117 - ריאליטי - ניתוחים פלסטיים

 

הטלוויזיה מלאה במנתחותים פלסטיותים [אם יש'כםן בעיות קריאה, תאשימו את מרב מיכאלי ואת הגופן המולטימגדרי שמסרב לרדת למחשבי.]
בין התוכניות הרבותן בולטת, בערוץ E, התוכנית של נאסף-דוברו, שבעונה האחרונה בפתיח הוסיפו טוויסט-אוף על ציור בריאת האדם של מיכלאנג'לו בו אחד האל והשני אדם. [ה"הומור" או האגו מתאים במיוחד לדר' דובראו בעל חוש הומור מפגר לגמרי]. עם זאת, למרות דר' דוברו - שמלא בעצמו עד להקיא, ובעונה האחרונה מילא פניו בחומצה האלורונית ודר' נאסיף הדוד החמדמוד, שבעקרות בית אמיתיות בברלי הילס התגלה כחיה רעה -, מתאמצים מאוד לדכא שינויי גוף קיצוניים באירוח כל ה"ווירדוז" והסבר מפורט מדוע "לא כדאי", הם מצטרפים לדר 90210 עם הרופא הברזילאי היפה עד כאב ואשתו הרטנונית [בארבי עם 3 ילדים וחזה ענק] והרופאה הסינו-אמריקאית[או יפנית?] ובעלה היהודי הגבוה נורא שהקדימה אותם, ול- 90210 חדשה עם רופאות-מנתחות פלסטיות מלאות חביבות עד אין קץ ושמורות ומנותחות עד בחילה כמעט. בינתיים הועלו 8 פרקים, מעניין למה, ואין כיסוי נרחב של חייהן. הברזילאי היפה [שגם הגיע לארץ] - כל חייו בעונות הסדרה מצולמים.
אבל, כפי שכתבתי - אסונות מפלסטיק, התכנית עם דוברו-נאסיף היא היפה מכולנָּה - בולטת באיכותה, בנועזות של שני המנתחים, במוכנות שלהם לתרום לקהילה [ היתה תכנית ספין במשך עונה אחת, כנראה לא צלחה, שהם ניתחו בכל ארה"ב אנשים פגועים מאופן "טבעי" כלומר נולדו כך!] גם ניתוחי חינם אבל גם מידע מדעי ומדוייק בכמויות ענק, כלומר אדם מן הישוב יכול לצפות בבעיה דומה לשלו ולשמוע ולהקשיב לניתוח הבעיה, דרכי הטיפול וגם התוצאה, או הסבר מעמיק מדוע לא כדאי. ועיקר התוכנית - תיקון של "חטאי רופאים אחרים". לא קראתי שמישהו תבע מנתח אחר בעקבות התוכנית, אבל הרבה מתיירות הפלסטיק הזול לדרום אמריקה נעצרה בזכותם.
והעיקר -
העיקר שאתמול צפיתי בתוכנית מעונה 2. היתה שם אשה בשם "הת'ר" יפהפיה בלונדינית אנורקטית ומזדקנת ששדיה נהרסו בגלל ניתוח כושל. לאחר הקדמה בה הסבר כמה הניתוח מסוכן, מתברר שהניתוח קל יחסית, והגברת משתחררת לעולם עם זוג שדיים מפוארים. עכשיו, התוכניות האלה בנויות כך - יש ניתוח, יש מעקב מיידי ואז המתנה של 3/4 חודשים והתוצאה. אז בקטע גילוי תוצאותיו הנפלאות של הניתוח הת'ר, הבלונדה עם החזה המפואר ושמלה שבקושי מכסה אותו ואת אזור חלציה, אומרת: "כל חיי התפרנסתי מהשדיים שלי. השדיים שלי הם כל חיי". מקהלת החברים, אחת מהן סוכנת כשרונות מאשרים כמה היא השתנתה, כמה היא יפה.. ובעצם משתתפים בשיווק מחדש שלה כדוגמנית שדיים או השד יודע מה?!
ולמה אני כותב על זה כלכך הרבה -
יש בי משהו שמרן מאוד שמסרב לראות בן אדם מצומצם, משוטח ומנוסח באמצעות החפצת עצמו ל- זוג שדיים.
התכניות האלה הן באמת החפצה[ ראיפיקציה] של בני אדם. כל הטיפולים בתכנית הספציפית הזו, נכונים לגמרי הכרחיים ממש. אבל הסיבות לחלק גדול מהם הן נסיון לפתור בעיות נפשיות בזול[ ממש כך!] וחלק סתם "ריקנות" שהדוקטורים המתפרנסים טוב טוב ממנה ורואים כזכות יסוד של אדם, שיש לו כסף, כן.., [ כלומר, אם כבר סתם ניתוח להגדלת חזה לפחות תלכו לאחד שיגמור לכם את הפנסיה, אבל התוצאה תהיה בטוחה לגמרי.

116- מיהו משורר?

 שאלה שהעליתי היום בטוויטר, ושעלתה בעקבות דיון "כמו סוער" עם סופרת-משוררת [הוציאה ספר, אז כנראה שהיא משוררת ]

בדיון אתה עלתה סוגיית "כל אחד משורר" ללא קשר לאיכות הטקסט הנכתב, ובכך אותה אמירה של אבידן ביחס ל"מזה שיר"? :

 ״שיר הוא דבר / שאני קובע שהוא שיר / לאחר שאני כותב אותו / כשיר או כלאשיר / אבל מפרסם אותו כשיר // ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר״.

 אם ממשיכים בקו המחשבה הזה, השיר לבדו יקבע שהוא שיר, מתוקף העובדה שהוא נכתב. [ עמ' 7, משה סקאל בחיבורו : אם קראתי שיר ואני מסכים אתו, המשורר מעל בתפקידו כמה מילים על פואטיקה, ולא רק על ערס פואטיקה, https://did.li/https-library-osu-edu-projects-hebrew-lexicon-99995-files-99995073-99995073012-99995073012-005-010-pdf]

כקורא שירה "אובססיבי", כבעל איזו עמדה או תפיסת עולם מהו שיר איכותי, כמי שהתחיל את חייו המקצועיים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית תחת כנפי ה- ביקורת החדשה, הסטרוקטורליזם, דה קונסטרוקציה, שילוב לשון וחקר לשון בקריאת שירה והמשיך אל תיאוריות חדשניות יותר ואל צורות שירה, שזרות לשפה העברית ולשפות מהן הושפעה [שמיות - אירופאיות] עדיין אני חושב ובטוח ששירה היא המילים, הביטוי הרגשי החוצה את מחסום הדנוטציה הבסיסית של כל מילה, ביטוי ששואף למקוריות, גם אם השירה נכתבת בתוך קונבנציות מחייבות [שירת ימי הביניים, שירת ההשכלה, הפיוט - שירה ליטורגית], המשורר האמיתי, שירת אמת מרסקת את הקרחון החונק את האש שבמילה [ לו אעזר בניסוחי ביאליק ב "על כיסוי בלשון"].

הועלו שני שירים, אנונימיים ונתבקשה בנימוס תגובה של הקוראים. זה היה "ניסוי" שממנו חילצה החוקרת את המסקנה שלא תאומן, כל אחד משורר, כי היו תגובות מרגשות, כי כמה אפילו פענחו את "כוונת הכותב". הביקורת שלי טענה שאלה שני שירים גרועים, שטוחים, צפויים נעדרי "רגש או מקוריות".

אז -

מיהו משורר? האם אמנות השירה כלכך חסרת ממשות וקשר לחומר קונקרטי[כמו הפסל או הצייר? והיטיב נתן זך לבטא את זה בשירו "הצייר מצייר", בטענתו שהמשורר הוא "הר בצדי הדרך.. משהו שמשאיר משהו" ]שכל אחד הוא משורר לו חיבר כמה משפטים וקיטע שורות? לענין זה אני חייב להוסיף, כל תלמיד ספרות באוניברסיטה מחוייב ללמוד את "כלי הרטוריקה" שמפעילים את לשון השיר, וכן ללמוד דרכים לפרשנות, מה שנקרא "הרמנויטיקה".  השירה בת זמננו נטשה כמעט לגמרי את הפרוזודיה [משקל, חרוז, בית] של התרבות המערבית שפעלה במשך לפחות 2500 שנים, ובחרה בדרך ייצוגית-ריאליסטית או סמלית-נפשית, כשהדגש הוא על לשון "מטונימית" [ייצוגית- מצלול, אורכי שורות, חזרות, מוטיב, דחיסת משמעות, פסיחה/גלישה, הפתעה, אירוניה חזקה לפעמים הגזמה] וויתור על הלשון המטאפורית [הדימוי הציורי, המטאפורה על שלל צורותיה, החרוז המשמעי וכו']

בחירה זו מאפשרת כתיבה חופשית מאוד, בחירה שמתקבלת באהדה רבה על ידי קוראים וצרכני תרבות ש-שירה כאומנות ממש, בעלת מבנה, היסטוריה, נורמות, חובות, לא תקפה. זו מרבית השירה שנכתבת היום באינטרנט, בפורומי שירה נעדרי לקטורים, כמו "ליריקה" שמקפיד מאוד על איכות השירים, והמוני המונים כותבים, מקבלים מחמאות, מקבלים כמו בימי קדם "הסכמות" של חוקרי ספרות, לא הכי מוכרים.

על סוגיה זו ענה לי איש אחד - מי שפרסם ספר, קיבל ביקורות על הספר וצמח והתפתח לאור הביקורות. כלומר, מי שפרסם ספר שירה הוא משורר, אפילו אף אחד לא קורא את ספר שיריו. [ומוכר לי אחד שהוציא ארבעה ספרים והם כנוסים בערימות בדירתו].

אז מיהו משורר?

115 - מאה ימים

 

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

מאה ועוד כמה ימים עברו.

העולם עומד על תילו, והזוג המטורלל שנהנה להיות על סדר היום הציבורי מדי יום, נעלם לו, ולשמחתנו גם נאלם.

רוגע יורד על העולם הקטן, ששמו מדינת ישראל.

שום הדלפות מבית רה"מ ואשתו הקפריזית או בנו בעל הפה המטונף.

שום עובד/ת לא מרגיש צורך עמוק לדווח על השפלה ופגיעה.

בכלל

גברת אשת רה"מ מעדיפה לעסוק בענינֶיהָ ובמשפחתה ולא ממש מעניין אותה לשאת שקי כביסה לאמריקה.

שלושה חודשים, זה הכל, ובזמן כלכך קצר הציבוריות הישראלית נרגעת מהטירוף שהקרינו עליה הבלפוראים מטעם עצמם. אמנם מדי פעם ישנו איזה אומלל שטוף מוח שמנסה להבעיר אש בשדה שכבר אין בו קוצים, אבל ראשוני כלבי המשמר של החצר הביזנטית צפים מעל הרפש ששחו בו. מיקי זוהר-מכלוף מבטיח פוליטיקה מכילה, אוהבת וחובבת הכוח מצאה לה נישה חדשה להתגודד בה, ההסתדרות, יען כי הבינה שהרבה עתיד כנראה כבר אין לה בליכוד. "יאללה בכפיים".

אפילו חגיגת הדם הנוראה שרקחו ה"מקורבים" [הוא לא יודע כלום, מה פ'תום, הוא??] סביב מותו של חדריה-שמואלי, שאף עברה את רמות ההסתה כנגד רבין כבומרנג מכה בשלישייה המטורללת מבלפור, לשעבר.

זהו

תם עידן הטרלול.

לעת עתה יאמר הזהיר והחכם באדם.

114 - יא אללה, מה אכפת לכם?!

כן, בדיוק, שיצאו לכם העיניים ולכן שישברו השיניים.

כן למרות השמועות שרצות אודותיה במשך שנים,  אחרי יציאות מתוזמרות היטב מבחינה כלכלית וציבורית, אחרי אחצונים אלימים ודכאנים של גל אוחובסקי הבלתי נסבל, שרית חדד בחרה לצאת עכשיו, היום, עם שחרור השיר החדש שלה, שכתבה את מילותיו בת זוגה.

כצפוי היטב, מייד נפערו הפיות. במיוחד פיות של גברים, ובמיוחד, לתדהמתי, גברים-הומואים. צירפו כינויי גנאי [יבבנית?] מחושבת-מזויפת ומה לא?!

נדדתי על פני התגובות בטוויטר, בקבוצת להטבא"ק עירונית.. הגברים שם "משתוללים" מחימה. אחד גם האשים אותה ביציאה מאוחרת ובשל כך פגיעה, לא פחות, במאבק הלהטבא"קי, כמו היא חייבת לו משהו.

המעשה של שרית חדד הוא "היסטורי" בהיסטוריה של הקהילה הקויירית בישראל. היא "זמרת מזרחית", שכמו אצל החרדים, לא תתכן אפשרות של הומוסקסואליות. בכך היא שברה תקרת זכוכית של הזרם המזרחי, הימתיכוני. כי אולי אינכם יודעים, אבל אין זמר אחד מזרחי שהוא הומוסקסואל, כלומר יצא מהארון, בז'אנר, לא הראל סקעת או יהודה פוליקר, הם לא נחשבים זמרים מזרחיים, אלא זרם מרכזי, ישראלים כמו אייל גולן כיום.

זמרים מזרחיים מתפרנסים היטב מהציבור הדתי-המסורתי המזרחי. פיוטים, חזנות, חפלות רק לגברים וכו' היות הומוסקסואל תהא פגיעה ישירה ומיידית בפרנסתם. אז שרית חדד, כפי שתבינו עכשיו, לא תוזמן יותר לשיר בערבי נשים דתיות-חרדיות-ש"סניקיות וכו' היא בהחלט חתכה או כרתה ענף רווחי עליו היא ישבה.

חדד היא גם קווקזית, עדה קיצונית בהומופוביה שלה, ובשמרנות הקהילתית. כמו הגרוזינים, גם הם לא ששו על כך שהיא רווקה, על כך שיש לה ילדים מחוץ לנישואין, שהיא "זמרת" [שהאות ז' בזמרת מסמלת מקצוע אחר בראשם], על זה שאין גבר עבורה. ועכשיו מתברר שהיא לסבית?? שומו שמים והצילי ארץ!

אשה גדולה ואמיצה שרית חדד.

אינני מגדולי אוהבי שירתה, מעט מאוד שירים. אני לא מחבב את סגנון השירה שמנדנד בקול או שר דרך האף, אבל עדיין היא זמרת חזקה ובעלת קול חשוב בחברה הישראלית.

115 - ניצה חדריה - שמואלי - האמא השכולה והמגדפת ללא הרף

 כבן למשפחה שכולה, אשר גם ראתה ב"גולדה מאיר" וממשלתה אחראים לאסון מלחמת יום הכיפורים, אני מרגיש שמותר לי להעיר הערות על התנהגותה של הגברת בדריה-שמואלי: להלן ציטוט סדרת הודעות שהעליתי בטוויטר בענין.

benedek khabif arik-أريك بندك حبيب

@arik_21

·

13m

תמיד תמיד במוצאי יום הזיכרון שואלים: איך אפשר לעבור לשמחה? הנה אנחנו, אלו שנשארו מאחור עת אבותינו, אחינו, ילדינו, קרובי משפחתנו וחברינו הלכו לעולמם במלחמת יום הכיפורים, איך אנחנו עוברים הלאה לקטנות היום יום? אז שתדעו - לא עוברים. גם אמא חדריה-שמואלי השכולה והצעקנית לא, כאן ורק בנקודה זו, יש בלבי עליה.

benedek khabif arik-أريك بندك حبيب

@arik_21

·

13m

הבעיה של אמא חדריה-שמואלי, אם הצלף החלל, היא שהיא מוציאה את כל האנרגיה השיקומית שלה עכשיו. בעוד חודש, כשכבר לא יתענינו בה, בצרחותיה או בגידופיה, לא יהיה לה במה להיאחז כדי להתאבל ולקונן באמת. השיקום שלה יהיה קשה מנשוא, כי היא נתנה לפוליטיקאים מושחתים לנצל אותה, לנצל את אנרגיית היגון, הסבל, הכאב. הכריחה ומכריחה אותה להשאר בשלב השני של האבל שהוא: כעס. הפיכת ראש הממשלה ל"רוצח" היא כמובן הכחשה גורפת* [שלב א'] והלהבת הכעס עד כדי אובדן השליטה של החומרים שהפה מפיק [הלא מודע] תמנע ממנה מעבר תקין או קצר לקראת הבראה.

benedek khabif arik-أريك بندك حبيب

@arik_21

·

11m

במלים אחרות, לאחר שהיא מיצתה כל ג'ול וכל ארג וכל קילוקלוריה בשאגותיה המתוזמרות [ על ידי פוליטיקאים מניפולטיביים במיוחד]והניזונות מהרבה הרבה אנרגיה גופנית[כדי לצעוק ללא הפסקה, לצווח ולצרוח] ונפשית, היא תישאר ריקה, כמו קליפת לימון שנסחטה עד דק. לבי לבי לה, עת היא תקום להתמודד עם היום ש"אחרי". [או תנסה לעבור לשלבי האבל הבאים. לבד או בעזרה].

benedek khabif arik-أريك بندك حبيب

@arik_21

·

9m

היום שאחרי, זה היום כשיוצאים מה-הלם של הידיעה שהאדם הכי אהוב עליך הלך שלא כדרך הטבע לעולמו. העולם משתנה בשנייה [ויש לי ניסיון], האדם מפסיק להחיות בזמן היסטורי ועובר לאיזה זמן אחר. זמן אבל. המכה הזו והזמן האחר שואבים את האדם ל"חור שחור" ורבים נופלים בה ולא קמים. כדי לחזור לחיים ביום שאחרי, ביום עת הבית מתרוקן ממנחמים, כשצריך ללכת למכולת, לעבודה. ה'זמן האחר' נעלם, המכה והסבל נשארים, ואם כל כוחות הנפש הוקדשו לגידוף ולניאוץ אויב מדומיין, וצריך את כוחות נפש, שנוצרו במהלך השבעה, במהלך טקסי הקבורה וקבלת המנחמים, הם אינם יותר.

*למעונינים בשלבי האבל - קראו כאן: נירית שגיא, פסיכיאטרית קלינית