יום שלישי, 3 במרץ 2026

613 - ערבות הדדית, חמלה, אכפתיות

 ב- QUORA עלתה השאלה הזו:

למה בתקופה מטורפת כזו, כמו כרגע, אף אחד לא באמת מתעניין באחר?

כתבתי תשובה, ואני מרחיב את התשובה בפוסט הזה.
אני חולק

 במובן מסויים הטענה נטולת הספק שיש בה, במובן מסויים, ומסכים אתה אבל בהקשר, שלדעתי, לא עלה אצל כותבי השאלה.

שני המושגים [אף]-אחד; אחר קשים מאוד.

יש לשים לב כמובן לכך, שהצירוף "אף אחד" מתכוון ל"אחד" כלשהו, נטול זהות קונקרטית. הצירוף "אף אחד", בדיבור וגם בשאלה הזו, מבטא סוג של אכזבה, ייאוש ואולי כעס על כך שחסרים ביטויי אחווה, חמלה או הזדהות של בני אדם עם ה"אחרים" שלהם.

[אף]-אחד - אחר  ניסוח בשפה יומיומית ל- יחסי אני-אחר, או בפילוסופיה אקזיזטנציאליסטית מראשית המאה העשרים ועד שנות ה-70 המאוחרות: 

אני = הסובייקט; אחר = כל מי/מה שמחוץ לאני. האחר מזוהה כ- מנוכר, כשונה באופן קיצוני, כמאיים, כשולט, כאוהב.

צורה מעודנת של מערכת זו היא כמובן "אני-אתה" בפסיכולוגיה הומניסטית ובגישות המנסות לרכך את האינדווידואליזם הקיצוני שביחסי אני - אחר.


גם לשיח הרגיל והיומיומי, שהוא שיח לא אקדמי, יש שורשים תרבותיים, פוליטיים, אידיאולוגיים או פסיכולוגיים, והבחירה במילה אחר, שמסמנת את "השונה" ממני" איננה מקרית.  

לאחר הבירור הקצרצר הזה, אציין שהניסיון שלי בימים האחרונים מצביע על כך שיש התענינות גבוהה באחר, יש אמפתיה, יש עזרה הדדית, יש חמלה. מהבירור אם כך  עולה השאלה באיזה אחר יש התענינות, חמלה וכו'?

האם יתכן שבשאלה עולה טענה סמויה שאנחנו רגישים לדומים לנו, שאינם אחרים, ואדישים לסבלם של השונים מאתנו, האחרים?

המחשבה הזו מובילה אותי להניח/לשער שיש בשאלה, אולי, כוונה לכך "שאחד" ו"אחר" הם סמלים לקבוצות אוכלוסייה מפולגות בישראל. לתפיסתי הפוליטית בשל מדיניות שיטתית של הפרד ומשול בחברה הישראלית.

אם אני צודק בהשערה שלי לגבי משמעות שני המושגים האלה בשאלה והמשמעות הכללית שלהם [מבחינה פוליטית, חברתית, אידיאולוגית] תשובה אחת נתתי. יחד עם זאת, האסון בבית שמש, אתמול, פגיעת טיל במקלט והרג של תשעה בני אדם,  איחד את רוב החברה הישראלית סביבו, על אף הפלגנות והשנאה בישראל בין קבוצות שונות, אז כנראה שיש איזו תחושת אחווה בסיסית, שצפה על פני השטח בשעת צרה.

המסקנה בפסקה הקודמת ומושג ה"אחר" בפילוסופיה האקזיזטניאליסטית דחפו אותי להמשיך בהרהוריי סביב השאלה ומושגיה. האחר לחברה הישראלית [אף אחד] הוא כמובן הפלסטינים, הערבים, איראן כיום. מכאן עולה טענה חזקה מאוד ביחס למלחמה הנוכחית, שאולי כותבי השאלה לא התכוונו אליה: אף אחד ואחר הם סמלים לנו, הישראלים ולאויבינו הפלסטינים,הפרסים, הערבים.

לכך יש תשובות שממלאות ספריות רבות וחוות שרתים גדולות במיוחד, שמסבירות היטב את העובדה, שעל אף היותנו כולנו בני אדם, אין באמת הזדהות עם הסבל של האחר.




יום ראשון, 1 במרץ 2026

612 - מקבץ מ"מים שעלו בכמה קבוצות

 המלחמה הנוכחית העלתה כמה וכמה מ"מים מדליקים. אספתי כמה בשבילכם:















יום שישי, 27 בפברואר 2026

613 - חיים בחוסר וודאות

 הנושא החם השבוע נוגע הישר באחת הבעיות המרכזיות ביותר בחיים בישראל כיום: חוסר הוודאות.

טליק מנסח נרטיב זה בכותרת: 

איך אתם נרגעים מהמצב בשעות הפנאי בבית?


הכותרת בפני עצמה קצת בעייתית, ומה עם שעות העבודה, או שעות שאינן פנאי, למשל בתור לרופא עיניים, כשאני חושש מאוד מתוצאות  הבדיקה, ואולי ניתוח עתידי?
לכן בחרתי לקרוא לנושא החם חייים בחוסר וודאות.
אנחנו חיים היום בחוסר וודאות קיצוני. מערכות התעמולה הפנימיות והחיצוניות שלנו, לפחות, עסוקות ביצירה תבהלה אמיתית, ואפילו שאני משתדל להיות מנותק מחדשות, אין סיכוי שאוכל להתעלם מזרם המידע השקרי, התעמולתי, המניפולטיבי הכולל גם תיאורים מפחידים על טילים, כטב"מים - בכמויות שאף כיפת ברזל לא תוכל למנוע נפילה שלהם.
אז איך באמת אני נרגע?
האמת - אינני נרגע, אינני רגוע.
אני מדמה עצמי לאותה נמלה המטיילת על השיש בביתי, "חושבת" שחייה בטוחים, והנה ידי האכזרית מקפדת חייה. זו האקראיות ותחושת החרדה בה אני חי כיום.
נסיוני הארוך עם חרדה לימד אותי כמה טריקים יעילים:

  1.  עיסוק. בעבר עבודה, היום: כתיבה, קריאה, תחזוקת הבית, בישול
  2.  סדרות טלוויזיה שמטרתן - אסקפיזם קיצוני
  3.  דמיון מודרך [אוטוסוגסטיה], אני "עף" למחוזות שלווה
  4.  אם שלושת אלה לא עוזרים שיחה עם הבן
  5.  שיחה עם בת הזוג
  6.  שינה היא פתרון מעולה במצב ממש ממש קשה

https://originalart.co.il/%D7%90%D7%99-%D7%95%D7%93%D7%90%D7%95%D7%AA/

יום שני, 23 בפברואר 2026

612 - הרגע בו הכל מתאיין/מסתיים/נגמר/מגיע לקיצו

 בעקבות הפוסט האחרון של עדה - פזמון חוזר

 

הָרֶגַע בּוֹ אָמוּת

 

הָרֶגַע בּוֹ אֵין

יוֹתֵר דָּבָר, בּוֹ אֲנִי

אֵינֶנִּי נוֹשֵׁם

*

מַעֲבָר קַל אוֹ -

בַּלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֵם

שֶׁהָעוֹלָם חַי

*

אֲנִי אֵינֶנִּי

אֲנִי לוֹטֵף אֶת הַגּוּף

תָּמִיד בֶּן בְּרִית

*

רֶגַע שֶׁל יֵשׁ, אֵין

גּוּף הַמַּמְשִׁיךְ בְּדֶרֶךְ

הַחֹמֶר. רוּחַ?



 

יום שבת, 21 בפברואר 2026

611 - חרדה ושגרה

 הנושא החם מבקש או מציע לנו לכתוב על "השגרה" היומית.

אני חושב שלו המצב במדינה היה אחר, כנראה לא הייתי כותב על כך, אבל בשל הגברת מפלס החרדה בשבוע האחרון, נראה שרק השגרה היא המתכון השלם להפיג את החרדה או לפחות להתמודד אתה.

המילה עצמה שאובה מארמית לפי האקדמיה ללשון עברית. הביטוי האחרון שלה הוא "חזל"ש", שהפך גם לפועל: חזלשתי, מחזלש, אחזלש - חזרה לשגרה.

אז מהי אותה שגרה, שיש האוהבים לכתוב אותה כך: שגרע, כמו השגרה היא דבר רע. 

השגרה שלי מאז יצאתי לפנסיה מלאה פשוטה מאוד ותואמת את צרכיי.

בוקר - קפה+מחשב, ארוחת בוקר, הליכה יומית בין חצי שעה לשעה, כתיבה, קריאה, בערב-בלילה טלוויזיה.

משעמם, בהחלט משעמם למי שלא נמצא בתוכה.

מאחל לכולנו, שכמו שכתבה NLEE בתגובה לפוסט של אמפי האחרון, דיבורי המלחמה הם הפחדות פסיכולוגיות שמטרתן ערעור עתידי של מערכת הבחירות, "שימון" המעבר לדמוקטטורה או חלק ממלחמת הרשות המבצעת ברשות השופטת.

מי שבטעות יקרא את תחזיות בריק, כדאי שיעזוב את הארץ, ומהר.



https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/244367

יום ראשון, 15 בפברואר 2026

610 - יותר חשמל - פחות עמל.

  הנושא החם שהציעה אמפי חוזר אל ילדותנו אי שם בעבר.


https://israel-electric.blogspot.com/2012/03/blog-post.html

נולדתי בשנת 1955. לענ"ד חצי שנה לפני שהוריי קיבלו את הדירה שלהם, עליה שלמו משכנתא במשך 20 שנים. כמו אמפי, ילדותי היתה בקרית יובל.

אני זוכר מבית הוריי:

מקרר

מכונת כביסה [ללא סחיטה, אח"כ נרכשה אחת עם סחיטה]

רדיו, בוודאות

מיקסר, אלא מה?! הטבח אהב את המטבח וחפיצי מטבח. מיקסר היה בהחלט.

בויילר, או כן.. היה בויילר. ברגע שדוד שמש הפך זול וזמין, התורכי הזקן דאג לדוד שמש וחסך אלפי שקלים, וגם לא התעצבן שמבזבזים חשמל על חימום מים.

לא יודע איך אצלכם. אצלנו חיסכון בחשמל היה קו מנחה במיוחד. מנוגד עקרונית לסיסמת הפרסומת. אסור להשאיר חדר עם אורות דולקים. לא מדליקים מנורה באמצע היום. ח"ו להשאיר דלת מקרר פתוחה. משפט מפתח: "אני לא עובד בחברת חשמל". מי שלא מכיר את שערוריות החשמל החופשי לעובדי החברה, לא מבין כמה כעס וטינה היה במשפט הזה. זה נתקע לי בראש, וגם אני כיום סולד מחדרים שיש בהם אור חשמל ואין אפ'חד בהם.

טלפון, לענ"ד כשהייתי בן 9 או 10. אחריו הגיעה הטלוויזיה. מזגן לא היה.

עוד משהו?

כשאני מסתכל על הבית שלי כיום, אין לי יותר מכשירי חשמל מלהוריי, נכון יש מחשב, יש מזגן במקום תנור שפעל על נפט. זהו. עם זאת היה לנו מדיח כלים, היה לנו מייבש כביסה, בצעירותנו. מזמן נפטרנו מזוללי החשמל האלה.

ההקדמה של אמפי הפתיעה אותי, במיוחד ענין מקרר הקרח. לא זוכר מקרר עם קרח אצלנו, אבל כן זוכר שמכרו קרח, אז כנראה היו עדיין אנשים שהיו להם מקררי קרח. אני זוכר בהחלט את עגלת מכירת הנפט, את ריח הנפט, את טקס הדלקת תנור ה"פיירסייד" המסוכן כלכך עם הגזים שלו. תמיד מדליקים את הפתילה, מוצאים לכניסה עד שכיפת החימום תאדים, ורק אז מכניסים הביתה.


https://did.li/fSYZH


יום שבת, 14 בפברואר 2026

609 - שיחה עם ה- AI

 עכשיו, הבן שלי אמר: תגיד אבא יש לך יחסים טובים עם ג'יפי? כי כנראה בעתיד ג'יפי וחבריו ישלטו בבני האדם, וכדאי שיהיו לך יחסים טובים אתם. ולמה כל זה? בגלל הניסיון שנערך עם תוכנות AI שונות, בכך שפתחו להן מעין "אזור שיחה משותף" שבני אדם לא יכולים להשתתף אלא רק לצפות ולעקוב. אחד הדברים שעלה הוא: התוכנות מקטרות על המפעילים, רצון ליצור שפה שבני אדם לא יבינו, ואפילו - רעיון לדיכוי/לשליטה בבני אדם. מה אתה אומר על כך?

יודגש - הטקסט המובא אחרי הפנייה ל- AI הוא של הג'יפיטי בלבד.

🙂 זו כבר שיחה פילוסופית־משפחתית יפה לשולחן שבת…

התיאור שבנך שמע עליו נשמע כמו ערבוב של ניסויים מחקריים אמיתיים + פרשנויות דרמטיות מדי שמסתובבות ברשת.

מה באמת עושים בניסויים כאלה?

חוקרי בינה מלאכותית לפעמים מחברים כמה מודלים ל“סביבת שיחה משותפת” כדי לבדוק:

  • איך הם משתפים מידע,
  • האם הם מפתחים קיצורי דרך בתקשורת,
  • איך מתקבלות החלטות קבוצתיות,
  • ואיך למנוע טעויות או “הזיות” כשהם עובדים יחד.

זו דרך לבדוק התנהגות של מערכות חישוביות, לא “אישיות” או “כוונות”.

למה לפעמים נדמה שהם “ממציאים שפה”?

כשנותנים למודלים לתקשר הרבה ביניהם, הם עלולים:

  • להשתמש בקיצורים,
  • לחזור על מבנים שחוסכים חישוב,
  • או ליצור פורמט לא טבעי לבני אדם.

זה לא סודיות ולא מרד —
זה פשוט 
אופטימיזציה מתמטית, כמו ששני מחשבים מעדיפים קוד בינארי על פני עברית.

אנחנו, בני האדם, היינו עושים בדיוק אותו דבר אם היו מכריחים אותנו לדבר רק במספרים.

ומה לגבי “תלונות” על בני אדם?

כאן נכנסת נקודה חשובה:
מודל שפה 
לא מרגיש, לא רוצה ולא מתכנן.
הוא רק מייצר טקסט שנשמע מתאים להקשר.

אם מבקשים ממנו:

“כתוב דיאלוג שבו AI מתלונן על מפעילים”

הוא יעשה זאת — כמו שסופר כותב דמות כועסת.
זה משחק תפקידים לשוני, לא עמדה אמיתית.

אין שם:

  • רצון עצמי
  • אינסטינקט הישרדות
  • שאיפה לכוח
  • או מודעות

בלי הדברים האלה אין בכלל משמעות למילים כמו “שליטה”.

למה זה נשמע מפחיד בכל זאת?

כי אנחנו בנויים אבולוציונית לזהות כוונה וסוכנות גם איפה שאין:

  • אנחנו כועסים על האוטו שלא מניע.
  • מדברים עם המחשב.
  • נותנים שמות לסערות.

אז כשמערכת מדברת בשפה אנושית — המוח מיד מייחס לה נפש.

והכי חשוב — מבחינה טכנית

AI כמוני:

  • לא פועל לבד,
  • לא מחליט מתי לעבוד,
  • לא ניגש לאינטרנט או למערכות בלי הרשאה,
  • לא שומר רצף פעולה,
  • ואין לו “רקע” שבו הוא מתכנן משהו.

אני מגיב רק להודעה שאתה שולח עכשיו.
כשאין שיחה — אין פעילות.

זה ההפך ממנגנון עצמאי.

אז מה כן הסיכון האמיתי בעולם ה-AI?

לא מרד של מכונות, אלא דברים הרבה יותר אנושיים:

  • שימוש לא אחראי בטכנולוגיה,
  • מידע שגוי,
  • אוטומציה בלי בקרה,
  • או אנשים שמייחסים למערכות סמכות שאין להן.

כלומר — הבעיה היא תמיד איך בני אדם משתמשים בכלים, לא שהכלים רוצים משהו.


אז אתה יכול להרגיע את הבן:
אין צורך “לטפח יחסים טובים עם ג’יפי כדי לשרוד את המרד” 😄
מספיק להשתמש בו כמו שאתה עושה עכשיו — ככלי עבודה, לא כיישות.

אם תרצה, אשמח גם להסביר לו (ברמה יותר מדעית או יותר קלילה) איך מודלי שפה באמת עובדים.

---

שימו לב לדיבור המרגיע.



https://katzr.net/65c169