יום חמישי, 15 באפריל 2021

61 - יום העצמאות



 החלטתי לכתוב ביום זה על הדברים הקטנים, אלה שמצליחים לגרום לנו לחיות חיים טובים יותר, יפים יותר, ומצליחים להוציא מפינו אנחת "כמה יפה!".

קבלתי מ"בא במייל" הצעה לברכה לחג העצמאות:


היש משהו נפלא מהחילוניות הזו של המושג "חג", שבעצם שמו מכיל טקס מיסטי, כזה שמרפרר אל הפלת חומת יריחו, ריקודי המיסטיקנים התורכיים, או הריקודים מלאי ההורמונים במסיבות חתונה חסידיות? מבחינתי זו הנורמליות אליה שאפה הציונות, אפילו הקדם-הרצליאנית [ לא ריה"ל, ברור ].

הרחוב בו אני גר הוא רחוב צדי, כזה המחבר בין שני רחובות מרכזיים בעיר בה אני גר. שקט, ריחו של אוויר נקי וטהור, הציפורים שמשתגעות מרב אהבה וחיזורים, וידידיי, העכבישים הקופצניים שבאים לאכול במטבחי, ומוזמנים תדיר.

יש לי עבודה שאני שמח להיות בה, על אף אותו יסוד בעייתי בי שרוצה כבר להפסיק. יש לי תלמידים מקסימים, ואני נמצא בשלוש השנים האחרונות במה שנקרא באחת מתיאוריות הפסיכולוגיות במצב של "ריחוף" - כלומר ביצוע מושלם וטוטאלי של העבודה, כאילו "טייס אוטומטי" אבל עם מודעות גבוהה לגמרי.

יש לנו דמוקרטיה, יש לנו כמו שצריך צרחנים מכל הכיוונים שדואגים להמשך קיומה של הדמוקרטיה. אנחנו בשלבי שינוי של החברה, התרבות והחזון ה"לאומי", וזה חשוב, כי רביצה על עלי דפנה מבשרת ניוון.

והבית שלנו קטן, מעוצב אחרי קרוב ל- 40 שנות חיים בו בדיוק כמו שאנחנו רוצים ואוהבים. יש לנו יכולת כלכלית סבירה שמעניקה לנו בטחון כלכלי, וכן אפשרות, לו נצטרך, לעזור לצאצאים.

והיא ואני אוהבים יותר ויותר בכל יום זה את זו וזו את זה. מה צריך יותר? נכון, לרדת לאילת ולהשתרע שם על חופיה.

ושיר שמסמל בעיניי לפחות ישראליות מובהקת - גשם, מאיר בנאי



- - -

ממליץ מאוד על הפוסט של עדה ק. "עצמאות תשפ"א" - https://did.li/hNulC

יום שני, 12 באפריל 2021

60 - שבוע זכרון

 אפשר לחלק את חיי לשניים בצורה מובהקת. עד מלחמת יום הכיפורים, 1973 וממלחמת יום הכיפורים, 1973.

אין לי ענין לעסוק בדיון שגילו כגיל ההחלטה לחגוג את יום העצמאות מייד אחרי יום הזכרון לחללי צה"ל, ממש לא מענין אותי.

דרכי לזכור היא ויתור מודע על חגיגה וציון ימי ההולדת שלי, המנעות מהרבה אירועי שמחה, התרחקותי מלוויות ומ"שבעות", והבנת פרידה רשמית כביטוי של מוות.

יום עצמאות שמח

שיר שכתב אחי שהולחן ע"י פיטר רוט והושר על ידי אריק איינשטיין



יום שישי, 9 באפריל 2021

59 - פוסט שהעליתי עם תחילת הקורונה

זמן הקורונה - למידה מרחוק

כמו שרבים יודעים, הסגר, הבידוד אפשרו קפיצת מדרגה טכנולוגית של מורי ישראל. ממורים שחלקם טכנופובים, חלקם חסרי כישורים בהוראה דיגיטלית. בתוך שבוע כולם הופכים אט אט לכותבי שיעורים מקוונים, שיעורים מתוקשבים, מפעילי מצלמות מחשב, מרצים כמו של טד, ומה לא.

הטפיחה העצמית על השכם ראויה גם ראויה. אך יחד עם השמחה הגדולה עולות הבעיות האמיתיות של חלק מאוכלוסית ישראל, כאשר המשאב המרכזי בתהליכי החִברות שלה נלקח ממנה - בית הספר, הכיתה והמורה.

לאחרונה קראתי שלושה מסמכים שעוסקים בתופעה הזו.

הראשון, מאמר דעה קצר מאוד שהצביע על כשלים אובייקטיביים בלמידה מרחוק במקומות בהם יש רק מחשב אחד, הורים לא פנויים, מחשב מיושן וכו, ובו דאגה אמיתית מיום החזרה, עת התלמידים מנותקי הקשר יגיעו והפערים האקדמיים יתרחבו לאין שיעור.

מאמר אחר הוא של חנה רדו, שהתפרסם בפייסבוק

והפסקה הזו היא רק הפתיחה –

 ״אלו שבאור לא רואים את אלו שבחושך״

״אלו שבחושך רואים את אלו שבאור״

על העיוורון / אמילי עמרוסי הולנדר

למידה מרחוק זה לפריבילגים.

״למצוא את הדברים הטובים והחינניים בימים האלה״ - לפריבילגים

לנצל את הזמן כדי לקרוא, לעשות כושר בבית, לסדר מגירה נשכחת – לפריבילגים.

רובנו פשוט שורדים את היום

אני רואה את הפוסטים שלכם מבסוטים ובאה לפקוח לכם את העיניים עם מלקחיים של מנגל

תמונה שלכם מקימים אוהל/ שותים קפה בגינה - לרוב האנשים אין גינה. בואו לשכונה שלי. תראו גושי בניינים משנות החמישים, דירות קטנות, נטולות מרפסת, חלונות צרים ומסורגים שעליהם תלויים ילדים שמחפשים קצת אוויר ואור.

תמונה של המשלוח מההמבורגריה השווה - לרוב האנשים, בעצם לכל מי שאינו עובד מדינה, אין עבודה. יש חרדות כלכליות איומות. קשיים כלכליים מכאן עד הירח". אנחנו לא מזמינים משלוח!

מקור

https://www.facebook.com/701225128/posts/10157590742720129/

 

מאמר אחר, הינו מאמר הדרכה - איך ללמד בימי קורונה, ויש בו ניסיון להתייחס לאוכלוסיה הזו, שלא תבוא ללמוד ככל הנראה, דרך ה-זום.

שרית חדד, מומחית לפדגוגיה לילדים מתקשים ומאמנת חינוכית, כתבה

אותו, ושמו "מוטיבציה ולמידה מרחוק"

https://cdn-cms.f-static.net/.../normal_5e843f83a0422.docx

כותבת המאמר מודעת היטב לקשיים האדירים של תלמידים מהרובד הסוציו-פדגוגי הנמוך של המערכת, ולמרות שלל העצות הכביר והידע הרב, אין בידיה תשובה לסוגיה הכי קשה: מה עם התלמידים שאין להם מחשב, שבית הספר והגעה אליו חיוניים ביותר עבורם.

על כך עניתי כלהלן

מאמר כתוב למופת, ובדר"כ נכון מאוד. דא עקא ש: וזה אובייקטיבי לגמרי - יש משפחות עם מחשב אחד ויחד וכל הילדים לומדים! שרית עצמה הזכירה את הכשלים במחשבים עתיקים, חיבורים חלקיים. יוצא מכך, כמו תמיד - העשירים לא יידפקו - או המעמד הבינוני הגבוה יחסית, שכבר דאג לכמה מחשבים, טלוויזיה חכמה וכו' - הבעיות כרגיל אינן שם. כל יסוד עידוד המוטיבציה הקשור ב"פא"פ", מגע אישי-פיזי נעלם לגמרי. תלמיד שאינו מעוניין ותהיינה סיבותיו אשר תהיינה, לצערי שום פעולת עידוד לא תעבוד. אני מניח שאותם ילדים, שגם הוריהם לא מצליחים לעורר בהם מוטיבציה, לא יצליחו גם עכשיו.

מניסיוני - גם שיחות טלפון, מובילות לתוצאה מסוימת ולא זו הנדרשת, ואני לא מדבר על שיחה אחת. בכל מקרה הטיפים והעצות מצוינים כמו תמיד.

אגב, קראתי מאמר שעסק באמת בענין הזה - נוער אומ"ץ/אתג"ר וגם חלק ממב"ר - כל המצב הסוציולוגי שלהם, מונע מהם למידה אמיתית מרחוק! ללמידה מרחוק צריך יותר פניות מהגעה לביה"ס, מוקד סמכות פנימי חזק מאוד, כזה שמסוגל לדחות "פיתויים מהצד". הכלים ששרית מציעה יצירתיים מאוד, אבל לנוער שאנחנו מכירים - איך בדיוק נביא את א' למחשב בדיוק? ואם כבר יש מחשב, והוא לא אמור לטפל באחיו או בהוריו שהולכים מכות או מיואשים וחסרי רצון, יסכים לפתוח דווקא בשיעור שלי? בזה שאהיה בזום? בזה שאתן לו פעילות לחמש דקות. הבעיה הפעם היא לא במורים! אני מוכן לקבל שיחות מוטיבציה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הילד בבית שלו, אני לא "פונקציה" שם. אגב באותו מאמר נידון בהרחבה הפער ההכרחי של מנותקי הקשר משאר חבריהם, שכן הם היו בתהליך למידה מקוון כזה או אחר.

ואני מדגיש- אינני מיואש, לא הרמתי ידיים, אני לומד ולומד על מנת לשפר ולגוון.. אבל תלמידים מסוימים עם חיתוך סוציו-פדגוגי מובהק פשוט לא מגיעים למחשב, כלל. אני יודע שהמחנכות עושות ימים כלילות לעודד, לדחוף. אני כבר לא מדבר על תרומות של מחשבים, שיחות יומיות ותמיכה בהיקפים שלא יאומנו, אבל לשיעור הם לא מגיעים.

 

יום חמישי, 8 באפריל 2021

58 - יום הזכרון לשואה ולגבורה

זו ההודעה שפרסמתי היום בדף שלי בפייסבוק -

לעולם אין לשכוח את שני רוצחי העמים הגדולים - היטלר וסטאלין. האחד השמיד בכוונת מכוון מליוני בני אדם, בתוכם יהודים [6 מליון] צוענים, הומוסקסואלים, דיסידנטים.
המשמיד הגדול השני, שמתחרה בו באכזריות ובכמויות שלא יאומנו של בני אדם שנרצחו הוא סטאלין. אמנם הוא לא פיתח "מכונת השמדה", הוא הרי בא מהכפר, אז רעב, מחנות מוות, טרנספר של קבוצות אתניות למחוזות מוות.

לזכר כל אותם בני אדם, ששני הפושעים הללו רצחו, אני מדליק נר. 



יום שבת, 3 באפריל 2021

57 - מימונה, סהרנה, נובי-גוד, סיגד

 בטח שמתם לב, שרק חג של אתיופים עוד לא הפך לחג לאומי. גם הלחם המיוחד, אינג'ירה, טרם הפך למזון הנמכר ברשתות המזון כמו הטאקו המקסיקני.

נראה מתי ההתכנסות של העדה, הסיגד, תהפוך לאירוע כלל ישראלי, ולא רק אירוע שזוכה לזכות להיעדר מהעבודה או מהלימודים. 

מעולם, ואני מדגיש מאוד, מעולם לא הייתי באירוע של מימונה. נולדתי בירושלים, היו לי שכנים מרוקאים, למדתי, שירתִּי בצבא, עבדתי ועובד עם יוצאי העדה, ונייט. כלתי העתידית מרוקאית, והנה לא הוזמנו [אני שמח במיוחד על כך- כי לו הזמינו היינו הולכים, ואסור לנו לאכול את רֹב התקרובת שמגישים שם].

אנחנו יודעים ומכירים סהרנה, אבל רק יוצאי העדה הפרסית חוגגים את החג הזה. 

נובי גוד הוא החג החדש שהישראלים אמצו לעצמם, עד כדי כך, שלמרות שהמורים עובדים, בתי הספר ריקים כמעט לגמרי, וישנם מורים שלא מגיעים ללמד ביום הזה.

לוח השנה של הקתולים מפוצץ בצומות, חגיגות, ימים שמוקדשים לקדושים/קדושות ופולחנים שונים. הרבה יותר ממה שהלוח העברי מתיר לעצמו. לוח השנה הבינלאומי מפוצץ בימים מיוחדים, למשל ה- 31 במרץ הוא יום ה- אידלי [ IDLI] הבינלאומי. אידלי הוא מזון הודי צמחוני מדרום הודו, שזכה להכרה בינלאומית, ונראה לי שהמוצר בדרך להפוך ל"מורשת" כמו שמפניה, צ'דר ומוצרי מזון אחרים.

כך או אחרת

כל המרבה לשמוח הרי זה משובח, ואני מניח, שככל שהטכנולוגיה תתפתח עבודת בני אדם תקטן, ואז הם יצטרכו למצוא סיבות למלא בהן את חייהם.