יום שישי, 23 בפברואר 2024

352 - פודקסט או "הסכת"

נושא השרביט שלנו הוא ה- פודקסט/ ההסכת 

רק לשניים אני מקשיב, שניהם שייכים לבידור אסקפיסטי ששמו - היאבקות בידורית.

אחד באנגלית אחד בעברית

האנגלי נקרא: Notsam Wrestling

העברי נקרא: גברים בטייץ

כל הרכילות ההכרחית למי שאוהב סוג כזה של בידור נמצאת אצל שני הפודקסטים האלה. למי שלא מכיר את התחום - הבסיס הוא אכן "היאבקות" לא כמו באולימפיאדה, כי מטרתה לבדר ולהצחיק ולסחוט קריאות התפעלות.

המתאבקים הם אקרובטים מקצועיים, אתלטים ושחקנים שעוברים גם הדרכה במשחק. ההיאבקויות מבוססות "סיפור", ויש בסיפור רעים [HEEL] וטובים. נושאי הסיפור, ביזאריים ככל שיהיו מושכים עשרות אלפים לאירועים שבועיים ובטח חד שנתיים, וישנם כוכבי וכוכבות-על, סגנונות שונים, חברות מתחרות [יפן, אנגליה, מקסיקו, ארה"ב]. ישנו גם "היכל התהילה" שעבור הקהל והמתאבקים זה כמו "נובל" או פרס ישראל, אבל מקבלים רק כחלוף ימיהם כפעילים בשטח.  כמובן יש אליפויות ותחרויות בלתי פוסקות, שנאות ואהבות ומה לא?! [אחד הנרטיבים הבולטים בעשור הקודם: הבן של אחד המתאבקים הוא בכלל של מתאבק אחר. הסיפור הזה הקיף כמעט שנה תמימה של סיפורים, ספין-אוף'ס, מאבקים, היאבקויות, דמעות ... דרמת-זבל, טלנובלה לטינית, ובכל זאת...]

על מנת להיות בתוך האירועים ולהפיק את מקסימום ההנאה מחוויה רב חושית, שאין בה שמץ של רצינות, והם ממש מקפידים שילדים יגעו במתאבקים, יבינו את הענין של המשחק, כי ילדים נמשכים לזה כמו עש לאש.

נסיתי גם כמה רציניים:

היה אחד שעסק בסיפורים מאחורי השירים, הנפיחות העצמית של המדבר גירשה אותי מהר.

אחר עסק בהיסטוריה, אבל גם מוגזם בחשיבות העצמית שלו.

אינני מקדיש זמן מיוחד להקשבה לא לרדיו ולא לפודקסט. כשאני מנקה את הבית אני פנוי להקשבה, אז הפודקאסטים פועלים על "פול ווליום" של הנייד, כשאני סתם הולך לצרכי המחלה, הם משודרים דרך אוזניות מכשירי השמע שלי.

אבל בהחלט אני יכול לטעון, שעבורי כמו שכתב טליק זה לא תפס. לפני שפרשתי לגמלאות הוזמנתי פעמיים לסדנת פודקסט כדי ללמד את התלמידים שלי ליצור כזה ולהגישו כעבודת סיום-סיכום לפרוייקט ה- 30% המשודרג של משרה"ח. לא הלכתי.

דומני שכמו התפתחות האינסטגרם והטיק-טוק כך גם הפודקסט. לא שמתי לב שבסביבה הקרובה שלי, כולל צעירים, למדיום הזה יש עדיפות על טלוויזיה, טיקטוק או אינסטה.

אגב, בטח לא שכחתי, כמו רבים אחרים, שתוכנית הפשע-הבלש הכי מוצלחת לאחרונה  רק רוצחים בבנין, שבה שלושה דיירים מפענחים פשעים בבנין שלהם ומשדרים כל שלב ב-פודקאסט שלהם, שזה כמובן טריגר עלילתי ואסתטי חדש. [אצל פרי מייסון זה היה בית המשפט, אצל הרקול פוארו זה היה בישיבה אנגלית טיפוסית ל-תה.]

https://did.li/CVX5q




יום רביעי, 21 בפברואר 2024

351 - מי אני?

 בדרך כלל יש לנו איזו תפיסה עצמית די מוצקה. חלק מאתנו שמכיר את חלונות ג'ו-הארי יודע שהיא חלקית, כי אינה מכילה את תפיסת האחר אותנו, שזה, לענ"ד מרכיב משמעותי מאוד ביצירת הפרופיל הזהותי האישי המהימן ביותר.

ואני מאותם שהדיאלוג הפנימי לעולם לא מחמיא להם, שהביקורת העצמית מחסלת, וחרדה חברתית או תחושה של היעדר שלמות מוביל להימנעות כאסטרטגית חיים.

אבל מרביתנו לא ממש אוהבים את הדרך בה האחר, הזולת תופס אותנו. חלקנו חרדים שמא ביקורת חריפה יש בתפיסה, חלקנו חוששים שהוא רואה אותנו במערומינו, אחרים מניחים שהוא מייצר איזו דמות-שטן מאיתנו, ובכלל הכי מתוק לחשוב שאחנו מכירים את עצמנו הכי טוב.

כל ההירהורים הללו צצו היום, כשפגשתי בדרך מביה"ס של הנכדה, עם הנכדה, גבר שמכיר אותי מילדותו/מנעוריו ואפילו זוכר ש:

אני זוכר שפעם החבר שלי ואני היינו מחוממים, כועסים ולא ידענו מה לעשות, ואתה, הצעת לנו להרוס את האמבטיה שהוצאת מהבית בגלל שיפוץ. לא ניצלת אותנו, הוסיף מייד, עזרת לנו לשחרר את הסבך בו היינו.

אמרתי לנכדתי - לא זוכר כלום.

לפני כשלושה עשורים אחייני הגיע אלינו לשבוע לשם כתיבת חוברות עבודה, שלא לאמו ולא לאביו היתה מספיק סבלנות לשבת אתו. שבוע ארוך, לא קל מיוחד. לא זוכר עצמי כשיא הנחמדות. אבל, כשהוא מדבר על זה - אני שיא ההכלה, רגיש, אוהב. התקופה הכי נפלאה שהיתה לו, לדבריו בנעוריו.

בני האהוב זוכר ילדות מושלמת, הורים מכילים ואוהבים תמיד ואבא מחבק. אני זוכר דברים אחרים לגמרי. מי צודק?

תלמידים לשעבר זו בכלל מתנה לאגו: בחרתי ללמוד ספרות צרפתית בזכותך, סיימתי בהצטיינות קורס הדרכת כתיבת עבודה אקדמית, כי לימדת אותנו הכל.. וגו' וגו'

באמת לפעמים צריך מסג' רציני לאור המציאות, לאור קשרים שמתפוצצים, שמתרסקים או שמקבלים פרשנות מעוותת.



יום חמישי, 15 בפברואר 2024

350 - במורד סמטת הזכרונות

 נוסטלגיה עם ביקורת איננה הונאה עצמית.

הנושא החם בשרביט, לפני עשר שנים והיום 

 בדברי ההסבר מציע לנו מוטי לחזור אל "ראיונות עבודה" בהן נשאלנו על העתיד שלנו בעוד חמש או עשר שנים ולבדוק כמה מתחזיות העתיד שלנו התגשמו.

לפני 10 שנים, התאריך היה 19 בפברואר 2014. רעייתי צעירה בעשור בדיוק, ויתכן שביום הזה חגגנו באיזו ארוחת ערב, או הכנתי לה ארוחת בוקר.

בתנו כבר היתה עם שני ילדים, בננו היה בדרכו החוצה מהקן לעבר לימודים גבוהים בתחום רפואת הנפש.

כבודי עבד בבית הספר, משרה מלאה תחת רפורמת עוז לתמורה. חינך, הגיש לבגרות וניסה לשרוד תחת ניהול בריוני של מנהלת שהודחה ממקום אחר בגלל אותה סיבה, בריונות.

מה ראיתי או מה צפיתי לעתיד - בהחלט ראיתי עצמי בפנסייה. תכננתי לי חיים מלאי עונג וחירות. עיסוק בצילום, מדי בוקר נסיעה לאחד מהשווקים הנפלאים של תל אביב, חזרה הביתה וטיפול בבית, התמחות בבישול עילי וכתיבה. כשיצאתי לפנסיה בתי הציעה לממן לי קרוס צילום, המתוקה. [לא היא לא מימנה, לא הרשינו לה. הסכמנו לתשלום סימלי, כדי שלא תרגיש שהיא "לא מקיימת הבטחות." ]

מאז היותי יודע כתוב וקרוא אני כותב. שנים התעסקתי יותר בכתיבה שכלתנית, דמויית כתיבה אקדמית, ר"ל ללא האחריות המיותרת, עבורי, של כותבי המחקרים והספרים עבי הכרס של החוגים לספרות ולחקר תרבות בעולם. כתבתי על ספרות לא על בני אדם. עם זאת, כבר הייתי חלק מפורומי כתיבה ופרסמתי שירים, מעט מאוד, והתנסיתי בכתיבת הייקו, שגיליתי בזכות פרופ' יעקב רז.

מיותר לציין, שנה אחר כך יצאתי לפנסיה חלקית, לא יכולתי לשאת את הבריונית, שהציעה לי מתנה כדי להפחית נוכחותי "המזיקה" לדעתה בבית הספר. קיבלתי המתנה בשתי זרועות פתוחות, ושנה אח"כ היא פוטרה/גורשה/הודחה [תלוי מי המספר] - וזכיתי למנהלת מהסרטים, שעשתה לי תיקון מלא.

המוניטין המלוכלך שלי נוקה וקורצף בסדרה מפליאה, כך אני חושב, של מופעי יצירתיות בכיתות י' במסגרת רפורמת פירון. 30% מהציון הערכה חילופית. קומיקס, פוטורומן, שיעורי כתיבת הייקו, פרסום עיתון שירה, מצגות, סיור תיאטרוני בעקבות סיפור עם המורה לתיאטרון בביה"ס. הכל פורסם באתר המפמ"רית [גם טיפוס, לא להאמין]. בשנתיים האחרונות חזרתי להגיש לבגרות כיתות קשות ממש - חינוך מיוחד, אתג"ר, אומ"ץ - והצלחתי במאה אחוז.

לא קיימתי שום פנטזיה של בוקר, שוק, ארוחת בוקר. חזרתי ל"מגרעות ילדותי" לדעת אמי, היות אדם של לילה. אני מתעורר מאוחר מאוד, בחצות היום ומתחיל את ענייני היום כשלוש שעות אח"כ. מזל שרב החנויות בסביבתי פתוחות מעשר בבקר עד שבע-שמונה בערב, אז קניות וסיבובי קניות אני מבצע בשעות אחה"צ.

הצלחתי להימנע משיעבוד חולני לתחזוקת הבית וניקיונו, מחלה של אמי, ואני מקיים עם הבית [לא זוגתי ;-) ] יחסים בריאים ששומרים עליו תקין, נקי, מריח טוב ומסודר, כולל זר פרחים אחת לשבוע.

לא צפיתי פרסום ספרים, על אף שכתיבת רומן היתה כל הזמן באחורי התודעה שלי.

https://katzr.net/1a5d39


יום רביעי, 14 בפברואר 2024

או ולנטיין, או ולנטיין

 


אין לי ענין להלאות אתכם במקורות החג הקפיטליסטי במיוחד הזה. הישראליים החיו כקונטרה את ט"ו באב, חגיגות פולחניות שאופייניות היו לאזור בו חיו הישראלים המקראיים [הם לא היו יהודים, לתשומת לב הדואגים למינוח תקין.]

הרשיתי לעצמי להביא ציטוט מטקסט של צבי שוע  ע"ה מקיבוץ געש בנוגע לחגיגת ט"ו באב:

צבי שוע

 

בסוף ספר שופטים מסופר על סכסוך בין שבטי חמור, בעקבותיו כל  שבטי ישראל מכריזים חרם על שבט בנימין - "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה"! אולם כעבור זמן אוחזת חרטה באחד עשר השבטים ,שמא יאבד מן העולם אחד מן השנים עשר. את שבועת החרם אין להפר ,ואז נמצא פתרון של מעין "עצימת עיניים": "ויאמרו /לצעירי בנימין/ הנה חג ה' בשילה מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות - ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה - והלכתם ארץ בנימין". השאלה הקשה העולה מסיפור זה - "חג ה' מימים ימימה" - ואין לו כל זכר בתורה ולא ציון בלוח השנה? התשובה על שאלה זו צפה במפתיע כעבור כאלף שנה, כאשר בדרך אגב וב "פינה נידחת" של סוף משנה 'תענית', מספר רבן שמעון בן גמליאל, ראש הסנהדרין לבית הלל בדורו שחי במאה ה- 2 לספירה ועדיין זוכר את נהלי בית המקדש: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה..." כפשוטו של זיכרון זה - אין בו כל רמז למשמעות דתית של המועד, בניגוד ליום הכיפורים, ובהכרח יש לחפש את טעמו במילה "כרמים", כלומר - התאריך קשור בסיום בציר הענבים ובעונת השנה. יש חוקרים המעמידים את הט"ו באב מול ט"ו בשבט: אמצע הקיץ מול אמצע החורף, וכרגיל במועדים עונתיים קדומים - הם נמשכו שבוע ימים, כאשר תחילתם חמורי סבר של התנזרות ועינוי עצמי, וסופם בהתפרצות של שמחה ומתירנות.


 ברור לגמרי שיש קשר רציף בין פולחני הפוריות שנהגו בפנתיאונים השונים באזור הסהר הפורה ומצרים, שעיקרם "חירות מינית" ונסיון להשפיע על האלים ע"מ שגידולי השדה השונים וחיתו משק יפרו וירבו. לדוגמה מחבר אתכם לטקסט על פולחן האשרה הפיניקית .

 חיטוט בגוגל, לא בעברית, העברית מובילה בעיקר לענייני "רומנטיקה" קנית פרחים, שוקולד זול.

 יש המקפידים לציין ש- ט"ו באב הוא שלנו, והוא מקביל ל-ט"ו בשבט.. [אגב, יש הרואים קשר עמוק בין ט"ו בשבט ל- ט"ו באב, בטח בחברה חקלאית שיודעת מהו סתיו-חורף;אביב קיץ.] אבל אם נביט היטב- ולנטיינס הוא חורף ט"ו באב הוא קיץ, שלא מרצוננו נכבלנו במסורת המיתולוגית הזו.

אבל:

The dark origins of Valentine's Day

Valentine's Day is a time to celebrate romance and love and kissy-face fealty. But the origins of this festival of candy and cupids are actually dark, bloodyand a bit muddled.

Though no one has pinpointed the exact origin of the holiday, one place to start is ancient Rome.

אז מהפתיחה די ברור שהחג לא ממש קשור מטבעו לוולנטיין, אלא לפולחן רומי, די דוחה [תוכלו לקרוא בעצמכם בקישור, כאן], ואז חל שיבוש רציני, כי -

סיבה א'

The ancient Romans may also be responsible for the name of our modern day of love. Emperor Claudius II executed two men — both named Valentine — on Feb. 14 of different years in the third century. Their martyrdom was honored by the Catholic Church with the celebration of St. Valentine's Day.

סיבה ב'

Later, Pope Gelasius I muddled things in the fifth century by combining St. Valentine's Day with Lupercalia to expel the pagan rituals. But the festival was more of a theatrical interpretation of what it had once been. Lenski added, "It was a little more of a drunken revel, but the Christians put clothes back on it. That .didn't stop it from being a day of fertility and love."

סיבה ג'

Around the same time, the Normans celebrated Galatin's Day. Galatin meant "lover of women." That was likely confused with St. Valentine's Day at some point, in part because they sound alike.


אשר על כן, מקווה שאתם חוגגים בעירום בחדרכם, מצליפים עד זוב דם אלה באלה, וחוגגים את הפריון, המסמן את בוא האביב.

יום שני, 12 בפברואר 2024

348 - ללא געגוע

 ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו הוא ההדהוד הטבעי של הנושא החם בשרביט שלנו, שנקרא - בתים וגעגוע. וככל הנראה הוא מוסיף נדבך לצלילתנו בשרביט אל העבר שלנו.

חשוב גם לומר ש-בית בארמית התלמודית הוא גם "אשה" במובן בת זוג, ומובן זה מעלה אפשרויות נוספות לכתיבה בשרביט.

אציין מייד בראש דבריי - אין בי געגוע לאף אחד מהמקומות בהם גרתי בימי חיי, ובהשוואה לאחרים כאן, גרתי במעט מאוד בתים.

עד גיל 25 גרתי אצל הוריי, בבית אליו הובאתי עת נולדתי, ובזמן שירותי הצבאי עקב דכאון מתמשך בשל נפילת אחי. [אני לומד לא להתבייש במחלה שלי.]

משהפכתי לסטודנט מרוויח, ומשרבו הכעסים ביני לבין אבי [ "זה הבית שלי! אלה החוקים!"] הבנתי שאני חייב לצאת, ויצאתי לדירת חדר קטנה סמוך לבית הוריי, עם תא שירותים צפוף במיוחד ומטבח.. נו מטבח.

חייתי בה שנה תמימה, ולא ידעתי שהוריי מקבלים דיווח קבוע על ההתהוללויות שלי. אבל אז פגשתי את נילי המופלאה. אחת הנשים הכי יפות שראיתי בימי חיי, ושכרנו יחד דירה ב"יפה נוף" הירושלמית, כזו שהמרפסת משקיפה אל נוף ההרים.

כידוע גן עדן הוא תמיד מצב זמני, בדירה השניה ששכרנו היא מצאה איזה חתיך בלונדיני, הוזחתי לשוליים אז בחרתי לעזוב ועברתי-והגרתי שפלתה. בשלב הזה כבר הייתי מנהל בית מלון מוסמך, בעל תואר ראשון, תעודת הוראה על סף סיום, מנהל חשבונות מדופלם והיסטוריה של 6 בתי מלון שעבדתי בהם בירושלים.

לגבעתיים הגעתי בעקבות ד' בת זוגי  האהובה. אנחנו גרים באותה דירה כבר 40 שנים. השלב הבא אני מניח יהא חו"לה או לבית אבות, כשלא תהא לנו ברירה.

ברם, אבל - גם לבית שלנו, אין בי געגוע. אינני נקשר לחפצים או לאדמה או לקרקע, זו תמצית ההבדל ביני לבין הימין המתנחלי של שנות ה- 60 והימין המוטרף דהיום, ולמרות עובדה זו, מתברר שגרתי רק בארבעה מקומות בימי חיי.




יום ראשון, 4 בפברואר 2024

347 - שורשים

 אפילו היתה סדרה כזו, "שורשים" שזכתה להצלחה בלתי רגילה, גם בישראל. לא בדקתי אם המעבר לכתיבת ספר שורשים, בכיתה ז', גיל בר מצווה [הבנות..לא נחשבות כנראה] קשור לסדרה הזו, או לאיזה מהלך חינוכי-היסטורי שקשור לתיעוד המשפחה לדורי דורות, לאחר הרס קהילות יהודיות כמעט בכל "הביטאט" יהודי בעולם.

הקשר בין ההיסטוריה האישית של המשפחה, זקיפת קומה חברתית אצל א.נשים רבות, מציאת קרובי משפחה נידחים וכניסה לזיכרון ההיסטורי היהודי באמצעות תיעוד יעיל וקשיח-עמיד לפגעי הזמן, בין אם מאמרים היסטוריים, מחקרי גנזכים, תעודות, גניולוגיות ב"בית התפוצות." אין בשום פנים ואופן לזלזל בזה ובמוטיבציה לכך.

עד כדי כך, שתקופה מסוימת שילמתי כסף לאתר שעוסק ביצירת עצי משפחה, בסוף הפסקתי לשלם, כי לא ממש זכיתי לאיזה מידע שלא הכרתי.

אז טליק בחר ממש טוב את הנושא החם "שורשים"

הזכרון ההיסטורי של המשפחה שלי מורכב משתי שושלות "אצולה" יהודיות, כפי שאני אוהב לצחקק וללעוג לצורך היהודי ב"אנשי הדור" כתחליף למעמד האצולה האירופאי.

מצד אם אימי ישנה מסורת, שהתברר לי שעליה נמנים עוד אלפי אם לא יותר יהודים, שהיא מצאצאי בתו של הבעש"ט. אין לי שום הוכחות לכך, ובינינו גם אינני מחפש ולא חיפשנו. עם זאת, אמי נהגה להתלוצץ על כך שבת דודתה [ קרובת המשפחה השניה שנשארה לה ממשפחת ענק שממנה הגיעה אמה] דאגה שייכתב בכתובה שהיא "צאצאית הבעש"ט", שלא יהא ספק בכחול דמה.

אבי אמי בן למשפחה יהודית שעזבה את הדת לגמרי ומצאה מקומה בחיי יהודים עשירים ללא דת, אצל סבי. אין ספק שבהיותו בעל מאה, משכיל וחובב יידיש וספרות, ביתו היה סלון, והעובדות עפ"י אמי, שאיציק מאנגער גם הקדיש לה שיר. עכשיו כשאני כותב אני שם לב שאין לי מושג על משפחת אבי, למעט גורל אמו ואחותו תחת השלטון הסובייטי בתקופת סטאלין.

איך נפגשו סבי וסבתי מצד אמי?

הוא למד רפואה והיה רופא עיניים מומחה, היא למדה בסימינר למורות, גננות, כבר לא ממש דתיה, אבל צמחונית. הוא רווק עד גיל 40, טבעוני-קיצוני, היא צעירונת בת 20. אין לי מושג ממשי, אבל מסיפורי אמי הם נפגשו  בעיר בה עבד, טשרנוביץ' ובו הקימו ביתם. היא העריצה אותו עד כדי כניעה מוחלטת לריפוי "טבעי" שהוביל למות בנה. אמי ברחה ממנו, כשיכלה. הם עלו לארץ, כמשפחה, בשנת 1934, כשהיתה בת 9. וגם לא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל סבי שנדלק על מיסטיקה, "תורות מהמזרח" וירושלים נראתה לו כמקום המתאים. על חייה בירושלים לא אכביר מלים, סבל רב אמי סבלה מדחייה חברתית, הם גרו על גבול מאה שערים, חילונים חובבי אמבטיות שמש, בבגד ים. סבתי עבדה כעובדת ניקיון במעבדה, ופרנסה את שלושתם. גם כאן הסיפור די עמום ולא ברור למה.  בגיל 18 הצטרפה לגרעין של בני נוער מגבעתיים ב"נוער העובד" ויחד הקימו את קיבוץ משגב לעם באצבע הגליל. [יש רחוב בגבעתיים על שם הקיבוץ שהקימו נערי העיר.] 

משפחת אבי גם מתייחסת לאיזה גאון יהודי בשם "החבי"פ" שהגיע לאיזמיר במאה ה-18 ושם הקים משפחתו העניפה. רק לפני כשני עשורים הבנתי שאנחנו ענף אחד ולא היחיד מהחבי"פ, ביקרנו בבית הקברות באיזמיר, וראינו שני "בכור יצחק", אבי התבלבל לרגע, הסתכל על תאריכי הלידה והקבורה ומצא את אביו. בויקי מצאתי, שכאשר החבי"פ הלך לעולמו, זכה להלוויה רשמית גדולה, אותו סיפור סיפרה אמו על קבורת אביו, שלא הוא ולא אחיו יכלו להשתתף בה, בשל היותם עריקים מהצבא הטורקי ולכן בסכנת מאסר מיידית.

על החבי"פ תוכלו לקרוא כאן, בויקי וכן באתר הזה "מאורות אל העבר."  משפחת החבי"פ במרוקו, שם מוצאה, היתה גם משפחת אחד משודדי הים הכי מפחידים שהיו.

גם אבי, כמו אמי, ברח מהוריו ומטורקיה. כמו אבי אמי שהיה עריץ, אמנם לא אלים, אבי אבי היה עריץ אלים, שהכה בילדיו ללא רחמים. הרי: "חושך שבטו שונא בנו". הוא היה אדם אמיד מאוד, הוא גידל כ"בכור" [במשפחות מזרחיות, עד היום, לשם "בכור" ולמעמד "בכור" יש משמעות משפטית, כלכלית, משפחתית מובהקת.] את כל אחיו עת הוריו מתו. הוא היה דתי-לייט, כלומר, לא היתה לו בעיה לנסוע בטראם בשבת ולשלם, כי הכסף כבר בכיסו והטראם מופעלת ע"י תורכים, התגלח או טיפל בזקן, התלבש כאירופאי.

לבד ממקצועו כרואה חשבון, הוא היה מקובל שפתח מזלות, נומרולוג ומה לא?! קיבלתי בירושה ממנו ספרי עבודה שלו, כי למדתי באוניברסיטה קבלה, וממש מרתק לראות על הדפים חישובים, הערות על X או על Y. הספרים בספריה הלאומית.

אם אבי היתה, כמו אם אמי צעירה מבכור בעשרים שנים. מוצא איטלקי, שהובאה כשידוך לסבי. אשה קטנת קומה שגידלה, כיום אני יודע, ילד עם בעיות קשב וריכוז, שנענו בדיווח לאב, במכות רצח מהאב, ובשנאה תהומית לאמו, יותר מאשר לאביו. מעבר לכך, אין לי מושג קלוש על ההיסטוריה של סבתי מצד אבי, שבגלל סיפוריו גם התרחקתי ממנה מאוד, כשהגיעה לארץ.

הוא הגיע לארץ עם עליית הנוער בקבוצה של טורקים צעירים, ויחד הם עלו למשגב עם, שם פגש את אמי.

יש לי על הקיר מסגרת עם תמונות של עץ משפחתי, אלה תמונות בודדות ששרדו את אמי ואת אבי, שכמו רבים מבני דורם העדיפו לשכוח "מהיכן באו" לשם יצירת "ישראליות". נכון היא היתה ועדיין סינטטית, לא יציבה, לא קבועה. חגים יהודיים נדחו בכל כוח, טקסי מעבר לא קויימו אולי רק במותם, האירוניה נעמדה לה מולנו, עם קדיש וקריעה. [אני לא קורע, לא מוכן, גם לא יושב שבעה.]

אגב, הנרטיב של "חדש" ללא "עבר" מאפיין את שנות ה- 50 וילדי שנות ה- 50. צאצאים לניצולי שואה, בני מהגרים בעל כורחם, עוזבי קיבוצים, כמוני. העבר "מת". לא הכרנו את שפת הוריי, ידענו עברית מעולה, בשל חינוך לשוני מקיף מאמי. 

היום, לשמחתי, הבושה נעלמה, אבל קשה מאוד למצוא את בני דור הוריי ולשמוע מהם משהו.


מ
קרא 

הזוג יפה התואר למעלה - הוריי צעירים, רעננים מבטים למצלמה בבטחון עז.

מצד ימין, שורה שנייה  -הגברת על המרפסת זו אם אמי, סבתא חווה. אשה מדהימה וצנועה, שעזרה לאמי לטפל בנו. מבשלת מדהימה.

באמצע, שורה שנייה - צילום משפחת סבתי, הכיתוב כבר לא ברור מספיק.

בצד שמאל, שורה שנייה - הורי אבי.

בצד ימין שורה שלישית - סבא "נוטע" ואמי התינוקת.

באמצע, שורה שלישית - אם סבי ואחותו המדהימה אריקה. 

בצד שמאל, שורה שלישית - אבי סבי, לייבוש [שמי הוא שמו] ואמי


יום שני, 29 בינואר 2024

346 - טרנס-סקסואלים: FTM; MTF

 הסבר מהיר -

FTM = אשה הופכת לגבר

MTF = גבר הופך לאישה

ובינינו, אנחנו פוגשים יותר את MTF מאשר את הצד השני של מעתקי המין האפשריים בזכות הכירורגיה והמדע המודרני.

ב- QUARA הועלתה השאלה הזו:

מדוע פעילים טרנסים מתעלמים מביולוגיה בסיסית? מדוע הם מנסים לספח לעצמם את הסובלים מבעיות גנטיות המשפיעות על התפתחותם המינית?

בהיותי חבר משפחה לילד מקסים שנולד בת, ומהכרותי רבת השנים עם כמה וכמה גברים ונשים "אחרים" לכאורה, הנושא מציק לי, וחשבתי שמקומי לענות.
 אז עניתי:

האמת, מדוע שאענה לך, אינני טרנס, אני סיסג'נדר מובהק, גבר. נהנה מהיותי גבר, נהנה מאיברי המין שלי כמות שהם, נהנה ממעמדי החברתי כגבר, כאב, כסבא, כחבר או כמדריך - הכל כגבר.

מעולם לא היתה לי בעיה של דיספוריה [חוסר התאמה בין הנפש/האני לבין הגוף שמייצר סבל נפשי עמוק עד כדי התאבדות.] על אף פתרונות המדע של המאה העשרים, הפתיחות החברתית במטרופולינים הגדולים, טרנס סקסואלים, עדיין סובלים מאפלייה ממשית, והמעטים ש"עשו זאת" אינן מובילים לקבלה חברתית מלאה יותר כמו קבוצות מיעוט מבוססות העדפה מינית. אפילו במטרופולין הענק הם/ן רובם/ן ישוטטו בשולי החברה ויקפידו להסתיר את עברם. דנה אינטרנשיונל והבחורה מחיים שכאלה לא מייצגות באמת את הסבל הנורא של בני אדם אלה. טרנסג'נדרים/יות  יכולים למצוא התאמה, לעולם לא מלאה, כי אין ביכולתם להפרות או לפרות במינם החדש, אלא אם כן אינם מוותרים על המערכות הביולוגיות שלהם. [למשל, התפרסמה כתבה על אומן ישראלי, שבחר לשמור על מערכת הרבייה הנקבית שלו וילד.] אני מניח ששונאי טרנסים עוד יותר נדחים ומרגישים מותקפים משילובים כאלה.

אגב, באיראן המדינה הכי חשוכה יש התמחות בניתוחים כאלה להומוסקסואלים, גם אם אינם מעונינים בכך, וכך "אין הומואים". 

לו היית הומוסקסואל [אתה הומו? כי הומואים נוטים לדחות טרנסקסואלים FTM [אשה לגבר] כי זה מאיים עליהם יותר מאשר סטרייט בפינת רחוב חשוכה עם נבוט ביד.] היית מבין מה זו דחייה על רקע המיניות שלך. עכשיו תכפיל את זה פי אלף, אתה יודע מה?! אפילו "קרוסדרסר" [טרנווסיסט בלשון עבר, גבר שאוהב ללבוש בגדי נשים] אם יתן ביטוי למהותו, למשל בבית הספר, יחטוף מכות מקפטיין נבחרת הכדורגל לו יביט לעברו. עכשיו, ולדות אנדרוגיניים נולדים כל הזמן. השכיחות אינה גבוהה. בעבר נהגו ההורים להחליט סמוך ללידה על המין המועדף עליהם, ואז לגדל אותו/ה עפ"י המין המוזמן.

דא עקא, החלטת ההורים איננה זהה למצב היילוד/ה חמש עשרה שנים אחר כך, והנזק הנפשי וגם הביולוגי קשה מאוד לתיקון. בני הברית הכי קרובים לבני האדם הכי דחויים הם אלה שנולדו כשגופם אנדרוגיני. [אנדרוגינוס = אנדר/גבר וגינוס [ואגינה] אשה] הם ממש מלידה חווים שונות ודיספוריה קשה, אז הם יכולים להבין טרנסקסואלים/יות.

https://katzr.net/4b07cd