קריאת שירים, באינטרנט, ובינתיים של אלו שהלכו לעולמם/ן. וענייני דיומא מדי פעם
דוד אבידן – אדמילה
אָדָמִּלָּה
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
לִפְנֵי לֵדָתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
אַחַר מוֹתִי
הַמִּלָּה שֶׁהָיְתָה בִּי
הַמִּלָּה שֶׁאִתִּי.
גילוי נאות – הכרתי את אבידן באופן אישי בתקופתי הפרועה בתל אביב, עת הייתי חייל לקראת שחרור. היה משהו מפתה בדמות המשורר והפמליה הסובבת אותו ונלחת על חסדיו. לא שזה עזר לו בשנות חייו האחרונות.
מהו אדם אם לא מילה? דיבור? אדם נברא במילה כמו כל עולם הבריאה, ורק טבעי לראות כמילה אחת את אדם ומילה, אדמילה.
שיר בסיסי ביותר, עבר ועתיד. הייתי - אהיה; שהיתה בי [ מעין מצב של הווה מתמשך כמו בשפות האירופאיות]. השיר נשמע כמעט דיבור של "ילד" או של שאמאן או של אלוהים שברא את העולם במלים. האנפורה האובססיבית "מילה "מדגישה חזור והדגש שהכל רק "מילה", החזרה על צורת הייתי-אהיה היא הכרזה ארס פואטית ממדרגה ראשונה. אצל ביאליק האור והניצוץ הם "המהות של האמן", רחל כבר עוברת ל-ניב הפשוט, ועדיין יולדת בכאבים את השיר, ואצל בן דורו זך "משהו שהוא משהו".[הצייר מצייר] כל אלה הינם ביטוי למהותו התמציתית והאותנטית ביותר של המשורר. רק אצל אבידן ואצל רחל זו – המילה.
גם אחרי מותו הוא מילה, זו שהיתה בו וזו שהיתה אתו.
מה שנשאר אחריו, כמו השיר אותו יולדת רחל. אצל זך וביאליק מלאכת היצירה נעלמת עת האנרגיה שיצרה אותה "נגמרה".
ברור שאפשר לקפוץ לעולם הלוגוס, הפילוסופיה, הספרות ועוד מערכות סמבוליות צליליות בעלות משמעות, ומחפש האירוניות ימצא גם קשר בין מילה של שפה למילה של זכר ביהדות.
מקור השיר – מתוך הבלוג של רן יגיל בבננות
ביוגרפיה – ויקי ; הטלוויזיה החינוכית [כולל קליפ עם שיחה עמו ]
רשימת מחקרים על יצירתו – אוניברסיטת באר שבע
