130 רשיון? כן..??

 אחד מטובי העיתונאים שעבדו פה בארץ, שטיפח ועודד, אורי אבינרי, עד שרבו, ואז יצא ספרו הידוע "הנידון: אורי אבינרי" היה אהרון בכר.  באחת מכתבותיו הוא התגאה בכך שהוא בין הבודדים שאין להם רשיון נהיגה. [גם לאבי לא היה ]

אז גם לי אין

מעולם לא היה לי

אף פעם לא פתחתי ספר תמרורים

השגחתי על הכיתה שלי כשלמדה "נהיגה מונעת" לקראת הוצאת רשיון נהיגה

וכך

תחבורה ציבורית הוא אמצעי השינוע שלי ממקום למקום

על אף שאני שותף מלא ברכישה ובתחזוקה של המכונית, היא איננה משפחתית אלא בלעדית של בת זוגי.

כך אני מרוויח אפס הצקות, הטרדות, נסיעות לכאן או לשם, מציאת חנייה או קללות לראש העיר שלנו.

כך אני גם נפטר מאירועים שקשה להגיע אליהם בתחבורה ציבורית, ויותר מפעם כל מיני מפמ"רים [מדריכים מרכזיים, מתוֵי מדיניות הוראה, אחראים על הדרכה], שלא ידעו לומר לי איזו תחבורה ציבורית מגיעה למקום X, פטרו אותי [לשמחתי הרבה] ממפגשים חסרי תועלת, משעממים רצח.

כך גם בביה"ס למדו: הוא לא נוסע בטרמפים כי לא נוח לו, הוא לא יסע שלוש שעות באוטובוס, אין סיכוי שיקח מונית אם אין החזרים - הרווח כולו שלי, החסכון לחשבון הבנק גדול.

נדמה לי, שמאז ה"סצינה" האחרונה שעשיתי לאיזו פסג"ה [ מקום בו יש השתלמויות מורים = פיתוח סגלי הוראה ] הם מקפידים לכתוב בדיוק איזה קווי אוטובוס מגיעים בכל פרסום שלהם.

וכך פעם אחת טעיתי ונסעתי עם איזה אחד לאיזו פגישת פורום וקללתי את הרגע שהסכמתי לכך, ואז בפעם אחרת הסכמתי שגברת תיקח אותי, וקללתי כפול שתיים, עד אותה אשה מקסימה עם חוש הומור משגע, שידעה איך לעורר בי תחושה של שוויון כשהסכימה לקבל כסף עבור נסיעה ארוכה, ולא חשתי שעושים לי "טובה". בעקרון, נפטרתי, כרגיל מהרבה מפגשים שהיו מקובלים בסצינת האינטרנט בשלהי  שנות ה- 90 ובראשית המאה הזו.

לאחרונה - משמצבנו הכלכלי השתפר דרמטית, אני מרשה לעצמי פעם או פעמיים בחודש להגיע לרופא רחוק במונית. הרי באופן טבעי, מי שגר במרכז ה"פיילה" לא צריך לנסוע לשום מקום, ואם זה ענין של "יציאה" הרי יש לגברת מכונית.

129 - עילפון חושים

כוחה של החרדה ממש מצמית. הנה שיר שכתבה ידידה שלי ופרסמה הבקר:

מקיץ משנתו
מאיץ פעימות חיים -
פחד משתק

עניתי לה, מתוך יאוש, וכחניך החשיבה הדיאלקטית מבית הגל והקומוניזם, כך:

כמה האוקסימורון הזה נכון, אני יודע מנסיוני האישי. לפעמים אני חושב שזו גם סיבת תגובת ה"מוות" של ארנבת, כמות האדרנלין שהגוף מייצר כדי לשמור על עצמו מעלה את "פעימת החיים" בחזקה של פי ארבעה או חמישה מהרגיל.

אבל, זה לא נכון. הפחד והחרדה משתקים, נוטלים את שמחת החיים, מוחקים טעמים של אוכל, הופכים את צבעי העולם לאפורים, שטוחים. אין ראייה תלת מימדית, אין תכנון לעתיד, יש רצון לברוח רחוק רחוק. הכל כואב. הלב פיזית כואב, הבטן כואבת, הרגליים לא מסוגלות לזוז.

לפעמים אני נעלם לגמרי, ר"ל התודעה נעלמת לה, אינני מחובר חושית לעולם. אין לי מושג היכן אני. אחרי זמן אני מתעורר, על אף שהייתי ער כל הזמן, כלומר, הגוף היה ער, "אני-עצמי" לא היה נוכח בו זמנית עם הגוף באותה נקודת זמן.

מה אתם חושבים?

התעלפתי?

ההיעלמויות הללו קורות לי מדי פעם. כשהן תוצאה על חרדה משתקת אני יודע, שהרי הכאבים הפיזיים מלמדים אותי על כך, אם "לא הבנתי" לבד. מה עם אותם מקרים בהם אני נעלם? פעם במקום מסוים, התעוררתי כשאבר מיני משרת סבייקט אחר. איך? למה? עד היום אין לי תשובה עלכך.

 

128 - הכלה וצייד הפרפרים

מי שלא ראה מעודו את המחזה של נסים אלוני, הכלה וצייד הפרפרים, לענ"ד אם חובב תרבות ישראלית הוא, כדאי שיזדרז לצפות בה בתיאטרון גשר.

תקציר ההצגה - לקוח מביקורת של YNET שכתבה שירה מאירי:

במחזה הנפלא שכתב ניסים אלוני לא קורה יותר מדי. שני זרים נפגשים בפינה מרוחקת בגן: מי, כלה שברחה מטקס נישואיה אחרי שחתנה לא הופיע, וגץ, פקיד בחברת ביטוח שהופך לצייד פרפרים בכל רביעי בין ארבע לשש. הדיאלוגים בין השניים מלאי בלבול והבנה, בדיקות ותהיות, הומור, וידויים וכאבי לב. ברקע קוראת קריינית, הכרוז של הגן, בקשות משונות ואיסורים מוזרים. המחזה נכתב בהשראת ציור של יוסל ברגנר, ובמידה מסוימת נראה כאילו שרמן החליט להמשיך ולמתוח מכחול על הבמה; לרגעים הצפייה בהצגה דומה לצפייה ביצירת אמנות חיה.   

המחזה עלה על הבימות ב- 1967 וניכרות בו השפעות רבות של האקזיזטנציאליזם הצרפתי, הספרות הצרפתית בת הזמן ההוא: סארטר, קאמי. לא אזכיר את "מחכים לגודו" של בקט [ עלה על בימות פריז ב- 1953, אלוני היה בפריז בשנים אלו], שעצם ההמתנה לחתן ולפעולה אחת ייחודית שתשנה את המציאות כולה מקבילה לצמד שמחפש את גודו, ועצם הדיבור על.. הוא עיקר החיים או האבסורד במלואו [ גץ ו- מי]. יש בו גם מוטיבים שעולים אחר כך אצל חנוך לוין במחזות האבסורד שלו בעצמה רבה. [כן, היה או לא היה? אלמנתו טוענת שלא היה אף מתח ולא היתה יריבות בין השניים] ממרחק השנים אפשר אולי לראות ב"הכלה וצייד הפרפרים" גם את אחת ההשפעות על הטירוף הלוויני המבורך.

מעבר לכך, ההצגה כמובן סוריאליסטית, אין בה ולו שמץ של ריאליזם או התיחסות למציאות או להגיון המקובל שלנו "סיבה-מסובב". לדמוית אין עבר ואין עתיד, יש רק כאן ורק עכשיו [ממליץ להיזכר ב"זר" של קאמי - שם מופעלת לראשונה הטכניקה של ביטול שלשאות הסיבות והמסובבים המאפיינים את התרבות שלנו].

היא גם סמבולית ואולי אפילו אלגורית, בחלק מרבדיה הרבים. ישנו קטע בו גץ מנסה להסביר ל-מי [ נא להזכר בשמות הדמויות שהמציא לווין לדמויותיו ] שיש שנוסעים לחתונה כמו לארץ אחרת, יש שבאים לחתונה כמו מארץ אחרת ויש שנשארים במקום, כלומר רווקים. ואז הוא מנסה ללא הועיל להסביר לה שאביו החלוץ היה כמו חתן שהגיע לארץ רחוקה, והחתן שלה הוא כנראה חתן שלא יגיע.

יש כמובן בעיבוד העכשווי שהתפאורה בו מינימלית לגמרי, סמבוליות רבה בכך שהקהל יושב על הבמה, כמו השחקנים מביטים בו ולא ההיפך, ומיעוט הסמלים/האביזרים: בגדי כלה, תפוז נזרק, בקבוק נזרק, ערימה של כדורי פלסטיק שנופלים, ערימות של פרפרי נייר נופלים מלמעלה.

ברור שהמחזה מזמין צפייה אקטיבית ולא פאסיבית. הצופה נדרש להיות קשוב ואקטיבי על מנת לחוות את האירוע התיאטרוני במלואו. להזדהות [קשה מאוד בשל שבירת מסורת הריאליזם המוכר עד דכא בתיאטרון הישראלי] עם אחת מהדמויות, לדחות ציפייה לאיזה "שיא" קתרטי [כי לא יהיה קתרזיס ואין קתרזיס מיידי] או לסיום מנחם או "מחזיר חוקים נפרעים לקדמותם". העולם האקזיזטניאליסטי לא מכיר באפשרות הזו של HAPPY END. יש רגע ועוד רגע ואחריו עוד רגע, ובכל רגע, לפי ניטשה וגם קאמי את בורא עצמך מחדש.

ממליץ מאוד מאוד.

הכלה וצייד הפרפרים, תיאטרון גשר

127 - רשימות של מורה

השבוע כיתה יא' נבחנה על הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.  כיתה יא' היא כיתה שתיגש לבגרות בסוף השנה, לכן ישנה חובה להכין אותה לבגרות בספרות. יתכן, שאולי יוחלט במשרד החינוך לאפשר את הבחינה כבחינה פנימית ולא חיצונית, עדיין נדרש לתת הסברים, לשלוח מחברות לבדיקה.

לקראת הבחינה, הכנתי את התלמידים לקראתה. קראנו את הסיפור. סכמנו אותו, עסקנו בכל הנושאים שנהוג לשאול עליהם. הרחבתי והקרנתי בפניהם את הפארודיה המופלאה על סרטי בלהה - מופע הקולנוע של רוקי (באנגלית: The Rocky Horror Picture Show) 

למרות התנגדותי [ אבל הנושא נחשב כ"חובה" כמו השיר של לאה גולדברג "האמנם" - מוכר יותר כ"את תלכי בשדה" - תגובה ראשונה של הישוב בארץ לשואה] הסברתי היטב את המושג "אלגוריה" או בעברית "משל ונמשל". אני אוהב להיעזר בתנ"ך כשאני מלמד, כי יש בו משלים עסיסיים, סיפוריים ומרתקים. יש גם הסבר בתנ"ך, לא פחות עסיסי וחד, כלומר נמשל.

אז תמיד - משל כבשת הרש, משל האטד שרצה למשול. לפעמים כשנחה עליי הרוח, אז קצת ממשלי לה פונטיין או קרילוב. הסיפור פוענח באמצעות טבלה - 

פרט בסיפור - משל	פרט במציאות - נמשל
סכין	סכנה מהותית בתרבות הגרמנית

טבלת פיענוח האלגוריה בסיפור –

האדונית והרוכל

במבחן הופיעה שאלה שנוסחה כך:

מהי אלגוריה? הסבר את המושג והדגם באמצעות הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.

כולם רצו לענות על השאלה, כי היה בה רק סעיף אחד [ את האחרות בחרתי על פי רמת הפירוק שלהן לשאלות משנה]. עברתי אחד אחד ושאלתי - אתה יודע מה זו אלגוריה?

התשובה - לא, אבל אתה תסביר לי, נכון?!

126- רשתות חברתיות - אני והן

רק לפני שבוע הצטרפתי ל- LINKEDIN , וכבר זכיתי בשתי זכיות - האחת פגשתי עמית לשעבר שהתברר שהיה שכן של אחד מחבריי הטובים ביותר בילדותו, ומכיר את אחי ז"ל. ריתקה אותי העובדה שאין לי זכרון מכך ששוחחנו על אחי, ויש לי תמונת פניו, כך שבטוח נפגשנו.

הזכייה הבאה: שלוש הצעות עבודה מעכשיו לעכשיו. תגיד כן, וקדימה.

אז אין לי תלונות, למה שיהיו לי?

נכון, הסיבה לבואי ללינקדאין מסרב להענות לפניותיי, וכך אני נשאר תוהה האם הוא נפטר [בכל זאת הוא ב- 20 שנים לפחות מבוגר ממני] או סתם לא מעונין לשוחח.

את חיי באינטרנט התחלתי בשנת 1995. אבי ע"ה קנה לי מחשב יקר, הראשון שלנו. התחברנו לרשת, מחירים שכיום לא היו עוברים - אבל אז, חישבנו דקות שימוש וכו' רשתות חברתיות היו אז "יוא"ל" אתר האינטרנט - הפורטל - של עיתון הארץ. הבסיס היה פורומים סביב נושאים שונים. היתה רשת נוספת, אבל לא השתמשתי בה, בה היה מודרטור של פורום, ואנשים נכנסו או יצאו על פי רצונו.

אח"כ גילינו את הצ'ט, את פורטלי: נענע, וואלה, תפוז, אורט. מנועי החיפוש הרציניים והגדולים, יאהו למשל. הדפדפן של "ווינדוז" וכו' וכו'

אין לי פסיק טענה כנגד אף רשת חברתית. לא היתה לי אז בראשית טענה, למעט איטיות התעבורה של המידע. כבר אז ידעתי, ובמקומות רבים הזהירו כנגד אובדן ה"חירות" בשל מסירת פרטים אישיים. עד לפני כשנתיים אף לא קניתי דרך האינטרנט, אבל מאז.. הרבה מים זרמו ועדיין, אני מקווה, זורמים בירדן.

אני קורא את כל הכתבות, את "שליטת צוקרברג" על התודעה, על העדפת הטכנולוגיה על בני אדם, על שימוש לרעה ברשתות [שאיננה אחריות הרשת! הסכין מעולם לא מחליטה לדקור כידוע], על מכירת "הסודות" ליזמים ולמוכרנים, על כך שפורטל [אטרף ] נפרץ וכל הסודות של כולם מתאווררים בעולם הרחב.

אני גם קורא על הטרדות מיניות, אונס וירטואלי, פרסום סרטים אינטימיים, על סחיטה לצורך כופר. ואני שואל: אם בני אדם העבירו את חייהם לרשתות הדיגיטליות השונות [עד כדי אפשרות של חיים מלאים - כולל סקס עצמוני - מול מסך המחשב, הנייד, המשקפיים החדשניים] מדוע שכל פשעיהם, סטיותיהם יישארו מחוץ לרשת.

אני לא מקורי.

ישנו סרט, לא זוכר שם, ישנו רומן מד"ב, לא זוכר שם, שזה הנושא שלהם, המלא. ברומן אדם שוקע לתוך תיבה בסגנון סרקופג, מלא בנוזלים מזינים, אפשרויות מלאות לחילוף חומרים פנימי וחיצוני ונשימה מלאה, לכמה חודשים בהם הוא חי בעולם וירטואלי, אולי אפילו מספק מהעולם החיצוני. ברור לכם, שהעלילה היא עלילת פשע, והגיבור נתקל בבעיות תחזוקה אישית ועוד מכשולים רבים המצביעים על הממשק חיים-וירטואליה-טכנולוגיה-ביולוגיה-פסיכולוגיה. הסרט מבוסס על משחקי מציאות מדומה, בה מרכיבים משקפיים [נכון, כמו בקניון] וישנה משימת חיפוש "קווסט" היה פיצ'ר אהוב בגוגל, ועל מורים שהתקדמו לאינטרנט מעבר למסמך ממוחשב בלבד.

אני בעד כל הרשתות החברתיות.

אני בעד הכשרת ילדים מגיל אפס לשימוש נאור ברשתות, כמו שמלמדים אותם לא להכניס אצבע לשקע או ללהבה בוערת, או כמו שמלמדים אותם להסתדר בג'ונגל האורבני בו הם חיים.

125 - בגרות בספרות

ישנם דיבורים רבים בעד/נגד בחינת הבגרות בספרות. הקורונה לימדה אותנו, שבאמת באמת לא חייבים בחינת בגרות בספרות. לפי העיתונות הנטייה כיום היא לחייב 5 בחינות כלהלן:

מתמטיקה, אנגלית, לשון עברית, מקצוע הומניסטי אחד מהאשכול - אזרחות,  היסטוריה, תנ"ך, ספרות ומק3צוע בחירה. יש דיבורים על לימודי מחשב או תכנות כמקצוע חובה.

אני כמובן עסוק בענייני הספרות.

בפורום המקצועי שלנו, העלתה  בר גורדון [ ד"ר לספרות, מורה וותיקה לספרות ומגישה לבגרויות בספרות, עמיתה אהובה מאוד ] את דבריו של פרופ' אפרים פודקסיק, מומחה ללימודי פוליטיקה. 

אני שמח להביא קטע מדבריו, כפי שהעלתה אותם בר גורדון -

"לעומת זאת, מהות לימודי הספרות בבתי הספר היא בכך שכל התלמידים ילמדו את אותם הטקסטים. והסיבה לכך איננה רק חיצונית, כמו נניח גיבוש החוסן החברתי, אם כי גם הוא חשוב. הסיבה טבועה בעצם אופיה של הספרות - ספרות יכולה לפרוח רק במצב שיחתי, והשותפות בידיעת הקורפוס המרכזי של טקסטים (קורפורס שוודאי מתעדכן עם הלך הזמן אך בכל נקודת זמן ספציפית חייב להישאר אחיד), היא התנאי ליכולת של החברה לתחזק באופן מתמשך את השיחה."

על כך עניתי בתשובה ארוכה משלי -

לצערי הכותב משקף חוסר הבנה בסיסי של הספרות במערכת החינוך הישראלית. טקסט יסודי אחד ומרכזי נלמד והוא התנ"ך מגן הילדים ועד התיכון. 

הספרות פורחת רק במצב שיחתי, הוא טוען להצדקת "בחינת בגרות" - כל קורא משוחח עם הספר שהוא קורא. מהי האיכות העודפת של שיעור ספרות משעמם? בימים טכנולוגיים כאלה הוא ימצא דיונים ושיחות מרתקים תחת כל דיגיט רענן. 

מי יקבע מהם יצירות התשתית שחובה שיפרחו במצב שיחתי? מדוע שלא יפרחו שירי החשק, שירי ההלל, שירי הגינוי, שירים מלאי הומור מימי הביניים? מדוע רק פיוט ושירי סבל או שירי טבע מסובכים שמוציאים את החשק ממי שאין לו מיומנויות של קריאה בשירה זו? האם שירי תהילים הם תשתית? פייטנים [הקליר?] ועוד לא עברתי לתחום הפרוזה? מהם הסיפורים הקצרים שחייבים מצב שיחתי? למה דווקא הם? לי ברור לחלוטין שבתקופה בה ערך "התשתית האחידה" ו"יצירות חובה" כבר איבד טעמו לגמרי [ עד השלב הבא שבו שוב יחזרו ללמוד רק יצירות "קלאסיות" ] . 

לענ"ד הכותב משווע לחזור למודרניזם של המאה העשרים, לשיאו פוסט מלחמת העולם השנייה. לא תתכן רגרסיה כזו, ובלאו הכי בחינת הבגרות, בטח ברמת היסוד לא מצביעה על כלום. לא על על שיחה, לא על הפנמת ערכים או על עידוד אמנים בפוטנציה להתפתח. 

אנא, בטלו כבר את הבגרות המטופשת בספרות, תנו לנו להעריך, הרחיבו את שעות ההוראה על מנת שלימודי הספרות יהפכו באמת לשיחה.

124 - לחסן - לא לחסן

 בלי הרבה חוכמעס, לו היה תלוי בי היה חיסון, מהרגע שאישרו אותו.

מה לעשות, כזה תמים אני, מאמין אמונה שלמה ברופאים, יודע שלא רוצים להרעיל אותי, וגם לא מאמין בסיפורים שמקורם במגפה השחורה בימי הביניים.

יתרה מכך, אחרי שסבי, רופא בעל שם, טבעוני אידיאולוג הצליח להרוג את הבן שלו, בגלל התנגדות לאנטיביוטיקה, אבל הוא היה רופא... לא סלחה לו אלמנתו וגם בתו לא סלחה לדיקטטור הזה... עשו ניסויים, היתה קבוצת ביקורת, תופעות הלוואי הן של בודדים ולא בכמויות ענק, של מליונים.

יש לחסן.