גדלתי במשפחה בה שנ"צ של אבא היתה קודש קודשים.
הנושא החם בשרביט החזיר אותי קצת לתקופה הזו.
אבי עבד עבודה מפוצלת, בוקר, אחה"צ. כשהגיע הביתה "אוכל ולישון". בשבת זה היה הכי נורא, כי הם נעלו את הבית, בזמן השנ"צ, שלא יפריעו להם, ואם בחרת להיות בחוץ ורצית לחזור, נאלצת להמתין עד השעה 1600.
לא ארחיב על הטמטום, האגואיזם שעלה מהתנהגות זו, ורק אציין שמבחינתי שנ"צ לא היתה ועדיין איננה אופציה.
ולא רק בגלל ששנים ארוכות חזרתי הביתה אחה"צ [תחבורה ציבורית של קרוב לשעה וחצי], אלא גם שהיו לי ילדים לגדל ולטפל בהם, כשאמם עבדה לפעמים ימים שלמים. לא אופציה בכלל.
כמו מוטי, שנ"צ מקשה עליי את החיים מאוד. אני לא צריך לישון בצהריים ע"מ להיות ער באירועי לילה. שינה בצהריים מותירה אותי כבד מאוד, חסר רעננות של קימה בבוקר. אז בשביל מה?
והיום, כשאני קם מאוחר בבוקר, אין לי צורך בשנ"צ.
https://katzr.net/fa605d
