יום שני, 19 בדצמבר 2022

227 - פקקים, תחב"צ ובכלל -

 זוגתי מתבאסת מהפקקים.

עמיתתי, זו שאני נוסע אתה מדי בוקר פעמיים בשבוע, הקדימה את נסיעתנו לשעה וחצי לפני תחילת העבודה, כי מי שלא יודע, דרך בגין צפון שחוצה את רמת גן בואכה קרית אונו, תל השומר בית חולים ומחנה צבאי ענק הפכה לדרך חתחתים, בגלל עבודת התשתית לרכבת עילית - הקו הסגול/המהיר, ומי שמגיע מהאזור ההוא, כדאי שיצא במכוניתו הפרטית כמו מי שנוסע בתחב"צ.

לא מפריעים לי פקקים.

נהגי אוטובוס ברחבי מטרופולין דן יודעים היטב את מלאכתם. נתיבי התחב"צ כיום פותרים חלק מהלחץ, אך גם לפני עשור, בטרם כל הווג'ע-ראס התחיל ובטרם צבעו נתיב בצהוב, ידעו נהגי דן, אגד והחברות החדשות כמו: קווים, אקספרס ללהטט עם כל הרכב הגדולים והמגושמים.

אז לי אין בעיית פקקים.

בעבר הרחוק, כשקמתי מאוחר ועמדתי לאחר, תמיד האשמתי את הפקק בדרך בגין. תמיד היה שם פקק, זה נכון, אבל אני אמור להיות הרבה לפניו בזמן... אבל זה נוח להאשים גורם בלתי ניתן ל"ענישה" או לקניסתי בשל איחור. כשאני חושב עכשיו - מעולם לא איחרתי לשיעורים, איזה יורם אני. איחרתי אם התחלתי ללמד בשעה 0900 והגעתי לביה"ס בחמש דקות לתשע, כלומר, שעת "חלון" לא בביה"ס.

פקקים זה זמן, כמו שכתבה עדי, לקרוא. סיימתי היום בקו 42 [ מעל חצי שעה נסיעה] ספר של סיפורים קצרים של גי דה מופסאן. לפעמים אני מסיים ספר עיון, ולעתים מרוויח קרוב ל10000 נקודות בסוליטר. [כן, כן אני מתקרב ל- 200000 נקודות - התקווה - מליון].

אולי הרכבת, הקו האדום, תחסוך לי עוד זמן, כי אני יכול לקחת אותה מגבול גבעתיים תל-אביב, תחנת ענק "על פרשת דרכים", וללכת ברגל 3 דקות בקושי לביה"ס. גם לרכבת אוכל ללכת ברגל, עשר דקות בערך. דבר, שכידוע לא מזיק אף פעם.

בכל מקרה חג שמח




יום שישי, 16 בדצמבר 2022

יום חמישי, 15 בדצמבר 2022

226 - הלוטוס הלבן, עונה 2



האומנם רק סיפור של בגידות?

על פני השטח, כל הדמויות בוגדות זו בזו. מי כהתנהגות יומיומית טבעית, ומי בשיטת ז'אן ז'נה [ שתי הזונות האיטלקיות במלון. הבגידה המלאה ב"חנון" המערבי שחושב שכסף "יציל" את העולם.]  

מי יש לנו שם -

2 זוגות עשירים כקורח, קמרון ודפני, איתן והרפר ארבעה בני אדם יפי תואר במידה שלא תאומן, מעין אלים. כנראה עוסקים בהשקעות בכספים, קרנות גידור. נהנים מהחיים שהכסף מציע, האמנם?

שלישיית גברים, שושלת, סבא-בן-נכד, משפ' דה גרסו

אשה חולה נפשית, טניה, עשירה כקורח עם בעל כנראה הומוסקסואל,גרג, או דו מיני מלווה על ידי נערה צעירה, פורשיה, שתפקידה - להיות כשטניה זקוקה לה. [טניה היא דמות שממשיכה מהעונה הקודמת, ורק מבט נוסף מגלה את הקשרים המורכבים בין שתי העונות.]

זוג נערות איטלקיות שמגיעות למלון על מנת לעשות כסף בעזרת נעוריהן ויופין: לוצ'יה, הדומיננטית, השחרחורת האיטלקיה המסובבת תמיד ראשי גברים, ומיה, הבלונדה אוהבת החיים. [בחיי, כשאני כותב את זה אני שואל את עצמי: האם לא רפרר מייק ווייט [הכותב, הבימאי] לסופיה לורן [לוצ'יה] ולמרילין מונרו [מיה]

פסנתרן מזדקן

מנהלת מלון, ולנטינה, לסבית שלא מודה בפני עצמה

אלה הדמויות שהמצלמה והסיפור עוקבים אחרים, עוקבים אחרי התפתחות מערכות היחסים, נפשן התועה, הייסורים הקשים שלהן, ההשלמה עם המציאות.

ילדיו של קמרון כנראה אינם ממנו, אם זוכרים את הסיפור של רעייתו  על מאמן הכושר הבלונדיני וכחול העיניים, שהרי קמרון בוגד בה ללא הרף. איתן לא שוכב עם רעייתו אך גם לא בוגד בה, הוא "שוכב" עם המחשב וסרטים פורנוגרפיים בבוקר, אחרי הריצה שמחרמנת אותו.  עולה, שנקמת דפני [רעיית קמרון] אכזרית. בעלה החוקי מגדל ילדים של גבר אחר. איי, מכה בפרצוף לזכר אלפא.  אבל בניגוד לקטרת המצדיקה בגידה [שיעמום בחיי המין, איבוד האהבה, רצון ל"פרוח"] - קמרון ורעייתו חיים חיי מין עשירים במיוחד. אגב, קמרון לא יהסס לשכב עם איתן - הוא אומר לאיתן מפורשות שהוא אוהב אותו, שהוא רוצה להיות בתוכו, שהוא רוצה לעשות לו נעים. 

הבעיה החשופה נמצאת בין איתן ורעייתו המורעבת מינית עקב חוסר יכלתו של איתן לשכב אתה. לא בבוקר [לכאורה הוא אוהב סקס בבוקר והיא אוהבת סקס בלילה] ולא בלילה. תחושתו שהוא זכר ביתא ולא אלפא, הבגידה הבלתי פוסקת בה באמצעות אוננות מול סרטים פורנוגרפיים היא מעין סטירת לחי ל"מעמדה המיוחס", שזכה בו. זו בגידה פי אלף חמורה יותר. לענ"ד, מה גם שבת זוגו, הרפר, מסכימה לכך. מתי הוא שוכב עם רעייתו? כשהוא חוטף התקף קנאה ומשוכנע שהיא שכבה עם קמרון, ואז - או אז, דפני, רעיית קמרון מוליכה אותו אל בין העצים, ללמדו איך מתגברים על בגידה וממשיכים הלאה. האם שכבו? האם קמרון שכב עם הרפר? בכל מקרה נראה שמאז - תשוקתו לאשתו גדלה פלאים. למה? כי אולי למד את דרכי קמרון - לקחת את מה שהכי יקר אצל החבר שלך?

 טניה היא הדמות הקומית-טרגית. דמות משוחקת להפליא על ידי ג'ניפר קוליג'. נעה תדיר בין שכרות לבין בדידות, קורבנות, אומללות אינהרנטית. בפרק 7 היא מבינה שנפלה לתוך תכנית עוקץ, בה היא הנרצחת, ממש כך. היא רצה בטירוף לקברניט [ברור שהוא יחד עם המאפיה, או קבוצת ה"גייז" שבשיתוף עם בעלה רוצים את כספה] ואומרת לו: הגייז רוצים לרצוח אותי. "הקברניט הזקן" שלא מבין לכאורה או באמת אנגלית, עונה לה: כולם כאן גייז. רק לראות את הפנים שלה, את כל הסערות והחרדות והידיעה הכמעט סופית, שהיא תמות היום - זו שחקנית ענק.[ אגב, פעמיים ישנם רמזים מטרימים לגבי מותה הוודאי של טניה: הפגישה עם מגדת העתידות שאומרת את האמת ולא מתפקדת כמעלת מצב רוח/ או כמשמיעה מה שרוצים לשמוע; האופרה שה"גייז" לוקחים אותה, מאדאם באטרפליי, שמתאבדת בסוף, והסצינה הקטנטנה בה טום, מנהיג ה"גייז" לועג לבורותה האמריקאית, מדהים כמה זה מגלה לצופה. טניה מזדהה לגמרי עם באטרפליי, לא מבינה מילה, אבל הרגש בשיר ממוטט אותה.


שתי האיטלקיות, שתי הזונות המקסימות שמרפררות להרבה זונות אחרות בהיסטוריה התרבותית שלנו, לענ"ד הן הדמויות השמחות בסדרה הזו. מה אנחנו יודעים על נערות ליווי בכל העולם שמממנות לימודיהן, עוזרות למשפחתן לצאת מהעוני המדכא בו הן חיות?

מה רע בתרגיל עוקץ נפלא? יש 2 תרגילי עוקץ בעונה הזו: הראשון- טניה [העשירה והבודדה] הנעקצת ממש, וסופה מוות שגרג יחד עם ה-גייז מארגנים; והשנייה - הזונה המקסימה, לוצ'י, שמרוויחה 50000 יורו ויותר ממשפחה"מחפשת שורשים" סבא-אבא-נכד דה גרסו. ]


מאמר שקראתי מסביר היטב, שזוג הבנות מסמלות שני דברים: המקומיות הנלחמת באימפריאליזם האמריקאי [בספר התורה, בחיי!] והשני - מאבק בפטריארכיה בכלי הפטריארכיה. מין וכסף והיפוך יחסי הכוח. שלושה גברים, שלושתם מבחינים היטב בין הקדושה במיטתם לבין הקדשה. בת הזוג אמורה לקבל את התנהגות הפטרון, הפטריארך [אשת הסבא], שלושתם מתיחסים לנשים כחפצים [זוכרת את תמונת הסיום בפרק 7, עוברת נערה מדהימה ביופיה בשדה  השנייה מגרשת את הבעל, אבל עוד לא מתגרשת [הוא עשיר כקורח, "אמצעי הייצור" בידיו .. הוא מצטער, בוכה ומתחייב בפני בנו שיפסיק עם הבגידות] והנכד, שנהנה משלושה ימים של תשוקה מינית שלא זכה לה מעולם עם אותה זונה מקסימה, שגם מוציאה ממנו[מאביו] 50000 יורו ללא מאמץ, על ידי פריטה על רגשות האשמה המעמדיים שלו, לכאורה. כשהוא נשאל עליה הוא אומר: "היא עבדה עליי - She played me. בשדה התעופה בסצינות הסיום של העונה עוברת ליד שלישיית דה גרסו נערה יפהפיה. בהתנייה פאבלובית וצינית, שלושת הגברים לבית גרסו מסובבים את הראש!


יש מרכיב נוסף חתרני - נשים מכוסות בזמן סקס, כולל החזה, ברוב המקרים; הגברים עירומים כולל פרונט, מדי פעם. 


הסדרה עצמה מצחיקה, המוות של טניה הוא הרי בידור - עד שניצלה הסתומה אז היא נופלת מהיאכטה אל מותה.


ולמה אני מקדיש לה זמן, זו רשומה שנייה. הקודמת היתה פוסט 213

כפי שכתבתי ברשומה הראשונה, לא רק פארודיה על סדרות אהבה, לא רק מבט מחפצן ומציץ לחיי העשירים וה-אומללים, אלא ובעיקר העלאת סוגיות ממש נוקבות, כמו למשל - יחסי הכוח הפוליטיים והכלכליים בין התרבות המערבית האימפריאליסטית והרעל המזוקק שהיא מזריקה לתרבויות אחרות אותן היא כובשת, יחסי כוח בין גברים-נשים, חברות, השקופים בחברה, האומץ להיות "סובייקט" בסגנון ניטשיאני או לפחות בסגנון הרך של "קאמי".

גם העונה השניה עוסקת באותן בעיות. מרחיבה לעומקן של הדמויות הרבה יותר מהעונה הקודמת. ממשיכה את הנרטיב של טניה, ומציגה את טניה כסימבול [לדעתי] לתרבות המערבית הקורסת והשוקעת, לאלימות חסרת המשמעות שלה, להיותה מכורה לסמים, לאלכוהול, חסרת כיוון, נעה כמו ברווז מקרטע ומהדס, שיתכן לטביעתה, יש משל המרפרר לטביעת "אטלנטיס" או ללא אגדות - לפומפיי.


תוספת קריאה למעונינים -


1. חן חדד, "הלוטוס הלבן" חזרה והעשירים שוב מתגלים בכיעורם, הארץ, 1.11.2022


2. חן חדד, "הלוטוס הלבן" החזירה את התשוקה לסדרה שמחכים לה,הארץ, 13.12.22


3. איתן לשם, הכוכב הראשי בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" הוא התחת הגברי, וזה נהדר, הארץ, 13.12.22


4.קיץ ברבנר, 

"עובדת חזק על הצדדים מכוערים באנושות": "הלוטוס הלבן" מעולה אך קשה לצפייה, מעריב, 7.11.2022





יום שלישי, 13 בדצמבר 2022

225 - "באין חזון ייפרע עם", משלי כט 18

 חלקו השני של הפסוק עוסק כמובן באמונה באל, אבל זה לא מענייננו.

- - - - - 

לאחרונה נפתח דיון בקבוצת דוא"ל "החופש ללמד" סביב השאלה הזו:

המורים תקועים מאחור

 

זאת סטיגמה שקיימת בעולם.

ולא סתם

אני פוגש מדי פעם תלמידים שלי

שכבר סיימו צבא

והתחתנו וכבר התחילו לעבוד בעבודה שלהם

בקיצור

הם כבר לא ילדים,

כבר עברו הרבה תהליכים בחייהם

אבל אז הם פוגשים אותי

ואני עדיין מורה

באותו מקום

אז אני תקוע במקום

והם כבר עברו המון מאז

^^

למכתב זה עניתי כך:

צהריים טובים,
אני לא מקבל את נקודת המוצא של: תקועים במקום.
איך אפשר להיות "תקוע" או נשאר מאחור אם בכל שנה אתה פוגש עשרות של ילדים, בני נוער שמעולם לא פגשת, ויש לך הזכות הקדושה, ממש קדושה, להתערב בחייהם, להנחות אותם, ללמדם דרך ארץ וחוכמה, להכינם לחיים עת יתבגרו? זה לא "נתקע".
ומה עם המהנדס, הרופאה, הלבורנטית, הטייסת? כלום אין הם תקועים במקצועם, שנה אחרי שנה?
היתרון האדיר שלנו הוא המודעות.
אנו פוגשים את הילדים שקיבלנו את הזכות להיות חלק מחייהם בעתידם! אותו עתיד שעזרנו להם להגיע אליו.
וכל זה כמובן לא קשור לתהליכי צמיחה והתפתחות.
כיום אני עסוק מאוד ברפורמת המח"ר. עם כל הביקורת שיש לי, חלק מההצעות לעבודה אחרת עם התלמידים דורשות כיוונון מחודש של טקטיקות, אסטרטגיות והבנה של הדור הצעיר.

פותח הדיון ענה:
מסכים אתך מאוד
מאמין שבמקצוע שלנו יש את האפשרות הכי לזוז ולא להיות תקועים
אבל משום מה העולם מסביב (וגם הרבה מורים בעצמם) מרגישים אחרת
ואני רוצה לשנות את זה, לעזור למי שצריך לפקוח את העיניים.

וזו תשובתי הארוכה


אתה צודק מאוד.
השבוע היתה לנו מליאה. יש לנו מנהל חדש, והוא "אחר" מכל מנהל.ת שהיו לנו. דנו במצב ביה"ס, במיצוב החברתי שלו, באופיו, מאפייניו וכו'
בין לבין אחת מעמיתותיי תיארה/אמרה שההרגשה שביה"ס שלנו עסוק בשרידה, מה שבסלנג נהוג לומר "בכל הכוח על ניוטרל", או בדימוי אחר - אותו עכבר הרץ על גלגל ונשאר באותו מקום. ובמקום ש"נתקדם" אנחנו "צוללים".
חלק גדול ממורי התיכונים חשים כך בגלל הבגרויות, שהן אחת משיטות המשמוע וה-האחדה והכפייה המניפולטיביות ביותר. אין למורה אפשרות ל"ביטוי אוטונומי", יש סרגל פיקוח נוקשה, יש לחץ חברתי קשה מאוד, כך שה"חינוך" הופך בעצם להדרכה להצלחה בבגרויות.
הגיעו הדברים כדי כך, שבעבר נהגו אצלנו לדבר על תלמידי 5 יח"ל אנגלית שבכלל לא יודעים אנגלית, עיוות קיצוני של רפורמת פירון [אמו נפטרה אתמול, היתה מחזיקת תיק החינוך בבת ים שנים רבות, מורה ומנהלת ביה"ס לפני] בכל הארץ באמצעות מתן ציונים לא אמיתיים, העיקר הבגרויות ואחוזי ההצלחה בהן.
אבל
כשעניתי לה, מתוך קבלת נקודת המוצא של שרידה, אמרתי שביה"ס שלנו, מאז 2011, כן אני יודע בדיוק את השנה, כי החלפנו בעלות, עסוק באידיאולוגיה של שרידה, של העלאת אחוזי בגרות, של ביטול שרירותי של שעות הוראה לטובת מבחני בגרות, של ציפייה ממורים לעבוד בחופשות [חנוכה, סוכות], גאווה במורים שעובדים אחה"צ, עובדים בלילות למען, שים לב - הבגרות! הכל כי דבר אחד ביה"ס שלנו שכח, ומנהלותיו ומנהליו "נהנו" מזה: באין חזון ייפרע עם. ציוני בגרות אינם חזון.
עד 2011 ביה"ס יצר חזון בעבודה שנתית מאומצת. נוצרו דפוסי התנהגות, ביטויים טקסיים ואחרים לעיקרי החזון. מהרגע שהתפיסה הפכה ל- העלאת אחוזי בגרות כמטרה העילאית של ביה"ס, כולל השתלמויות בהן לימדו איך ללמד, ע"מ שתלמיד יעבור, לפחות בציון 55, את הבגרות.. נעלם החזון כלא היה. איך שוררה המשוררת רחל: "אף סכר שכחה בניתי לי מגן/ הנה היה כלא היה".
ידוע לנו, מערכת החינוך נוקשה מאוד. אין מדרג ניהולי-ערכי או אחר שמאפשר למורים להתפתח בו. כפי שכתבת במכתב הפותח שיחה זו שלנו: השינוי, ההתפתחות, הרחבה הדעת בעיקר אישיים. על אף, שאני חושב שחינוך הוא פעולה פוליטית, כלומר חינוך הוא תנועה, שינוי מתמידים, אני יכול בעיני רוחי ומהכרותי עם עמיתים ועמיתות לראות את תחושת ה"תקיעות". גם כי מלמדים אותה תוכנית שנה אחרי שנה, וגם כי רבים לא הולכים להשתלמויות, וגם כי ביה"ס עצמו לא פועל לרווחה האינטלקטואלית של המורים.

יום שישי, 9 בדצמבר 2022

224 - מונדיאל

 לפעמים ישנן התרחשויות בעולם, שלכאורה, אדם נורמטיבי מהישוב מחוייב לדעת עליהן, להביע דעתו, או למצער להעמיד פני מבין.

ברור לכל בר דעת שלמעט אירועי טבע העלולים להשפיע על האדם הזה, אירועים בין בני אדם כמו, מלחמות, מגיפות ענק - באמת אין שום אירוע פלנטרי שמחייב תשומת לב של "כולם".

כלומר

מונדיאל?

אולימפיאדה?

התפרצות הר הגעש באי המרכזי של הוואי?

מלחמת רוסיה-אוקראינה?

בחירות בברזיל?

מהומות באירן?

קורונה?

הרשימה דלעיל לענ"ד מצביעה על שלושה אירועים שאדם נורמטיבי, בתרבות המערבית ירצה לדעת עליהם: הר געש [השפעה על האטמוספירה], מלחמת רוסיה-אוקראינה [מחסור באנרגיה זמינה, מחסור בחיטה], קורונה [מחלה שהיתה דורסנית ואלימה]

השאר

מונדיאל? חוץ מברברת על עיתונאים ישראלים שלא קיבלו אותם ב"אהבה", ביקורת על משטר העבדות בקטאר לא שמעתי כלום. אין למאורע הזה שום השפיה עליי, על סביבתי הקרובה והרחוקה, ולכן כל הסופרלטיבים הקלישאתיים שבהם התקשורת נעזרת על מנת לעצב ולהנדס את יחסנו, עוברים לי מעל הראש.

אבל אפשר להיעזר בדוגמה הזו כדוגמה נוספת לגאונותו של קליגולה - תנו להם לחם ושעשועים, להמון הנבער מדעת, ויש שקט לעשות כל נבלה שרוצים לעשות.

למשל - דיכוי המחאות באירן, דיכוי של הסיניים ביתר עוצמה, רעב בלתי נתפס באפריקה, משטרי טרור, דיכוי ועבדות בחצי האי ערב ובאזור הסהר הפורה ולא הזכרנו את אחריות הניו זילנדים וחיות המשק שלהם לזיהום האוויר.

הבו לנו שעשועים, פיצוחים ודיאטניות במעריב שיספרו לנו מה לאכול בזמן הרביצה  מול הטלוויזיה.



יום שבת, 3 בדצמבר 2022

223 - דע מה להשיב

 פוסט הכי פוליטי שיש

למי מהימנים שלא מבין - דמוקרטיה היא שיטה בה למ יעוט יש זכות קיום, זכויות זהות לרוב ואפילו הזכות לנסות ולהשפיע על הרוב. הדמוקרטיה בתפיסה הימנית המסוכנת של סטרוק-שרת חינוך[?] וחבריה היא של אחידות רעיונית, התכופפות בפני אידיאולוגיה אחת, האחדה כוחנית "כור היתוך" עאלק.

במלים אחרות - השמאל אינו נלחם בדעות אחרות, השמאל אינו מסרב "סתם" לקבל בשוויון נפש את הימין הקיצוני. אין כאן "משחק הוגן", אלא שימוש בכלי הדמוקרטיה בפרשנות הכי פרימיטיבית שלהם [כוח!] לצרכי שיעבוד 'האחר'. לצערי, רבים מהשמאל משום-מה מרגישים מותקפים כי הם "לא דמוקרטים".

כשאדם נדרש להגן על עצמו, ולא באלימות של הביביסטים, למשל, ולא ברוע הפה של אמסלם, ביטן ועו"ד גוטליב [מחליפתן של מירי רקב וגלית דיסטאל-אטבריאן] אין לו ברירה אלא לומר: "פוס". המשחק המזויף והשקרי שלכם אינו שלי. כשתצליחו לשכנע אותי, שהימין רק רוצה להעמיק אידיאולוגיה, ולא למנוע..

או אז, אני בטוח שלאף שמאלי ושמאלני לא תהיה בעיה. אדרבא ואדרבא, קדמו הרחבת לימודי התנ"ך, למה לא?! קדמו שילוב הוגים דתיים כמו לייבוביץ, סולובייצ'יק, הרב קוק - למה לא?! קדמו הוראת העברית, ספרות עברית, היסטוריה יהודית בינלאומית.אבל הימין מאמין רק בגישה אחת.

גישה אחת, כפייתית, בעלת רצון לסנקציות, הרתעה, שליטה איננה החלטת העם. העם בחר ב- 78 ח"כ שאינם דתיים, ימנים קיצוניים. תעשו את החישוב בעצמכם. כלומר, "העם" רוצה חברה מסורתית-ליברלית, סובלנית עם נטייה חזקה לליברליזם כלכלי, תרבות יהודית, אך עם הכלה של 'האחרים'.


222 - אמונות טפלות ופילינדרום נומרי

 לפני המון שנים, כשעוד לא הבנתי ולא הכרתי את ההפרעה הקשה שאני סובל ממנה, למדתי דרך להרגיע את עצמי.

הלכתי עם רותי ע' לחוגים של אחר הצהריים. היא הלוותה לי קצת כסף, ושכחתי להחזיר לה עודף. משהגעתי הביתה חטפתי את אחד מהתקפי החרדה הכי קשים שלי.

רעדתי כמו עלה נידף, פחדתי שאבא שלי ירביץ לי [ למה? מי מחפש הגיון בהתקפי חרדה ובתסריטי האימה] ולא ישנתי בלילה.

בבקר נפגשנו בביה"ס רותי ואני. היא שלמה ובריאה וללא כל תרעומת על כך ששכחתי, ואני - אבן כבדה ומסוכנת ירדה מלבי. ואז נזכרתי, שנתתי נדבה לאיזה קבצן.

מאז ועד היום, אם אני פועל וחושש מתוצאה מאיימת אני מחלק נדבות.

התובנה השנייה, חסרת הערך לגמרי, היא האמונה בכך, שאם מדברים על תוכנית בעתיד, התוכנית לעולם לא תתגשם. וכך, עמיתה לפני שנים סיפרה לי שהבת שלה נמצאת באודישנים לאחד התיאטראות החשובים. "אל תדברי על זה כאילו זה סופי" אמרתי לה, "זה לא יקרה", ואכן לא קרה. את האמונה הזו רכשתי מעיתונאית מפורסמת מאוד כשהיינו סטודנטים.

לפני כמה ימים סיפרתי לאימא'לה על משהו שלי. אבל כיוון שכבר שילמתי על זה, אני לא חושש.


ואני הולך עם ה"אום" מילת הבריאה כבר למעלה מעשור. 

יום חמישי, 1 בדצמבר 2022

221 - תל אביב וגבעתיים

 ממליץ מאוד, לאלה מכם שאינם איסטניסים גדולים, להגיע למבנה התחנה המרכזית בדרום תל אביב, לעלות לקומה 7, בצד של תחנות חברת "דן" על הקירות, שפע שלא יאומן של אומנות רחוב, ציורי קיר וכו'. בחרתי להביא רק 2 תמונות.


תערוכה קבועה של ציורי קיר בקומה שביעית בתחנה המרכזית בדרום תל אביב
תערוכה קבועה של ציורי קיר בקומה שביעית בתחנה המרכזית בדרום תל אביב




220 - פאריז, יולי 2019 - השוק