יום ראשון, 17 במרץ 2024

357 - התבהמות החברה הישראלית

 ביום שישי במוסף הניירי של 'הארץ' שלעולם לא אוותר עליו, כל עוד הוא קיים ואני קיים עם תודעה התפרסמה ביקורת טלוויזיה נוקבת של רוגל אלפר על דברי תנ"צ גולדפוס, מפקד אוגדה 98.

גולדפוס הנ"ל כבר זכה לכותרות, ושמו הייחודי עורר תגובות רבות בקבוצה קטנה בה אני משתתף. החל מרגל זהב [גולדפוס] לרגל נפוחה [אדיפוס] ופלטפוס[רגל שטוחה].

כך רוגל אלפר* מסכם את הביקורת הקצרה והמדוייקת להפליא, ומי יתן ותחזיתו תתגלה כסתם עוד ביטוי חרדה עמוקה של החברה הישראלית מדיקטטורה וממשטר צבאי:

"אם זה לא מפחיד אתכם, דמיינו אותו מפקד על אוגדה 98 כשהוא חובש כיפה סרוגה ומתגורר בהתנחלות עלי, וראש הממשלה הוא גנץ. נאום ה"אתם חייבים" של קולונל קורץ שלנו הוא עוד נקודת ציון משמעותית בהפיכתה של ישראל לרפובליקת בננות. קולונלים שחורגים מהמוסכמות הם, כידוע, שוחרי רפובליקות בננות. זה מתחיל ב"אתם חייבים" ונגמר בחונטה צבאית עממית. מה לנאום הזה ולדמוקרטיה? כלום. "האם אי־פעם חשבת על חירות אמיתית"? שואל קורץ, "חירות מהדעות של אחרים...". נראה שגולדפוס בהחלט מהרהר בזה. הוא הגיע לנקודת השבירה שלו." - https://katzr.net/0b89af


הבקר הגיע במייל מכתב מאורלי נוי** שפותח כך:

"קוראות, קוראים יקרים,
 
נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' אשר כהן, והרקטור, פרופ' תמיר שפר, כך למדנו השבוע, מודאגים. מאוד.

אמנם הימים ימי מלחמה וסיבות לדאגה לא חסר, אבל האם שני הפרופסורים המכובדים מודאגים ממצבם של יותר משני מיליון בני אדם נצורים, מורעבים ומופגזים, שקיבלו את פני החודש המקודש להם בשנה בין עיי חורבות ותימרות עשן? אולי מעתיד המלחמה הקטלנית שסופה לא נראה באופקמההסלמה המכוונת בירושלים? או שמא מהנהגה משולחת רסן ומסוכנת המסרבת לקבל אחריות על מעשיה?

לא ולא. כהן ושפר מודאגים מדבריה של אשת סגל פלסטינית, פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן, שהעיזה לבקר בחריפות את הטבח שמחוללת ישראל בעזה, לכנות אותו רצח עם, ולקרוא לפירוק הציונות. עד כדי כך נרעשו השניים מעמדותיה עד שהשעו אותה מעבודתה, ללא שימוע וללא הליך תקין."

ברור לי לפחות, שאלה תגובות של שמאל בריא לגמרי. לכאורה, גולדפוס צריך להיות "יקיר העם", ובדימוי מעט מרוחק, הילד שתוקע אצבע בסכר, או אותו ינוקא שצועק: המלך עירום. השמאל לא נעלם, ממש לא. אנשים פוחדים לומר ולבטא דעות חריגות משוק הדעות הבזוי שקיים כיום בישראל. לשמחתי, ישנם בלוגרים רבים שאינם טומנים עטם בכיסם, ורבים מהם גם כאן.

זו חרדה ישראלית, אך היא משותפת לתרבויות עדר שמעודדות קונפורמיזם והסכמה עם "המנהיג/ה" הטובים והמיטיבים, שיציאה נגדה היא לפעמים סכנת חיים, שעליה מצביעה נוי במאמר מנומק יותר, שנקרא: "הפקולטה למדעי הדיכוי" פותח כך: - https://katzr.net/1d1dbc

ההשעיה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן ללא שימוע מצטרפת להיסטוריה ארוכה של השתקה ורדיפה פוליטית באוניברסיטה העברית. את ערכי "ההכלה והגיוון", שראשי האוניברסיטה מתגאים בהם, הם זרקו מחלונות הקמפוס בהר הצופים.

את מאמרה היא מסכמת כדלקמן:

יש לקוות שהביזיון הזה יהדהד החוצה בקול גדול, ויחשוף את קלונה של האוניברסיטה העברית כפי שראוי לה. עד אז, הקורס היחיד שמצאתי בשנתון שנראה כהולם את האוניברסיטה ואת המטען האקדמי-חינוכי שביכולתה להציע לתלמידיה הוא זה המוצע במחלקה למדע המדינה ומזכה את תלמידיו בשתי נ"ז – מקיאוולי.

פעם, לפני המון שנים טענתי במרץ רב, שכל עוד אני יכול לבטא דעותיי ללא חשש וללא חרדה, הרי אנחנו במדינה דמוקרטית. נעלמו מעיניי העובדות, שאבי שעבד במוסד הסתדרותי, הוקפא מקידום בגלל שיוך מפלגתי לא נכון, ושתקופה ארוכה בצעירותי בשנות ה- 20+ צחקנו ש"השב"כ מאזין לנו" בשיחות הטלפון [היו רגליים לצחוק]. אבל ככל שהזמן מתקדם הקרנפיות, שבהחלט מאפיינת את הישראלי הממוצע, הופכת בולטת, חסרת בושה וגם מבקשת "חיזוקים" לקיומה.

האם אורלי נוי ורוגל אלפר ייהנו עוד שנים מחופש הביטוי?





- - - - - 

* רוגל אלפר - ויקיפדיה - https://katzr.net/759abe

** אורלי נוי - https://katzr.net/0edbd4

יום שני, 11 במרץ 2024

356 - עידן הבינה המלאכותית - דו שיח אודות יצירה בעידן הבינה המלאכותית, או "הבינה החליפית"

 במלים אלה פותח חברי הטוב, דובי לוקסמן, בקבוצת השירה שלנו, ננו שיר, האיקו, סנריו, את הססטוס שלו:

חברים יקרים,
בעידן הבינה המלאכותית המשתלטת על כל אפיק של חיינו, נתתי לאפליקציית ChatGPT משימה לכתוב לי 5 שירי הייקו ובחרתי את הנושא ״ציפור״.
תתרשמו בעצמכם…
להערכתי היצירתיות עוברת פאזה ליכולת לכתוב לבינה המלאכותית פרומפטים טובים יוצר.
סוגיה משפטית - האם יש לי זכויות יוצרים על השירים..:🤣
צפור מחרישה
פינת גן חורף דוממת
רק רוח משתוללת
ציפור מתרכזת
בניגון מסולסל ועתיק
שדה פורח בחורף
ציפור פורחת מעץ
מנפנפת כנף במרץ
משבר נפש עבר
ציפור מרחפת
מעל גבעה בודדה
אור עז מתפשט
ציפור מחפשת
לעצמה קרקע מוצקת
שמים מתבהרים
* * *
בחרתי להגיב לשירים ולהצהרה זו כדלקמן -

הערות חשובות:
1. שיר ראשון - מחרישה-דוממת, גיבוב שלא מוסיף דבר לשיר אלא מקבע איזו דממה אונטולוגית, שהשתוללות הרוח לא ניגודית לה מספיק.
2. הטור השלישי בשיר השני מכיל 8 הברות, אין בו ניגוד ותמונת הטבע, אם יש בו, לא ברורה. הסינסתזיה [עירוב חושים] של ריכוז-ניגון בציפור שמצייצת ולא מנגנת לא מחלצת את השיר מחדגוניותו. השדה הוא תפאורה ולא מרכיב משמעותי.
3. כמו בשירים קודמים - יש ויתור על 5-7-5, ואין לי טענות, נהפוך הוא. עם זאת, ההחמצה של כפל משמעות המילה "פורחת" בשל מיקוד הפריחה בתנועת הכנף קצת מחליש, והסיום מצויין, ברור, ציפור הנפש, או ציפור המכנסיים של חנוך לוין. גם פה אין ניגוד אלא נסיון לבנות תנונת נוף רציפה.
4. השיר הרביעי איכשהו בונה תמונת נוף, אם כי מעט "מסתורית", ולי זה מזכיר סיפורי חטיפת אנשים ע"י חלליות באמצעות קרני אור, או התגלות אלוהית וכו' הניגוד לא קיים, כמו בשאר השירים, מפני שהניגוד לא נתפס כנראה בהוראות שנתת כרכיב מהותי בהייקו.
5. האחרון הוא הייקו סביר לגמרי. הניגוד אמנם לא קיים, אבל ברקע יש חושך-אור, כהה-בהיר אז זה יוצר תמונה רבמימדית.

לענ"ד - ה- AI פרימיטיבית לגמרי. כל היסודות החיוניים שעולים בשירים שאתה כותב לא קיימים כאן. השפה דלה מאוד, השימוש בצורות הפועל ובצורות הבנינים חדגוני. יש משהו מונוכרומטי בשירים, לענ"ד בעיקר בגלל שאין מחשבה על הניגוד. הניגוד בZEN וגם בשירת ה-הייקו [שירת ZEN] פותח אפשרויות מבט רחבות ומגוונות יותר, מציפור מחפשת אדמה מוצקה, שמים מתבהרים. ציפור בסופה - מחפשת קרקע מוצקה - נחשולי מים, למשל... [לא שזה מוצלח, אבל את זה כתב אדם ולא מכונה.]
אחרון - האם תרשה לי לפרסם פוסט בבלוג שלי תוך שימוש בסטטוס שלך ובתגובות שלי?

דובי ענה לתשובתי ולהערות השונות
:
הרשו לי להגיב לכולכם…
זאת היתה חשיפה ראשונית של שילוב טכנולוגיה מתפתחת ואפיק אמנות, שירה במקרה זה.
להווה ידוע שלקבלת תוצאות טובות יותר יש צורך בפרומפטים משובחים יותר שזאת אמנות בפני עצמה.
אני קורא חלק מתגובותיכם ונדמה לי שאני שומע את ״זעקת הקוזאק הנגזל״.
לדעתי אם יישלחו השירים הדיגיטליים לתחרות שירי הייקו, הם לא יזכו במקומות האחרונים כולל בהשוואה לשירים פרי קולמוסי או קולמוסיהם של אחרים כולל בקבוצה זאת (לא נאמר כדי לפגוע).
הקדמה הטכנולוגית פשתה גם בתחומי אמנות אחרים כמו ציור, מוסיקה ועוד.
אני בהחלט בעד העקרון שיש להטיל ספק בכל דבר אבל חשוב לשמור על פתיחות כל עוד סוגיות לא נבדקו עם תום.
בטרם יסתיים העשור הזה לא יוותר תחום אחד שבו לבינה המלאכותית לא תהיה כניסה (אני מעריך שגם בתחום הרגשי/מנטלי/תודעתי). לא בכדי הקונגרס האמריקני מוטרד מכך.
הגישה הנכונה צריכה להיות להגדיר את הנישות הנכונות.
המונח קונספציה משתלב גם כאן במובנו השלילי.

המענה -
יתכן שהם, שירי ה- ב"מ,  טובים משירי הייקו שנכתבים כאן, אבל הם ממש אבל ממש לא הייקו, ולו רק בגלל שהפרמטר המרכזי חסר בהם - הניגוד. 

סיכום -
אין ספק שבעתיד הלא רחוק, הבינה מלאכותית תידרש לכתוב שירים. כבר היום היא נדרשת לכתוב סיפורים, כאלה שנשלחים לתחרויות אנונימיות. מה קורה בתחרויות אין לי מושג, כי הזוכים יש להם מראה ושם אנושי.
השאלה האם דובי צודק במחשבה שלו, שהתפיסה האנושית ביחס בין שירה לשפה היא קונספציה שהגיע זמנה להישבר? מן המקובלות ששירה היא משיאי השפה, הביצוע הכי קיצוני ואפשרי של השפה ברגע היסטורי כלשהו, כל שפה.
בדיון עם דובי הוזכר דוד אבידן וספרו "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב"[ בבל, 2001], וכל קורא עיתון, מדיה חדשותיות שונות, יודע שכבר היום יש טיפולים נפשיים מבוססי ב"מ.
האתר הזה יוצר הייקו עפ"י הזמנה, לא צריך להיות משורר לצורך כך:
הכנסתי למייצר ה-הייקו את המלים הבאות:
sun, shadow, blind, joy, rear
זה מה שקיבלתי:
Sunrise casts shadows
Blind to the world's chaos, find
Joy in the rear view

Golden rays shine bright
Shadows dance, blind to the night
Bringing joy to all

In shadows we find
Blind to darkness, joy entwined
Sun's rays from behind
או בתרגום AI לעברית - 

הזריחה זורקת צללים עיוורים לבלגן העולם, מוצאים שמחה בראי המראה האחורית

קרני זהב מזהבות מאירות הצללים מרקודים, עיווים* ללילה מביאים שמחה לכל

בצללים מוצאים עיווים* לחושך, שמחה מתלבשת קרני השמש מאחור

*עיווה, עיוו, עיווים = מקמטים פניהם למראה דבר מה.

מיותר לציין שתבנית ה- 5-75 נעלמה לה, כי לא דרשתי אותה בתרגום. המילה עיווים בשיר השני צ"ל "עיוורים", אבל, ודוק - הניגוד נמצא, כי הוא נמצא בבסיס המלים שנמסרו למחולל ההייקו.

האם השירים גרועים? מה דעתכם? - תיאורי טבע אין בהם, זה בטוח.



זה המקור

https://milimveod.wordpress.com/2012/05/30/haiku/

יום שישי, 8 במרץ 2024

355 - בבית או בחצר או ב"טבע"

 מוטי ארגן לנו נושא מלא יופי - 

פרחים בטבע או ליד הבית


אני אוהב פרחים אהבה גדולה מאוד, מאז שאני זוכר את עצמי קוטף את זרי הפרחים הצהובים, שגדלו במורד ההר עליו היתה [ועדיין נמצאת] שכונת קרית יובל בירושלים.

מאז שאני זוכר את עצמי, מדי יום שנה למותו של הרצל אמי לקחה אותנו לקברו, לשים עליו פרחים. אבל -

בבית היו פרחים תמיד. גם כשהיה קשה להם כלכלית, הם לא ויתרו על זר פרחים, קאלה, מדי יום שישי.

עד כדי כך אני אוהב פרחים, שבאחד מטיולינו נסענו במיוחד לתערוכת פרחים גדולה, ושם חוץ מלצלם ולחטוף "אורגזמה של שמחה טהורה", גם הקשבתי לכמה הרצאות, אחת מהן היתה: איך לצבוע את הפרחים שלכם בצבעים פסיכדליים.

לפני חודשיים הפקתי ספר צילומים, חמישה עותקים בלבד, של פרחים שצילמתי ונמצאים במדיה הדיגיטליות השונות שלי. אני אוהב צילומי מאקרו של פרחים קטנטנים


כאלה שנמצאים בשולי הדרכים, לא מושכים תשומת לב, לפעמים בקושי מתקיימים בין חריצי המדרכת.

וכן אני אוהב פרחים בעלי מורכבות אסתטית שגורמת ל- וואווו להיאמר ולהישמע. בחנות הפרחים הקבועה שלנו, ברחוב קק"ל פינת ויצמן, סוד ירוק, בגבעתיים אני קונה פרחים באופן קבוע.


פעם אהבתי להכין לבד את הזרים -


אחר כך עברתי לקניית סחלבים, שלצערי לא החזיקו מעמד מעבר לתקופה שנקבעה להם בהינדוס הגנטי שלהם.


כפי שרואים שדות פרחים אינני מצלם בדר"כ, אם כי יש הפתעות:


אני אוהב אוהב פרחים, לא חשוב איפה, בבית באגרטל, בחצר כמו הצבעוני שגדלתי וחבורת נרקיסים או ברחוב, באיי תנועה מלאי פרחים, או בעציצים יעודיים ברחובות בהירושימה, או במורדות הר בנורבגיה בין גזעי העצים העבותים.













יום רביעי, 6 במרץ 2024

354 בין לבין..

 אז כמה עדכונים מתחום הכתיבה -

1. הרומן המד"בי שלי "טמהארי" בישורת האחרונה. אתמול נבחרה כריכה יפהפיה לטעמי.

2. ספר השירים השלישי שלי כבר מגיע - הדפסת שמש ולקראת סוף החודש יתפרסם.

3. פרוייקט נוסף שלי נמצא בעריכה מקיפה, נראה מה יהיה גורלו.

4. בקרוב אצטרף לאגודת הסופרים והסופרות בישראל.

5. הרומן החדש שלי תקוע. עדיה מסרבת להתבגר או לספר לי על שנותיה האחרונות בתיכון, יש לחשוב מחדש על התפתחות חייה, כי גם לגבי הצבא לא ברור לי, וחייה הסטודנטיאליים דווקא מרתקים, נראה. [בשלב הנוכחי אני כבר עם 30000 מלים. כן, ככה הם סופרים בהוצאות לאור.]

ובשאר הענינים -

כידוע אני בת יענה, ראשי טמון היטב בחול וכך אני מונע מהסביבה לחלחל את רעליה אליי, לא שזה עוזר. איך אמרה לי פעם ד': הפרעת החרדה שלך תמיד תהיה אתך, תפסיק לחרוד מאל"ף אז בי"ת יצוץ.

לצערי בשבוע האחרון נמצאו כמה סיבות כבדות משקל להטיס אותי לתסריטים הישנים, לכאבי הבטן והחזה ולהזעה ללא רחמים. אבל, בשל טיפול תרופתי, חדלתי לרעוד בידיים, כך שתסמין גופני זה נעלם. פחות משהו לפחד ממנו.

לקראת פסח אנו טסים לנורבגיה, אבל כל זה בהנחה ש-ד' לא תצטרך לעבור ניתוח החלפת ברך, או שתוכל ללכת.

לפני, ככל הנראה נטוס לסלוניקי לקונצרט גדול לכמה וכמה ימים, אבל זה תלוי רמת הכאבים ומצב הברך של ד'.

הנכדים שלנו גורמים לנו שמחה גדולה. הביקור אחת לשבוע, יום שלישי ויום רביעי [כל פעם נכד/ה אחר] משייף את כישורי הכנת הפסטה והשניצלים שלי, ובהחלט מוסיף לכמות הצעדים היומית שעליי לצעוד.





יום ראשון, 3 במרץ 2024

353 - פוסט פוליטי ותרבותי

 השרביט החם מציע לנו לכתוב על האירווזיון.

בחרתי להתייחס לאירוויזיון כביטוי השלם והכי מדוייק להתפוררות התרבות הישראלית על כל מרכיביה לכדי תחרות זמר, שחשיבותה בעיקר לזמר ולכמות הכסף שיעשה בעקבותיה.

כבר שנים רבות שכותבי המלים, התמלילנים [אפילו לא אכנה אותם פזמונאים, פזמונאית היתה נעמי שמר, והיא הציבה רף גבוה] בוחרים לכתוב באנגלית או להעלים את הצלילים הקשים של העברית.

רוב השירים נטולי משמעות, למעט השתלבות המלים במוזיקה, [ ראו נטע ברזילי, כדוגמה מהותית] מעין מרכיב מוזיקלי נוסף בתוך העיבוד התיזמורתי. מי זוכר את מלות השירים שנבחרו ונגשו לתחרות, למעט כמה וכמה בודדים? ובצדק מציין מוטי בפוסט שלו שהוא זוכר את אילנית, כי שיריה נכתבו על ידי מקצוענים שגם הבינו שלמילה יש משמעות ולא רק צליל.

אבל, מה לנו כי נלין.

שר החינוך, יואב קיש הנושא שם משפחה מיתולוגי, של המלך הראשון בישראל החליט שלו אין סבלנות. מעניין מתי יחליט שאפשר לוותר על סיפור שאול, למשל, כי זה לא בא טוב אצל גברת מסוימת? אני ממש כועס, כי אדם בעל שם מפואר שכזה, שמזקק את מהות הישראליות הממלכתית החדשה, לא היהודית הקנאית, בוגד בישראליות הזו, ולשם מה בדיוק?

ליאור דטל כתב ב'מעריב' היום על שני יואב בממשלה. האחד - גלנט השני קיש. דרכם הוא הצביע על ממשלת רשע וזדון, על רה"מ שמתעסק בשיפוץ הבריכה שלו, שמנותק לגמרי מהמציאות.

על פי יודעי דבר, כולל אייל ולדמן עצמו, בבית הראש ורעייתו נזעקו מששמעו שאייל ולדמן, יזם גדול, מכניס מליארדים למדינה, בתו נרצחה ב- 7.10.2023 העז, שומו שמים והצילי ארץ, לבקר את רה"מ נבחר לקבל את פרס ישראל.

המסר הועבר לשר, השר ניסה לשנות החלטה, לא הצליח אז החליט לשפוך את התינוק עם מי האמבט, למה לא?!

פרס ישראל על כל מחלקותיו שהאירו את הישגי המדע הישראלי, התרבות הגבוהה כקלה נמחק כי, בזמן מלחמה לא נותנים פרסים על מצוינות אקדמית או תרבותית, אלא על "מעורבות חברתית."

נושא השואה - הורחק השנה מהבחינות - ילדי העוטף לא יכולים להתמודד עם החומרים

זה מגוחך ועלוב כמו המאבק להשאיר את השיר הישראלי באירווזיון, זו "התרבות הישראלית". כי על זה השר יפעל במלוא כוחו. נראה לי האיש הזה טבע בתוך הרפש, הבוץ והביצה הנתניהו'הית.

לא אתאמץ לצפות. שנה שעברה צפיתי ונחנקתי משיעמום, אז עברתי לדברים אחרים.



יום שישי, 23 בפברואר 2024

352 - פודקסט או "הסכת"

נושא השרביט שלנו הוא ה- פודקסט/ ההסכת 

רק לשניים אני מקשיב, שניהם שייכים לבידור אסקפיסטי ששמו - היאבקות בידורית.

אחד באנגלית אחד בעברית

האנגלי נקרא: Notsam Wrestling

העברי נקרא: גברים בטייץ

כל הרכילות ההכרחית למי שאוהב סוג כזה של בידור נמצאת אצל שני הפודקסטים האלה. למי שלא מכיר את התחום - הבסיס הוא אכן "היאבקות" לא כמו באולימפיאדה, כי מטרתה לבדר ולהצחיק ולסחוט קריאות התפעלות.

המתאבקים הם אקרובטים מקצועיים, אתלטים ושחקנים שעוברים גם הדרכה במשחק. ההיאבקויות מבוססות "סיפור", ויש בסיפור רעים [HEEL] וטובים. נושאי הסיפור, ביזאריים ככל שיהיו מושכים עשרות אלפים לאירועים שבועיים ובטח חד שנתיים, וישנם כוכבי וכוכבות-על, סגנונות שונים, חברות מתחרות [יפן, אנגליה, מקסיקו, ארה"ב]. ישנו גם "היכל התהילה" שעבור הקהל והמתאבקים זה כמו "נובל" או פרס ישראל, אבל מקבלים רק כחלוף ימיהם כפעילים בשטח.  כמובן יש אליפויות ותחרויות בלתי פוסקות, שנאות ואהבות ומה לא?! [אחד הנרטיבים הבולטים בעשור הקודם: הבן של אחד המתאבקים הוא בכלל של מתאבק אחר. הסיפור הזה הקיף כמעט שנה תמימה של סיפורים, ספין-אוף'ס, מאבקים, היאבקויות, דמעות ... דרמת-זבל, טלנובלה לטינית, ובכל זאת...]

על מנת להיות בתוך האירועים ולהפיק את מקסימום ההנאה מחוויה רב חושית, שאין בה שמץ של רצינות, והם ממש מקפידים שילדים יגעו במתאבקים, יבינו את הענין של המשחק, כי ילדים נמשכים לזה כמו עש לאש.

נסיתי גם כמה רציניים:

היה אחד שעסק בסיפורים מאחורי השירים, הנפיחות העצמית של המדבר גירשה אותי מהר.

אחר עסק בהיסטוריה, אבל גם מוגזם בחשיבות העצמית שלו.

אינני מקדיש זמן מיוחד להקשבה לא לרדיו ולא לפודקסט. כשאני מנקה את הבית אני פנוי להקשבה, אז הפודקאסטים פועלים על "פול ווליום" של הנייד, כשאני סתם הולך לצרכי המחלה, הם משודרים דרך אוזניות מכשירי השמע שלי.

אבל בהחלט אני יכול לטעון, שעבורי כמו שכתב טליק זה לא תפס. לפני שפרשתי לגמלאות הוזמנתי פעמיים לסדנת פודקסט כדי ללמד את התלמידים שלי ליצור כזה ולהגישו כעבודת סיום-סיכום לפרוייקט ה- 30% המשודרג של משרה"ח. לא הלכתי.

דומני שכמו התפתחות האינסטגרם והטיק-טוק כך גם הפודקסט. לא שמתי לב שבסביבה הקרובה שלי, כולל צעירים, למדיום הזה יש עדיפות על טלוויזיה, טיקטוק או אינסטה.

אגב, בטח לא שכחתי, כמו רבים אחרים, שתוכנית הפשע-הבלש הכי מוצלחת לאחרונה  רק רוצחים בבנין, שבה שלושה דיירים מפענחים פשעים בבנין שלהם ומשדרים כל שלב ב-פודקאסט שלהם, שזה כמובן טריגר עלילתי ואסתטי חדש. [אצל פרי מייסון זה היה בית המשפט, אצל הרקול פוארו זה היה בישיבה אנגלית טיפוסית ל-תה.]

https://did.li/CVX5q




יום רביעי, 21 בפברואר 2024

351 - מי אני?

 בדרך כלל יש לנו איזו תפיסה עצמית די מוצקה. חלק מאתנו שמכיר את חלונות ג'ו-הארי יודע שהיא חלקית, כי אינה מכילה את תפיסת האחר אותנו, שזה, לענ"ד מרכיב משמעותי מאוד ביצירת הפרופיל הזהותי האישי המהימן ביותר.

ואני מאותם שהדיאלוג הפנימי לעולם לא מחמיא להם, שהביקורת העצמית מחסלת, וחרדה חברתית או תחושה של היעדר שלמות מוביל להימנעות כאסטרטגית חיים.

אבל מרביתנו לא ממש אוהבים את הדרך בה האחר, הזולת תופס אותנו. חלקנו חרדים שמא ביקורת חריפה יש בתפיסה, חלקנו חוששים שהוא רואה אותנו במערומינו, אחרים מניחים שהוא מייצר איזו דמות-שטן מאיתנו, ובכלל הכי מתוק לחשוב שאחנו מכירים את עצמנו הכי טוב.

כל ההירהורים הללו צצו היום, כשפגשתי בדרך מביה"ס של הנכדה, עם הנכדה, גבר שמכיר אותי מילדותו/מנעוריו ואפילו זוכר ש:

אני זוכר שפעם החבר שלי ואני היינו מחוממים, כועסים ולא ידענו מה לעשות, ואתה, הצעת לנו להרוס את האמבטיה שהוצאת מהבית בגלל שיפוץ. לא ניצלת אותנו, הוסיף מייד, עזרת לנו לשחרר את הסבך בו היינו.

אמרתי לנכדתי - לא זוכר כלום.

לפני כשלושה עשורים אחייני הגיע אלינו לשבוע לשם כתיבת חוברות עבודה, שלא לאמו ולא לאביו היתה מספיק סבלנות לשבת אתו. שבוע ארוך, לא קל מיוחד. לא זוכר עצמי כשיא הנחמדות. אבל, כשהוא מדבר על זה - אני שיא ההכלה, רגיש, אוהב. התקופה הכי נפלאה שהיתה לו, לדבריו בנעוריו.

בני האהוב זוכר ילדות מושלמת, הורים מכילים ואוהבים תמיד ואבא מחבק. אני זוכר דברים אחרים לגמרי. מי צודק?

תלמידים לשעבר זו בכלל מתנה לאגו: בחרתי ללמוד ספרות צרפתית בזכותך, סיימתי בהצטיינות קורס הדרכת כתיבת עבודה אקדמית, כי לימדת אותנו הכל.. וגו' וגו'

באמת לפעמים צריך מסג' רציני לאור המציאות, לאור קשרים שמתפוצצים, שמתרסקים או שמקבלים פרשנות מעוותת.