הנושא הזה לא ירד מעל סדר היום, בין היתר כיוון שהוא משרת את צרכיו של ההוא שהיה, רה"מ לשעבר וראש האופוזיציה בהווה.
ברם, הסבר כזה למתח הבין-עדתי, לתחושת האפלייה החזקה של בני עדות המגרב והמזרח, ויש לדייק מאוד, כי בתוך המושג הכוללני "עדות המזרח" או "צ'חצ'חים" מסתתרת הירארכיה ברורה מאוד [כמו בין החרדים, עוד שם כולל חסר עידון ורגישות] בין יוצאי המזרח, תורכיה [צפון], סוריה, אירן, עיראק, תימן לבין יוצאי המגרב, שאינם ממצריים או מתוניס, לוב או אלג'יריה, כלומר המרוקנים הם הצעקנים הגדולים.
המיפוי הזה גס מאוד, כי כמובן יש בתוך הצ'חצ'חים [צ'חים בירושלמית בסיסית] גיוון רב.
וה-ווזווזים, כילד ירושלמי הכינוי הוקדש במלואו לחרדים, לבני מאה שערים. לדובר אידיש, שהמילה "מה" היא "וואס", שהפכה ל- "וואז" ומכאן "ווזווז". אצל המילון של אבניאון:
כינוי גנאי אצל בני עדות המזרח למי שאינו מבּני עדות המזרח (עממי) (מיושן)
אותו אבניאון מגדיר "צ'חצ'ח" כך:
1
2
וויקיפדיה מסבירה את המקור לכינוי ב:
"הכינוי ככל הנראה מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של עולים מארצות האסלאם, שבו בולטות אותיות כמו צ' ו-ח', באוזני העולים מיהדות אירופה.... התבסס הכינוי על רעיון אונומטופאי דומה של חיקוי להג בלתי מוכר "
עכשיו אנחנו מסודרים לגמרי.
מה עושה מי שאביו צ'חצ'ח ואמו ווזווז?
ראשית הוא מבדיל עצמו מהצ'חצ'חים, אב'שלי לא ממרוקו. נכון, שורשי משפחתו ממרוקו, ממגורשי ספרד, שהגרו משם לאיטליה ולתורכיה. אחר כך מהווזווזים, אמ'שלי לא "ווזווזית" כי היא לא חרדית, מדברת עברית נהדרת בקול צלול, וגם היידיש שלה לא נשמעת כמו דיבור של סבל, כאב המלווה בניגון של נהי וקינה.
ובעיר בה נולדתי, בשכונה בה חייתי העירוב הבינעדתי היה רב, לי לא זכור שימוש בכינוי הזה כנגד אחד מחבריי. אני חייב לציין, שעד 1977, עת המהפך הגדול סוגיית מזרח-מערב, יוצא אירופה ויוצא הסהר הפורה או צפון אפריקה לא היתה חריפה.
אבל שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים של המאה הקודמת פתחו את הפצע האמיתי שהוסתר שנים על ידי שלטון "שמאלי", שבעיקר דאג לעצמו ולמקורביו. לעולם לא נשכח את "אני מזוזא-את" של גולדה מאיר, את דודו טופז ושאר אותם שהדביקו סימנים ביוצאי עדות המגרב, ככל הנראה בעיקר במרוקנים.
דר' אבישי בן חיים כיום, מייצר תיאוריית "ההגמוניה השולטת" בהשפעת תיאוריות פוסטקולוניאליות של הומי באבא. הוא מלבה היטב את אש תחושת הקיפוח, הפנמת המבט של הכובש וכן מערער כמו ההוא לשעבר מבלפור על מוסכמות בסיסיות של הישראליות.
אז
תראו, כשמגיעים בשדות תעופה בינלאומיים יודעים מייד היכן השער של הטיסה לישראל. רעש, טינופת, השתרעות סביב כל אזור ההמתנה, וכמובן העברית. [האמריקאים די דומים, אבל הם לא מטנפים כמו הישראלים].
בכל מסעדה בעולם, תהיה הכי מובחרת ויקרה תדעו מי הישראלי, אפילו ידבר את שפת המקום - הוא צועק, הוא כוחני, הוא נרקסיסט ומשוכנע שהוא יודע טוב יותר מהשף.
אלה מבחינתי צ'חצ'חים, ואל האנשים הקולניים האלה כיוון מי שהשתמש בביטוי. ברור שתעמולה פוליטית תמשיך להנציח את תחושת הנחיתות, ובניגוד לשחורים, הצ'חצ'חים עוד לא השכילו לנכס לעצמם את הכינוי, ככינוי של עוצמה, כמו - הגייז או השחורים או כל מיעוט אחר. [פוסיקט הרוסיות].
ומה אני?
גדלתי אל תוך מטבח תורכי. הוריי היו צעקנים בינם לבינם אך מחוץ לבית הקפידו על התנהגות "אירופאית". ברור שמרדתי, ולכן בנעוריי הייתי צ'חצ'ח אשכנזי כמו רבים מילדי השמנת הירושלמיים שהזדהו עם הפנתרים השחורים ממוסררה או הפלסטינים מירושלים המזרחית. אחיי וילדיי התחתנו עם "צ'חצ'חים". לא אוהב במפורש אוכל מרוקני - מלא בשמן. מעדיף קוסקוס תוניסאי על פני זה המרוקני ובאותה נשימה לא אגיד לא לגפילטעפיש או לקניידאלאך.
לסיכום -
הישראלי ה"ממוצע" ה"טיפוסי" הוא צ'חצ'ח בנשמתו. הוא ימתיכוני כמו האיטלקי והצרפתי או היווני. מי שנותן לו שם רע אלה נציגיו, כמו מירי רגב שהתגאתה בבורות שלה, או רבניו המעדיפים תלמידים בורים וצייתנים על פני מרוקאי גאה כ- רמב"ם או החבי"ף.
