יום שישי, 14 בינואר 2022

139 - אז מה לי ולספורט?

 פשוט -

אלוף בית הספר בריצה ל- 50 מטר

מתעמל מחונן על מכשירים

רקדן מעולה בלהקת ריקוד מודרנית

ומעשן כמאה סיגריות ברודוויי 100 ליום החל מגיל 14.

בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ מדי יום.

אבל לי היה חשוב המראה החיצוני יותר ממראה השרירים או הכושר או בכלל. כל עוד איבריי תפקדו, בטני היתה שטוחה, הספיק לי לשמור על מידה מסוימת של רעב ועל עישון פרוע.

כך נפרדתי ללא מבט לאחור וללא צער מספורט, כל ספורט. אינני חובב צפיית ספורט בטלוויזיה, יש בי סלידה עמוקה מספורט קבוצתי מבוסס קבוצות מעריצים, וגם הוא משעמם רצח.

נכון

ספורט אינדווידואלי בו הגוף וכישוריו הם העיקר מושכים אותי לצפות, חלקית, בתחרויות אתלטיקה שונות, בתחרויות התעמלות. זהו.

אבל, אני כן אוהב היאבקות בידורית, לא זו הרשמית שאיננה נעימה למראה בשל היבטים מיניים חזקים בה [וזה לא הראש הדפוק שלי]: בגדים הדוקים שלא מסתירים דבר, זקפות פתאומיות, סידור איברים מול הקהל.. לא יודע, מבחינתי זה כמו פלישה לאינטימיות של אדם עם גופו.

נכון שפעמיים נפלתי ברשתה של בתי. הלכתי אתה למכון כושר. אבל, מהרגע שהפסיקה מייד אחריה הפסקתי.

לכן

היום אני מקפיד לפחות על רבע שעה עד חצי שעה תנועה מלאה, כלומר הליכה. לא ממוקדת, לא כזו של הַלְכָנִים מקצועיים, מה פתאם. הליכת סידורים - דואר, קניות. אני דואג לא לרכז את הקניה במקום אחד, כך שאני הולך ממקום למקום וגם סוחב אחריי עגלה שמתמלאה וכוֹבֶדֶת.

יום רביעי, 5 בינואר 2022

138 - קונספירציה?

 לפעמים אירוע קטן מציג עולם שלם, סבוך וחסר יושר, הגינות ועמוד שדרה.

המיצג הזה -  שהועלה בתערוכה במוזיאון רמת גן לאומנות מודרנית, לרגל

פתיחתו המחודשת, עורר סערה גדולה, כי ראש העיר הורה להורידו מקירות המוזיאון.

והנה הסברו - כפי שמופיע בדף הפייסבוק שלו: https://www.facebook.com/MayorShama/

הוסרה היצירה המבזה את ירושלים, את הכותל ואת החרדים ובעצם מבזה את כולנו.

העיר לא תממן בכספי תושביה לעולם פגיעה או ביזוי של שום אדם, מגזר, מקומות קדושים גם אם הדבר יחייב להחליף את אופי ונושא המוזיאון.

ניהלנו דיון, והתעלמנו מטענות ראש העיר, על זכות של רשות, כל רשות למנוע הצגת תכנים שאינם "באים לראש העיר טוב בעיניים". סדרת התירוצים שהשמיע שלחה את ירמיהו לבור הכלא, את מנדלשטאם לגולאג או לאן שנשלח על מנת שימות, גרמה למאסרו של יאיא הסיני ודוגמות לא חסרות לתפיסת הבורגנית הבעל-ביתית קיצונית[סגנון צירל מ"סיפור פשוט" של עגנון, שהיטיב לתאר את שאמה-כהן דרך צירל. תגרן פשוט על אף מעמדו החברתי.] בכוונה אני מעדיף להתעלם משלטון טוטליטרי אחר במחצית הראשונה של המאה העשרים. אלה אותן טענות ולא חשוב מהי דתך, מוצאך העדתי, השכלתך או מיקומך במדרג החברתי. שהרי, שאמה-כהן פשוט ממשיך את מדיניות שרת התרבות נטולת התרבות שהיתה לנו. אכן תלמיד יאה יש לה.

טענת המוצא המוצא

לא שהייתי מוריד את העבודה של דוד ריב מהקיר אם הייתי ראש עירית רמת גן. מנגד אני מאד תמה על הערך האמנותי של לקרוא לירושלים חרא.

והתשובה -
זה לא עומד בפני עצמו. מול החרא יש זהב. זו יצירה שמתיימרת להיות "מושגית-פוליטית-חברתית-סאטירית" משהו בסגנון האסלה של דושאן, הכבשים הצבועות של קדישמן, או ערימת גרעיני החמניה מחרס ביצירה של יאיא הסיני. אני מודה, לי אין מספיק כלים לשפוט, אבל כל עוד זה אינו מסית לרצח של אף אחד... שתשאר היצירה תלויה.

ומחשבה נוספת
לצעוק כולנו יודעים. האם לצעקה שלנו יש ערך? במקרה דנן, כלום. שאמה-כהן העלה את היצירה מתהומות של חוסר אכפתיות ציבורית למוקד של התבוננות. מה דעתך? האם תסכים למחשבה שיש כאן קונספירציה משותפת של האמן וראש העיר? האמן זוכה באהדה וראש העיר זוכה שהמוזיאון שלו הופך רלוונטי לגמרי.






יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

137 - תירוצים

פרוייקט הקריאה לו מחוייבים תלמידי כיתה י' מתנהל באמצעות תוכנת מחשב מיועדת ללמידה.

עדה מכירה, אני מניח, וסטודנטים כאן גם מכירים את "MOOODLE" תוכנת הוראה ולמידה, שיש בה אינספור אופציות ללמידה, לקריאה, לכתיבה, ליצירה, למשוב. אני משתמש במוודל באופן שוטף כבר שנה שלישית ברציפות, באמצעות ה- פיצ'ר "בלוג".

לפי תוכנית העבודה שנמסרה לתלמידים כחצי חודש מראש, יש  עשרה תאריכים קבועים מראש, ותאריך אחד נוסף להשלמות, מה ששווה לעשרה שבועות [חודשיים וחצי], לכתיבת סיכום של פרקים או עמודים מהרומן שקראו, על פי בחירתם[!].

חובה עליהם גם לכתוב משוב [רפלקציה]. מאז שאני מורה אני מאמין גדול מאוד ברפלקציה כאחד הכלים המרכזיים בתהליך למידה, ברכישת מיומנויות לחשיבה ביקורתית ולחשיבה יצירתית.

בשבוע שעבר הגישו 17 בזמן, אחרי 4 נאלצתי "לרדוף". לכן התרעתי שמי שלא יגיש בזמן השבוע, יקבל 0[אפס]. הזמן האחרון הוא - יום רביעי שעה 00:00.

הפעם כבר קבוצה יותר גדולה לא הגישה בזמן, לצערי, על אף התראות ואזהרות, ואצל חלק מהם מתנוסס 0 בגליון הציונים. עבור ילדים השגיים כמותם, זה סימן שמעיב, שמכאיב, שמקלקל סדרה של עשיריות.

ועכשיו התירוצים:

1. העליתי כבר ב2200. אצלי, המורה, כתוב שהעלית היום ב- 11:35. לא, העליתי ב- 2200 היום ליתר בטחון - עונה התלמיד. המורה: אם היית מעלה, מוודל היה מציין זאת. אהה, היו בעיות באינטרנט. ;-)

2. פעמיים כבר לא העלית בזמן את הסיכום. "לא נכון! בפעם הקודמת שלחתי במשוב, בזמן". המורה: נקבעה לי פגישה בשעה X במקום Y אצל עו"ד. הגעתי למקום Z. העו"ד גבה כסף. אבל הייתי בשעה היעודה במקום Z. לשמחתי הוא הבין.

3. שני תלמידים העלו את אותה עבודה בדיוק. המורה פונה לאחד - העבודה שלך בדיוק כמו של מ'. "וואלה, המורה לא יודע! נשבע לך, עשיתי לבד!" המורה פונה ל- מ' - הגשת עבודה זהה לעבודה של ש'. מה יש לך לומר? "וואלה המורה לא יודע. נשבע לך כתבתי לבד!" חחח, אני לא שוטר - הפעם "אני מוותר", אבל בפעם הבאה יסומן כאי הגשת עבודה לשניכם. וכדאי שתדברו זה עם זה.

4. פרויקט כתיבת הייקו.

שני תלמידים מגישים את אותם השירים. זה שהגיש שני, מבחינתי הוא המעתיק, ולכן כתבתי אליו: הגשת עבודה זהה לעבודה של א'. בשלב הזה הציון שלך 60 [זו עבודה שווה 25% מציון הסופי לבגרות הפנימית]. אם ברצונך לקבל ציון אחר, הגש לי חדשים. פניתי אל השני ואמרתי לו: אתה יודע שהעבודה שלך ושל ג' זהה, כולל שגיאות הכתיב! "וואלה המורה, לא יודע איך זה קרה?!" מבט של כבשה תועה ואומללה על פניו [עכשיו אני גם יודע מי העתיק מ-מי!]. דע לך, אני אומר לו, ג' הגיש עבודה חדשה וקיבל עליה 100! [העבודה המועתקת קיבלה 85]

5. לא הגשתי כי לא הייתי בטוחה שאני עונה נכון על המשימות. טוב, המורה עונה, תגישי מה שיש לך. ואני מקבל עבודה גרועה במיוחד מתלמידה מצטיינת במיוחד! העבודה השניה כלל לא הועלתה, כי כבר נתתי אפס על אי הגשה.

6. ל' לא הגיש 3 עבודות. * יושבים בערב הורים, מבררים. המורה: אתה לא לומד. את מעתיק [זה נכון והוא לא מכחיש את זה אלא מודה בזה] מ-נ', ואם היא לא מכינה את המשימה גם אתה לא?! אני רוצה שלא תשבו יחיד.

התלמיד: שלא תחשוב שיש לי התנגדות לא לשבת ליד נ', אבל אני מוכן לעסקה אתך [יש לי תלמידים מבריקים מאוד]: אמשיך לשבת ליד נ', אתנהג כמו שצריך, אדאג למחברת, אשלים את כל העבודות - מה אתה אומר, המורה?

המורה: תמיד בעד חוזים עם תלמידים, ועוד כאלה שהתלמיד מציע!


-----------

* אין אצלי בחינות. רק עבודות שהן חשיבה מקורית, פיתוח נושאים, וכן גם שאינם מסוגלים לחשיבה יצירתית יכולים להצליח בהן. שונא הקאות [זה לבגרות החיצונית]. תלמיד שהגיש עבודה, אפילו רק שמו כתוב עליה, מקבל אוטומטית 55. היה אכפת לו מספיק לשלוח את שמו. לי זה חשוב מאוד.



יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

136 - שני עיתוני בוקר, אפליקצת מעריב, 12, 'הארץ'

 וגם טוויטר מדי יום.

אפשר גם לטעון, לגביי, שטוויטר הוא אחד מספקי המידע הפוליטיים והמדעיים המרכזיים שלי.

בארץ, לפחות, הטוויטר הוא מקום מפגש של עיתונאים, פוליטיקאים וכל מי שחושב שיש לו משהו חשוב להגיד. הרבה חדשות מגיעות לשם עוד לפני שעלו בחדשות המשודרות במדיה השונות.

לפעמים הרדיו בתוכניות אקטואליה מועדפות [ בעיקר בגל"צ ].

אינני צופה בחדשות הטלוויזיה של אף ערוץ. 


יום רביעי, 22 בדצמבר 2021

135 - הגלייה וגלות

 היום או מחר יום העברית.

כל אוהביה, מאהביה, מעריציה חוגגים באורגיה לשונית מטורפת, ככל ששפה יכולה לארגן אורגיה בכלל.

אני רוצה להתלונן על הוריי, ורבים מבני דורם. על חטאם ועל חטא האידיאולוג הראשי של ממלכתיות, קוממיות ובוז ולעג לכל מה שלא "ישראלי-עברי-עלייה שניה-יהדות רוסיה, אוקראינה, פולניה" דוד בן גוריון.

אני קיצוני מאוד בדעתי הזו. דבריי יהיו קשים ובוודאי אפשר לחלוק עליהם, ולו בשם הניסיון האישי וההסטוריה הפרטית של בני דורי שלא עברו את ההכחדה של שפת הוריהם במסגרת "כור ההיתוך".

חברי הטוב הגיע לכאן מנהרות בבל, בגיל צעיר מאוד. הוריו דברו ערבית בבית, וכך משרצה לחזור לשורשי זהותו התרבותית, לא התקשה למצוא את שורשיו, ללמוד מחדש ערבית-יהודית-עיראקית ולהתחבר לשיאי היצירה היהודית מבלי להזדקק לתרגום.

הוריי הגיעו לכאן, כששניהם דוברים את שפת הוריהם: יידיש ולאדינו [ספניול]. במכוון וללא שום מחשבה משכלת לעתיד הוריי דחקו את שפות הוריהם הצידה לטובת העברית. נכון, אמי דברה עברית מופתית, גם כשהיתה בשארית חייה, המומת סמים ומפליגה לעולמות אליהם שלחהּ מוחהּ שרוף ההקרנות בעברית מפליאה בשלמותה, חיונותה ועושרה הרב. אבל יידיש - יוק! זה כדי לדבר עם אמא שלה, כדי שהבעל והילדים לא יבינו. וסבתא? חברת הבונד, מי שאיציק מאנגער, שאף הקדיש שיר לאמי, היה בן בית בביתה - האם היא התאמצה? יוק! 

אבי אף הוא כאמי בחר בעברית. ככה ציווה המנהיג הציוני הגדול מכולם, דוד בן גוריון. לא תדבר את בניך ובנותיך בשפות גלות לעד.[ושלא תוכל לדבר אתם מאחורי הגב שלי, כן?!] וכך שמר את השפה הנהדרת לאלה שמרדו, כמו: ההורים של חני נחמיאס, קרובי אבי שדיברו בשפת הוריהם עם ילדיהם.

אז נכון - העברית שלי בהחלט מורכבת, עשירה. אחי הגדול שוחה בספרות העברית גם מהמאה ה- 19 כדג במים, אבל מדבר צרפתית שוטפת. אחי הקטן כותב בשגיאות כתיב, אבל דובר אנגלית-אמריקאית שוטפת. לי אין כשרון לשפות, לצערי.

וכך, כפי שכתב חברי הטוב אשר שחם:

הסבים והסבתות שלנו חיו ביידיש
ההורים שלנו הבינו יידיש
אנחנו תפסנו פה ושם כמה מילים
הילדים שלנו לא מבינים כלום
הנכדים שלנו אפילו לא יודעים שיש כזו שפה

אין לי סיכוי ללמוד כעת לאדינו או יידיש. אמנם יש לי זמן, אבל אין בי המניע החזק לעשות זאת. זה גם לא פתרון לאחרים מבני דורי, לכו ללמוד את שפת הוריכם המומתת והרצוחה על ידי הוריכם. אבל, יש רבים שכן עושים זאת.


יום חמישי, 16 בדצמבר 2021

134 - #MeToo

כלכך שמחתי עת התפוצצה באוירו של עולם שערורית הארווי וינשטיין.  אני מכיר את בת זוגו מתוכנית אופנה, אשה יפת מראה, נעימה, מקצוענית עד קצה אצבעותיה. חשבתי - איך היפה הזו מסכימה לחיות עם האיש הזה. האם יתכן שאינה יודעת? בניגוד לנשים אחרות [הילארי קלינטון, שרה נתניהו] לא נתנה כתף תומכת לחוטא שחיה אתו, ונפרדה ממנו מהר. [2017]

מאז השיח בעולם השתנה מהקצה אל הקצה לטוב ולמוטב.

במקומות רבים, בשל חרדת הגברים מאותה עצמאות שלקחו לעצמן, לשלוט על גופן [לא יאומן - נשים שולטות על גופן? מי נתן להן זכות זו?! הרי כל האלים בעולם רואים נשים כ-תת אנוש] החלו להדיר נשים ממקומות עבודה, לפתח מנגנוני תקשורת ומגע שמנטרלים אפשרויות אפילו למגע חברי א-מיני, ובכך נשים "אכלו" אותה. בוודאי, גם אצלנו. במיוחד במקומות בהם נשים מוחלשות, חלשות ושקופות. [פמיניסטיות בכל העולם מתחלקות לשתי קבוצות גדולות - אלה שמגיעות מהמעמד הבינוני ולמעלה מזה. נשים חזקות בדר"כ, שמאבקים כאלה לא יפגעו בהן כלכלית, נהפוך הוא. פמיניסטיות "אחרות", אצלנו מזרחיות, ערביות, מהגרות ובנות מהגרות, שהמאבק מסוכן לחייהן ממש, ושאחיותיהן הפריבילגיות לא ממש עוזרות, אם בכלל עוזרות, נפגעות.] אציין בזהירות רבה ובהסתייגות גבוהה, שרצח הנשים בשנים האחרונות, אצלנו בארץ לפחות, היא תוצאה מובהקת של MeToo#

הצד השני החיובי במיוחד הוא, שגברים רבים נשלפו ממקומות המחבוא שלהם, עומתו מול המציאות ומשלמים במאסרים ארוכים על חטאיהם, ואחרים מהססים מאוד בטרם יתחילו או יממשו חזיונות שווא.

לשיח ה- METOO# מצטרף שיח משנה: "למה היא נזכרת רק עכשיו", כי בארץ לפחות ראינו קשר אמיץ בין התקדמות של אדם בקריירה ציבורית לבין תלונות קשות עליו על הטרדות מיניות, אונס וכו' המקרה האחרון היה של קולט אביטל, שלטענת נשים רבות, ודוק נשים!, החליטה לפגוע בשמעון פרס לשם שיווק ספר שכתבה.

כאיש חינוך, ששנים דיבר עם תלמידותיו, ולא מתוך התנשאות, על זכותן לומר לא, גם לחבר וגם לבעל וגם להורים; השינוי הזה, ההכרה בכך שאשה יכולה להתלונן על גבר שפגע בה, ולא להסתיר את הכאב, הבושה מבורך ורצוי. האפשרות לתת דרור וחופש לכאב שטמון בֹּךְ, גם 20 שנים או יותר אחרי, כשהאיש הזה, שפגע בך פתאום זוכה להכרה חברתית כמו "כוכב על" לגיטימית ומותרת לגמרי! נכון, האיש הזה פגע בי, חדר לגופי, השפיל אותי, מחק את האישיות שלי.. לא מגיע לו פרס על כלום.

כפי שאנו שמים לב, השיח מתרחב ועובר גם למחוזות, שלכאורה ועל פני השטח נראים פטורים מסיטואציות כאלה: יחסי גברים עם גברים. האמת, די מפתיע אותי שיש אנשים שחשבו שאצל "הומואים" אין דבר כזה. אבל גברים הם גברים. הכוחניות, האלימות, דחפי "זכר אלפא" לא נעלמים כשגבר מעדיף את בני מינו.

ואחרון - אז מה קורה ליחסי גברים-נשים?

האם הטבעיות, הריגוש, המשחק המתוק של החיזור נעלם? לדעתי לא רק שלא נעלם אלא הפך למרגש יותר. לפחות עבורי, שראה ורואה באשה סובייקט שווה ערך לגמרי, ההנאה והריגוש מחיזור אחרי אשה חכמה, מבריקה, עצמאית, שולטת על חייה חיזור מדרגה שניה. אם ישנה רק מטרת המגעים המיניים, מבחינתי לפחות,הסכמה הדדית מלאה, כשהרגישות ההדדית גבוהה, אף הם מלאי חושניות ומספקים יותר מיחסי מין בכפייה, בחצי כפייה או מרחמים. 

יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

133 - מיומנו של המורה

מ' הוא נער בלונדיני, בן 15 וקצת. יפה מראה, כמו הארי פוטר, הוא מספר על עצמו, אינטיליגנטי ונמצא בתוכנית מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב, שם הוא לומד פילוסופיה. ומה אתה לומד בפילוסופיה, אז מתברר שהשנה הוא כנראה לומד רטוריקה,או לשיטתו - איך להתווכח, על כל דבר שאפשר.

הוא לא ממש מיומן עדיין, הוא לא קורא הרבה על מנת להרחיב השכלתו ויכולת הויכוח שלו, ובעיקר היותו צעיר מונעת ממנו, עדיין, להאמין בשקרים של עצמו. [מזל.. יש לנו דוגמה נוראה של רטוריקן שמאמין בשקריו, קוראים לו בנימין נתניהו], ולכן אינו מצליח בוכוחיו עם מי שמיומן ממנו בכך, כלומר המורה.

והנה באמצעו של שיעור קם מ' ממקומו, ניגש אל ש' נערה בכיתה, ונושך אותה בזרועהּ. אני בהלם, לא באלם לשמחתי "מה אתה עושה?" הוא בשכנוע עצמי מלא, של "מה הוא כבר עשה?!" מסתובב אליי ועונה - נושך אותה. לא צחקתי, כי אם אמרתי/שאלתי את נערה: "מה קורה? זה מצחיק אותך כשמכאיבים לך?"  היא לא ממש מבינה. הזרוע כואבת לה, ויש גם סימנים על הזרוע, על אף שלבשה אימונית עת ננשכה.

המורה מחליט: אמנם השיר "סלימה, מדוע את דומעת?" של אמירה הס חשוב מאוד, ביצירת מבט היסטורי אחר ושונה מהנרטיב ההיסטורי ש"מרחו" אותנו בו מאז 1948 בערך, ועדיין תכנית הלימודים הישראלית עסוקה בעיצוב נרטיב-על מעוות לגמרי של ההיסטוריה של מדינת ישראל, עסוקה בהתעלמות מרישום ומשמירה ומהבנה מטא-היסטורית של היסטורית המהגרים היהודיים אליה, מכל מקום ממזרח וממערב, אך אירוע אלימות מופגן ובוטה כזה, לו אעבור עליו לסדר היום נמצאתי משתף פעולה עם אלימות קשה. לא במשמרת שלי, אף פעם.

הסברתי לכיתה את מהות האירוע לדעתי! טענתי בפניהם, שהעובדה שהם מקבלים אירוע כזה בחיוך ומכילים אותו מצביעה על כך שהם ככל הנראה רגילים לאלימות בכיתה אולי סמויה ולא גלויה כל כך. הכלת אלימות מכל סוג מעוררת דאגה, כי אני מניח, שכל אחת ואחד מגיעים מתוך רצון לא להפגע, לא להיפצע. גם הוריהם שולחים אותם מתוך הנחה, שיחזרו שלמים ושמחים. כל אחד וכל אחת זכאית לתחושת בטחון מלאה.* "אני כועס" אמרתי. אבל כשאני כועס אינני מרים ידיים או משתמש באלימות, ואם כן מצומצמת ביותר [צועק] ונשלטת. כעס, הסברתי, הוא רגש חשוב ומשמעותי בחיינו. הוא מאפשר לנו להתמודד עם פחדים, להסתדר עם תסכולים אישיים, להיאבק על הזכויות שלנו וגם להשיג חירות אישית. כעס בצורתו השלילית, ורבים מאתנו לא יודעים בכלל איך מתנהגים כשכועסים, כי ההורים שלנו עצמם, לא תמיד יודעים איך עושים זאת, הופך לאלימות פיזית, לשונית [קללות], רגשית וחברתית[קנאה, חרמות, שיימינג וכו']

מחנכו של מ' קיבל דיווח על כך.

המחנך דיווח למי שצריך, על פי נוהלי ביה"ס, התלמיד הושעה מלימודיו ליומיים, ואחר כך קיים שיחה ארוכה בנוכחות אמו עם מנהלת ביה"ס.

אפילוג -

חזרנו ללימודים. מ' כועס מאוד מאוד. מפריע בכוונה, מנסה לייצר במורה רצון להעניש אותו, את מ', או לגרום למורה לאבד שליטה. אבל, הוא אוהב מאוד את המורה. המורה הוא אבא שאין לו. המורה הזה אפשר להתאמן עליו בגיבוש זהות עצמית בגיל המכריע ביותר. אז הוא עובר ממשחק א' למשחק ב' - הוא משתף פעולה, אבל מתקיל בנסיון לראות תגובה. לא הולך.

בסוף השיעור הוא עושה דבר שאסור ומחכה לראות מה יקרה. זו כבר הפסקה ונשארתי לוודא שכל התלמידים יצאו לחצר. קראתי לו: מ' אתה יודע מה זו התנהגות סציופטית? כן. אתה מבין שההתנהגות שלך עם הנערה ומה שעשית עכשיו יכולים להכנס להגדרה הזו? כן. אז למה?!

מ' כעס שהענין הגיע למנהלת בית הספר, כמו "הפרתי הבטחה", על אף שטענתי בתוקף שאני מדווח שיטתית, כי לעולם לא אכיל ואסכים לטיוח בענינים כאלה.**

סכמנו חוזה חדש -

אני נשאר שק חבטות, אם צריך [אני יכול להכיל, מוכן להכיל], אך ישנם גבולות, והוא מאידך משפר התנהגות ומייד.

תוצאה - סוף סוף, הבחור הסופר אינטיליגנטי משתתף בשיעור, אומר דברים בעלי עוצמה וחשיבות.

- - - -

* במושגי משרד החינוך קוראים לזה "מוגנות" וענין זה נחקר, נבדק ללא הרף בשאלוני אקלים קבועים, הן של משרד החינוך, של עיריות שונות וגם פנים בית ספריים.

** המורה עצמו, שגדל בבית בו חינכו באמצעות מכות, באזור שבו אלימות היתה נפוצה, בבית ספר שמורים הכו תלמידים, הופך משותק פיזית ליד מקרי אלימות. לכן, הענין הזה "בוער בעצמותיי" לא רוצה שאף אחד יפחד שעמוס יכניס לו מכות כי המראה שלו לא מוצא חן בעיני עמוס.