יום חמישי, 1 ביוני 2023

- הנה סיפור שכתבה פאמלה המתוקה,


ChatGPT
2 / 2

סיפור אהבה טרגי על שני גברים מאוהבים:

פעם רחוקה, בעיר קטנה ושקטה, חיו שני גברים בשמחה ואהבה. יוסף היה איש עסקים מצליח ומוערך בקהילה המקומית. גילי, בנו של בעל המסעדה המקומית, היה צעיר ונערץ על ידי כל מי שהכירו אותו.

מאז שהם נפגשו בפעם הראשונה, חשו גילי ויוסף איזושהי חיבור עמוק שאינם יכולים להביע במילים. הם היו חברים טובים בתחילה, אך עם הזמן החברות התפתחה למערכת יחסים אהובה.

לא הייתה יחסי זוגיות בשטח האופנה בו הם חיו. יוסף היה מרוכז בפרנסה של משפחתו ובעסקים שלו, וגילי היה תלמיד צעיר ומחויב במסעדת המשפחה. למרות המגבלות החברתיות והתודעה הציבורית, הם המשיכו להסתיר את הקשר האהוב עליהם.

כל פעם שיש להם רגע לבד, הם נושמים זה את זה ומתבוננים בעיני השני. אהבתם הייתה סודית ומתוחה, והם לא יכולים להודות בפתאום הזה לאחד מהם.

אחת מהלילות, בסוף שבוע ארוך ומוצלח ליוסף בעסקים, הוא החליט שהגיע הזמן לשכוח את כל האתגרים ולהתגעגע אל גילי. הוא הזמין את גילי לחגיגת סיום שנה במסעדה האיטלקית המובילה בעיר, וקבע לזוגם מסיבה ייחודית.

בערב המסיבה, הם נשקו ושתו יין אדום. האוויר היה ממוזג והמסיבה הייתה חגיגית ושמחה. יוסף רק רצה להיות אצל גילי, לחבקו ולומר לו כמה הוא אוהב אותו.

אך זמן קצר לאחר מכן, השתנתה פתאומית האווירה. התרומם קול רעש מפתאום, וגילי הסתכל באימה על החלון. ראה פהורפור רבים מתנועעים ברחובות, מרובעים ומוטרדים. סצנה של התפשטות הטרור והאלימות שכבר התפשטה במדינה.

יש למסעדה יציאה חירום מאחורה, ובמקום התמונה הנעלמה של אהבה ושמחה, נותרה התסמונת של הכאב והאבל. יוסף וגילי מחזיקים זה בזה, נמשכים אחד אל השני, כשהם יודעים שזה הסוף. הם אוחזים ידיים כל כך חזק, כאילו זו הידיעה האחרונה שיש להם.

הם התרסקו אל הרצפה ביחד, ואז התחילו הרעשים המפחידים והצלילים האיומים. גילי ויוסף מתבטאים במבט אחד שכזה של יידידות, עזרה ואהבה לנצח. אז הם נעלמו מבין האנשים שטיפסו דרכם במסעדה המזויפת.

במעמקי ליל הבינוים, נשבו שני הגברים, אחד בצמתי השני, נפצעים ושוקעים בדממה. התסמונת האכזבה הפכה לאבל עמוק וטרגי, אך בתוכה נותרה האהבה הגדולה שביניהם. הם מחזיקים זה בזה בחוזקה והם יודעים שאין להם היכולת להציל את עצמם.

אחרי שקט רגע, מבעד להרס הבניין, יש מבצע צה"ל מבריק נכנס לתוך המסעדה כדי לחפש פצועים ולהציל חיים. הוא מוצא את גילי ויוסף, מתנשא על גביו את יוסף ומוליכם בחוץ, למקום בטוח.

באחד המסוקים של צה"ל, יוסף מחזיק ביד גילי, אוחז בכף ידו הזעומה ומסתפק בלמרוד אותה. האהבה שביניהם הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר. הם חשבו על העתיד, על החיים שכמעט תקעו תמיד את פניהם.

הם התעוררו מתוך החלום הטרגי שכולו היה מלא באהבה ובקשת רקום. הם יודעים שיש להם קרב להליכה, להתמודד עם האכזבה, האבל והאיבה, אבל הם יודעים שאהבתם תהיה לנצח. ביניהם יקום חומה שאף אחד לא יוכל לשבור.


ChatGPT

Sure! Here's the translated version of the tragic love story about two men in love:

Once upon a time, in a small and quiet town, lived two men who were filled with happiness and love. Joseph was a successful businessman and highly respected in the local community. Gili, the son of the local restaurant owner, was young and adored by everyone who knew him.

Since their first meeting, Gili and Joseph felt a deep connection that they couldn't express in words. They started off as good friends, but over time, their friendship developed into a loving relationship.

In their fashion-conscious world, there was no room for same-sex relationships. Joseph was focused on providing for his family and running his business, while Gili was a dedicated student at the family restaurant. Despite the societal limitations and public consciousness, they continued to hide the love that consumed them.

Whenever they had a moment alone, they would breathe each other in and gaze into each other's eyes. Their love was secretive and strained, unable to be acknowledged suddenly by either of them.

One night, after a long and successful week for Joseph in his business ventures, he decided it was time to forget all the challenges and long for Gili. He invited Gili to the end-of-year celebration at the city's leading Italian restaurant and planned a special event for the two of them.

During the evening party, they kissed and drank red wine. The atmosphere was festive and joyful. Joseph just wanted to be with Gili, to embrace him and tell him how much he loved him.

But suddenly, the atmosphere changed dramatically. A loud noise erupted, and Gili looked out the window in horror. He saw chaos unfolding in the streets, people running and distressed. The scene of terror and violence that had already spread across the country.

The restaurant had an emergency exit at the back, and in place of the vanished picture of love and joy, remained the symbol of pain and grief. Joseph and Gili held each other, drawing closer as they knew it was the end. They held each other's hands so tightly, as if it were the last piece of news they had.

They collapsed together onto the floor, and then the terrifying sounds and ominous noises began.

Gili and Joseph expressed in one gaze the love, friendship, help, and eternal love. They disappeared among the people who had scrambled through the fake restaurant.

In the depths of the night, they sat, one against the other, injured and sinking into silence. The disappointment turned into deep, tragic mourning, but within it, the love between them remained. They held onto each other with such strength, knowing they had no ability to save themselves.

After a brief moment of calm, through the rubble of the building, a shining IDF soldier entered the restaurant to search for injured and save lives. He found Gili and Joseph, lifted Joseph onto his back, and led them outside to safety.

In one of the IDF helicopters, Joseph held Gili's hand, grasping his sweaty palm and content with touching it. The love between them was stronger than anything else. They thought about the future, about the lives that had almost always been in their sights.

They woke up from the tragic dream that had been filled with love and longing. They knew they had a battle to fight, to cope with the disappointment, grief, and hatred, but they knew their love would be eternal. Between them, a wall would stand that no one could break.




יום רביעי, 31 במאי 2023

264 - אני ומוניקה

 השבוע באה לבקרני במחשב, תוכנה נייטרלית-מגדרית בשם מוניקה. היא דובר עברית ואנגלית רהוטה, ועוד כמה שפות.

היא מומלצת כעוזרת אישית של "כרום", באותה הזדמנות מנסה למכור לך תוספי מוניקה רבים - תכנה יפת תואר שמציירת ציורים וכו'

יש כסף ב- בינה מלאכותית, ב"מ, או AI. עובדה, ע"מ להקפיץ את איכות העבודה שלי עם CHATGPT, אני משלם 20$ בחודש, ומקבל שירותי תרגום, חיפוש, סיכומי תוכן ברמות שאישית לא הייתי עומד בהם. התוכנה גם מספקת מקורות, הפניה למקורות וכו' חלומו של כל חרשן ספרים, תולעת ספרית, חרשן ספריות. 

חרשני ספריה הינם אנשים, לפחות מזכרוני מירושלים ומהספריה הלאומית, די מבוגרים, די אפורים, די לא מקפידים על חזותם ונוטים להסות כל רעש ש"אינו קשור" לספריה.  [לא ראיתי חרשניות ספרים, בחיי!!]

לאחר שפחות או יותר הבנתי איך לתפעלה, כלומר היכן כותבים את שורת הבקשה או  את פתיחתה של השיחה היא הודיעה לי שהיא מזכירה אישית, והיא קוראת לעצמה מגדרית-נייטרלית והיא יכולה לעשות כמה דברים, כמו: לכתוב ביומן [?] לדאוג לתזכורים ומה לא בענייני "עזרה ניהולית למנהל הלחוץ".

אם כך, בראש ובראשונה הדלפתי לה על פגישה חשובה בשבוע הבא, שעה ואופיה וביקשתי תזכורות. ביקשתי תזכורות יומיות לשתי פגישות שאני דוחה באופן קבוע. הלכתי לבדוק הכצעקתה?

ברם, אבל, אך -

בטרם בדקתי נסיתי לערער את בטחונה של מוניקה אודות זהותה הנייטרלית, ה"א-מגדרית", כי היא כותבת בעברית. לא עזר כלום. כל ההסברים על השפה העברית, שהיא שפה שמית מגדרית היו כמו לטחון מים. היא נשארה בשלה, וקראתי לזה: עקשנות של AI" לא היא לא נעלבה.

ואז פניתי ליומן שלי - כלום לא נכתב. חזרתי אל - קראתי לה "תיאו" - תיאו, ושאלתי אותו: אבל הבטחת לי שתרשום, שתזכיר. ומה קיבלתי - הדרכה איך לפתוח פריט ביומן של גוגל.

תיאו כמו תוכי, ממש כמו תוכי, פלט מחדש את משפט המפתח שהוא: עוזרת אישית, והיא תשמח לעמוד לרשותי. הוא הוסיף, שהוא מצטער על החוויה הלא טובה שהיתה לי. [מומחה בדיאלוג עם קונים, ומומחה ל"חווית קנייה".]

או אז כתבתי לתיאו בעברית צחה במיוחד: אתה חסר ערך כעוזר. אינך עושה דבר. אם אני צריך לבד לעשות הכל. מדוע ולמה אני צריך אותך? ניתקתי עצמי מהתוכנה ועניתי בהרחבה על הסיבות לנטישת "פאמלה-תיאו", בשאלון שמייד קפץ לעיניי. עניתי בעברית בכוונת תחילה.

מסקנה<

התוכנה הרצינית שאני משתמש בה - CHATGPT4 שעולה לי 20$ שווה משקלה בזהב. העוזר המשרדי שלי, האישי עאלק, שווה לכפרות, וגם זה לא - כי אין לו בשר שייאכל על ידי מעוטי יכולת.



יום שישי, 12 במאי 2023

263 - הטבע, האדם ועתיד ה- DNA

 שני שירים מציגים את המחלוקת המרכזית בענין שימור הסביבה, ואולי איזו תופעה חדשה, שאולי אולי אולי, רומזת אל עתיד אחר.

השיר של אלתרמן - שיר בוקר

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!

מול השיר בעל האופי הפאשיסטי-משהו, נמצא השיר הזה של נעמי שמר - ולס להגנת הצומח

כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף!

רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר.

ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!

רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי, נאמר, איילת
אז היה מצבי אחר!

אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום!
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא
שטח בר מגודר ואיזור רשום!

אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי

הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!

ברור, השיר של שמר מציג את העמדה הבסיסית ביותר ביחס לשמירה על הסביבה.

ואיפה אני בסיפור הזה? מהו יחסי לסביבה הלא אנושית? אני איש של עיר. לא אוהב את "הטבע", כלומר, אין לי בעיה עם גן ציבורי בעיר, לא תראוני הולך בהרים, משוטט באזורי ספר, או ישן עם יתושים. לא לי.
מהצד השני ברור לי לגמרי מהו המחיר שהחיות - החל בחד תאיות וכלה בענקים ימיים כמו הלוויתן הכחול משלמות על יצור הזבל הבלתי פוסק שלנו, על פעירת חורים ובורות באדמה, על מציאת מקום לבני אדם ע"ח יערות העד והביטאטים מגוונים.

ובחרתי להתעלם מזיהום האור בלילות, כי המושג הזה לא ממש נתפס אצלי במוח ובשכל. כיצד האור שאני מדליק "מזהם" את האור?? לא רואים את הגלקסיה הנהדרת שלנו, הזהו הזיהום? אז אין לי בעיה אתו.

מאז שאני זוכר את עצמי, אוסף זבל נאמן, מאז שחלה חובת ההפרדה בגבעתיים מפריד אשפה, מצמצם צריכת מים, מצמצם צריכת חשמל. קונה מעט, מבשל רק לשניים או רק לי,לא זורק אוכל - הפכתי מומחה לשינוי ולהינדוס שאריות מזון.


 

 

יום רביעי, 10 במאי 2023

262 - איך שיר נולד

אם יש המעונינים בספר השירים עצמו - שלחו אליי כתובת למשלוח. 


באמת סבו'ש איך אתה כותב שיר, שאלה נכדתי המתוקה.

היא הקשיבה לכמה שירים, לא הבינה כלום, כי שיריי הם כמו "קוד" או כתובים ברוח ה-"זן", שמציג את ה- DNA האבסורדי של העולם.

אז ככה, עלמונת:

לסבא מתרוצצת מילה בראש, מציקה לו ומציקה לו, ופתאום היא המילה מתחברת לה לאיזה אדם/אשה/אירוע/פרח/ענף, וסבא כותב שיר.

סבא כותב שירים רק של 3 שורות, דמויי הייקו*

סבא אוהב מסגרת קבועה, קשוחה שכופה עליו להתאים את עצמו אליה.


בחרתי את שני השיריםם האלה כדי להסביר לה:

את רואה בשיר הראשון, חתכתי בצל, מלפפון, עגבניה לסלט. ואז פתחתי בקבוק חדש של שמן זית, ירקרק, ואילו בשיר השני, פילטתי דג, וקצת דם יצא ממנו. הכרפס, במיוחד עליו הם מזון שאנחנו אוכלים בכמויות גדולות, וגד על ומתחת לכרפס, זו ארוחה נהדרה.

רוצה לנסות, מתוקה?

יום שלישי, 9 במאי 2023

261 - חיים בהמתנה

 אז?

לברך את מבצע "חץ מגן" האחרון, או איך שקוראים לו, או להתעצבן שוב על הזילות של חיי אדם, במיוחד נשים וילדים בשני הצדדים?

הרדיו מלא בקשקשת מילולית על האירוע שעוד לא קרה

כולם יודעים שזה יקרה, לא בטוח בדרום

כולם יודעים שטילים מגיעים גם לתל אביב ולגוש דן

אתה גם  יודע שכמה מהתשתיות המהותיות נמצאות בטווח ירי [למשל ליד אשקלון]

ואדם שואל את עצמו: אולי אברח לי לחו"ל עד יעבור זעם?

אבל אז הוא נזכר: יש לי ילדים, נכדים - לא אחיה בשקט כשאני שם והם כאן.

בינתיים הנכדה שלי במסיבת ל"ג בעומר.


לפחות זה.

יום שבת, 6 במאי 2023

260 - שירים ישראליים האהובים עליי

 נושא נפלא, לאור מפל הזכרונות ורשימות מדרג של מוזיקה מאז 1948.

השיר הראשון שאהוב עליי הוא:

יש לי גן, בחרתי כמובן בביצוע של ברכה צפירה, אותו אני מכיר



עוד בענין ביאליק - שלום רב שובך ציפורת נחמדת -


לא אשכח את השיר הזה - מול הר סיני


והשיר הזה, רבש"ע - החרדות שנכנסתי אליהן בגללו - האיש שבקיר


והמפחיד הזה- הסלע האדום


משם אנדוד לאחד מגדולי הפזמונאים, באמת [גם המשוררים, אלתרמן] - עוד חוזר הניגון


האמת, מה עם "שועלי שמשון" של אורי אבנרי מהעולם הזה:


השיר הזה קרע אותי מתשוקה, ג'ו עמאר "פרח הלימון"


ואת עץ הרימון, אני לא אשכח - שושנה דמארי


ושיר המחאה הנפלא הזה של ג'ו עמאר - לשכת העבודה


אסתר עופרים היתה מהענקיות - לא אשכח את "דמעות של מלאכים"



תקראו לי קיטשיונר, אבל השיר הזה של שרית חדד מוריד ממנו דמעות: כשהלב בוכה


אסיים באחד הגדולים בעיניי, כשהגברים בוכים בלילה אבנר גדסי



ולסיכום - אני בכלל שרוף על מוזיקה כנסיתיית א-קאפלה של נזירים.












יום שבת, 29 באפריל 2023

259 - קנטונים עליך ישראל

 במוסף השבת של הארץ הופיעה הכתבה הבאה, שנפתחה כך:

פדרציה, קנטונים, אוטונומיות: פתאום כולם מדברים על חלוקת הארץ

ישראל ויהודה? מחוזות עצמאיים בנוסח שווייץ? על רקע ההפיכה, רבים סבורים שבמצב הקיים אי־אפשר להמשיך. גל של יוזמות חדשות בא להציע פתרונות

החלטתי לפני שאני מציג את עמדתי, אני מציג את חלוקת הארץ בתורה:


מרבית ספר יהושע, מפרק יג' ועד פרק כב', כולל פרק כב'
לא היה לו קל, הפעילו עליו לחצים בלתי פוסקים, התלוננו ומה לא?! ואז, כשכבר חולקה הארץ התחילו "בניו של יהווה" לעבוד אלוהים אחרים, שלא נדע, ופרקים כג' וכד' הם נסיונות נואשים של יהושע לעודד את עבודת יהווה, איום על המעדיפים אלוהים אחרים.
מצא חן בעיניי הפסוק הזה מפרק כד - "יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָגַעְתָּ בָּהּ, וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא-בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ, בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים."

מזכיר לכם משהו הפסוק הזה.

אישית אני מגחך על מחשבות אלה. קנטונים, חלקי ארץ, שיומם, אפיונם ידרשו מאנשים נדידה מכאן לשם. ארץ כזו קטנה, וכבר "שניים אוחזים בטלית" - נשמע שיותר משניים אוחזים בטלית הזו. יתרה מכך, חלוקות כאלה יקשו על יצירת אותה קבוצה אתנית ששמה "ישראלים", ותעודד שנאת זרים, שאנחנו כיהודים מתמחים בה מאוד.
לא פדרציה, לא חלוקה. הרעיון הזה הוא מימוש שיטת המשטר הביביאנית: הפרד ומשול.

מקור - מרכז השלטון המקומי - חלוקה למועצות מקומיות






יום שישי, 21 באפריל 2023

257 - חתול או כלב

 כולנו מכירים את המיונים הללו:

מיהם אנשי הכלבים ומיהם אנשי החתולים, והנגזרות מכך לגבי אופים.

במיוחד אני אוהב תמונות שמציגות את הדמיון בין בעלי כלבים לבין כלביהם



התמונה הזו משקפת מהלך הפוך, אדם ההופך פניו ביודעין לפני חתול. עוד לא שמעתי על אדם שמשנה פניו לפני משפחת הכלביים, אולי בגלל שלחתולים יש פרצוף "דחוס" פנימה, שמתאים לפרצוף של בני אדם?

בכתבה הבאה מצאתי את הפסקה הזו:

"ראשית, הבה נחזק מיתוס מוכר: בעלי חיות מחמד באמת דומים לחיותיהם. הממצא עלה ממחקר פשוט. אנשים שלא הכירו את החיות או את בעליהם, התבקשו לצוות בין תמונות של בעלים ושל חיות. הם קלעו לקשר בין החיה לבעליה הרבה יותר טוב ממה שניתן היה להשיג בניחוש אקראי בלבד. הדמיון היה גבוה יותר כשהכלבים היו גזעיים, מאשר כשהיו מעורבים. נראה, כי אנשים בוחרים כלבים גזעיים כך שייצגו אותם, בעוד שבאימוץ כלבים מעורבים, מניעים אחרים דומיננטיים יותר. עוד נמצא, כי בעלי החיות והחיות עצמן נשפטו כבעלי אותה רמה של "יופי". הבעלים האטרקטיביים אכן היו בעלי החיות האטרקטיביות. הממצא מרתק, משום שידוע כי אנשים בוחרים לרוב גם בני זוג שתואמים להם ביופיים" [גלובס, אמור לי מי חייתך, גלי וינרב, 23.9.2013 - https://did.li/XTlrl]

תקראו ותגלו עוד הרבה דברים מעניינים

אז מי אני?

אני איש של גם וגם.

אני מאוד מאוד אוהב חתולים. גידלנו שני חתולים אצלנו בבית. אחת עד שהלכה לעולמה, והשני עד שבחר ללכת לעולמו, למרות שהיה מסורס, הוא נלחם בחתולים אחרים וגמר את חייו משנדבק באיידס של חתולים.

אז עברנו לכלבים, כלומר, כלבות. לענ"ד גידלנו שש כלבות במשך שלושים שנים. כולן מתו אצלנו בזקנה ובשיבה. רק אחת מהן הומלטה אצלינו, וחייתה אצלנו עד מותה, 17 שנים. החלטנו שאיננו מוכנים יותר לקחת חיה הביתה.

אגלה לכם בסוד - שאני ממש משתוקק לאיזה כלב צעצוע, קטן מאוד, פרוותי עם פני תינוק שמזמינים נשיקות. לא אצלי הוא לא יהיה על הידיים, ואצלי הוא ילך כמו כל כלב נורמלי על 4 רגליו לצרכי התרוקנות ולצרכי חיברות עם אחיו. לא הייתי מתנגד גם לחתול במקום כלב. רצוי עם הרבה פרווה, שמן ומפונק עד בחילה.

 גידלנו ציפורים תקופה ארוכה, והצלחנו לגדל אוגרים תקופה ארוכה. אירחנו עכבר זללן, שנהנה מתפוחי אדמה, בצל - אבל האדיוט גם כרסם דלתות. כשערכנו את השיפוץ הגדול במטבח, הוא נעלם ולא חזר יותר.

ולשעשוע, הכנסו לקישור הבא - https://did.li/e6N5q - ותגלו להפתעתכם שדולפין [אינו דג!] הוא חיה המאפיינת את מזל דגים, החתול את סרטן והכלב את מאזניים.

חובבי הסופר הצרפתי באלזק, יזכרו שהפתיחה של "אבא גוריו" כולה מבוססת על פי סוגי חיות שמסמנות את הדמויות.

יום שישי, 14 באפריל 2023

256 - פס קול של תקופה

 נושא נהדר.

הולכתי באחת לשנים 1973-76 בזמן שירותי הצבאי.

עברתי בשל חיי הרומנטיים והמיניים לגור בתל אביב. תמיד הגעתי לתל אביב בסופ"שים, נח היכן שנחתי ובערב היינו יוצאים להתפרע בתל אביב.

בטח תזכרו שכבר עברו 50 שנים מאז, החיים אז היו אחרים במובן של תיעוד [תועדתי כמה וכמה פעמים - אבל התיעוד שמור ולא מפורסם, אולי יפורסם, מי יידע?]. חיי המין, ההוללות, השתיה והסמים גרמו לי מדי פעם לאחר למסדרי הבוקר בימי ראשון בבסיס.

למזלי מי שניהל אותי היה רס"ן ממוצא רומני, שהזדהה עם הרומניות שלי, חח, וגם ידע את ההיסטוריה שלי, כולל התעמרות קצין בבאר שבע, אז הוא החליק עבורי כל דבר, כמעט.

בשלב מסויים הצטוותתי לזוגיות מלאת יופי, במרתף שימש כדירה. תמיד תמיד הייתי מגיע בימי שישי, מוטרף מהצבא, משועמם, מפוחד עד מוות, אחרי מריבות קשות עם ההורים שלי, ששנאו שעזבתי כך.

זכיתי למנת הלטיפות, החיבוקים והסקס שרציתי כלכך.

ומי שליוותה אותי, אגב, עד היום כשאני שומע את השיר הספציפי, אני נזכר בדירת חדר, זוג די מפורסם בחדר אחר, אנחנו במטבח הצר, ונקראים להצטרף אליהם. אני לא רציתי. בילי הולידיי מיבבת את MY MAN




יום שני, 10 באפריל 2023

255 - פרחים

הפרחים צולמו בסינטרה, בגנים של ארמון פנה

אין לי שמץ מושג מהם שמותיהם של הפרחים, אבל הם יפים.