167 - ריקנות

 לאחרונה יותר ויותר אני מתעסק עם סוגיית ה"אינות". מה פירוש "לא להיות", איך זה מרגיש.

נזכרתי בניתוח האחרון שעברתי, איך נעלמתי ואיך חזרתי, ומה היה באמצע?

האם זה ענין של גיל?

האם זו קריאה מוגזמת בכתבים הודיים שעוסקים בשיא "הקיום" - הנירוונה?

166 - אני יפה?!

 לפני שנות דור, באוניברסיטה העברית, על הר הצופים, בקורס לימודי תעודת הוראה ישבנו קבוצה של כ- 12 סטודנטים/יות עם מנחה שהעלתה את הבקשה הבאה:

ציינו שלושה דברים שאתם אוהבים בעצמכם ושלושה דברים שאתם שונאים בעצמכם.

משהגיע תורי עניתי:

יפה, חכם, רגיש

גם הסברתי מדוע אלה השלוש  טובות-רעות.

מתוכן, התכונה שהכי נסלדת עליי היא "יפה". אולי אשמע שחצן, בלתי נסבל אבל שנים ארוכות לא הצלחתי לעמוד בדיוק על האינטרסים של אנשים, כשהם פוגשים אותי. האם בגלל שאני יפה מקבלים אותי לעבודה? האם האינטלקט שלי, יכולותיי השכליות או הרגישות שלי מהוות נקודת פתיחה ולא המראה החיצוני?

 בעבר, בהיותי חסר בטחון לגמרי, כשמישהו/הי הסתודד עם אחר.ת והביט.ה לעברי מייד הסמקתי, והייתי משוכנע שעליי מדברים. נלחצתי. למדתי  לעטוף את הרגישות המוגזמת הזאת בשכבה של אי אכפתיות. למרות זאת, בוודאי שאני יודע כמה וכמה דברים.

 אלה הדברים שאני יודע -

בת זוגי, הצאצאים, הנכדות והנכד הם אלה שמעניקים לי מבט חיצוני על עצמי.

אז אני יודע:

1. אני מצחיק

2. אני אסטרונאוט, בולבול אקבולבול

3. שכחן וחסר אחריות

4. עצלן יותר מ"העצלן" שחי על עצים

5. עקר בית ובשלן מהמדרגה הראשונה

מהתלמידים למדתי שאני:

1. קפדן

2. ותרן

3. לב גדול

4. נודניק

5. חיוך קטן ומשיגים ממנו הכל

6. מצחיק/בדרן/דברן

ממקומות אחרים, אקראיים [כמו מכולת, ירקן, מרשתת וכו']

1.  יודע לקרוא שירים יותר מהרבה אחרים

2. אגרסיבי

3. נקמן

4. תומך ממשי

5. נודניק לשוני

6. מצחיק 

לסיכום

אני מצחיק. היפה ירד לשמחתי מהפרק. אם כי רק לאחרונה בחורה צעיר אמר לי: נראה לי חברתי תעזוב אותי בשבילך. גיחכתי והצעתי לו לעזוב אותה אם חטיארים כמוני "מושכים" אותה.

לא יודע מי מכם מכיר את חלונות ג'והארי

165 - כמה שנאה

 אין לי מושג כמה מכם נוהגים ל"צייץ" ול"שצייץ" בצייצן [טוויטר].

טוויטר היא רשת חברתית, בה אפשר לכתוב פוסט או תגובה עד 240 תווים. זו הרשת שאיילון מאסק קנה לאחרונה.

אין לי מושג איך היא פועלת במדינות אחרות, אבל אצלנו היא בעיקר מלאה בעיתונאים, ח"כיות/ח"כים, "בוטים" רבים. [בוט = תוכנה מגיבה, מגיב בשכר, חברת תגובות וכו'].

הרשת הזו פעילה ללא סוף, ואדם כמו בכל רשת בוחר אחרי מי לעקב. בשל העובדה שאפשר לשצייץ [לרטווט בשפת הטוויטר, כלומר לפרסם מחדש את הפוסט בו חפצת, כמו "שיתוף" ב- FB], פעמים רבות גולש נחשף לתכנים שלא היה נחשף אליהם מרצונו החופשי.

אני עוקב אחרי כמה עיתונאים, חברים ישנים-חדשים.

כמות השנאה פשוט לא תאומן. יותר מהימין המטורלל [חסידי ראש האופוזיציה]. שנאה לנשים, שנאה איומה ואלימה לערבים.

בתפוז יש פורום בשם "אקטואליה" בו משתתפות פיגורות בעלות פה גזעני, אלים ומלא שנאה. שנאה ל-שמאלנים [מה?? לא ידעתם שהשמאל הישראלי קיים ועידת ואנזה לחיסול ערביי ישראל?]*, שנאה לחילונים, שנאה לתל אביבים. וכמובן גם שנאה של שמאלנים לימנים, שנאה קשה ואיומה לא פחות, אלא שהיא ממוקדת בשנים האחרונות בקבוצה שהוציאה מתוכה את אילנה ספורטה-חניה, ששלחה, לכאורה, את מכתבי הכדורים לבנט.

בין גדולי השונאים נמצא בנו של ראש האופוזיציה. רק בשל מעמדו, והנחה מושכלת היטב שהוא משפיע מאוד על אביו, או למצער, מדברר את "האמת" מאחורי הלשון הרהוטה מאוד, כל ציון שלו זוכה לשציוצים רבים, ומהומות רבות מתחוללות.

הנה דוגמה לציוץ, ששוצייץ והגיע גם אליי:

או דוגמה נוספת, לביוש, שמשקף שנאה, לעג וסימון האנשים המצולמים אתה, כגורמים משמעותיים להתנהגותה. 

לאן תוביל אותנו כל השנאה הזו?

- - - - - - - -

*

חשדות לפשעי מלחמה ב-1948: "אם מחפים על מעשים אלו – האשמה היא בממשלה כולה"

07.11.1948 - 05.12.194 - דבר זה כונה "ועידת ואנזה" של השמאל

164 - רפורמת יש"ב

 ישנה טכניקה פדגוגית ידועה לשמצה, לפחות אני משמיץ אותה, שהיא איגוד סדרת כללים באמצעות ראשי תיבות. נוטריקון בלעז. האחרון שגיליתי הוא משהו בסגנון "מה"ד", עמיתתי יצרה, כדי שהתלמידים יזכרו: מונח, הסבר, דוגמה או משהו בסגנון.

לפעמים הנוטריקון מעולה, כמו במקרה של הרפורמה של דר' יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך הנוכחית והרפורה שהיא מקדמת בהתלהבות רבה, במיוחד. נוטריקון שמה הוא: יש"ב, וזו מהות הרפורמה, ישיבה ודריכה במקום. לכן, אני קורא לה - רפורמת יש"ב. אני מניח ששימוש רב בראשי התיבות הללו, יובילו להנכסתם לתוך השיח הטוויטרי, כמו ראשי תיבות שמה של גלית דיסטאל-אטבריאן - גד"א, על בסיס "ג'ד"א"  שהפכו לכינויה הכמעט רשמי.

הרפורמה, שאף אחד לא יודע מהי באמת, מיועדת לפנות זמן ללימודי ארבעה מקצועות: לשון, אנגלית, מתמטיקה ומקצוע בחירה של 5 יחידות. מקצועות המח"ר, הינה עוד נוטריקון - מורשת, חברה, רוח; כלומר, ספרות [רוח] תנ"ך והיסטוריה [מורשת] אזרחות [חברה]. ראשי התיבות כלכך מניפולטיביים שממש מתחשק לי, לפחות, לצרוח.

התלמידים ילמדו בכיתות י' ו- יא' מיומנויות שונות הקשורות לחקר, לעבודת צוות, לחשיבה מסדר גבוה. בשפת האקדמיה - קונסטרוקטיביזם, כלומר אוריינות ויצירת ידע חדש.

בכיתה יב' הם יקבלו שעת הדרכה שבועית מארבעה מורים שונים [ אלה האחראים על מקצועות המח"ר] ויגישו עבודה אחת שמתכללת את ארבע העבודות.  העבודות תיבדקנה ע"י צוות ביה"ס והן על ידי צוות חיצוני, שגם יגיע לאירוע "הגנה על התזה". כך כבר שנים נוהגים באנגלית, החל מרמה של 4 יחידות ובמקצועות הנלמדים ב- 5 יחידות. רוב מקצועות המח"ר, מלכתחילה נלמדים ברמה של 2 יחידות לימוד, וזו קפיצת מדרגה. [בסוגריים - הדרישות מהמורה ייעברו  את השכר של 2 יחידות לימוד, אבל השכר לא ישתנה.] "לא, לא" אמרה מפמ"ר ספרות בהדרכה הראשונה ל- 300 מורים לספרות, "לא עבודת חקר, מה פתאום!" עד אז, כיתה יב', ישנם שלושה מסלולי לימוד, שיכפו על המורים סדרת השתלמויות ארוכה. לכל השאלות נאמר - חכו, יש עוד שנתיים. במלים אחרות - מי קבע שהשרה עוד תשאר שרה כדי לראות את הגשמת הרפורמה שלה. אז נתחיל, ונראה מה הלאה.

ביום שישי האחרון כתב פרופ' אריה אלדד ב'מעריב' טור זועם וצודק בכל מילה:

הרפורמה של שאשא-ביטון תייצר דור תלמידים בורים, נטולי זהות יהודית וישראלית

כשבעוד עשור נעמוד מול דור של בורים ועמי ארצות, מוצרים אוניברסליים פלקטיים נטולי זהות יהודית וישראלית – ניזכר ב"רפורמה" של שאשא ביטון, ובסער ובנט שהניחו לה לקרות

פרופ' אריה אלדד 07/05/20

זה עיקר טענתו:

כדי להוציא לפועל את תוכניתה חייבת הרפורמטורית הדגולה לזרות הרבה חול בעיני הציבור. היא טוענת כי כל כוונתה דווקא לחזק את הלימודים במדעי הרוח. "במקום שינון – עבודת חקר", היא מצהירה בגלגול עיניים נמרץ.

כמה עובדות פשוטות מפריכות את הססמאות הנבובות שלה. תלמידי ישראל הניגשים היום לבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה אינם נדרשים לשנן בעל פה פרקי תנ"ך או רשימה אינסופית של תאריכים, שושלות מלוכה ומלחמות. הבחינות מתקיימות עם ספרים פתוחים.

מנהלי בתי הספר נמדדים על פי הישגי תלמידיהם בבחינות הבגרות. ואם יהיו בחינות חיצוניות רק במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית – הם ירכזו את מרב המאמצים, יסיטו שעות הוראה ויתמרצו מורים בתחומים שבהם נמדדת הצלחתם. ולפיכך ביטול בחינות הבגרות במקצועות הללו גוזר חידלון על הידע של תלמידי ישראל במאפיינים המובהקים של זהותם כיהודים וכאזרחי ישראל.

למי שלא מכיר עדיין את הפוליטיקה של אחוזי בגרויות, הדרכים בהן משיגים אחוזי הצלחה גבוהים, כדי שיקרא מחדש את הפסקה האחרונה בדבריו של הפרופסור.

מה אלמד כמורה לספרות?

מה ילמד המורה להיסטוריה אם הוא ואני נשתף פעולה?

איך נשזור את לימודי התנ"ך בלימודי הספרות? [כיום ישנו נסיון ללמד שירה ישראלית עכשווית כמרחיבה פסוקי תנ"ך. נסיון יפה שנגמר בסדרת שירים קבועה לעד.]

איך המורה לאזרחות ואני נחליט מה ללמד?

דווקא מצבי טוב יחסית -כי ספרות מטבעה מכילה את כל תחומי החיים.

היו קשובים ל-מה שמצפה לילדיכן או לנכדותיכם.

163 - חברים או קולגות

 קראתי את הסיפור על T וצחקתי ביני לביני.

הרי אני בדיוק כמוהו.

יש לי אולי חבר אחד, כבר שנים ארוכות, אבל רק בגלל שהוא מתאמץ לשמור על חברותנו. [ישנן סיבות אובייקטיביות לכך, חוץ מאישיותי "הנפלאה"].

החברה שלי היא בת זוגי.

הצרכים שלי במגע חברתי מתממשים ומתמלאים במקום העבודה ובאמצעות ילדיי ומשפחותיהם.

162 - יצאתי מהארון

 בפעם הראשונה מאז אחי נפל ב- 1973 "יצאתי מהארון" ודיברתי עליו בפומבי. זה היה בכיתה בה אני מלמד ספרות, ונוח לי מאוד אתם.

התחלנו בקריאת סיפור על הלום קרב, ממלחמת העולם השניה, סימור גלאס, של ג"ד סלינג'ר שנקרא: יום מושלם דגי בננה. ואז בתום האפיזודה הראשונה בסיפור, חמש דקות לצלצול ביקשתי שקט ואמרתי שאני רוצה לחלוק אתם משהו אישי.

ביקשתי שיתנהגו יפה מחר בטקס יום הזכרון, ושאני אח שכול מאז 1973. לא פרטתי, לא נתתי פתח לשאלות, עדיין קשה לי מאוד. התגובה היתה נאותה מאוד, ועוררה בי כבוד רב לתלמידיי.

חג שמח

161 - ווזווזים וצ'חצ'חים

 הנושא הזה לא ירד מעל סדר היום, בין היתר כיוון שהוא משרת את צרכיו של ההוא שהיה, רה"מ לשעבר וראש האופוזיציה בהווה.

ברם, הסבר כזה למתח הבין-עדתי, לתחושת האפלייה החזקה של בני עדות המגרב והמזרח, ויש לדייק מאוד, כי בתוך המושג הכוללני "עדות המזרח" או "צ'חצ'חים" מסתתרת הירארכיה ברורה מאוד [כמו בין החרדים, עוד שם כולל חסר עידון ורגישות] בין יוצאי המזרח, תורכיה [צפון], סוריה, אירן, עיראק, תימן  לבין יוצאי המגרב, שאינם ממצריים או מתוניס, לוב או אלג'יריה, כלומר המרוקנים הם הצעקנים הגדולים.

המיפוי הזה גס מאוד, כי כמובן יש בתוך הצ'חצ'חים [צ'חים בירושלמית בסיסית] גיוון רב. 

וה-ווזווזים, כילד ירושלמי הכינוי הוקדש במלואו לחרדים, לבני מאה שערים. לדובר אידיש, שהמילה "מה" היא "וואס", שהפכה ל- "וואז" ומכאן "ווזווז". אצל המילון של אבניאון:

ווּזְווּז

כינוי גנאי אצל בני עדות המזרח למי שאינו מבּני עדות המזרח (עממי) (מיושן)

אותו אבניאון מגדיר "צ'חצ'ח" כך:

צַ'חְצָ'ח [מש]

1. כינוי גנאי לבן עדות המזרח (עממי)
2. (בהשאלה) כינוי גנאי לאדם חסר תרבות ושִטחי, פִּרחָח (עממי)

וויקיפדיה מסבירה את המקור לכינוי ב:

 "הכינוי ככל הנראה מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של עולים מארצות האסלאם, שבו בולטות אותיות כמו צ' ו-ח', באוזני העולים מיהדות אירופה.... התבסס הכינוי על רעיון אונומטופאי דומה של חיקוי להג בלתי מוכר "

עכשיו אנחנו מסודרים לגמרי. 

מה עושה מי שאביו צ'חצ'ח ואמו ווזווז?

ראשית הוא מבדיל עצמו מהצ'חצ'חים, אב'שלי לא ממרוקו. נכון, שורשי משפחתו ממרוקו, ממגורשי ספרד, שהגרו משם לאיטליה ולתורכיה. אחר כך מהווזווזים, אמ'שלי לא "ווזווזית" כי היא לא חרדית, מדברת עברית נהדרת בקול צלול, וגם היידיש שלה לא נשמעת כמו דיבור של סבל, כאב המלווה בניגון של נהי וקינה.

ובעיר בה נולדתי, בשכונה בה חייתי העירוב הבינעדתי היה רב, לי לא זכור שימוש בכינוי הזה כנגד אחד מחבריי. אני חייב לציין, שעד 1977, עת המהפך הגדול סוגיית מזרח-מערב, יוצא אירופה ויוצא הסהר הפורה או צפון אפריקה לא היתה חריפה.

אבל שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים של המאה הקודמת פתחו את הפצע האמיתי שהוסתר שנים על ידי שלטון "שמאלי", שבעיקר דאג לעצמו ולמקורביו. לעולם לא נשכח את "אני מזוזא-את" של גולדה מאיר, את דודו טופז ושאר אותם שהדביקו סימנים ביוצאי עדות המגרב, ככל הנראה בעיקר במרוקנים.

דר' אבישי בן חיים כיום, מייצר תיאוריית "ההגמוניה השולטת" בהשפעת תיאוריות פוסטקולוניאליות של הומי באבא. הוא מלבה היטב את אש תחושת הקיפוח, הפנמת המבט של הכובש וכן מערער כמו ההוא לשעבר מבלפור על מוסכמות בסיסיות של הישראליות.

אז

תראו, כשמגיעים בשדות תעופה בינלאומיים יודעים מייד היכן השער של הטיסה לישראל. רעש, טינופת, השתרעות סביב כל אזור ההמתנה, וכמובן העברית. [האמריקאים די דומים, אבל הם לא מטנפים כמו הישראלים].

בכל מסעדה בעולם, תהיה הכי מובחרת ויקרה תדעו מי הישראלי, אפילו ידבר את שפת המקום - הוא צועק, הוא כוחני, הוא נרקסיסט ומשוכנע שהוא יודע טוב יותר מהשף.

אלה מבחינתי צ'חצ'חים, ואל האנשים הקולניים האלה כיוון מי שהשתמש בביטוי. ברור שתעמולה פוליטית תמשיך להנציח את תחושת הנחיתות, ובניגוד לשחורים, הצ'חצ'חים עוד לא השכילו לנכס לעצמם את הכינוי, ככינוי של עוצמה, כמו - הגייז או השחורים או כל מיעוט אחר. [פוסיקט הרוסיות].

ומה אני?

גדלתי אל תוך מטבח תורכי. הוריי היו צעקנים בינם לבינם אך מחוץ לבית הקפידו על התנהגות "אירופאית". ברור שמרדתי, ולכן בנעוריי הייתי צ'חצ'ח אשכנזי כמו רבים מילדי השמנת הירושלמיים שהזדהו עם הפנתרים השחורים ממוסררה או הפלסטינים מירושלים המזרחית. אחיי וילדיי התחתנו עם "צ'חצ'חים". לא אוהב במפורש אוכל מרוקני - מלא בשמן. מעדיף קוסקוס תוניסאי על פני זה המרוקני ובאותה נשימה לא אגיד לא לגפילטעפיש או לקניידאלאך.

לסיכום -

הישראלי ה"ממוצע" ה"טיפוסי" הוא צ'חצ'ח בנשמתו. הוא ימתיכוני כמו האיטלקי והצרפתי או היווני. מי שנותן לו שם רע אלה נציגיו, כמו מירי רגב שהתגאתה בבורות שלה, או רבניו המעדיפים תלמידים בורים וצייתנים על פני מרוקאי גאה כ- רמב"ם או החבי"ף.