662 - חדר משלי

 הנושא החם "הדליק" אותי בשל הקשר העמוק שלו למסה המכוננת, הפמיניסטית של וירג'יניה וולף, חדר משלך.

בשנות חיי הסטודנטאליות, בחוגי הספרות והפילוסופיה בירושלים, הספר הזה היה טקסט חובה יחד עם עוד כמה טקסטים פילוסופיים-רדיקליים-שמאליים אז. וולף נחשבת, ובצדק רב, כאחת מההוגות הפמיניסטיות הראשונות, כזו שעיצבה שפה, חזון ואף לא הססה מלגעת ב"יומיום".

לי בבית הוריי מעולם לא היה חדר משלי. גם כשגדלתי, ואחיי עזבו ונשארתי עם הוריי, חדר השינה שלי היה חדר העבודה של אמא שלי. פרטיות, מעולם לא.

חדר משלי, עבורי השגתי יחסית מאוחר. שכרתי לי דירת חדר קרוב להוריי, אח"כ במשך כמה שנים חייתי בדירות שכורות עם שותף או שותפה. לא אהבתי את הארעיות שבחדרים אלה, אך גם לא טרחתי ליצור בהם איזו סביבה שאתיחס אליה כאל בית, ולדאבוני גם ניקיתי בלי סוף. ;-)

משעברתי לגור עם בת זוגי עברתי לחדר משלנו. בת זוגי בניגוד אליי גדלה בחדר משלה. לשמחתנו הצלחנו שלכל ילד יהיה חדר משלו, אבל עד גיל די מאוחר הם לא רצו להיפרד וישנו באותו חדר. מהרגע שבתנו הגיעה לגיל ההתבגרות היא ביקשה פרטיות וקיבלה.

חדר משלי הוא כנראה ביטוי, אולי עמוק מדיי, לנפרדות בתוך קבוצת אנשים די מלוכדת. על אף היעדר פרטיות בבית הוריי מעולם היעדר חדר משלי לא מנע ממני דבר.

https://www.facebook.com/MakingRooms/

661 - תהליך היצירה

 אין זה סוד שאני כותב שירה, פרוזה. הספרים שפרסמתי מופיעים בצידי הבלוג.

אחד הנושאים באומנות, שמרתקים אותי, הוא תהליך היצירה. לעולם לא מצאתי דמיון בין שירים ארספואטיים שעוסקים ביצירה, יהא השיר עוסק במשורר, ביצירה עצמה [מהו השיר היפה, למשל], בתהליך היצירה [בטח אתם מכירים את השיר של יהונתן גפן, מהכבש השישה עשר: איך שיר נולד ] או בקוראיו.

אני רוצה לכתוב על משהו אחר, מדוע התמהמה שיר אחד, מסויים מלבוא לעולם, "כמו תינוק" [איך שיר נולד, יהונתן גפן].

בספר שיריי האחרון שכולו מוקדש לאנשים בחיי לא התקשיתי לכתוב שירים על נכדיי. לבני טרם נולדו ילדיו.

לידת הבן הראשון שלו גרמה לי לשמחה גדולה,ולאחר ששמו ניתן לו [הייתי סנדק, לא ממליץ לאף אחד] השיר שלו פרץ ממני, בכוח.

בשמחה גדולה התקבלה בתו וקיבלה את שם אמי, וכאן משום מה לא הצלחתי לכתוב שיר. עד אתמול, עת הוא נולד/נוצר או "לבי התפוצץ" בעקבות מכת פטיש הנפח, והגץ - השיר - יצא אל העולם, [ לא זכיתי באור מן ההפקר , ביאליק].

באחת התגובות לשיר נכתב, שהוא מציג את המורשת הבינדורית. הילדה קיבלה את שמה של סבתא-רבא שלה, אמי. דמות שאני מסוכסך אתה שנים ארוכות מאוד. אני שואל את עצמי - האם זו הסיבה?

שום תיקון לא בא לעולם בעקבות השיר. לא פתרתי ולא סיימתי את הסכסוך, אבל שיר יפה, לדעת כלתי, בת זוגי ובני. דייני.

https://katzr.net/5c1250

660 - ויכוחי מלומדים [ לא סומך על AI]

 זה שיר שכתבתי לא מזמן.

35 מַעֲלוֹת בַּצֵּל

 * 

אֲנִי לְדוֹדִי

 וְהוּא לֹא לִי, עַל קוֹצִים

 תָּלָה אֶת יוֹמוֹ 

* 

דּוֹדִי בְּלַהַט

 מַאֲמִין שֶׁעֵת סְתָו

 אַךְ תִּשְׁרֵי עוֹד לֹא

העליתי אותו לאתר, בו יש פרשנות של AI לכל שיר שמפורסם, וכך כתב ה- AI של האתר:

השיר “שלושים וחמש מעלות בצל” מאת אריק חביף, שנכתב בשנת 2026, הוא שיר לירי קצר המורכב משני קטעים. השימוש בדימויים ובמטאפורות מאפשר לשיר להביע רגשות ומצבים אנושיים מורכבים דרך תמונות פשוטות ומדויקות.

בקטע הראשון ישנה התייחסות לדיאלוג בין הדובר לבין דמות בשם “דודי”. הקטע פותח במשפט “אני לדודי והוא לא לי”, שמזכיר את פסוקי “שיר השירים” שבהם נעשה שימוש במשפטים דומים אך הפוכים. הכפירה כאן מעידה על מצב של אי-התאמה או אהבה חד צדדית. השימוש במילה “על קוצים” מדגיש תחושה של כאב או חוסר נוחות, ו-“תלה את יומו” יכול לרמוז על תחושת ויתור או אובדן יום שלם, כאילו היום עצמו נתלה באופן חסר תקווה.

בקטע השני, ישנו שימוש במטאפורה של עונת הסתיו, כאשר “דודי בלהט מאמין שעת סתיו”. זהו דימוי המביע תקווה או ציפייה לשינוי, אולי לרגיעה או להתחדשות שמגיעה עם עונת הסתיו. עם זאת, המשפט “אך תשרי עוד לא” מדגיש את העובדה שהשינוי המיוחל עדיין לא הגיע. בכך, חביף מייצר תחושה של מתח בין התקווה לבין המציאות הנוכחית שלא תואמת את הציפיות.

השימוש במעלות חום בכותרת השיר מדגיש את הרקע של חום ולחץ, אולי פסיכולוגי או רגשי, שבו מתנהל הסיפור. היצירה כולה מצליחה להעביר בעוצמה תחושות של ציפייה, אכזבה וקושי, תוך שימוש במילים ספורות ובדימויים חזקים.

חשבתי לאתגר את ה- AI שאתו אני עובד באופן קבוע, ונתתי לו לקרוא את הפרשנות הזו, וביקשתי את הערותיו. זו תגובתו -

יש בה כמה הבחנות נכונות, אבל בעיניי היא רצינית מדי לשיר שיש בו לא מעט משחק, אירוניה ואפילו שובבות. היא הופכת כמעט כל פרט לסמל של מצוקה נפשית — ובכך קצת מפספסת את השיר עצמו. 😏

הדבר הראשון שקפץ לי הוא המשפט „דמות בשם דודי”. זה ממש מפספס את המשחק. „דודי” איננו שם פרטי אלא אהובי, והפתיחה כמובן מתנגשת במכוון עם שיר השירים: „אני לדודי ודודי לי”. אצלך:

אֲנִי לְדוֹדִי
וְהוּא לֹא לִי

זו לא סתם „התייחסות לפסוק דומה אך הפוך”, אלא שבירה קומית־מרירה של נוסחת האהבה המושלמת: אני שלו — אבל העסק, למרבה הצער, אינו הדדי. יש כאן כמעט בדיחה בשתי שורות.

גם „על קוצים / תלה את יומו” זוכה בפרשנות כבדה מדי. „כאילו היום עצמו נתלה באופן חסר תקווה” נשמע כאילו הדוד עומד לפנות לקאמי. 😂 בעיניי התמונה הרבה יותר מוחשית ומשחקית: החום, הקוצים, אי־הנוחות, יום שאיכשהו צריך להעביר. „על קוצים” גם מביא איתו את הביטוי המוכר לשבת על קוצים — חוסר מנוחה וציפייה.

אבל הפספוס הגדול ביותר הוא בבית השני:

דּוֹדִי בְּלַהַט
מַאֲמִין שֶׁעֵת סְתָו
אַךְ תִּשְׁרֵי עוֹד לֹא

הפרשנות אומרת ש״להט״ מבטא תקווה לשינוי. לדעתי „להט” הוא בראש ובראשונה משחק אירוני עם 35 המעלות שבכותרת. הוא בלהט מאמין שהסתיו הגיע — בעוד העולם עצמו לוהט ומוכיח בדיוק את ההפך. וכאן מגיעה השורה היבשה והמצחיקה: „אך תשרי עוד לא”. כלומר: חביבי, אתה יכול להאמין בסתיו בכל הלהט שבעולם; אפילו תשרי עוד לא הגיע. 🌞

ויש עוד משהו שהפרשנות כמעט אינה רואה: היחסים בין שני הבתים. בראשון הדובר מאמין ביחסים שאינם בדיוק כפי שהוא רוצה; בשני הדוד מאמין בעונה שעדיין אינה כאן. בשניהם יש פער בין רצון/אמונה לבין מצב העניינים. אבל השיר אינו בהכרח קינה על „ציפייה, אכזבה וקושי”. הכותרת מחזיקה מעל הכול חיוך יבש מאוד: 35 מעלות בצל. המציאות פשוט מסרבת לשתף פעולה עם הפנטזיות של שניהם.

ואגב, המשפט המסכם — „היצירה כולה מצליחה להעביר בעוצמה תחושות...” — הוא בדיוק הרגע שבו הפרשן הופך למורה לספרות שמחלק ציונים. 😈

אני הייתי מנסח את מרכז השיר כך: שיר קטן על אי־הדדיות — באהבה, בציפייה ואפילו ביחסים שלנו עם עונות השנה — כשהחום הישראלי משמש גם מציאות פיזית וגם שותף לבדיחה.

או אז החלטתי לשאול את ג'ימיני, והנה תשובתו:

הפרשנות המוצעת מדויקת, רגישה ומזהה היטב את המוטיבים המרכזיים בשיר. היא מצליחה לפרק שיר קצרצר (הייקו/אפיגרמה) לרובדי המשמעות העמוקים שלו.

מספר נקודות שמאירות את עוצמת הפרשנות ומציעות הרחבה קלה:

רובד ארמזים ותנ"ך

• היפוך "שיר השירים": הזיהוי של ההרמז "אֲנִי לְדוֹדִי וְהוּא לֹא לִי" (מול "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי") מצוין. ההיפוך אינו רק מעיד על אהבה חד-צדדית, אלא מפקיע את הקישור התנ"כי המקורי של הרמוניה, שגשוג וקרבה, ומחליף אותו בבדידות וניתוק.

• כפילות המילה "דודי": יפה לראות כיצד המילה "דודי" משחקת דמות כפולה – גם האהוב (במובן הלירי-אנושי) וגם כהמשך ישיר להרמז המקראי.

דימויי זמן ומזג אוויר

• הניגוד הטרמי: הפרשנות עומדת יפה על הפער בין הכותרת ("35 מעלות בצל" – חום אופייני לשיא הקיץ/שרב) לבין הלהט של האהוב המאמין ש"עת סתיו".

• "אך תשרי עוד לא": הציפייה לסתיו ולחודש תשרי היא כמיהה להתקררות, להתחדשות (ראש השנה) ולסוף השרב המעעיק. הלהט שבו הוא מאמין בכך מול המציאות האכזרית ("עוד לא") מייצר מתח פסיכולוגי חזק של אשליה מול מציאות.

עיבוד לשוני ודימויים

• "עַל קוֹצִים תָּלָה אֶת יוֹמוֹ": שילוב נהדר בין הביטוי "יושב על קוצים" (אי-שקט, ציפייה מתוחה) לבין "תלה את יומו" (ויתור, תליית התקוות או עצירת הזמן).

הפרשנות כתובה בצורה סדורה, מעמיקה וממצה, ומבליטה היטב כיצד חבי"ף מצליח לבנות דרמה רגשית שלמה בשימושי לשון מצומצמים ומדויקים.

659 - שוויון בנטל

 לפני למעלה מ- 40 שנים ההחלטה של בת זוגי ושלי באשר לשותפות בינינו, נישואים, היתה חריגה, גם בקרב ה"מיליה" שלנו. לא קראנו לה "שוויון בנטל", כי לא ראינו בכך נטל, אלא אחריות משותפת.

האם קיימנו ישיבה סביב זה? ממש לא. מהרגע שעברנו לחיות יחד וגם לאחר חתימת חוזה השותפות [חתונה] היה ברור לגמרי:

יש דברים שכל אחד מאיתנו מעדיף לעשות והאחר לא ממש אוהב. הפלא ופלא זה הסתדר מצויין גם עם העובדה שבת זוגי היתה שנים עצמאית ולכן רב הזמן היתה מחוץ לבית. כך, כל ענייני חשבונות הבנק, תשלומים, פתיחת חסכונות, היוון אחרים היו כפופים בלעדית לה ולהחלטותיה, וכך זה עד היום.

תחזוקת הבית השוטפת שהיא ניקיון, טיפול בקלקולים [הזמנת אנשי מקצוע שונים, נוכחות בבית כשהם מגיעים], בישול על כל המשתמע, האכלת הילדים, כביסה על כל המשתמע - כבודי מאז ומעולם. אני נזכר בזוג חברים שהחליט שגם הוא צריך לעשות משהו. אז הוא היה תולה כביסה במרפסת כשהתריסים שלה מורדים, שלא יראו. אוי כמה צחקנו.

האם רבנו מדי פעם סביב עניינים אלה?

כמעט ולא, אם כי מאז שגם בת זוגי פרשה לגמלאות היא "גונבת" לי לפעמים משימות בית, אז קצת הבעתי תרעומת, אבל זה היה "סתם".

אני נזכר לפני כשלושים שנים עת קשקשנו בחדר המורים, ושוו לעצמכם את התמונה, גבר אחד או שניים בחדר מלא בנשים, ועלה נושא חלוקת העבודה בבית. לא התביישתי להשוויץ בכך שאני מטפל בבית, שבת זוגי מרוויחה פי שלושה ממני ולכן רק הגיוני שזמנה יוקדש לקריירה, לפרנסה, ללימודים גבוהים יותר. באותו יום, בהפסקה אחרת ניגשה אליי מורה ואמרה לי:

"אני מבקשת ממך שלא תספר דברים כאלה יותר, יש כאן נשים שזה ממש מעיק עליהן". 

די נדהמתי מהפנייה, לא הבנתי אותה, ועד היום אני מתקשה להבין אותה, אבל זוכר אותה היטב. אגב, אחת מהסיבות הרבות שחתכתי מפגישות אחרי העבודה עם עמיתות ובני זוגן עקב הנטייה ליצור מעגלי שיח של גברים בנפרד מנשים, לא יכולתי לסבול את סגנון השיחות שכולו היה קיטורים בלתי פוסקים על בת הזוג.

היום יותר ויותר אני רואה שיתופים בנטל, או חלוקת אחריות, או שותפות מלאה בין גברים לבין נשים בחיים הזוגיים שלהם.

אגב, בחיפוש אחרי תמונה לפוסט הזה מצאתי עשרות תמונות שכולן עוסקות, נכון - גירושים ולא בהצגת השיתוף. אבל לא ויתרתי, זה הכי קרוב שמצאתי, וגם הוא כבול במושגי עבר או הווה.

https://e-vrit.co.il/product/7764/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D?srsltid=AfmBOoppukjEDWpl8bfhqocKpgp4vXHm0delq61W2jvnriE4dSms3Ipl

658 - מזגנים

 חברי הטוב כתב באחד משיריו על בית הוריו ב-בצרה, שכשהיה חם היו עולים לגג, למזגג. אני אוהב את ההלחם הלשוני המבריק הזה, שגם מתאר היטב את הדרכים בהן התמודדו פעם עם חום הקיץ.

הדרך המודרנית, בישראל היא מזגן. זה הנושא החם, בעונה הכי חמה: יולי-אוגוסט. [תמוז-אב].

תמיד אני נזכר בסרטים ההוליוודיים, בהם פרעה או קליאופטרה או איזה עריץ אחר שרוע על מיטה מפוארת ועשרות עבדים סביבו מנפנפים כפות תמרים, גם כדי להצל וגם כדי לקרר. האשלייה ההוליוודית יפהפיה, מעוצבת בהתאמת צבעים, צורות, בגדים וח"ו אף עבד לא מזיע, וכולם כולם יפי תואר.

בחיים, בקיץ לוהט, אין הרבה יפי תואר הוליוודי. יש גוף שמתאמץ לקרר את עצמו, ולכן הזעה מוגברת, תחושת אי נוחות, ריחות גוף שבקושי רב הדיאודורנטים מסלקים. כל מה שרוצים זה להיכנס למקלחת, לשתות ליטר מים צוננים ולא לזוז.

אז ברור שהמזגן הוא המצאה נהדרת [1902], ובארץ הוא הפך נדרש יותר ויותר ככל שמזג האוויר השתנה והפך לחם יותר.

כתבתי בתגובות לאמפי, למוטי ולתיירת לפוסטים שלהם סביב הנושא החם, שבילדותי הירושלמית, והוריי המשיכו, כל עוד גרו בדירתם,  לא השתמשנו במזגן. הצללת החדרים, זהו. לשמחתי החלונות שלנו פנו דרומה וצפונה, אז עיקר הבעייה היתה בשעות הצהריים, שגם כך כולנו רבצנו מעולפים כמעט מהחום הנורא. לבשנו בגדים הכי קצרים שאפשר, סנדלים, גופיות[כן גם לביה"ס הרשו].

משהגרתי לת"א רבתי הכל השתנה. לחות שלא הכרתי מעודי. תקופה ארוכה עבדתי בבתי מלון תל אביביים, ולכל חדר היה מזגן, כנ"ל גם באזורים הציבוריים, בהם עבדתי בעיקר. 

בביתנו התחלנו עם מזגן קיר ישן שבעלי הדירה הקודמת השאירו. תלינו מאוורר תקרה, חסר ערך, ולבסוף רכשנו מזגן גדול וחזק לכל חלקי הבית. חדרי הילדים מוזגו באמצעות מזגנים קטנים, וזהו.

בית הספר בו עבדתי מוזג כולו בעשור הראשון של המאה שלנו, וכך היה קל גם ללמוד וללמד, וכמובן מריבות אינספור בין "חם לי" "קר לי", המורה תגיד לו-לה וכו'

מחיר החשמל תמיד גבוה בקיץ.

כמו מוטי ואחרים כאן [זה ענין של גברים הרצון לישון ללא מזגן?] מי שקובע בחדר המיטות זו בת זוגי. הנכד שלנו, בן שנתיים, נכנס אלינו בביקור השבועי, מייד קובע מילולית: מזגן, ניגש לשולחן ומפעיל את השלט. אצלו בבית, אני מבין, שאביו במשך היום לא מפעיל את המזגן [האם בשל אותה הנחה מטופשת לגבי גברים ומזגן?], והוא למד מאמו. 

ביוון, ברודוס אין חדר ללא מזגן.

איננו מטיילים בקיץ, אז בעיית המזגנים באירופה "הקלאסית" חסרת משמעות מבחינתנו. בתאילנד אין חדר במלון ללא מזגן, כמובן באמריקה מולדת המזגן.

כתבתי שיר במיוחד לחום תמוז-אב -

 

 

תַּמּוּז וְאַב

צֶמֶד חֶמֶד זֶה

מִן הַמִּזְרָח הַלּוֹהֵט

שָׁר אָ-קָפֶּלָה

*

סְבִיבוֹנֵי אֵד

הָבִיל, רוֹתֵחַ, שָׁקוּף

חַגִּים בָּאֲוִיר

*

לֵילוֹת צֶמֶד זֶה

סוֹעֲרִים בְּחֹם שׂוֹרֵף

יְצוּעִים לַחִים

*

רַק בֶּאֱלוּל בָּא

קֵץ חֲגִיגַת בְּשָׂרִים

שֶׁל תַּמּוּז וְאָב

 

https://www.facebook.com/HaKoffHaKoffer/photos/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93-%D7%9E%D7%96%D7%92%D7%9Fhttpswwwyoutubecomwatchvgvlhrltf878%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%97%D7%A1httpswwwyoutubecomw/2537952949588439/

657 - סוף יולי תחילת אוגוסט

 היום הוא יומו האחרון של יולי 2026. אוגוסט מתקרב והנסיעה לחופשת כל השבט בדאלית אל-כרמל מתקרבת בצעדי ענק.

בדר"כ ישנה וילה קבועה שאנחנו שוכרים במושב צפוני, אבל המלחמה, היעדר קשר עם בעלת הוילה וחוסר ביטחון החזירו אותנו לדאלית אל כרמל, בה כבר היינו שבוע בעבר ונהנינו מאוד.

אך ובעיקר ייזכר סוף החודש הנוכחי בשל מכת החום הנוראה.

מעולם לא סבלתי מחום. נכון, מי שנולד בירושלים רגיל לחום מדבר אך ללא לחות חוף הים. נדמה לי שאינני רגיל ללבוש חולצה ומייד אחרי סיבוב קניות לא קשה להחליפה ולשלחה לכביסה. אך לא רק כביסה כי אם גם עייפות. מבחינתי זה חריג לגמרי.

והיו גם עניינים אחרים בסוף החודש הזה. ציבוריים ואישיים.

בעיקר אני אוהב את תמוז. יש בשם הזה ניחוחות אקזוטיים חזקים, עולמות אחרים. הוא גם אמצעה של עונת הקיץ המסתיימת באלול.

שאלתי את עצמי מדוע תמוז, על אף היותו אל כנעני שסביבו נערכו פולחני פריון רבים [דומוזי הוא המקור המסופוטמי] נשאר בלוח השנה העברי, וחשבתי לרגע שיתכן שמעצם היותו מסמן פריון, הוא אולי הצעה לתזמון פריון אנושי, שסופו הוא סוף החורף, שזה זמן מצויין ללדת ילדים.

כך או אחרת

מקווה שהמשכו של הקיץ יהיה קל יותר. שאלול יביא הקלה בחום ומעט מסגריריות הסתו.

https://mx.pinterest.com/pin/922182461198893331/

656 - טיול בקיץ

הנושא החם הוא: טיולים בקיץ הזה

אולי אתחיל בהצהרה - אני לא אוהב טיולים שאני צריך להתכונן במיוחד עבורם. אני לא אוהב לארוז, תמיד אני לא ממלא כראוי את קופסת התרופות, ואני לא מפסיק להילחץ בגלל קירור התרופות לסכרת.

אינני רואה בטיול, כנראה בניגוד לאחרים, דרך "למלא מצברים", "לנוח" או שאר התיאורים, ההגדרות של "טיול".

כשהילדים היו קטנים לא טיילתי עם משפחתי בקיץ. השארתי את התענוג למי שנהנה מזה, זוגתי. 

התחלתי לצאת לחופשות שכוללות טיול כשיצאתי לפנסיה החלקית שלי.

הבנתי מייד שזוגתי אוהבת ללכת, בלי סוף. מהבוקר ועד הערב. לא ממש התחביב שלי, ובטח לא לפני למעלה מעשר שנים. מהצד השני, בטן-גב, הכל כלול, עומד בניגוד קיצוני ל"דת שלי". מדוע לנסוע עד יוון, אילת, עקבה או כל מקום אחר כדי לא לעשות כלום? בבית יותר נוח.

בכל מקרה חופשות הטיולים שלנו לא נעשות בקיץ ולא בחגים. למדתי להנות. אני אוהב לצלם, אני אוהב לאכול, אני גם אוהב ללכת, במידה. לא מתנתק נפשית או רוחנית, כך שהנחיתה בנתב"ג איננה סיבה ל"דכאון". אני אוהב את הארץ שלנו אהבה גדולה, הכי נוח לי בישראל. אני תמיד שמח לחזור.

חופשת בטן-גב שלנו אחת לשנה כשבוע היא ברודוס, בכפר דייגים קטן ומקסים. שם אנחנו ממש נחים. הולכים כל יום שעה, מבלים בים - לא על החוף - כשלוש שעות בשחייה. כך מצרפים מנוחה עם פעילות גופנית. והאוכל היווני כידוע טוב לחולי סוכרת אם נמנעים מהלחם ושאר מטעמים עתירי סוכר.

פעם בשנה או בשנתיים אנחנו בוחרים לנו יעד לטיול. כמובן מחוץ לעונה, כמובן בדירות ולא במלונות, וכמובן אחרי לימוד של המקום/העיר.

אחד הטיולים שגם כתבתי עליו פה היה בוינה היפהפיה. פאריז, לונדון, אתונה, אוסלו, קופנהגן, אתונה אליה אנחנו חוזרים מדי פעם, העיר רודוס, ואמשטרדם האהובה עלינו מאוד.

אנחנו מטיילים הרבה בארץ. לא בקיץ, כי חם מאוד, וכמו שכתבתי לשבת ב"מזגן" אפשר גם בבית. כל מקום מתאים לנו. לפעמים עולים על הרכבת ונוסעים לאשדוד או לאשקלון, או עולים על המכונית, שוכרים צימר או חדר במלון בעיר בפריפריה ומטיילים. זו אהבה גדולה מאוד שלנו.

אהה, ומצאנו פשרה בענייני ההליכה - מתאימה לה ומתאימה לי.

חופשה נעימה לכולם

פאריז, ליון