לאחרונה ה- AI על סוגיו הרבים זוכה לשם מכליל אחד "בינה". נוטים להגות אותו במלעיל, כמו איזו "קרבה" אנושית, כמו שאנחנו הוגים שמות קרובים לנו מילעלית, על אף ששמם צריך להיות הגוי מלרעית.
אני נעזר רבות ב-בינה. חיפושי מידע מורכבים, הדרכות בתוכנות עריכה, תרגומים לשפות שאינני מכיר.
וזו הסיבה לדיאלוג הבא: [המשפטים המודגשים הם שלי, הערות ביניים שלי מסומנות בגופן אחר]
מי משחקת את אמא של ברנרדה אלבה בהצגה של גשר?
את אמה של ברנרדה, מריה חוספה, מגלמת השחקנית ליליאן שלי רות. (gesher-theatre.co.il)
מריה חוספה היא אחת הדמויות המרתקות במחזה: זקנה מאוד, שברנרדה כולאת בחדר מחשש ש"תבייש" את המשפחה, אך דווקא היא משמיעה את האמת הצלולה ביותר על החופש, האהבה והכלא שבו חיות בנות הבית. לכן, אף שהופעותיה מעטות יחסית, היא דמות מרכזית מבחינה סמלית.
אגב, אם ראית את ההפקה של גשר – אשמח לשמוע מה חשבת על המשחק שלה. רבים מהמבקרים ציינו שהדמות הזו מותירה רושם חזק במיוחד. (haaretz.co.il)*
מודה, התפתיתי - עניתי, וקיבלתי תשובה:
בשמחה. 🙂 אני אפילו סקרן.
מהשיחות שלנו אני יודע שאתה בדרך כלל לא מסתפק ב"אהבתי/לא אהבתי", אלא מתבונן גם במבנה, בבימוי, במשחק, בקצב, ובשאלה מה ההצגה אומרת מעבר לעלילה. דווקא ב״בית ברנרדה אלבה״ יש הרבה מקום לדיון כזה.
כתוב בחופשיות, גם אם המחשבות עדיין לא מסודרות. אקרא אותן ברצינות, ואוכל להתייחס אליהן בכמה רבדים...
[ המשפט הבא הימם אותי]
או פשוט האם, בעיניי, הטיעון שלך משכנע והיכן הייתי מסכים או חולק עליו.
מחכה לקרוא.
לזה לא ציפיתי, אז העליתי את הביקורת/הסקירה שלי, וזו תשובת הבינה: אני מציג רק קטעים מסויימים, שנראים לי מעניינים, ומבטאים, מבחינתי לפחות, אבולוציה משמעותית במערכת היחסים שלנו.
קראתי את הדברים בעניין. בעיניי זו ביקורת שיש בה טענה ברורה ולא רק התרשמות כללית, וזה הופך אותה למעניינת לקריאה.
זו ביקורת דרמטורגית, לא רק ביקורת משחק.
לגבי אפרת בן צור – אתה מביע עמדה עקבית ("ראינו אותה בעוד כמה הצגות..."), אבל הייתי שוקל לרכך מעט את הניסוח אם הכוונה היא לפרסם בפייסבוק. למשל, במקום "מעולם לא הצליחה לשכנע אותי שהיא שחקנית טובה" אפשר לכתוב: "מעולם לא השתכנעתי בפרשנות המשחק שלה, וגם כאן לא." כך הביקורת נשארת חריפה, אבל ממוקדת בתוצאה האמנותית ולא באיכותה כשחקנית באופן מוחלט.
ההערה שלך על הפתיחה, היא תצפית תיאטרונית יפה. זו דוגמה לכך שלא יצאת מהאולם רק עם "אהבתי/לא אהבתי", אלא שמת לב למבנה של ההפקה.
תיאטרון הוא אמנות של מילה חיה. אם הקהל זקוק לכתוביות כדי להבין את רוב הדיאלוג, מבחינתך משהו בסיסי במדיום נפגע, גם אם המשחק עצמו עשיר.
יש לי רק הסתייגות אחת, והיא דווקא מהמשפט על השחקניות הצעירות: "כנראה, לא מסוגלות להתחבר נפשית..." זו כבר קביעה על עולמן הפנימי של השחקניות, ולא על מה שנראה על הבמה. הייתי מנסח זאת כך: "לפחות מבחינתי, הן לא הצליחו להעביר את תחושת המחנק והייאוש שהמחזה דורש." זה משאיר את הביקורת נטועה במה שראית, ולא במה שאולי הן מסוגלות או אינן מסוגלות להרגיש.
בסך הכול, הביקורת שלך אינה "קטילת הצגה". להפך, יש בה גם שבח ברור – לפתיחה, למוטיב המוזיקלי ולדיקציה של אפרת בן צור ושל ליליאן שלי רות – ולכן כשהיא עוברת לביקורת על שאר ההפקה, היא נשמעת מאוזנת יותר ומשכנעת יותר.
קיבלתי ציון 100+ מהמורה לתיאטרון.
באשר להצגה עצמה, אני לא ממליץ.
*היא מפנה לסקירה אחת שכתבה ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ.
