152 - יום הולדת שלישי

 במקום אחר ומסיבות אחרות לגמרי הסברתי שאני שונא לקבל מתנות, מתנות יקרות במיוחד שנואות עליי. אך אני מאוד אוהב לתת מתנות. מתנות של תשומת לב, של חיבה, וגם מתנות יום הולדת.

אז הקהילה שלנו בת שלוש. שלוש שנים באינטרנט זו תקופה ארוכה מאוד, שיש לשמוח עליה.

מה למדתי -

כשהייתי חבר בישראבלוג לא ענינה אותי פעילות קהילתית. תקשרתי אולי עם שני בלוגרים וזהו. כשנסגר ישראבלוג היו לי קרוב למאה אלף כניסות אבל שלושה עוקבים. נכון, לא הגיוני. כמעט ולא היו הערות תחת הפוסטים שלי. כאן אני לומד את הכוח של קהילה, גם אם וירטואלית.

פעם בראשית המאה ה- 21 בתפוז היתה איזו נוכלת שהצליחה היא ובן זוגה להוציא הרבה כסף מתמימים עבור איזה טיפול נסיוני בחולי סרטן, שלא היה לה. לא נתתי כסף, כי מלכתחילה אני לא מזדרז, אבל למדתי לקח, סירוב עמוק לפגישות ב- RL, וחוסר אמון בסיסי ביצרני תוכן כמעט מכל סוג, למעט כותבי מד"ב, פנטזיה ושירה. לשמחתי, ובזכות הכרות עם קנקן המשורר חזרה מעט האמונה והפתיחות לאחרים.

אני נכנס למחשב הנייח שלי בערך חמישה ימים בשבוע. האתר הראשון אליו אני נכנס הוא "פרפרים". אני רואה באתר משאב אדיר למידע ולידע, שיתוף רגשי, מטרות משותפות.

אני רוצה לסיים את פוסט החגיגה באיחולי הבראה מהירה  ל N_LEE

151 - הבזקי כעס וזעם ומחירם

 אני יודע שאני כפוף פעמים רבות להבזקי זעם, כעס. ברב הפעמים אני בולע את האנרגיה המרושעת הזו, שמתבטאת בהרמת קול או בהפיכתו למתנשא ודידקטי להחריד, שדרוג משלב הלשון, אפנון הקול בקור של הקטב הצפוני ובכמויות בלתי נסבלות של סרקזם או אירוניה.

אני משלם מחירים יקרים, אם אני מרשה לעצמי. כי מייד לאחר שמשתחררת לה אנרגיה זו לאוויר העולם, באותו רגע ממש אני חוטף התקף חרדה קשה, דכאון [לפעמים בן כמה ימים] והרבה פעמים הנמכתי עצמי לגובה שטיח ונתתי לאנשים לא ראויים לדרוך עלי על מנת לאזן את עצמי, לשחרר את הפחד. יש גמול לכל תעלול.

וכך, היום בחנות.

שאלתי שאלה, קיבלתי תשובה. שאלתי אותה מחדש על מנת להיות בטוח שהובנתי. נעניתי בקוצר רוח שנשמע: תפסיק לבלבל את המוח. זה היה טריגר, אז שאלתי: מדוע הכעס? ואז: אני כעסתי? הסכנתי עם התגובה, אמ-מה כשהסתובבתי ללכת, הוספה הערה על הקונים האלה עם ההערות והשאלות.. אהה, זה היה הפעלת ההדק במלוא כוחו - כאן כבר לא שתקתי [טיפש שכמוני]: תפקידך לתת שירות ולא לחנך, לא לכעוס. התשובה היתה ממש שוק הכרמל, כמו "למה מי אתה?!" אם כך הכרזתי בקול רם, גם את מה שרציתי לקנות לא אקנה כאן! הנחתי את המוצרים שבחרתי על אחד המדפים והלכתי.

לכאורה - למה התקף חרדה" למה דכאון? למה הבטן כואבת לי כלכך?!

הטיפול הרגיל הוא להגזים את התסריט או לשאול: מה כבר יקרה לך בסוף?

אבל זה לא עוזר. יש בי תחושת חטא איומה. הידיעה שרבתי עם אדם שמרוויח פחות ממני, שעובד כמו חמור, שאין בי שמץ של הכלה והזדהות ... כאב חד קורע לי את הלב. [לא קורע את הלב מטאפורית, ממש ממש מכאיב לי בלב, ואין זה התקף לב כי אם תגבות חרדה טיפוסית אצלי.]