נדרשתי בעבר באחד הפוסטים שלי לסוגייה הזו. אני חוזר אליה כי הפכתי להולך רגל מקצוען.
אני עושה דרכי לכל מקום ברגל, למעט מקומות הדורשים ממני תחבורה ציבורית.
ההליכה ברגל חושפת את נימוסי עמיתיי, הקבועים, המזדמנים.
בראש ובראשונה - ניקיון. שוב אני מתפלא לנוכח האדישות לנקיון המרחב הציבורי, החל מיריקות כיח וכלה בהשלכה אגבית של פתקות, אריזות ממתקים קטנות, שקיות ניילון.
אדישות מוחלטת לאחר ההולך מאחוריך במדרכה או בא מולך. לצערי המדרכות במטרופולין צרות. מתאימות להולך רגל אחד או שניים, לאם/לאב ועגלת תינוק. בולטים/ות אלה שיודעים ש"מגיע" להם. הם הולכים במרכז המדרכה אדישים לחלוטין לכך שמישהו בא מולם. זו בעייה שלו.
ישנן אמהות המובילות עגלות תינוק ומשוחחות בנייד. הן נעצרות באמצע מדרכה. אז מה אם מישהו הולך אחריהן, מדוע ולמה זו בעייה שלהן?
מכה נוספת היא השתלטות בתי הקפה על המדרכה. כבר אי אפשר ללכת ברוגע, כי הנה מלצרית עם מגש או זוג פטפטנים שעומדים ומקשקשים, מישהו רוצה לעבור, מדוע זו בעייה שלהם?
ועוד לא הזכרתי את הנהגים על רכב דו-גלגלי שהפכו את המדרכה, מעברי החצייה למסלולי נהיגה מותרים. אני משתדל לא להתעצבן מאלה שנוסעים בכביש חד סטרי בניגוד לכיוון הנסיעה.
https://www.getyourguide.com/he-il/seoul-l197/seoul-history-market-food-tour-with-11-local-tastings-t441936/
