכח את מקדוניתה*.

אחרים נרגעים בכך שהם חיים במרכזי אוכלוסיה חזקים, שאין סיכוי שמשרתי הרוע והזדון יפגעו בהם עכשיו, שהרי כידוע, צריך כסף ותומכים מחוץ לכנסת על מנת לקדם מהפכות כאלה, לכן הם מוגנים. ל-כמה זמן?

יש המפנטזים, כולל בימין הליברטאני, שמשפט נתניהו יובילו אחר כבוד לכלא, והימין הקיצוני "יירגע". ישנם שסוברים, שגם בסביבות משפחת חמוריו של המשיח יש אי שביעות רצון מהטירוף, וגם בליכוד, יש השומעים בדברי אמסלם הזועם את "קול התור בארצנו". אחרים מאמינים שמטורללי הימין א-לה בנגביר סובלים משפיכה מוקדמת מטאפורית [אולי גם לא, מה אני יודע], וכך עוד בטרם ישיג את מה שהוא רוצה, הוא יגמור, ישפוך מוקדם מדיי. כלומר, ייעלם מהבימה הציבורית.

אחרים מהרהרים שיתכן והבליץ הזה, הוא כמו המכה במלחמת ששת הימים על מטוסי המצרים, מין מלחמת תודעה שאמורה לשתק ולהפחיד מתנגדים. דמותו של יריב, מזכירה, ובל אחטא בשפתיי, את אותו ביורוקראט הרשע, שנשפט בירושלים, ועליו ובעקבותיו ארנדט דיברה על "הבנאליה של הרוע".

כך או אחרת

בסיפורי מסע אגדתיים, אפיים, עת שלטון הרוע עומד להשתלט לגמרי על הארץ, מהמקומות הכי פחות צפויים מתעוררים כוחות החיים ויוצאים למאבק כדי להגן על הארץ. הסיפור היום מזכיר את תקופת בית שני, ההיסטוריון לבית נתניהו כנראה לא למד כלום, וכנראה יצטרך ללמוד על בשרו את לקח ההיבריס. האם אנחנו נצטרך לסבול מהלקח שלו? 

------

*הצורה המוזרה של שמות המדינות נובעת בשל ה"א הכיוון, כמו לנסוע ירושליימה, להגיע הביתה. כיוון שלמעט יוון, רוב המדינות בהן חיים ישראליים באזורי הבלקן מסתיימות ב-ה"א, ה- ה"א הופכת ל-תי"ו כשמצרפים לשם עיצור חדש, במקרה דנן, צורן מטרה, כיוון.

יום שבת, 7 בינואר 2023

230 - לוין, רפורמטור או טרמינטור

 לא ממש אוהב לכתוב על אישים בפוטליטיקה, כאלו שכל כוחם הוא אורך לשונם והעומק בו היא נדחפת לעכוזי המנהיג.

אלה האנשים שיושבים אח"כ במשפטי ראווה גדולים, בשלם מדובר על "הבנאליות של הרוע", וההצדקה שלהם: פעלתי לפי החוק.

אינני גם מאלה שמנסים לנחם עצמם ולומר - כלום עוד לא קרה, ויתכן שכלום גם לא יקרה. אני מפוחד לגמרי, אני חש בבשרי את רוח העיוועים והרוע השוררת בארצנו כיום, ולא מצליח לראות [מצליח מצליח] קצה של אור. [כלומר, אם אמסלם מהליכוד, אחד מכלבי השמירה הנאמנים לדוצ'ה פותח פה על מאכילו.. זו התחלה של אור?].

אז מהו לוין?

הוא הפקיד האידיאלי ששלישית המשיח [ חמור, אתון, עיר לבית נתניהו] רואה מול עיניה. עבד נרצע שתמיד יסובב המלים כך עד שלבסוף כאחיתופל בשעתו, אולי, מי יודע, יקבור את מנהיגו.

ואחרון -

אם בבית המשפט חשבו שהם באמת מוגנים מהפוליטיקה, מישהו שם לקה בסנוורים. איזון בין שלוש הרשויות לא יכול להתקיים כאשר אחת מהן משתררת על השניה, וכך קרה כשבית המשפט העליון נדרש להתערב בענייני חקיקה, והתערב.

אז רפורמטור או טרמינטור?



מקור הקריקטורה - הבלוג של מישל קישקה - https://he.kichka.com/