אלישבע גרינבאום
פרגמנטים של פרידה
*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
אֶלְכֹּד לְמַעַנְךָ זַהֲרוּר אַחֲרוֹן
מְרַצֵּד עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם
עָלָיו יָשַׁבְנוּ.
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
אֶלְכֹּד לְמַעַנְךָ זַהֲרוּר אַחֲרוֹן
מְרַצֵּד עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם
עָלָיו יָשַׁבְנוּ.
*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
בִּשְׂעָרְךָ אֶטְמֹן נוֹצָה
מִצִּפּוֹר שֶׁחָלְפָה בֵּין עֵינַי
עֵת רְאִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה.
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
בִּשְׂעָרְךָ אֶטְמֹן נוֹצָה
מִצִּפּוֹר שֶׁחָלְפָה בֵּין עֵינַי
עֵת רְאִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה.
*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
מַאֲכֶלֶת מַבָּטְךָ מַשְׁחִיזָה אֶת הַפִּנָּה
הַחֲשׁוּכָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹכִי.
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
מַאֲכֶלֶת מַבָּטְךָ מַשְׁחִיזָה אֶת הַפִּנָּה
הַחֲשׁוּכָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹכִי.
אָנִיחַ אֶת אִישׁוֹנְךָ הַלּוֹהֵט
עַל לְשׁוֹנִי. אֶבְלַע
אֶת הָאוֹר הַנִּגָּר.
עַל לְשׁוֹנִי. אֶבְלַע
אֶת הָאוֹר הַנִּגָּר.
(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005 )
שוב חובת הגילוי הנאות – עד הרגע הזה, בו התחלתי לחפש את "שיר היום" שלי לא שמעתי מעודי על המשוררת הזו. בוודאי זה פגם של העצלות שלי, אולי חוסר ענין בכותבים שאינם מרושתים מספיק או אני לא נמנה על הדפים בהם הם מפורסמים או מפרסמים שיריהם במרשתת, בפייסבוק. שלושת השירים הקצרצרים האלו, חלקים משלם מציגים שלושה מבטים, שלוש פרידות, שלוש הִפָּעלויות שונות של הנפש, עת היא נפרדת מאהובה. נפרדת כי יודעת היא את מותו הקרוב, או אולי את מותה הקרוב?
ארבע תמונות פרידה, פרגמנטים, המצטרפות לשלם שכולו , בסופו של דבר, אור.
התמונה הראשונה מכילה את "זהרור האור", זכר מוחשי מאדן החלום. הצירוף המטאפורי הזה מעמיק את היסוד הרוחני והפיזי גם יחד. את תחילת תהליך הפרידה, הזכרון המסתיים באכילה ממשית של אותו האור.
התמונה השניה היא הטמנת הנוצה בשיער [נוצה – ולא אכביר במלים על תפקיד הציפור ונוצותיה בשירה העברית-הישראלית]. נוצה מהציפור הראשונה, מהמבט הראשון שלה בה [ מישהו נזכר אולי ב"צפור שניה" של זך – המבט בציפור מניע עולם שלם]
התמונה השלישית המבט שלך ב"משחיז אותי" ואישונך הלוהט המגיר אור,[ברקע הרחוק, אולי נמצא שירו של ביאליק - "לא זכיתי באור מן ההפקר" המחבר עבודת "נפחות" עם ניצוצות האור]. והנה חזרנו לסמל הראשון בשיר, זהרור האור הופך לאור ניגר. ממש רפרור לקבלה של האר"י, זהרור אור הופך לחומר יוצר עולמות.
ואז התמונה האחרונה, תמונה "קניבלית" .האישון על הלשון. ה"חור השחור" בעין, אותו צירוף ניגודים של ריק-יש. יש רמיזה אל טקסי אכילת המתים בהודו. האור שלך הופך לחלק מגופי, אם נבין את האור כמהות הנשמה שלך, הרי יש כאן הכלה מלאה שלך, ללא גופך, כלומר הפרידה היא מהגוף. בחסידות ובקלה מסבירים את תהליך העלאת הניצוצות [ תיקון העולם ] במצוות אכילת הבשר כחלק מתהליך בו באכילת הבשר נאכלים גם ניצוצות האור שבחיה, וזוכים להעלאה כלפי מעלה, אל העולם הרוחני, המיסטי.
שיר פרידה מרשים מאוד, מיסטי ו"חושני" מאוד.
מקור השיר – האתר לזכרה של המשוררת
ביוגרפיה – האתר לזכרהּ
רן יגיל – ב- NRG ואני אסב מבטי – לזכרה של המשוררת אלישבע גרינבאום, 8.1.2010
