יום ראשון, 31 בדצמבר 2023

339 - יום אחרון

שבוע אחריי - הופיע הנושא החם בשרביט  סכום 2023 אפילו לא סכמתי, מקום הפוסט שלי שם.

לא אין לי ציפיות ממחר והלאה, וכי למה שיהיו?

כבר אמר החכם מכל אדם -

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

מדי פעם משתנות הדמויות שזוכות לתשומת לב, החירות האישית מצטמצמת או מתרחבת בהתאם לעונות השנה.

האם יש עוד עונות בפלנטה האומללה הזו?

גם אין לי מסקנות מרשימות ממה שהיה, אצלנו ובעולם. האם פרשנות העולם ואירועיו נצבעת עפ"י אירועי הדמים בעוטף עזה, בעזה ודרום לבנון?

אשר על כן

לא עת סיכומים היא, אלא עת לדבוק בחיים ובתקווה על אף רוחות הייאוש המנשבות במחוזותינו.

מקווה שבחצות, לפחות חלק מכן.ם ינשק את בן/בת זוגו.

https://did.li/4Rtrl

יום שבת, 30 בדצמבר 2023

338 - סופ"ש של תיאטרון

 ממליץ של שתי הצגות:

האחת בהבימה - מהתלה קומית-סאטירית נפלאה בשם "שוסטרמן". כתב נעם גיל, ביימה תמר קינן. קבוצה מעולה של שחקנים. העלילה סובבת ניסיון לברר פשע, ואנחנו נזרקים מייד לעולם של הקומדיה דל ארטה עם דמויות מובחנות כדוטורה, האלאזון הסתום והרברבן. הדמויות ישראליות מובהקות כלכך, שאדם יכול לתת שמות ממכריו לכל דמות.

ההצגה היא באורך של שעה ורבע, שנדמות כחמש דקות. האקספוזיציה נהדרת, באמת [לא מגלה, כי זה אחד הקסמים הגדולים של ההצגה.] אין סלפסטיק, אבל יש דלתות נפתחות ונסגרות, יש תנועה בוזמנית על הבימה של שני ארועים נפרדים, והחלפת התפאורה חכמה.
עמי סמולרצ'יק עושה דמות חביבה, ברם ליד שחקנית כיעל לבנטל או שפי מרציאנו שמפליא במשחקו, הוא קצת חיוור. בן יוסיפוביץ רץ אל המניירה ומנפח אותה במיוחד, אבל שפי הוא דמות הראי שלו, ושניהם יחד מציגים שתי ייצוגים של אותה דמות מהקומדיה דל-ארטה: הגיבור הרברבן או הדוטורה.
המעברים מעולים, בין מערכה למערכה, והמחווה לשלמה ארצי כקולו [ הרפרור לסירנו דה ברז'רק בי עורר גלי צחוק, שלמה ארצי כסירנו, אלירן {אחח השם הסמלי כלכך } ]הרוחני, הרגשי והעמוק של אלירן [שפי מרציאנו] מציג תמונה סאטירית של "הקול של ישראל", של "ישראליות", של "רגישות."

העברית מופלאה, העכשוויות אינה בנאלית אלא מתוחכמת במורכבות שלה, והצחוק, מצחיק.
נכון, יש מעין סיום צפוי, אבל החינניות הקומית והדמויות מחלצות אותו משממון.

החלק הראשון ראינו עוד לפני המלחמה האחרונה. 
מונולוג הסיום של ההצגה הנוכחית מנבא את הקורונה אך גם את ההווה הישראלי.
הצגה שעוסקת במגפת האיידס בשנות ה- 80. הצגה נפלאה, מתורגמת מעולה, , אלי ביז'אווי, בימוי מורכב ומסובך [גלעד קמחי]משוחקת נפלא. חלקה השני עולה בשבועות האחרונים בקאמרי 3, אולם קטן בסגנון "זירה", ובו יש מעבר מהויזואלי הקרנבלי של חלק א' לויזואלי, סוריאליסטי ומעמיק חקר בנפש הדמויות. העלילה פחות חשובה. יותר חשוב שאלות מוסריות קשות מאוד, אירועי עולם המעלים ספקות ביחס למציאות בה בני אדם חיים, והניכור, המוות, האלמוני. חטא ועונש.
ההצגה משתמשת בשפת התיאטרון של המאה העשרים כולה, יש שילוב של סוריאליזם עם ריאליזם, פנטזיה עם מציאות פנטסטית[אך אמיתית]. טכניקות משחק, טכניקות בימוי ועיצוב במה, כמו: מיוזיקל, וודוויל, התיאטרון הרעב, ברכט ושחקניו המנוכרים לטקסט, וגם תמונות הוליוודיות מלאות קיטש ונהדרות בהקשר המוציא אותן מתבניתן הכולאת אותן וממיתה אותן.
לא בכיתי, אבל בקטע של הקדיש לרוי כהן, לא יכולתי למנוע מדמעה קטנה לנטוף. ורוי כהן, למי שלא מכיר את השם, הוא עו"ד אופורטוניסט, "רוי מרקוס כהן (באנגלית: Roy Marcus Cohn; ‏20 בפברואר 1927 – 2 באוגוסט 1986) היה משפטן יהודי-אמריקאי שהתפרסם בתקופת הבהלה האדומה "השנייה" (Second Red Scared) או "ציד המכשפות" של הסנטור האמריקאי ג'וזף מקארתי נגד החשודים בפעילות קומוניסטית בארצות הברית. כהן היה שותף חשוב לחקירות שניהל הסנאטור מקארתי בנוגע להשפעת הקומוניסטים בחברה האמריקאית ולחדירתם לממשל הפדרלי של ארצות הברית.
כהן היה גם חבר מרכזי בצוות התביעות של מחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשפט של יוליוס ואתל רוזנברג, אשר הואשמו בריגול לטובת ברית המועצות.
כהן, שהסתיר בחייו את נטיותיו המיניות, חי כהומוסקסואל בארון. במסגרת תפקידו פיטר כהן הומוסקסואלים רבים משירות המדינה ופגע בזכויותיהם של מיעוטים."
קושנר מייצר קישור היסטורי מיתי, ממש, בסגנון דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו" במקרה של רוי כהן. בראש ובראשונה שימוש במחלת האיידס שלו כביטוי עמוק לעונש הממתין לו, אבל מעבר לכך, בהזיותיו של כהן אתל רוזנברג, אותה שלח למות ילד עם בן זוגה, לא חדלה להופיע ומחכה ומייחלת למותו. כן, היא גם שרה לו שיר ערש יידי, והיא גם עוזרת ליהודי החי, לואי, להגיד קדיש על מיטתו.
גם פה צוות השחקנים מבריק. יש שלושה קטעי עירום מלאים, אבל הם מתבקשים ממש, כך שהם כמו לבוש מסוים לסצינה מסוימת.


יום חמישי, 28 בדצמבר 2023

337 - לא יעזור לי כלום

 לפעמים, ולפני זמן לא רב, שמעתי הספדים של אחים שכולים.

הדמעות יורדות מעיניי, גוש כבד תקע בגרוני.

מעולם לא ספדתי את אחי, גם אי אז ב- 1973 תרבות האבל השיתופית ומתן מקום בהלוויות צבאיות לאחים ולהורים לדבר, להספיד לא היתה כלכך מקובלת.

גם לא שלחו כתבים מיוחדים להקליט.

אני שומע ועיניי דומעות. כאב האחים, הגרון השנוק, חיפוש נשימת האוויר הבאה, תחושה שהעולם כולו קרס עליך.

קוֹלוֹ שֶׁל אֲחִי

עוֹלֶה מִגְּרוֹן יֶלֶד קָט -

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי?



יום שני, 25 בדצמבר 2023

336 - לא ביקשתי רשות מהבן שלי על מנת ללדת אותו, לא אבקש רשות על מנת שיולד נכדו

 כן

הדברים שאכתוב מבחינתי לפחות קשים. החלטתי לוותר על שפה זהירה ומנומסת, על תקינות פוליטית, ואביע דעתי בדרך הנוחה לי ביותר.

מי שמעונין/ת להיעלב מוזמן/ת בהחלט.

הטכנולוגיה הגניקולוגית [אגב, ברומן המד"בי הראשון שלי, [צפוי להתפרסם ביוני 2024] בקשת הנשים, הסבתות לנכד מזרעו של בנן המת, היא רגרסיה קיצונית לתקופת האבן ולהתרבות באמצעות סקס.] הביאה אותנו לכך, שאפשר בפרק זמן קצוב, מאז מות גבר, לשאוב זרע מאשכיו.
ב'מעריב' ועם יעל דן או עם אחת אחרת בגל"צ ראיינו אמא שרוצה לחדש ימיה כאם עם נכד מזרעו של בנה המת.
במעריב הכותרת עוד יותר צעקנית -

צוואת הבנים: האמהות שהחליטו לשאוב זרע מבניהם שנרצחו ב"נובה"

בצל הפניות הרבות של משפחות שכולות לשאוב זרע מבניהן המתים, מספרות אמותיהם של צור סעידי ועמרי רם ז"ל, חברי ילדות שנרצחו במסיבה ברעים, על מה שהוביל אותן להיות הראשונות לעשות זאת


האמנם זו צוואת הבנים?
שימו מלב למשפט שהדגשתי מהקטע הזה:
איילת: “צורי הוא הילד שלי ולא שאלתי אותו אם להביא אותו לעולם. עכשיו הוא לא פה, אז אני לא חושבת שאני צריכה לשאול אף אחד אם להביא נכד בשבילי מצורי. זו זכותי המלאה. וזה יהיה. זה משהו מאוד אמהי, רחמי. קשה לי להסביר את זה במילים. ההרגשה המוחלטת שיהיה ילד שהוא מהזרע של צורי היא דבר שהוא הרבה יותר ממחזק. כשאני מדמיינת ילד שאני יודעת שהוא מהזרע של צורי ובשבילי זה צורי, זה לגעת בילד שלי. זה משהו מאוד אמהי. קודם כל עצם זה שיש זרע מצורי עושה לי שקט בלב, אני יודעת שיש שימור. אני לא רואה אופציה שלא יהיה לי נכד מצורי. החוק זה סתם בירוקרטיה. נפלו כל כך הרבה לצערנו, ואני בטוחה שהלחץ יגרום לכך שהחוק יעבור".

היהדות מכירה מצב זה, לכן היא דואגת ל"יבום", אם ישנה אפשרות כזו. אולי הרבנים הלהוטים של ימינו יקראו לזה "יבום בעל כורחו".

***
מהו הגבול שבו הורה שולט על גוף צאצאו, עד כדי בחירה להמשיך אותו דרך זרעו? היש חדירה קיצונית ואכזרית יותר של הורה לחיי צאצאו, הפרטיות שלו מאשר לשאוב זרע מאשכיו? זה בדיוק כמו שהורה מאונן לצאצאו ביד כדי שיפלוט זרע לצורך.. 
המשכתי וחשבתי לי -
איזו אומללות משקפות נשים אלו, איזה חידלון אישיותי בסיסי ביותר. הסירוב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת. "אני רוצה וכך יהיה". ואם חברתו של בנה לא תרצה, היא תמצא אמא פונדקאית, ובצוק העתים תהרה את נכדה, למה לא?!
או
למה לפנות לפונדקאית?
מה רע בהפריית ביצית מזדקנת אצל האם בזרע צעיר ותוסס מבנה המת, הנה גילוי עריות ללא גילוי עריות דרך "סקס."

***
מניח שאתם מכירים או שמעתם על קבוצות של ילדי בני דודים, קבוצות של אחאים [צאצאי אותו זכר שתרם את זרעו. @N_LEE כתבה לי באחת התגובות, שאפילו בתחום הכי כמוס, לכאורה הזה, יש מועדפים] שנפגשים בזכות בדיקות דנ"א.
בארצנו יש איסור על כך, וגם אי אפשר לשלוח דוגמיות לחו"ל, אבל ידוע היטב שמי שרוצה, מוצא את הדרך. מה יהיה הסטטוס של הילד/ה שנולד מזרע אביו?

***
שיחת ילדים: אבא שלי מפכ"ל, אבא שלי טייס, אבא שלי הייטקיסט, אבא שלי? אהה אני מהזרע של אבא שלי המת, שהרי איך יתווכו לאומלל על נסיבות חייו? ואיזה חיים יהיו לו?
תחשבו קצת -
תהא לו סבתא לעומתית, נוקשה כזו שהקריבה את עצמה למען "בנה", אפילו לא ביקש, וגידלה בגבורה את בנו. תהא לאמא של הילד זכות לומר משהו?
האם לילד יהיה קיום עצמאי ולא אנדרטה חיה לאביו המת, שאפילו לא נהנה מהשפכת זרע לתוך אמו?

***
המשפחה תעטוף, תאהב, תגדל - OMG. יגדלו מפלץ/ת מפונק/ת, שהכל עושים למענו, כזה שיעבור מליון אבחונים ע"י פסיכולוגים, תראפיסטים, קלינאי השד יודע מה?! מראש ידאגו לאבחונים מקילי בחינות במשרה"ח, טיול שנתי? להיפצע במקרה? לריב עם ילד אחר?
נראה עדיף שלא יוציאו אותו מהבית בכלל.

לענ"ד, יש סיבה ביולוגית אמיתית לכך שבן מוליד את צאצאיו כשהו חי, ורק כשהו חי.

https://www.kolhair.co.il/health/220583/


יום ראשון, 24 בדצמבר 2023

335 - "החשקים שלי"

 טליק סיפר על אביו ה"הנדימן", לי אין אב כזה, מעולם. כישלון מוחלט. כך גם שאר אחיי, למעט הקטן. זה נושא השרביט החם. אותם כישורים, תחביבים מחוץ ל"זרם החיים" הרגיל.

נדמה לי שאחד החשקים הכי גדולים שלי הוא כתיבת שירה. בהיותי בעל ביקורת עצמית הרסנית לקח לי שנים להתיחס לטקסטים שאני כותב כאל "שירה" ראויה. האמת, אפילו ברגע זה אינני מאוהב בשיריי, וגם ברגע זה אינני בטוח שהשיר האחרון שכתבתי, אתמול הוא שירה:

 דָּם חַם מִמַּיִם

סָמִיךְ מִזְּרִימַת הַיָּם -

הַדּוּגִית שָׁטָה

מיותר לציין, שישנם רבים שכלל לא מבינים את שירתי, היא נקראת לרבים כמעין חידה, והיא דורשת, לכאורה, כישורי תשבץ הגיון.

השירה ממשיכה להיות חלק מהותי ועקרוני מחיי, גם ככותב וגם כקורא שירה. מדפיי מלאים בספרי שירה, ולא רק של "מפורסמים."  במהלך חיי גם ערכתי ספרי שירה, לפחות 10 בחינם, כי אין בי יוהרה ולא היה בי רצון ל"הרוויח" ממשורר עני, שעובד כשומר לילה ובקושי מממן את הוצאת שיריו לאור.

חשק אחר הוא "דווקאיות" כדברי אמי, או "מרדנות" כדברי איזו גרפולוגית או "הבעת דעתי" ללא כחל ושרק. עד 1995פרסמתי מאמרי ביקורת או מאמרי עמדה בבטאונים של משרה"ח, בבטאונים של הרשת בה עבדתי, באחד המאגזינים היוקרתיים של הסתדרות המורים. 1995 היתה אבן דרך מהותית - המחשב שלי הפך לכלי תקשורת שבאמצעותו שוחחתי עם כל העולם. לפתוח בלוג היה הליך קצר, והנה מצאתי מקום בו יש לי קוראים לסקירות, לביקורות, לאהבות השירה שלי.

אבל יש לי חשקים אחרים, חזקים לא פחות.

בישול. מי היה מאמין, אז כשהייתי ילד, שהכריחו אותו לבשל אורז למשפחה, לפחות שלוש פעמים בשבוע  את חיי, כשבגיל 69 אהיה עם עבר ארוך של"בשלן." 

מאז נולדו ילדיי ה"תענוג" הלכאורי שהכל באחריות בת הזוג לא היה חלק מהסכם החיים והשותפות. כמה "שיעורי בסיס" אצל התורכי הזקן, אבי,  [למשל - הכנת מירפואה, שלוש רכיבי היסוד בכל ציר בקר וכו' וכו', איך חותכים בשר, עוף, דגים וירקות.] לשמחתי הכבלים נפרשו, ושיעורי בישול ותוכניות בישול מהטלוויזיה עשו נפלאות בהכשרתי כטבח ביתי. אז כן, אני מבשל. לומד לבשל לשניים, לומד לבשל לפי בקשה.

צילום הוא חשק די מאוחר יחסית. נדמה לי שברגע שהתחלתי לצלם במצלמת הנייד עלה בי הרצון לצלם, ויחסית קיבלתי תגובות טובות, בעיקר מבתי שהיא מעצבת פנים, צלמת, ציירת. החשק מעט שכך מאז ה"אטרף" הראשוני, שתוצאתו, כמו שכתבתי לעדי - כמה קורסי צילום בנייד, קורס צילום מקצועי, רכישת מצלמה טובה ועדשת מאקרו.

הנה הצילום האחרון



יום ראשון, 17 בדצמבר 2023

334 - אתמול

 אתמול או שלשום שלושה יצאו לדרך, הגיעו אל מקום בטוח - בשליטת חיילי צה"ל, ונהרגו. אחד מהשלושה ניצוד במיוחד ע"י מפקד הכוח.

הסיפורים המתוקים אוהבים "סיום טוב", ובאגדות-במעשיות, לפחות אחד מהשלושה, הקטן והחלש חוזר חזק יותר, משכיל יותר וכשיר יותר לחיים.

לאחרונה אני שומע תעמולה חיובית המנסה לשכנע את הישראלים המיטרללים בשנאתם ל'אחר' הערבי, בלאומניותם הרצחנית כלפי כל תושבי עזה לעצור לשניה ולא להכליל את ערביי ישראל בתוך המושג "ערבים."

אמרתי לבת שיחי ולבת זוגי - פעם היו מסתירים אירועים כאלה, טופלים אותם על "האויב". ככל הנראה לא היתה אפשרות לכך במקרה הזה.

גם לא היתה אפשרות להגן על פירוג'ה הממית בשגגה את קסטלמן, ואין מקרים אלה שווי ערך או דומים למקרה הרוצח אלאור, שלולינות משפטית ולחץ פוליטי הביאו לזיכויו.

כן, זו מלחמה. במלחמה חיילנו הורגים בשגגה את חיילנו.

ישנה בלדה יפהפיה שכתב נתן אלתרמן, ששמה "לילה לילה" והיא מספרת על גורל שלושה פרשים שדהרו אליה [מי היא ה-אליה? לא נדע] ושניים מתו מוות לא טבעי, השלישי שכח את שמה ונעלם לו.

למה לא נחליט שהנמענת, יעד הדהרה היא ישראל אליה ברחו/רצו/ ניסו להציל עצמם שלושה חטופים?

מילות השיר מופיעים בחלקו התחתון של הקליפ.



יום שישי, 15 בדצמבר 2023

333 - תכפיל בשתיים תקבל 666 ותכפיל בשלוש תקבל 999

 במלים אחרות, הפוסט שיוקדש אצלי לתקשורת מופיע תחת מספרי השטן.

נושא הפוסט מופיע בשרביט החם של השבוע

מכאן לא נרמז שהתקשורת היא שטן, ובכלל השטן שייך לעולם האמונות הפרסי, הדואלי, בו "יש טוב ורע" מובחנים, הזורואסטרים, אם כי, כפי שתקראו בפסקה הזו, הם אינם היחידים:

"הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד, שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ובכל ריבוי אלוהיהם נזכרים בספרי דתיהם זוגי אלוהים, שהם נפרשים בייעודם הפרטי להיטיב או להרע. כן היה להודים האל ווישנו, שר המים – אֵל הטוב וההוויה, הפרנסה והכלכלה בשמים ובארץ, והאל שיבה, שר האש – אל הרע וההעדר, הנזק והרעבון. ומלחמה גדולה בין שני האלים האלה עד קץ הימים. בשיחות הסינים נזכר האל הטוב טְיֶן והאל הרע פ'ואַן. בין אלוהי המצרים מוצאים אנו את האל הטוב - אוזיריס ואת האל הרע - טיפון והם "צוררים איש לאחיו בנכליהם". הגדות היוונים והרומים מלאות בשמות של אלים טובים ורעים, שהם זה לעומת זה. וכן הדבר גם בעמים אחרים." [ ד"ר שלמה רובין, האמונה בשתי רשויות, גדר פרץ, https://www.goder-peretz.com/haemuna-bishtey-rashuyot ]

בהיותי אדם נטול אל מבחירה, טוב ורע אצלי שייכים לתפיסת מוסר אנושית, שיש לה מקורות רבים, היא לא אחידה ורציפה, תלוית הקשר, אבל מודעת היטב לבסיס החיים הקהילתיים האנושיים [להקות ההומוספיינס יצרו את הבסיס הזה, את הטאבו השונים, את הנרטיבים האכזריים ע"מ לבסס את מושג "קדושת החיים" ואת העונש על נטילתם. המיתוס היהודי הבסיסי שנא את ההוצאה להורג, המתה תמורת המתה, לכן קין נשלח אל העולם, והביוגרפיה שלו בלתי ניתנת למחיקה.]

משאמרתי וקבעתי שיחסי לתקשורת רציונלי לגמרי הרי סוגיית "מאמין; לא מאמין" לתקשורת אינה סוגיה של "טוב ורע", אלא סוגייה כפולת פנים. פן אחד נפשי ופן אחר הוא "צריכה ביקורתית" של ידע ומידע.

אתחיל בפן הנפשי, שאצלי הוא משמעותי ביותר, ואני כתבתי על זה כבר מתחילת המלחמה. הפסקתי לצרוך תקשורת. תקשורת במשמע: חדשות על כל המשמעויות שלהן. המדיה על חולשותיה וחוזקותיה לא אפשרו לי להבין בצורה אחראית מה קורה, כי החרדה שהועצמה באופו אמיתי או כוזב השכיבה אותי על "הרצפה". כאן שוב אני חייב להודות לדבורית שרגל על הבלוג שלה: וולווט אנדרגראונד, שאיפשרה לי לקרוא ולצרוך חדשות לא קלות מבלי לחטוף "התקפי חרדה" או התרגשות-יתר, שמבוקשים ע"י המדיה המסחריות והצהובוניות.

מבחינה ציבורית וצריכת מדיה בקורתית, לעולם אינני מחפש "אמת-שקר", למרות המודעות הגבוהה שלי לכזב שהפך לאמצעי רטורי ממדרגה ראשונה במלחמה על "שוק הדעות" ועל "תודעת אנשים". צריכת מדיה ביקורתית היא איטית מאוד, ובשל כך יש בה יכולת לראות יותר מנקודה אחת על צירי הזמן והאירועים, כי היא משלבת בתוך תהליך הצריכה משתנים נוספים כמו: תועלת, מטרות, היכן מתפרסם, מי מפרסם, מי מתווך, היסטוריה ארוכה וקצרה של כלי הפרסום, וכמובן הצורך של שלטון, כל שלטון לשרוד והצורך של כל יחידה לאומית-גיאוגרפית או פליטית או אידיאולוגית להמשיך להתקיים.

רק כשיש עובדות מוחשיות-מוצקות ובלתי ניתנות להפרה צרכן ביקורתי יגיד: מקבל/דוחה את העובדה כאמת. ברם, הפרשנות היא שיש כצרכן ביקורתי לעקוב אחריה.

האם דוברי הממסד משקרים?

האם שקר אחד צובע את כל השאר בשקרים?

כקורא אדוק של מגזיני תקשורת אינטרנטיים בהם נערכות חקירות מדוקדקות - החל מהצלבת עדויות "שלנו", המשך בהצלבת עדויות שלנו ושלהם וסכם בהצלבת עדויות גם מהעולם, אדם מקבל תמונה מאוזנת יחסית של המדיה הישראליות השונות, תהליכי הצטבעותן בכחול ובריחתן מאדום וגווניו הדהים.

אשר על כן

אם אתה משקר - כדאי שתהיה לך סיבה טובה

אם אתה אומר את האמת - כדאי שתהיה לך סיבה טובה




יום חמישי, 14 בדצמבר 2023

332 - וברגיל...

 אז -

בגילי ענייני בריאות הם "שם המשחק", ולכן הרבה בני גילי נוטים לבקר את הרופאים ולמלא את מסדרונות קופ"ח או מחלקות מקצועיות בבתי החולים, "מחלקות חוץ."

אז הבה ונראה -

היום הייתי צריך לבקר את הנוירולוג, אבל הוא איננו בארץ. אז אבקרו בחודש הבא. הסיבה - התגברות  הרעדת. חלקה מזוהה לגמרי, כמו פחד מנציגי השלטון:

בשבוע שעבר היה לי תור במס הכנסה לצורך שינוי תיאום המס, כי הפסקתי לעבוד. שום דבר שיכול לאיים עליי. ובכל זאת, מהרגע שישבתי מול הפקיד, איש נחמד מאוד, שטרח מאוד לעזור לי, התחלתי לרעוד בידיים ללא הרף, ולא יכולתי לתת לו את המסמכים שביקש. אבל הוא כיבד אותי, ועד שלא מסרתי לו את הטפסים, שימצא בהם את הנחוץ לו, הוא לא לקח אותם או ביקש אותם.

אבל -

ישנן רעידות שאין לי הסבר חיצוני עבורן. חלקן בזמן אכילה, חלקן עתיק-נושן במוטוריקה עדינה [מאז שאני זוכר את עצמי], חלק סתם, פתאום.

אתמול עברתי צילום עין, ע"מ לתת לרופאה מבית החולים מבט ישיר בהן, בשבוע הבא. האם יש לי קטרקט שאפשר לרפא ללא ניתוח, מה מצב השפעת הסכרת על העין, והאם יש רמזים לגלאוקומה [לשני הוריי היתה המחלה הזו.]

כמו כן

הרומן הראשון שלי הסתיימה עריכתו, וביוני ככל הנראה ייצא למכירה ולהפצה גם בחו"ל.

ספר השירים השלישי שלי עבר עריכה וביקורת, כעת הוא מנוקד מקצועית, נערך לו השער הגרפי המתאים. בטח בפברואר או מרץ ייצא לאור.

הרומן השני שלי, שחלקים קטנים ממנו אני מעלה בבלוג אחר שלי [גם הוא מופיע בבלוגיה] בכתיבה. בהיותו מעין יומן חיים, עד שנת 2022 ככל הנראה לפי הזמן שבחרתי, אני תקוע וחופר בשנת 2002 בערך, כלומר נותרו לי עוד 20 שנים לכתוב עליהן.

אבל אינני ממהר. אינני חתום על אף חוזה עם הוצאה לאור שאני מחוייב בלו"ז, אינני מקבל משכורת או רואה רווח כספי מעבודתי הרוחנית-האומנותית. זה אגב חלק מה"חירות" ומ"הרצון החופשי" שכותבים עליהם.

לפני שבוע פנה אליי תלמיד לשעבר, היום בכיתה יב', והתעניין בי. הייתי סופר מופתע, כי לפני שנתיים הוא לא ממש גילה ענין רב בי, אלא ציפה שיסתיים השיעור ואלך :-). מה שהצחיק אותי זה שהוא קרא לי: חתיך, ושלח אימוג'י של שפתיים מנשקות. התעלמתי מכל הקשר אחר למעט, נשיקה לסבא על הלחי.

העולם חוזר אל עצמו.



יום רביעי, 13 בדצמבר 2023

יום ראשון, 10 בדצמבר 2023

330 - הרגע "המאושר" בחיי

 לא אלאה אתכם בהרצאה מיותרת על כך שאני מעדיף את המילה "שמחה" על פני "אושר".

ושמחה מבחינתי היא מצב של "ריחוף", הנתקות מכוח הכבידה, מצרות העולם, ממחשבות ומהדיאלוג הפנימי, פשוט "להיות". [אגב, לא המצאתי את ההגדרה, זה בדיוק המצב המיסטי-האקסטטי שחסיד חייב להגיע אליו בעת עבודת האל.]

שני אירועים כאלה קרו לי בחיי:

הראשון, לאחר שצפיתי בסרט "זכרונות" של פליני - בעיקר המוזיקה ששלחה אותי לרחף.


ואליו מצטרף ספרה הפנומנלי של אלזה מורנטה - אלה תולדות. משסיימתי את הספר לקח לי זמן רב לחזור ולקרוא פרוזה אומנותית, הכל החוויר ושקע לתהומות הבינוניות.

האירוע השני הוא לידת נכדתי הראשונה. אני חושב שמעולם, אבל מעולם, לא הרגשתי כזו עוצמה של שמחה, עד כדי רצון לרוץ ולצרוח ולרקוד. שמחתי שאני חי. שמחתי על כך שהולדתי את אמה, שמחתי שאני חי. זה מצב חריג מאוד.

אינני נוסטלגי, ואין בי נטייה לחזור אליהם על מנת להתאושש. 

יום ראשון, 3 בדצמבר 2023

329 - נד נד, למעלה ולמטה

 זה מצב מצב הרוח שלי

הפעם בעיקר הוא נובע מתעמולת הכזב של רה"מ וסביבתו, מפגישה עם אנשים אינטיליגנטים שעדיין חושבים שיש להתגאות באיש הרע ובמשפחה המרושעת ששולטים בנו.

אני שם לב איך כל הקולות הפלגניים, משרתי שיטת ה"הפרד ומשול" שמייצרת שנאה מיותרת, תחושות של פחד, סכנה, הורחקו מהמיקרופונים בבת אחת.

אפילו הגברת המרושעת, מומחית לענייני בטחון [כעדותה על עצמה] מורחקת כמה שניתן מהמיקרופונים.

החזירו את הילדז, לאחר ביקורות נוקבות בעיתונים, במה הוא עסוק? ממליץ לקרוא את השיחה של ניר גונטאז' מ'הארץ' מוסף סופ"ש 1.12.23:

יאיר נתניהו ענה אצלכם לטלפון, במה הוא מתנדב? "הוא עוד לא החליט"

על הקו עם אלי ביר.

אני מצרף קטע מהראיון:

תן לי לשאול אותה בכל זאת: האם אתה לא מבין שייתכן שהוא בא לעשות עליך סיבוב של יחסי ציבור?
אני אסביר לך את זה באנגלית, כי אני יותר אמריקאי: אני לא נכנס לעניינים הפוליטיים בישראל ומי בא ומי לא זה. כל יום באים אנשים שרוצים להתנדב. חלק באים להצטלם וללכת, וחלק באים להתנדב. אני לא יודע. אני לא שיפוטי. אני יודע שגם בארה"ב הוא התנדב ועזר המון.
הוא בגיל של חיילי מילואים שמגויסים עכשיו, בין היתר לוחמים בעזה. הוא בא אליך לחמ"ל, מצטלם כשהוא כאילו עונה לטלפונים. אני חובש, למשל. אני יכול לתת הדרכת עזרה ראשונה בחירום בטלפון. הוא גם את זה לא יכול לעשות.אבל תקשיב, אני לא פסיכולוג ולא מכיר ולא יודע מה בנאדם יכול לעשות ומה לא.





יום ראשון, 26 בנובמבר 2023

328 - למה לא

 גם בקומדיות בהן נוצר מצב של "מתח"; "חוסר ודאות" אני נרתע לאחור בחוסר נוחות, ומפסיק לצפות בפרק, בסרט.

כך גם יחסי אל "דרמת החזרת החטופים".

איך אומר הפתגם הידוע: זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, כלומר תמיד יש הפתעות, אבל אני מכיר אפשרות אחרת:  זה לא נגמר עד שהגברת השמנה יורדת מהבמה. פתגמים בתלבושת אחידה 

שום דבר עוד לא נסגר, ויקח עוד זמן רב עד שיסגר.

בבלוג שלי, בו אני כותב על ספרי קריאה שונים שקראתי, פרסמתי רשומה על הספרון הנפלא,  אבי לבקוביץ, הסגול הגדול. הארגוט: היסטוריה, רפואה ודת

ישנן טענות, שהפטריה הזו, שמשתמשים בה ליצור LSD, משמשת גם ליצור סמים חזקים שמטשטשים את המציאות, ונתנים לטרוריסטים מסוגים שונים ע"מ להכניע את כל העכבות שלהם.

אז מה כן?

דאגה לתחזוקת הבית

קניות

אירוח נכדים יומיים בשבוע, שזה כולל הכנת מזון

כתיבת שירה

המשך חפירה לתוכי סביב הרומן החדש

ציפייה לספר סיפורים קצרים - בינתיים שתי הוצאות דחו, אבל יש עוד כמה שטרם ענו... נראה.

כשהכל ייסגר היטב, כששעת החשבון האמיתי תגיע, נקווה שהתינוק לא יישפך עם המים, שלא נהרוס מרוב זעם את עצמנו. נכון, אנחנו מקוטבים בצורה מובהקת מאוד פוליטית, אבל במלחמה באמת לאף אחד לא אכפת מאיפה באת.



יום ראשון, 19 בנובמבר 2023

327 - כבר 44 ימים מאז ה- 7.10.23

 מה אלו 40 ימים מול 40 שנים במדבר?

חשוב שנבואת השווא על שנת ה- 75, בה תחרב המדינה, כמו בימי בית שני התרסקה לרסיסים, אין ספק, שמדינת ישראל תתקיים עוד שנים רבות.

ומה עם השגרע, שבשל המפץ הגדול של ה- 7.10.23 הפכה למשהו טוב, כנראה..

דבר אצלי לא השתנה. 

עדיין אני הולך 3 - 4 פעמים בשבוע כשרדיוס המרחק 5 ק"מ מביתי.

אינני עובד, העבודה שלי היא הבית - ואני מתחזק אותו היטב, באופן שיטתי וקבוע. [גרסא דינקותא מבית מדרשה של היקית שילדה אותי, וחנכה אותי.]

בת זוגי חזרה לעבוד מלא על מלא.

כל התלמידים שלה מגיעים לבית הספר. [אלה תלמידים שמגיעים מבת ים ועד חדרה.]

חסרים מוצרי חקלאות, כמו "סלרי אמריקאי" אז אני משתמש בסלרי עם שורש וגבעולים.

אהה

ואני לא יוצא מהמיטה לפני 1100 בבוקר ואינני חוזר אליה לפני 0300 בבוקר.


https://did.li/pysrl

יום רביעי, 15 בנובמבר 2023

326 - המציאות חודרת לבועה

 

נסיונותיי הנואשים להימנע מחדשות כמעט גרמו לנו לעזוב בית של חברים, עת הם הדליקו טלוויזיה לצפייה בחדשות על.. 

הודעתי לזוגתי שאני הולך הביתה, היא יכולה להישאר, זה בסדר. הם כיבו את הטלוויזיה. לקח לי זמן להירגע, לנשום באופן סביר ולצאת משריון הצב הנוקשה.

אתמול בסניף הדואר, קוללתי כ - "שמאלני מסריח"

מעשה שהיה כך היה:
בסניף הדואר אצלנו, שמזמינים בו תור מראש, התארך התור, כי יש שם דלפקאית שעובדת בקצב משלה. כרגיל התסכול וחוסר הסבלנות עורר את הנרגנים, וביניהם אחת שעברה את גיל 70 שהתחילה לעורר מהומות מילוליות.
משראתה שזה לא עוזר התחילה לפקוד את האשנבים. אף זה לא עזר. כמה קולות מהקהל הישוב על כסאות נוחים, אגב, הצטרפו למחאותיה. ואז היא קלטה איזה זקן בדלפק, שלדעתה הגיע אחריה. נו, נו.. רמת הנקיון המילולי שלה ירדה פלאים, אח"כ רבה עם הפקידה שהחליטה להגן על הלקוח.
והזקן הזה, החליט ככל הנראה לקיים "שיחה" עם הגברת. סיים את מה שהיה צריך, ושניהם נעמדו באמצע הסניף מנבלים את הפה. מפה לשם היא החטיפה לו סטירה והוא ירק עליה, וכך התחילו לתת מכות זה לזו, כשהיא צווחת במלוא גרונה: אתה התחלת!
המחנך הדגול, עבדכם, לא יכל לעזוב את הסניף מבלי להעיר לטרחנית ולצווחנית: "אנשים נלחמים ונהרגים בעזה וכאן נותנים מכות ויורקים?! בושה וחרפה!" הרעמתי בקול המורה. היא הביטה בי לרגע וענתה: יאללה יאללה תלך לעזאזל, שמאלני מסריח.
בצהלות צחוק יצאתי מהסניף.

אתמול הילדון האהוב עליי, נכדי, הגיע לביקור השבועי. שניצל ופתיתים. חיכינו לסבתא שתחזור מהעבודה על מנת לאכול. הוא צפה בסרטוני מיקימאוס, שלימדו אותו כל מיני דברים על העולם, ואני קראתי עיתון, ואח"כ עברתי לספר הפרשנות הנהדר שלי על "מורה נבוכים" שכתב מיכה גודמן. ואו אז התחילה סופת רעמים. קולות הנפץ עוררו בו חשש, ובי זכרון לא נעים, אבל ללא החרדה. הבטחתי לו שאלה לא טילים. שאלתיו: שמעתי אזעקה? ואחר כך - רוצה לרדת למקלט?

החדירה הכי מאסיבית היא באתרים בהם יש ביטוי לביביסטים ולטרלול של רה"מ וחצרו הביזנטית. למשל, מדווח שרה"מ משוכנע שמתקפת החמא"ס היתה כי הצבא והמודיעין לא דיווחו לו על היתכנותה, כמו עשו לו "אמבוש". רמות הפאראנויה שם אצל המליונר עם המקלט האטומי רק גוברות.

פעולות ודמויות מהצד ההוא מעוררות גיחוך: למשל יו"ר הכנסת באפוד ואקדח על חזהו, בנגביר מתלונן על מידור, אבל מרשה למופרעי המתנחלים לפגוע בפלסטינים ללא סיבה, שר ממליץ על פצצת אטום, ושרת איכות הסביבה לא מרשה לגעת בתקציבה המיותר, שתדאג לכלבים ולחתולים המסכנים.

עם זאת - לא קורא פרשנויות, לא מקשיב לדו"חות התקדמות ולא מרגיש שום הקלה. הכל נדיף, מעורער, מעלה בעיקר סימני שאלה.

אבל בלי טוב?

אז - הרומן שלי, טאמאהרי, שחלקכם קרא חלקים ממנו - סיימנו עריכה והוא הוחזר להוצאה להפקה ולייצור.

תרשו לי שוב כבעבר להמליץ על הבלוג הכי חשוב בענייני המלחמה שנכתב כעת

דבורית שרגל - וולווט אנדרגראונד - https://velvetunderground.co.il/



https://roomsgallery.co.il/product/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%94%D7%A8/

יום שבת, 11 בנובמבר 2023

325 - הכל בגלל מסמר קטן

 כך מתפתחות מילות השיר הנפלא הזה:

השיר האנגלי במקורו, בטרם תורגם ע"י נעמי שמר אומר כך:

For want of a nail, the shoe was lost;
For want of the shoe, the horse was lost;
For want of the horse, the rider was lost;
For want of the rider, the battle was lost;
For want of the battle, the kingdom was lost;
And all from the want of a horseshoe nail.




והנה השיר בביצוע של שמשון בר נוי



אינני מוצא סיבה להביא את מילות השיר בעברית, רק לציין, שדברים קטנים ושוליים יכולים להכריע גדולים וחזקים. [דוד וגוליית].  ההסבר לשיר הוא" לימוד סיבתיות לילדים", אבל אני חושב שזה קשור לנושא הכתיבה - הדברים הקטנים והטובים במהלך החודש האחרון. [חודש ו- 4 ימים ליתר דיוק.]
אשמח לפרט -

 תודה ל- הוט שפתחו את ערוציהם ושידרו 3 תוכניות שלולא מצבי לא הייתי מתאמץ אפילו: אחת תחרות ספרים, ושתי תוכניות: תחרות "קוליות". בראשונה, ארבעה ספרים ומאפרות טיפלו בלקוחות עפ"י משימה - מזמן לא צחקתי, ממש בהיסטריה מהתוכנית. כמות הרעל ששפכו זה על זה, הבינוניות, האיפור החובבני - וכל זה במעטפת של "תחרות איפור ותסרוקות".
תוכניות ה-קוליות היו פי אלף יותר מצחיקות. בחורות מתחרות ועושות מעצמן כלום ליד "מעצבי אופנה" או מדריכי סטיילינג [סטייליסטים]. גם שם כמות הרעל, הזלזול אותי הצחיקו עד דמעות. במצב אחר - הייתי חוטף קריזה.

הדבר השני הוא שבת זוגי נשארה בבית, וכך יחד סחבנו את החרדות הקשות. אני יודע בעקבות שבועיים אלה, שהשנה הבאה, בה היא תצא לפנסייה תהא שנה מלאה בשמחה.

הילדים ששאלו, התעניינו וגם באו לבקר.

רשת התמיכה בווטסאפ. כן, זה היה מרשים לשמוע מתלמידים, מחברים שלא דברנו הרבה.

והספר שעסקתי בארגונו לקראת היציאה לאור.