אולי אתחיל בהצהרה - אני לא אוהב טיולים שאני צריך להתכונן במיוחד עבורם. אני לא אוהב לארוז, תמיד אני לא ממלא כראוי את קופסת התרופות, ואני לא מפסיק להילחץ בגלל קירור התרופות לסכרת.
אינני רואה בטיול, כנראה בניגוד לאחרים, דרך "למלא מצברים", "לנוח" או שאר התיאורים, ההגדרות של "טיול".
כשהילדים היו קטנים לא טיילתי עם משפחתי בקיץ. השארתי את התענוג למי שנהנה מזה, זוגתי.
התחלתי לצאת לחופשות שכוללות טיול כשיצאתי לפנסיה החלקית שלי.
הבנתי מייד שזוגתי אוהבת ללכת, בלי סוף. מהבוקר ועד הערב. לא ממש התחביב שלי, ובטח לא לפני למעלה מעשר שנים. מהצד השני, בטן-גב, הכל כלול, עומד בניגוד קיצוני ל"דת שלי". מדוע לנסוע עד יוון, אילת, עקבה או כל מקום אחר כדי לא לעשות כלום? בבית יותר נוח.
בכל מקרה חופשות הטיולים שלנו לא נעשות בקיץ ולא בחגים ולמדתי להנות. אני אוהב לצלם, אני אוהב לאכול, אני גם אוהב ללכת, במידה. לא ממלא מצברים, לא מתנתק נפשית או רוחנית, כך שהנחיתה בנתב"ג איננה סיבה ל"דכאון". אני אוהב את הארץ שלנו אהבה גדולה, הכי נוח לי בישראל. אני תמיד שמח לחזור.
חופשת בטן-גב שלנו אחת לשנה כשבוע היא ברודוס, בכפר דייגים קטן ומקסים. שם אנחנו ממש נחים. הולכים כל יום שעה, מבלים בים - לא על החוף - כשלוש שעות בשחייה. כך מצרפים מנוחה עם פעילות גופנית. והאוכל היווני כידוע טוב לחולי סוכרת אם נמנעים מהלחם ושאר מטעמים עתירי סוכר.
פעם בשנה או בשנתיים אנחנו בוחרים לנו יעד לטיול. כמובן מחוץ לעונה, כמובן בדירות ולא במלונות, וכמובן אחרי לימוד של המקום/העיר.
אחד הטיולים שגם כתבתי עליו פה היה בוינה היפהפיה. פאריז, לונדון, אתונה, אוסלו, קופנהגן, אתונה אליה אנחנו חוזרים מדי פעם, העיר רודוס, ואמשטרדם האהובה עלינו מאוד.
אנחנו מטיילים הרבה בארץ. לא בקיץ, כי חם מאוד, וכמו שכתבתי לשבת ב"מזגן" אפשר גם בבית. כל מקום מתאים לנו. לפעמים עולים על הרכבת ונוסעים לאשדוד או לאשקלון, או עולים על המכונית, שוכרים צימר או חדר במלון בעיר בפריפריה ומטיילים. זו אהבה גדולה מאוד שלנו.
אהה, ומצאנו פשרה בענייני ההליכה - מתאימה לה ומתאימה לי.
חופשה נעימה לכולם
פאריז, ליון
