החלטתי לקפוץ ראש לנושא הזה.
גם מפני שמהר מאוד הפסקתי עם מסיבות וריקודים, שלא ענינו אותי יותר מאשר מקום לתפוס בו סטוצים.
אבל
כשהייתי בכיתה ח' היתה מסיבה אצל מ' בביתה. שתייה ללא אלכוהול, אבל הרבה חרמנות, כיאה לנערים-נערות שרק בשלו מינית. וכך, אח של ר' רקד עם אחת. משסיימו, על מכנסיו כתמי זרע ברורים
ויי, כמה צחקנו.
הנושא של הקהילה עכשיו הוא "מציאות כמות שהיא ומציאות מפונטזת" והיחס בין השתיים. נקודת המוצא בדברי ההסבר היא, שישנה תחושת כשלון, אכזבה מהפער הזה. אבל לאמיתו של דבר, רואי שחורות כמוני נוטים לשמוח כשהמציאות מתגלה, והיא הדורה ויפה ומושלמת ממה שפונטז.
למשל -
כל שנות לימודיי התמודדדתי עם חרדות ממבחנים בשתי צורות מרכזיות:
1. ריכוז שיא בזמן מבחן, שהוביל לביצועים מעולים, וסיום המבחן בחצי מהזמן.
2. ציפייה לציון 60 או נמוך ממנו, למרות שידעתי שהציון יהיה גבוה.
כך, משהגיעו תוצאות כל המבחנים [למעט שניים בהם העתקתי, כי פשוט לא זכרתי או לא ידעתי] 95 ומעלה. הגיעו הדברים כדי כך, ששלחתי מכתב נזיפה למכון הכשרה מסוים, בו הציון הסופי היה 96 ולא 100 על פי חישוביי.
אין מציאות"כמות שהיא". כל הקרטזיאנים [אני חושב משמע..]הקאנטיאנים ואחרים שעוסקים בחקר המציאות יודעים ש"המציאות" מגיעה לאדם דרך מתווכחים רבים, ואין מתווך אובייקטיבי. כך, שניסיון לעצב מציאות "כמות שהיא" הוא מלאכה קשה במיוחד עד בלתי אפשרית.
המציאות הצפויה, זו שמבוססת על חקר העבר, בדיקת תופעות בהווה, כלומר - פוטורולוגיה, או חקר העתיד מצליחה להציג אפשרויות מרתקות, אבל פעמים רבות יש שינוי, הפתעות בלתי צפויות.
אני חושב שהפערים היחידים מבחינתי קשורים לתקופה בה הייתי רווק ופינטזתי מערכות יחסים גופניות עם נשים מסוימות, המציאות ב- 99.99% הכתה על פניי.
לסיכום - אפס ציפיות לא ריאליות, ציפיות ריאליות מונמכות, עירוב גורמים, סיבות נוספים לתוך כל תחזית מאפשרת התמודדות סבירה עם העתיד, שברוב המקרים לשמחתי אינו רחוק מהמציאות החזויה.
פוטוריזם, אגב, היתה תנועה אומנותית בראשית המאה ה- 20. יש הטוענים שהיתה בסיס רחב לפשיזם.
אתמול סיימתי את הספר " משה האיש והדת המונותאיסטית", הוצ' רסלינג, 197 עמ' תרגמה רות גינזבורג.
הספר עצמו התפרסם ב- 1939.
רבים כיום נוטים לזלזל באב הקדמון של הפסיכואנליזה. בני, פסיכולוג צעיר לא רק "רצח" כקודמיו את האב הקדמון, אלא כבר נפטר משאריות גופו, ועסוק בלהרחיק את ה"עקבות" של האירוע ששמו "זיגמונד פרויד", אם נבחר לשון פוסטמודרניסטית.
אבל אני, כמו שמעיד פרויד על עצמו ביחס לחקר ההיסטוריה או לאומנות, אינני פסיכיאטר, ולא מומחה לפסיכולוגית המעמקים, לא עברתי אנליזה ולא מטא אנליזה. הדיוט, נאמר.
הספר עוסק בעצם בניסיון להבין כיצד נוצרה הדת היהודית, מה הפך אותה מדת "אלילית" כמו שאר אלילי כנען לדת בעלת אל אוניברסלי, לא שייך למקום ולא שייך לזמן קונקרטי.
לענ"ד של פרויד היו 2 משה. משה הראשון, תלמידו, או מבאי ביתו של איחנאתון, פרעה מצרי שיצר דת חדשה, מונותאיסטית-אוניברסלית. לדעתו של פרויד בשל היות מצרים בזמנו של איחנאתון אמפריה שחלשה על אזורים גדולים, והקונקרטי [הטוטם] איבד את כוחו.
משה הזה נרצח על ידי הכנענים, או שבטים כנענים אותם צירף לדת החדשה, וזה חטא "רצח האב" שמאפיין את שלב המעבר ל"טוטם" בקבוצות אחרות, החלפת האב הקדמון בחיית טוטם ובשלטון הבנים.
משה השני, השליט את האל האכזר והיהיר, שאינו שונה מאלילים כנעניים אחרים. לטענתו של פרויד, האל המצרי השכוח לא נעלם, וככל הנראה בקרב קבוצות הכהנים, במשך מאות שנים נשאר זכרו של האל האוניברסלי, בעל רמות המוסר הגבוהות. האל השני, משה הראשון והמת, משתלט לגמרי על היהדות והיהודים. עד ימינו.
בסוף הספר, הוא כותב, שגם התיאור הזה "חוטא לאמת", כי רצח האב, האל האוניברסלי הוא רעיון אנושי קדם יומין, שנמצא בתוככי הלא-מודע הקולקטיבי האנושי, ולכן יכל להתפרץ אל ההיסטוריה ולהישאר בה.
שלב הבא של היהדות הוא הנצרות, כמובן. רצח הבן והכפרה על רצח האב. כמובן, פאולוס [שאול התרסי] והנצרות שהפיץ, בה ההרוג, ישו, מכפר על רצח האב הקדמון. וכך נוצרת קהילת גאולה והגאולה האוניברסלית והאישית [ לפי פרסיקו], ששינתה את פני העולם.
סברותיו של פרויד והשערותיו מרתקות. היכולת ליצור תיאוריית-על שמצליחה לחבר - תיאולוגיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, פילולוגיה, כלכלה, חברה, מבנה הנפש האנושית, מדע מודרני לזמנו כאבולוציה וביולוגיה - בין מדעים רבים, חלקם פרשניים וחלקם מבוססי המדע הזמין לתקופתו, מסבירה את כוחו הגדול של "חקר התרבות" והגישה כיום לנסות לקרוא תופעות תרבותיות ואחרות באור כולל ולא ממוקד ה"מקצוע".
לי ברור מהקריאה, שפרויד יצר או פיתח או הרחיב את תפיסת 2 המשה, כי הם תואמים ככפפה ליד את תיאוריית העל שלו "טוטם וטאבו", ומאפשרת מיזוג הגיוני בין מופעיו הסותרים לגמרי של האל היהודי. מחד גיסא, אלים, תוקפני, רצחני וחסר בעייה להשמיד עמים שלמים, ומאידך גיסא זה שמצווה על יום מנוחה, זה הדואג לגר, יתום ואלמנה. הסתירה הפנימית הזו, לדעתי קיימת בתרבות היהודית עד היום, והיא מסבירה את התוקפנות, הקיצוניות של קבוצות בהיסטוריה היהודית, החל בסיקריקים, שורף מחסני המזון בירושלים בזמן המצור, שבתאי צבי ויעקב פרנק, שלא נזכיר את המשיחיסטים המסוכנים כיום.
בשולי הדברים -
אין לי פסיק מושג אם אחה"ע קרא את פרויד או ההיפך. בכל מקרה חלק מרעיונותיו של אחה"ע פורסמו עוד לפני שפרוייד פרסם את הפארדיגמה הקולוסאלית שלו על הנפש האנושית.
דמיון מה בדיון שלהם על "אמת ארכאולוגית" [חומר בשפת פרויד] ל"אמת היסטורית" שזו אמת פרשנית במאמרו "משה" אחה"ע משתמש במושגים אלה, שמופיעים גם אצל פרויד. כיוון שאינני היסטוריון, לא טרחתי לבדוק את העולם הרוחני של אחה"ע או של פרויד ולמצוא ספרות מקשרת במושגיה בין שניהם. אני בטוח שיש. דמיון מרתק יש בין "עבר ועתיד" של אחה"ע לבין תיאוריית ה"אני" של פרויד, ובספר הנוכחי, בולט האופי של ה"עם" כפי שגם אחה"ע, ב- 1890 מציג.
בסיום הספר התפרסמה מסה קצרה של פרויד על הפסל "משה" של מיכלאנג'לו ברומא.
זו מלאכת מחשבת של ניתוח יצירת אמנות. כשבהתחלה ישנה התנצלות, אין הוא חוקר אומנות, ולכן היחס שלו ליצירה אחר מהמקובל. שווה לקרוא, באמת, במיוחד לאור ההגחכה שהוא עורך לסדרת מבקרי אומנות שכתבו על הפסל, והוא מצטט אותם, זה אחר זה.
אמי ע"ה נפטרה לפני 17 שנים. היתה בת 80, הכריע אותה גידול במוח. מהרגע שהכה בה ועד מותה עברו 3 שבועות. לא חושב שסבלה, כי כמויות סמי הסימום שהלעיטו אותה בם, ישירות לווריד היתה אדירה.
אבי האריך את חייה בשבוע, כי הפקיר אותה ל"מדע" ששרף לה את המוח בהקרנות כדי לחקור, וידוע היה שהיא תמות בכל מקרה. משהודיע לי על מותה, הכריח אותי לבקר את הגופה המתה ואף לנשק אותה : תנשק אותה, תלטף אותה. לא תראה אותה יותר.
לי ישנם חשבונות בלתי פתורים אתה מאז שנפטרה והצלחתי להבין דברים רבים אודותיה ואודותיי, על חייה ועל בחירותיה.
מאז ועד היום זכרה מעורר בי כעס ועוינות, אני מדבר עליה בצורה שלילית אם בכלל אני מדבר עליה.
אבל משהו בלתי פתור או אולי פתיר יש אצלי, כי היא מופיעה מדי פעם בחלומותיי. שניים אחרונים, בהפרש של יום זה מזה:
הראשון, באיזו ישיבה, היא מנהלת אותה. לא ממש נראית כמוה, אבל האנרגיה היא שלה ממש. היא לא מפסיקה לגעור בי ולהעליב אותי.
השני, יותר מפורט והזוי לגמרי,
גם היום אמי באה להזכיר לי, אמנם אני מתה, אבל חיה. לקחה אותי עם קבוצה של זקנים מטורפים לסיור מחזות-זמר במערות ובאולמות מטים ליפול בת"א. ליד אחד מהם היה שיטפון של מיץ אדום. כשחזרנו לאולם הסיוטי, והתחילו שם לשיר בציבור, הגברת ישבה על הברך שלי באמרה: התגעגעתי אליך.
אמרתי לבת זוגי - יש לך ד"ש יום אחר יום מחברתך הטובה. למה היא באה אליי ולא אלייך.
בררר
אין לי כל ענין ורצון להפגש אתה, לא עכשיו ולא בעתיד.
ביום שני ושלישי, ארבעת הנכדים [ שלוש נכדות ונכד אחד, האם ראוי לכתוב 4 הנכדות? כי הזכר במיעוט?] אצלנו ליומיים תמימים, כי אמם טסה לנוח עם חברה בחו"ל, אבא עובד כמו חמור בהפצת מוצריו.
נכון, בשבת הבן מגיע.
ביום חמישי הבא אני לוקח את הנכדה הבכורה לצפות בסרט.
בעוד שבועיים מתוכננים כמה ימים בהם כל נכדה לבד אתנו. הנכדון עוד לא מעונין. אותי זה קצת מפתיע, אבל הילד מחובר לאמו בעוצמות אדירות, וזה שהוא מגיע לישון, זה בגלל אחיותיו, שתענקנה לו מעטפת של נוחות ורגיעה.
כך או אחרת, סבתא כבר הכינה יומיים פעילות אתם מחוץ לבית. מוזיאון האשליות, פארק מים באיזה מקום. כמו כן, מן הארונות נשלפו כל ה"יצירות" שרק מחכות. סבא התבקש לבלוע את "סטיית הסדר והניקיון" שיש לו, להתארגן נפשית לבאלאגן, להיות נחמד, מסביר פנים וחיובי. [ אני עושה עם הילדים יצירות, נהנה מכל רגע אתם-- ויוצאות לי, אשכרה, יצירות יפות, אפילו לגילי וידיי הרועדות.]
בט' באב מגיעה אלינו בת של חברים, שאוהבת את זוגתי אהבת נפש. הנכדות והנכד מוזמנים, אז הצעתי לסבתא, שישנו אצלנו כבר מיום ראשון, שאמא תנוח מהם, שיהיה לה לילה חופשי לפני נסיעה עם הבחור שלה.
ונכון - אנחנו אוהבים להיות סבא וסבתא זמינים, אבל מהצד השני גם מקפידים על הזמן שלנו.
חופשה נעימה
זהו
בבת אחת שני מנהלי ביה"ס עזבו - מנהל חטיבת הביניים ומנהלת התיכון והקמפוס.
היא זכתה במכרז לניהול ביה"ס אחר בעיר. ביה"ס גדול, אחד שנחשב מהטובים בעיר, והוא עזב מבלי להודיע לאף אחד, במקרה נודע לנו.
ברור שרס"ן שמועתי התחיל לעבוד שעות נוספות.
אחת המסקנות הבולטות היא ששניהם נכשלו כשלון חרוץ בניהול ביה"ס. ההצלחות באחוזי הבגרות לא מהימנות, כי אלה בגרויות קורונה, בהן נעשו העתקות אינסופיות בבחינות עצמן ומניפולציות בעזרת הבגרות הפנימית, 30% מהציון, רפורמת פירון.
הם נכשלו בקידום ביה"ס, מבית ספר לתלמידים חלשים, מסוג בית ספר של "הזדמנות אחרונה" לביה"ס לתלמידים "רגילים", כלומר בינוניים +.
הם נכשלו בהגדלת כמות התלמידים שמגיעים ללמוד בביה"ס, כך שיש כיום שתי שכבות בנות 2 כתות בלבד.
הם נכשלו בגיוס מורים מצוינים וחדשים בעלי ניסיון, ונשענים בעיקר על צעירים בשנת התמחות או מורים עייפים שנפלטו ממסגרות אחרות. תחלופת המורים גדולה, והמורים המקצוענים היחידים עומדים בפני פרישה.
הם לא הצליחו ליצור "חזון בית ספרי", שהוא בסיס עבודה הכרחי ליצירת מערכת פדגוגית-חינוכית מעבר למשמעת ולהצלחה בבחינות.
הם נכשלו בחטיבת הביניים בחינוך לאוריינות. מי שהגיע אורייני ימשיך להיות כזה, אבל הרוב זקוק ללמידת מיומנויות היסוד של אוריינות [קריאה, כתיבה, הבנת הנשמע/הנקרא, הפקת לקחים, יישום, השוואה וכו'], וחמש שנים בוזבזו על כלום, איך אמרו: מזל שהיתה קורונה. רמת הבחיינות כלכך נמוכה, שבאמת לא צריך מימנויות אורייניות מיוחדות.
לא פותחו צוותים מקצועיים, לא נערכו השתלמויות מפתחות-מדריכות מאף סוג.
אז מה הפלא שלטענת כמה - שניהם ברחו מביה"ס?
ולא נעים לומר - כל המנהלים.ות שלנו מאז 2009 לא סיימו קדנציה מלאה [7 שנים], ואף אחד מהם לא הצליח להביא את הסחורה. המנהל הפדגוגי הנורמלי היחיד שהיה לנו עזב אחרי שנתיים, לאחר שאחת מהמורות טינפה עליו, ללא הצדקה.
לא משעמם.
הם היו שניים, נאהבים
היתה להם חברה, מעין "מאמא"
אבל היא אהבה בנים יותר מהם
וסירבה לקבל את תפקיד "הבחורה השמנה" עם ההומואים-
כליא ברק לכל התסביכים שלהם, החברה הכי טובה שלהם, כשהן החברות הכי טובות שלה
כך הם מגינים זה על זה -
היא לא פוגשת בחורים שמעונינים בבחורות עקב דימוי עצמי נמוך
והם מקבלים חזה אמהי שופע, כשבחור מזדמן זרק אותם.
אבל היא לא היתה כזו.
לא מאמא, לא בחורה שמפחדת מגברים, לא שמנה הסובלת מדימוי גוף
ואז
האחד פגשני באיזו שיעור.
בטח הוא הומו אמר לבן זוגו, תראה איזה חתיך, בוא נביא לה אותו מתנה.
מסיבה הם הכינו
הזמינו שלושה אנשים בקושי
נרגשים חיכו לבואי, והיא חיכתה אתם.
נכנסתי.
היא נפלה שדודה לרגליי.
אבל אני, אני רשע, לא נמשך לבנות שמעריצות אותי
אני רוצה בנות זוג עצמאיות, בעלות עוצמה אישית, שותפות ולא תלותיות
שלוש שנים של מבחנים אינסופיים
פרידה של שנה תמימה
ומלחמת לבנון 1983
נפגשנו בהפגנת הענק. וידעתי וידעה אף היא שזהו.
והבחורים -
אחד מת לבד בדירתו, לקח להוריו יומיים לגלות שהוא מת. אמצנו את כלבתו.
השני, בודד עד היום. דמות ציבורית יחסית. נטיות מיניות ברורות שלא מאפשרות זוגיות.
