השבועיים מייד לאחר פסח, חג האביב, חג החירות, חג ההשתעבדות לאל הכנעני האכזר הם שבועיים של זכרון ושל עצמאות.
אני חושב שאף פעם לא כתבתי טקסט על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
ישנם גורמים רבים לכך כמו:
- השכנה המפחידה מקומה שנייה, השכנים מהבנין מולנו מקומה שלישית עם ילדה אומללה
- גברים ונשים עם מספרים כחולים על זרועותיהם
- הורים בזים בגלוי או בסתר ל"יהדות הגולה"
- הסתרת האמת על משפחות הוריי: הענף היווני במשפחת אבי סלוניקי, הצד הרומני במשפחת אימי טרנסניסטרה
- סרטי סנאפ קשים ב"יד ושם" לילדים בני 14
- עיסוק נוירוטי כמעט במה שעשו ליהודים - עשו מהם סבון
- כתביו הכמו-פורנוגרפיים של ק.צטניק, על הפלנטה האחרת
- הפיכת יום זה לביטוי מבחיל של קיטש, מוות, מניפולציות פוליטיות, צדקנות והתחסדות
- שימוש בשואה כמתן זכות לאלימות יהודית-ישראלית
אחר כך גדלתי, החכמתי ולמדתי, המון למדתי.
בעברי כבר היה האסון הפרטי שלי וסירוב עמוק לצפות בסרטי שואה מכל סוג. סירוב לקרוא ספרות יפה בנושא שואה.
רק שירה הסכמתי.
ולכן, רק שירים לימדתי. קשים, מעיקים מטלטלים. סירבתי לקחת חלק במפעל הנצחה שנעשה לק.צטניק בו חילקו חינם את ספרו סלמנדרה לתלמידים, וביקשו שיכינו תוצרים שונים בעקבות הקריאה.
דן פגיס למדני שהנאצים לא היו "חיות טרף" כי אם בני אדם כמוני.
עגנון ולאה גולדברג היו שני מוקדים אומנותיים שאפשרו לי לתווך את השואה לתלמידיים "בדרך אחרת"
ש"י עגנון, האדונית והרוכל ו-לאה גולדברג, האמנם *
הר הרצל עליו נמצא מוזיאון ההנצחה הלאומי של השואה, הגבורה וריכוז מחקרים בנושא אנטישמיות "יד ושם" נמצא בבמרחק יריקה מהבית בו נולדתי וחייתי שנים ארוכות. הייתי בו אולי 3 או 4 פעמים בימי חיי. בפעמיים האחרונות עם תלמידים.
שנאתי כל רגע.
לפעמים אני שואל את עצמי: איך אני מעז להרגיש כך. איך אני יכול למנוע מעצמי חלקיק קטן מהסבל שסבלו היהודים במחנות המוות, במחנות הריכוז, במחנות העבודה. עולים בי רגשות אשם לא קלים.
ומה יום מימימה?
השנה האחרונה, החודש האחרון במיוחד מעוררים בי חרדות קיומיות קשות. לצערי הן לא קשורות לאויבים חיצוניים אלא דווקא ל"מיהרו מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו" ישעיהו, מ"ט, 17
דן בו אמוץ כתב את הספר "לזכור ולשכוח", אחד מהספרים הבודדים שקראתי. ישראלי, צברי וקשה. אולי הגעתי כיום לדרגת התודעה שמאפשרת לי לכתוב פוסט ייעודי על יום זכרון זה.
--
*
