יום שבת, 24 באפריל 2021

64 - להתארח, לארח או להפגש בחוץ ?

 לכאורה שאלה די פשוטה, ממוקדת לה היטב במנהגים ובנוהגי תקופת הקורונה. אבל ולעצם הענין קיימת בתרבות האנושית המתועדת וכנראה גם הלא מתועדת מאז ומעולם. [בטח זוכרים את המלאכים ואת אברהם, נכון? את לוט ומלחמתו בתושבי לוט? ולא חסרות דוגמאות אינסופיות] השאלה בודקת חלק  מסגנון  חיי החברה  המודעים, מהטקסים החברתיים, נורמות של חברה ובוודאי גם בודקת "אופי" או "צורך"של אנשים, אולי אפילו ממקדת תובנה ביחס לאופי של האדם, בחינת - תאמר לי מה אתה מעדיף/מבצע מהשלישייה דלעיל ואומר לך איזה אופי יש לך. אותי מעניין יותר לבדוק את אופי בעלי המקצוע, אלה שתפקידם הוא אירוח או התארוח, ולכן ממלאים פונקציות חברתיות, תקשורתיות ופוליטיות רבות מעלה.

מארח/ת, כלומר מכניס אנשים לביתו, נהנה מכך שאנשים מגיעים לביתו. יש אנשים שזה התפקיד שלהם, למשל במסעדה; למשל בארוחות רשמיות; למשל קידום אינטרסים, או כאלה שמשכירים חצר ביתם לאירועים, ונוכחים באירועים.מה נדרש מהמארח/ת - אופי ידידותי, יכולת לשבור מחיצות ביאישיות, הבנה באופי של אנשים, ציוות אנשים על פי מעמדם, עיסוקם, יכולת ליצר תמהיל - כמעט קוקטייל מיסודות שאינם "מתחברים" בדר"כ. וכולנו מכירים את נשות החברה הגבוהה המארחות תדיר בביתן משוררים, אמנים ועורכות ערבים יחודיים, מה שנקרא "סלון ספרותי" או תרבותי. אחד שאהב לכתוב על נשות החברה הללו, היה בלזאק.

מתארח/ת - מה מאפיין אנשים אלה? האם ישנם מתארחים מקצועיים? בוודאי שכן. הרבה ידוענים מתפרנסים מהיותם "מתארחים" בתשלום על מנת לקדם דימוי ותדמית של "נובורישים", או מתארחים אחרים שתפקידם להמחיש פנים מסוימים אצל מאחרים. וישנם אלה, שמתארחים רק כשמזמינים אותם, אבל לא מארחים אף פעם. מה בנוגע אליהם? מתביישים בביתם? מפחדים שיגלו משהו עליהם" שומרים סודות אפלים?

להפגש בחוץ? - זו אולי הפשרה  הנסבלת בין שתי הפונקציות. להפגש בחוץ היא לכאורה הכי פחות רשמי, עד שמחליטים לערוך יומולדת לילד בפארק העירוני, תצוגת אופנה בבסיס צה"ל, או סתם מפגש פורום באוויר הפתוח.

אנו ניפגש



יום חמישי, 22 באפריל 2021

63 - סיכומי עשור

 המחשבה שלי, הסטורית שכמותה, מודעת רק לטווחים של חמישים שנים, מ- 1970 ועד 2020. ואכן, בסוף 2019, סיימתי חמישים שנים עם מודעות כל שהיא, אבל לא כזו ששווה לכתוב אותה.

עם זאת ולמרות זאת נסיתי לקרוא כמה וכמה סיכומים. כאלה שהצהירו מראש, שנגררו ברוח מחלת הַסַּכֶּמֶת, ואחרים שלא התנצלו. לא ממליץ לקרוא יותר משלוש שורות בכל או מכל סיכום העשוריים הראשונים של המאה ה- 21, כי בכל הִקָּרוּיוֹת הקריאה, השעמום התחיל לנדף ריחו הלא נעים מהשורה הראשונה [ קלישאות הפתיחה ששותפות ל- 99% מהמסכמים/ות ].כאשר לשמחת הקורא אין קלישאת פתיחה, הרי השורה השניה מביכה בפשטנותה ובמחשבה העצמית הנרקסיסטית, שממש, אבל ממש, מענין את מישהו מה את/ה חושב/ת על העשור האחרון או מה קרה לך... אפשר לחשוב. מה כבר יכול לקרות לפלוני או לאלמונית כל-כך ייחודי ומרתק שראוי בכתיבה.
ברור שמייד יקפוץ הקופץ ויטען שישנם כאלה שכדאי לקרוא דבריהם: פילוסופיות, אמניות, ידועניות, פוליטיקאיות כלומר, אנשים בעלי מעמד חברתי או אחר, שמשפיעים על המציאות, על תודעה של אנשים. ברור שכדאי לקרוא דברי חכמים, כמה שמכל הדמויות הללו חכמות באמת?
כך, עברתי ורפרפתי בקרוב על 50 בלוגים, סטטוסים [ רשומות ] במרשתת. בעיתונות הנַיָּרִית אפילו לא התחלתי ברצינות.
רשימת ספרי העשור?
החידושים בסוף עשור שני של המאה ה- 21?
כמו שכתב לי גולש/שותף בפורום מסוים - "אינני צופה בתחרויות ריאליטי שעיקרן "שיפוט אישי" ". ספרי העשור - שיפוט אישי. חידושי העשור, צריך לסכם? מחר ייעלם החידוש של אתמול, והיסטוריוני הטכנולוגיה המודרנית לא מתענינים באתמול, העתיד חשוב יותר [ פוטורולוגיה - חקר העתיד ].
על מנת לקבל מבט מקיף, שווה לקרוא ספרי היסטוריה מרתקים. למשל ממליץ על 12 קיסרים של סוונטיוס, מימזיס של אורבך או היסטוריון מבריק במיוחד, אם כי שנוי במחלוקת, המשלב בכתיבתו היסטוריה ועתידנות וגישה שהצליחה ומצליחה לברוח מהמחלה של הישראליות "יודו-צנטרית "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי





יום ראשון, 18 באפריל 2021

62 - כלבים, חתולים

 פעם קראתי באיזה מקום, שבני אדם נחלקים לשני סוגים: חובבי כלבים וחובבי חתולים. ישנה גם חלוקה הפוכה - שונאי כלבים ושונאי חתולים. בתוך הקבוצות הללו ישנן מחלקות מגוונות רבות, למשל:

אוהבי גזע מסוים

אוהבי סירוס, עיקור

אוהבי גזעיות יקרה במיוחד

אוהבי חיות רחוב

וישנן גם חלוקות חוצות חלוקות אחרות, כמו כאלה שנותנים לחיה לחיות לבד בביתם, כשהם בעבודה, כאלה המגדלים כמה וכמה בעלי חיים.

האם הכלב נאמן לאדם והחתול לטריטוריה שלו, כמו שהאמינה אמי, ולכן אהבה כלבים, כי הם הכי נאמנים, אמרה.

אנחנו גדלנו חתולה, סמנטה, חתול, לוציפר 

החתול, לוציפר, גודל באהבה על ידי כלבתנו, שיקסטה* [על שם ספר מד"ב של דוריס לסינג ], הונק על ידה ומת בודד חולה באיידס של חתולים אישם בגבעתיים. מאז החלטנו, שלא לנו לגדל חתולים. כי הגברת מסרבת לסרס בעלי חיים, ואנחנו קומה ראשונה, ועקירת צפורניים היא אכזריות, וכנראה כך הלך לו לעולמו בעולם האכזר של להקות חתולי רחוב פראיים.


אם כך, אפשר לסכם שקרוב ל- 40 שנות יחד, תמיד היו עם כלבה, ודוק: עקב סירוב בעלת הבית לסרס זכרים, ואדישותה לעיקור נקבות אנחנו בוחרים נקבות. כיוון שהן תמיד מגיעות ממכלאות צער בעלי חיים, הן תמיד מעוקרות, והאחרונה, שכבר 15 שנים אתנו לא עוקרה כי אם קיבלה איזו זריקה שעובדת, והעובדה שלעולם אינה יוצאת לבד. כשהיא בורחת וחוזרת אחרי שעה או יותר [ פעם או פעמיים בשנה ] עלינו לרחוץ אותה היטב, לפרעש אך מעולם היא לא הרתה.

ומה לגבי העתיד, נגיד בעוד 5 שנים?

לעת עתה ההחלטה לא לקחת כלב חדש. גם כי אני רוצה "כלב כיס" והיא רוצה "כלב דני", ואין בינינו פשרה אפשרית [ בטח יש, אבל הזמן עוד רחוק].

וכהרגלנו -



יום חמישי, 15 באפריל 2021

61 - יום העצמאות



 החלטתי לכתוב ביום זה על הדברים הקטנים, אלה שמצליחים לגרום לנו לחיות חיים טובים יותר, יפים יותר, ומצליחים להוציא מפינו אנחת "כמה יפה!".

קבלתי מ"בא במייל" הצעה לברכה לחג העצמאות:


היש משהו נפלא מהחילוניות הזו של המושג "חג", שבעצם שמו מכיל טקס מיסטי, כזה שמרפרר אל הפלת חומת יריחו, ריקודי המיסטיקנים התורכיים, או הריקודים מלאי ההורמונים במסיבות חתונה חסידיות? מבחינתי זו הנורמליות אליה שאפה הציונות, אפילו הקדם-הרצליאנית [ לא ריה"ל, ברור ].

הרחוב בו אני גר הוא רחוב צדי, כזה המחבר בין שני רחובות מרכזיים בעיר בה אני גר. שקט, ריחו של אוויר נקי וטהור, הציפורים שמשתגעות מרב אהבה וחיזורים, וידידיי, העכבישים הקופצניים שבאים לאכול במטבחי, ומוזמנים תדיר.

יש לי עבודה שאני שמח להיות בה, על אף אותו יסוד בעייתי בי שרוצה כבר להפסיק. יש לי תלמידים מקסימים, ואני נמצא בשלוש השנים האחרונות במה שנקרא באחת מתיאוריות הפסיכולוגיות במצב של "ריחוף" - כלומר ביצוע מושלם וטוטאלי של העבודה, כאילו "טייס אוטומטי" אבל עם מודעות גבוהה לגמרי.

יש לנו דמוקרטיה, יש לנו כמו שצריך צרחנים מכל הכיוונים שדואגים להמשך קיומה של הדמוקרטיה. אנחנו בשלבי שינוי של החברה, התרבות והחזון ה"לאומי", וזה חשוב, כי רביצה על עלי דפנה מבשרת ניוון.

והבית שלנו קטן, מעוצב אחרי קרוב ל- 40 שנות חיים בו בדיוק כמו שאנחנו רוצים ואוהבים. יש לנו יכולת כלכלית סבירה שמעניקה לנו בטחון כלכלי, וכן אפשרות, לו נצטרך, לעזור לצאצאים.

והיא ואני אוהבים יותר ויותר בכל יום זה את זו וזו את זה. מה צריך יותר? נכון, לרדת לאילת ולהשתרע שם על חופיה.

ושיר שמסמל בעיניי לפחות ישראליות מובהקת - גשם, מאיר בנאי



- - -

ממליץ מאוד על הפוסט של עדה ק. "עצמאות תשפ"א" - https://did.li/hNulC

יום שני, 12 באפריל 2021

60 - שבוע זכרון

 אפשר לחלק את חיי לשניים בצורה מובהקת. עד מלחמת יום הכיפורים, 1973 וממלחמת יום הכיפורים, 1973.

אין לי ענין לעסוק בדיון שגילו כגיל ההחלטה לחגוג את יום העצמאות מייד אחרי יום הזכרון לחללי צה"ל, ממש לא מענין אותי.

דרכי לזכור היא ויתור מודע על חגיגה וציון ימי ההולדת שלי, המנעות מהרבה אירועי שמחה, התרחקותי מלוויות ומ"שבעות", והבנת פרידה רשמית כביטוי של מוות.

יום עצמאות שמח

שיר שכתב אחי שהולחן ע"י פיטר רוט והושר על ידי אריק איינשטיין



יום שישי, 9 באפריל 2021

59 - פוסט שהעליתי עם תחילת הקורונה

זמן הקורונה - למידה מרחוק

כמו שרבים יודעים, הסגר, הבידוד אפשרו קפיצת מדרגה טכנולוגית של מורי ישראל. ממורים שחלקם טכנופובים, חלקם חסרי כישורים בהוראה דיגיטלית. בתוך שבוע כולם הופכים אט אט לכותבי שיעורים מקוונים, שיעורים מתוקשבים, מפעילי מצלמות מחשב, מרצים כמו של טד, ומה לא.

הטפיחה העצמית על השכם ראויה גם ראויה. אך יחד עם השמחה הגדולה עולות הבעיות האמיתיות של חלק מאוכלוסית ישראל, כאשר המשאב המרכזי בתהליכי החִברות שלה נלקח ממנה - בית הספר, הכיתה והמורה.

לאחרונה קראתי שלושה מסמכים שעוסקים בתופעה הזו.

הראשון, מאמר דעה קצר מאוד שהצביע על כשלים אובייקטיביים בלמידה מרחוק במקומות בהם יש רק מחשב אחד, הורים לא פנויים, מחשב מיושן וכו, ובו דאגה אמיתית מיום החזרה, עת התלמידים מנותקי הקשר יגיעו והפערים האקדמיים יתרחבו לאין שיעור.

מאמר אחר הוא של חנה רדו, שהתפרסם בפייסבוק

והפסקה הזו היא רק הפתיחה –

 ״אלו שבאור לא רואים את אלו שבחושך״

״אלו שבחושך רואים את אלו שבאור״

על העיוורון / אמילי עמרוסי הולנדר

למידה מרחוק זה לפריבילגים.

״למצוא את הדברים הטובים והחינניים בימים האלה״ - לפריבילגים

לנצל את הזמן כדי לקרוא, לעשות כושר בבית, לסדר מגירה נשכחת – לפריבילגים.

רובנו פשוט שורדים את היום

אני רואה את הפוסטים שלכם מבסוטים ובאה לפקוח לכם את העיניים עם מלקחיים של מנגל

תמונה שלכם מקימים אוהל/ שותים קפה בגינה - לרוב האנשים אין גינה. בואו לשכונה שלי. תראו גושי בניינים משנות החמישים, דירות קטנות, נטולות מרפסת, חלונות צרים ומסורגים שעליהם תלויים ילדים שמחפשים קצת אוויר ואור.

תמונה של המשלוח מההמבורגריה השווה - לרוב האנשים, בעצם לכל מי שאינו עובד מדינה, אין עבודה. יש חרדות כלכליות איומות. קשיים כלכליים מכאן עד הירח". אנחנו לא מזמינים משלוח!

מקור

https://www.facebook.com/701225128/posts/10157590742720129/

 

מאמר אחר, הינו מאמר הדרכה - איך ללמד בימי קורונה, ויש בו ניסיון להתייחס לאוכלוסיה הזו, שלא תבוא ללמוד ככל הנראה, דרך ה-זום.

שרית חדד, מומחית לפדגוגיה לילדים מתקשים ומאמנת חינוכית, כתבה

אותו, ושמו "מוטיבציה ולמידה מרחוק"

https://cdn-cms.f-static.net/.../normal_5e843f83a0422.docx

כותבת המאמר מודעת היטב לקשיים האדירים של תלמידים מהרובד הסוציו-פדגוגי הנמוך של המערכת, ולמרות שלל העצות הכביר והידע הרב, אין בידיה תשובה לסוגיה הכי קשה: מה עם התלמידים שאין להם מחשב, שבית הספר והגעה אליו חיוניים ביותר עבורם.

על כך עניתי כלהלן

מאמר כתוב למופת, ובדר"כ נכון מאוד. דא עקא ש: וזה אובייקטיבי לגמרי - יש משפחות עם מחשב אחד ויחד וכל הילדים לומדים! שרית עצמה הזכירה את הכשלים במחשבים עתיקים, חיבורים חלקיים. יוצא מכך, כמו תמיד - העשירים לא יידפקו - או המעמד הבינוני הגבוה יחסית, שכבר דאג לכמה מחשבים, טלוויזיה חכמה וכו' - הבעיות כרגיל אינן שם. כל יסוד עידוד המוטיבציה הקשור ב"פא"פ", מגע אישי-פיזי נעלם לגמרי. תלמיד שאינו מעוניין ותהיינה סיבותיו אשר תהיינה, לצערי שום פעולת עידוד לא תעבוד. אני מניח שאותם ילדים, שגם הוריהם לא מצליחים לעורר בהם מוטיבציה, לא יצליחו גם עכשיו.

מניסיוני - גם שיחות טלפון, מובילות לתוצאה מסוימת ולא זו הנדרשת, ואני לא מדבר על שיחה אחת. בכל מקרה הטיפים והעצות מצוינים כמו תמיד.

אגב, קראתי מאמר שעסק באמת בענין הזה - נוער אומ"ץ/אתג"ר וגם חלק ממב"ר - כל המצב הסוציולוגי שלהם, מונע מהם למידה אמיתית מרחוק! ללמידה מרחוק צריך יותר פניות מהגעה לביה"ס, מוקד סמכות פנימי חזק מאוד, כזה שמסוגל לדחות "פיתויים מהצד". הכלים ששרית מציעה יצירתיים מאוד, אבל לנוער שאנחנו מכירים - איך בדיוק נביא את א' למחשב בדיוק? ואם כבר יש מחשב, והוא לא אמור לטפל באחיו או בהוריו שהולכים מכות או מיואשים וחסרי רצון, יסכים לפתוח דווקא בשיעור שלי? בזה שאהיה בזום? בזה שאתן לו פעילות לחמש דקות. הבעיה הפעם היא לא במורים! אני מוכן לקבל שיחות מוטיבציה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הילד בבית שלו, אני לא "פונקציה" שם. אגב באותו מאמר נידון בהרחבה הפער ההכרחי של מנותקי הקשר משאר חבריהם, שכן הם היו בתהליך למידה מקוון כזה או אחר.

ואני מדגיש- אינני מיואש, לא הרמתי ידיים, אני לומד ולומד על מנת לשפר ולגוון.. אבל תלמידים מסוימים עם חיתוך סוציו-פדגוגי מובהק פשוט לא מגיעים למחשב, כלל. אני יודע שהמחנכות עושות ימים כלילות לעודד, לדחוף. אני כבר לא מדבר על תרומות של מחשבים, שיחות יומיות ותמיכה בהיקפים שלא יאומנו, אבל לשיעור הם לא מגיעים.

 

יום חמישי, 8 באפריל 2021

58 - יום הזכרון לשואה ולגבורה

זו ההודעה שפרסמתי היום בדף שלי בפייסבוק -

לעולם אין לשכוח את שני רוצחי העמים הגדולים - היטלר וסטאלין. האחד השמיד בכוונת מכוון מליוני בני אדם, בתוכם יהודים [6 מליון] צוענים, הומוסקסואלים, דיסידנטים.
המשמיד הגדול השני, שמתחרה בו באכזריות ובכמויות שלא יאומנו של בני אדם שנרצחו הוא סטאלין. אמנם הוא לא פיתח "מכונת השמדה", הוא הרי בא מהכפר, אז רעב, מחנות מוות, טרנספר של קבוצות אתניות למחוזות מוות.

לזכר כל אותם בני אדם, ששני הפושעים הללו רצחו, אני מדליק נר. 



יום שבת, 3 באפריל 2021

57 - מימונה, סהרנה, נובי-גוד, סיגד

 בטח שמתם לב, שרק חג של אתיופים עוד לא הפך לחג לאומי. גם הלחם המיוחד, אינג'ירה, טרם הפך למזון הנמכר ברשתות המזון כמו הטאקו המקסיקני.

נראה מתי ההתכנסות של העדה, הסיגד, תהפוך לאירוע כלל ישראלי, ולא רק אירוע שזוכה לזכות להיעדר מהעבודה או מהלימודים. 

מעולם, ואני מדגיש מאוד, מעולם לא הייתי באירוע של מימונה. נולדתי בירושלים, היו לי שכנים מרוקאים, למדתי, שירתִּי בצבא, עבדתי ועובד עם יוצאי העדה, ונייט. כלתי העתידית מרוקאית, והנה לא הוזמנו [אני שמח במיוחד על כך- כי לו הזמינו היינו הולכים, ואסור לנו לאכול את רֹב התקרובת שמגישים שם].

אנחנו יודעים ומכירים סהרנה, אבל רק יוצאי העדה הפרסית חוגגים את החג הזה. 

נובי גוד הוא החג החדש שהישראלים אמצו לעצמם, עד כדי כך, שלמרות שהמורים עובדים, בתי הספר ריקים כמעט לגמרי, וישנם מורים שלא מגיעים ללמד ביום הזה.

לוח השנה של הקתולים מפוצץ בצומות, חגיגות, ימים שמוקדשים לקדושים/קדושות ופולחנים שונים. הרבה יותר ממה שהלוח העברי מתיר לעצמו. לוח השנה הבינלאומי מפוצץ בימים מיוחדים, למשל ה- 31 במרץ הוא יום ה- אידלי [ IDLI] הבינלאומי. אידלי הוא מזון הודי צמחוני מדרום הודו, שזכה להכרה בינלאומית, ונראה לי שהמוצר בדרך להפוך ל"מורשת" כמו שמפניה, צ'דר ומוצרי מזון אחרים.

כך או אחרת

כל המרבה לשמוח הרי זה משובח, ואני מניח, שככל שהטכנולוגיה תתפתח עבודת בני אדם תקטן, ואז הם יצטרכו למצוא סיבות למלא בהן את חייהם.