יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

137 - תירוצים

פרוייקט הקריאה לו מחוייבים תלמידי כיתה י' מתנהל באמצעות תוכנת מחשב מיועדת ללמידה.

עדה מכירה, אני מניח, וסטודנטים כאן גם מכירים את "MOOODLE" תוכנת הוראה ולמידה, שיש בה אינספור אופציות ללמידה, לקריאה, לכתיבה, ליצירה, למשוב. אני משתמש במוודל באופן שוטף כבר שנה שלישית ברציפות, באמצעות ה- פיצ'ר "בלוג".

לפי תוכנית העבודה שנמסרה לתלמידים כחצי חודש מראש, יש  עשרה תאריכים קבועים מראש, ותאריך אחד נוסף להשלמות, מה ששווה לעשרה שבועות [חודשיים וחצי], לכתיבת סיכום של פרקים או עמודים מהרומן שקראו, על פי בחירתם[!].

חובה עליהם גם לכתוב משוב [רפלקציה]. מאז שאני מורה אני מאמין גדול מאוד ברפלקציה כאחד הכלים המרכזיים בתהליך למידה, ברכישת מיומנויות לחשיבה ביקורתית ולחשיבה יצירתית.

בשבוע שעבר הגישו 17 בזמן, אחרי 4 נאלצתי "לרדוף". לכן התרעתי שמי שלא יגיש בזמן השבוע, יקבל 0[אפס]. הזמן האחרון הוא - יום רביעי שעה 00:00.

הפעם כבר קבוצה יותר גדולה לא הגישה בזמן, לצערי, על אף התראות ואזהרות, ואצל חלק מהם מתנוסס 0 בגליון הציונים. עבור ילדים השגיים כמותם, זה סימן שמעיב, שמכאיב, שמקלקל סדרה של עשיריות.

ועכשיו התירוצים:

1. העליתי כבר ב2200. אצלי, המורה, כתוב שהעלית היום ב- 11:35. לא, העליתי ב- 2200 היום ליתר בטחון - עונה התלמיד. המורה: אם היית מעלה, מוודל היה מציין זאת. אהה, היו בעיות באינטרנט. ;-)

2. פעמיים כבר לא העלית בזמן את הסיכום. "לא נכון! בפעם הקודמת שלחתי במשוב, בזמן". המורה: נקבעה לי פגישה בשעה X במקום Y אצל עו"ד. הגעתי למקום Z. העו"ד גבה כסף. אבל הייתי בשעה היעודה במקום Z. לשמחתי הוא הבין.

3. שני תלמידים העלו את אותה עבודה בדיוק. המורה פונה לאחד - העבודה שלך בדיוק כמו של מ'. "וואלה, המורה לא יודע! נשבע לך, עשיתי לבד!" המורה פונה ל- מ' - הגשת עבודה זהה לעבודה של ש'. מה יש לך לומר? "וואלה המורה לא יודע. נשבע לך כתבתי לבד!" חחח, אני לא שוטר - הפעם "אני מוותר", אבל בפעם הבאה יסומן כאי הגשת עבודה לשניכם. וכדאי שתדברו זה עם זה.

4. פרויקט כתיבת הייקו.

שני תלמידים מגישים את אותם השירים. זה שהגיש שני, מבחינתי הוא המעתיק, ולכן כתבתי אליו: הגשת עבודה זהה לעבודה של א'. בשלב הזה הציון שלך 60 [זו עבודה שווה 25% מציון הסופי לבגרות הפנימית]. אם ברצונך לקבל ציון אחר, הגש לי חדשים. פניתי אל השני ואמרתי לו: אתה יודע שהעבודה שלך ושל ג' זהה, כולל שגיאות הכתיב! "וואלה המורה, לא יודע איך זה קרה?!" מבט של כבשה תועה ואומללה על פניו [עכשיו אני גם יודע מי העתיק מ-מי!]. דע לך, אני אומר לו, ג' הגיש עבודה חדשה וקיבל עליה 100! [העבודה המועתקת קיבלה 85]

5. לא הגשתי כי לא הייתי בטוחה שאני עונה נכון על המשימות. טוב, המורה עונה, תגישי מה שיש לך. ואני מקבל עבודה גרועה במיוחד מתלמידה מצטיינת במיוחד! העבודה השניה כלל לא הועלתה, כי כבר נתתי אפס על אי הגשה.

6. ל' לא הגיש 3 עבודות. * יושבים בערב הורים, מבררים. המורה: אתה לא לומד. את מעתיק [זה נכון והוא לא מכחיש את זה אלא מודה בזה] מ-נ', ואם היא לא מכינה את המשימה גם אתה לא?! אני רוצה שלא תשבו יחיד.

התלמיד: שלא תחשוב שיש לי התנגדות לא לשבת ליד נ', אבל אני מוכן לעסקה אתך [יש לי תלמידים מבריקים מאוד]: אמשיך לשבת ליד נ', אתנהג כמו שצריך, אדאג למחברת, אשלים את כל העבודות - מה אתה אומר, המורה?

המורה: תמיד בעד חוזים עם תלמידים, ועוד כאלה שהתלמיד מציע!


-----------

* אין אצלי בחינות. רק עבודות שהן חשיבה מקורית, פיתוח נושאים, וכן גם שאינם מסוגלים לחשיבה יצירתית יכולים להצליח בהן. שונא הקאות [זה לבגרות החיצונית]. תלמיד שהגיש עבודה, אפילו רק שמו כתוב עליה, מקבל אוטומטית 55. היה אכפת לו מספיק לשלוח את שמו. לי זה חשוב מאוד.



יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

136 - שני עיתוני בוקר, אפליקצת מעריב, 12, 'הארץ'

 וגם טוויטר מדי יום.

אפשר גם לטעון, לגביי, שטוויטר הוא אחד מספקי המידע הפוליטיים והמדעיים המרכזיים שלי.

בארץ, לפחות, הטוויטר הוא מקום מפגש של עיתונאים, פוליטיקאים וכל מי שחושב שיש לו משהו חשוב להגיד. הרבה חדשות מגיעות לשם עוד לפני שעלו בחדשות המשודרות במדיה השונות.

לפעמים הרדיו בתוכניות אקטואליה מועדפות [ בעיקר בגל"צ ].

אינני צופה בחדשות הטלוויזיה של אף ערוץ. 


יום רביעי, 22 בדצמבר 2021

135 - הגלייה וגלות

 היום או מחר יום העברית.

כל אוהביה, מאהביה, מעריציה חוגגים באורגיה לשונית מטורפת, ככל ששפה יכולה לארגן אורגיה בכלל.

אני רוצה להתלונן על הוריי, ורבים מבני דורם. על חטאם ועל חטא האידיאולוג הראשי של ממלכתיות, קוממיות ובוז ולעג לכל מה שלא "ישראלי-עברי-עלייה שניה-יהדות רוסיה, אוקראינה, פולניה" דוד בן גוריון.

אני קיצוני מאוד בדעתי הזו. דבריי יהיו קשים ובוודאי אפשר לחלוק עליהם, ולו בשם הניסיון האישי וההסטוריה הפרטית של בני דורי שלא עברו את ההכחדה של שפת הוריהם במסגרת "כור ההיתוך".

חברי הטוב הגיע לכאן מנהרות בבל, בגיל צעיר מאוד. הוריו דברו ערבית בבית, וכך משרצה לחזור לשורשי זהותו התרבותית, לא התקשה למצוא את שורשיו, ללמוד מחדש ערבית-יהודית-עיראקית ולהתחבר לשיאי היצירה היהודית מבלי להזדקק לתרגום.

הוריי הגיעו לכאן, כששניהם דוברים את שפת הוריהם: יידיש ולאדינו [ספניול]. במכוון וללא שום מחשבה משכלת לעתיד הוריי דחקו את שפות הוריהם הצידה לטובת העברית. נכון, אמי דברה עברית מופתית, גם כשהיתה בשארית חייה, המומת סמים ומפליגה לעולמות אליהם שלחהּ מוחהּ שרוף ההקרנות בעברית מפליאה בשלמותה, חיונותה ועושרה הרב. אבל יידיש - יוק! זה כדי לדבר עם אמא שלה, כדי שהבעל והילדים לא יבינו. וסבתא? חברת הבונד, מי שאיציק מאנגער, שאף הקדיש שיר לאמי, היה בן בית בביתה - האם היא התאמצה? יוק! 

אבי אף הוא כאמי בחר בעברית. ככה ציווה המנהיג הציוני הגדול מכולם, דוד בן גוריון. לא תדבר את בניך ובנותיך בשפות גלות לעד.[ושלא תוכל לדבר אתם מאחורי הגב שלי, כן?!] וכך שמר את השפה הנהדרת לאלה שמרדו, כמו: ההורים של חני נחמיאס, קרובי אבי שדיברו בשפת הוריהם עם ילדיהם.

אז נכון - העברית שלי בהחלט מורכבת, עשירה. אחי הגדול שוחה בספרות העברית גם מהמאה ה- 19 כדג במים, אבל מדבר צרפתית שוטפת. אחי הקטן כותב בשגיאות כתיב, אבל דובר אנגלית-אמריקאית שוטפת. לי אין כשרון לשפות, לצערי.

וכך, כפי שכתב חברי הטוב אשר שחם:

הסבים והסבתות שלנו חיו ביידיש
ההורים שלנו הבינו יידיש
אנחנו תפסנו פה ושם כמה מילים
הילדים שלנו לא מבינים כלום
הנכדים שלנו אפילו לא יודעים שיש כזו שפה

אין לי סיכוי ללמוד כעת לאדינו או יידיש. אמנם יש לי זמן, אבל אין בי המניע החזק לעשות זאת. זה גם לא פתרון לאחרים מבני דורי, לכו ללמוד את שפת הוריכם המומתת והרצוחה על ידי הוריכם. אבל, יש רבים שכן עושים זאת.


יום חמישי, 16 בדצמבר 2021

134 - #MeToo

כלכך שמחתי עת התפוצצה באוירו של עולם שערורית הארווי וינשטיין.  אני מכיר את בת זוגו מתוכנית אופנה, אשה יפת מראה, נעימה, מקצוענית עד קצה אצבעותיה. חשבתי - איך היפה הזו מסכימה לחיות עם האיש הזה. האם יתכן שאינה יודעת? בניגוד לנשים אחרות [הילארי קלינטון, שרה נתניהו] לא נתנה כתף תומכת לחוטא שחיה אתו, ונפרדה ממנו מהר. [2017]

מאז השיח בעולם השתנה מהקצה אל הקצה לטוב ולמוטב.

במקומות רבים, בשל חרדת הגברים מאותה עצמאות שלקחו לעצמן, לשלוט על גופן [לא יאומן - נשים שולטות על גופן? מי נתן להן זכות זו?! הרי כל האלים בעולם רואים נשים כ-תת אנוש] החלו להדיר נשים ממקומות עבודה, לפתח מנגנוני תקשורת ומגע שמנטרלים אפשרויות אפילו למגע חברי א-מיני, ובכך נשים "אכלו" אותה. בוודאי, גם אצלנו. במיוחד במקומות בהם נשים מוחלשות, חלשות ושקופות. [פמיניסטיות בכל העולם מתחלקות לשתי קבוצות גדולות - אלה שמגיעות מהמעמד הבינוני ולמעלה מזה. נשים חזקות בדר"כ, שמאבקים כאלה לא יפגעו בהן כלכלית, נהפוך הוא. פמיניסטיות "אחרות", אצלנו מזרחיות, ערביות, מהגרות ובנות מהגרות, שהמאבק מסוכן לחייהן ממש, ושאחיותיהן הפריבילגיות לא ממש עוזרות, אם בכלל עוזרות, נפגעות.] אציין בזהירות רבה ובהסתייגות גבוהה, שרצח הנשים בשנים האחרונות, אצלנו בארץ לפחות, היא תוצאה מובהקת של MeToo#

הצד השני החיובי במיוחד הוא, שגברים רבים נשלפו ממקומות המחבוא שלהם, עומתו מול המציאות ומשלמים במאסרים ארוכים על חטאיהם, ואחרים מהססים מאוד בטרם יתחילו או יממשו חזיונות שווא.

לשיח ה- METOO# מצטרף שיח משנה: "למה היא נזכרת רק עכשיו", כי בארץ לפחות ראינו קשר אמיץ בין התקדמות של אדם בקריירה ציבורית לבין תלונות קשות עליו על הטרדות מיניות, אונס וכו' המקרה האחרון היה של קולט אביטל, שלטענת נשים רבות, ודוק נשים!, החליטה לפגוע בשמעון פרס לשם שיווק ספר שכתבה.

כאיש חינוך, ששנים דיבר עם תלמידותיו, ולא מתוך התנשאות, על זכותן לומר לא, גם לחבר וגם לבעל וגם להורים; השינוי הזה, ההכרה בכך שאשה יכולה להתלונן על גבר שפגע בה, ולא להסתיר את הכאב, הבושה מבורך ורצוי. האפשרות לתת דרור וחופש לכאב שטמון בֹּךְ, גם 20 שנים או יותר אחרי, כשהאיש הזה, שפגע בך פתאום זוכה להכרה חברתית כמו "כוכב על" לגיטימית ומותרת לגמרי! נכון, האיש הזה פגע בי, חדר לגופי, השפיל אותי, מחק את האישיות שלי.. לא מגיע לו פרס על כלום.

כפי שאנו שמים לב, השיח מתרחב ועובר גם למחוזות, שלכאורה ועל פני השטח נראים פטורים מסיטואציות כאלה: יחסי גברים עם גברים. האמת, די מפתיע אותי שיש אנשים שחשבו שאצל "הומואים" אין דבר כזה. אבל גברים הם גברים. הכוחניות, האלימות, דחפי "זכר אלפא" לא נעלמים כשגבר מעדיף את בני מינו.

ואחרון - אז מה קורה ליחסי גברים-נשים?

האם הטבעיות, הריגוש, המשחק המתוק של החיזור נעלם? לדעתי לא רק שלא נעלם אלא הפך למרגש יותר. לפחות עבורי, שראה ורואה באשה סובייקט שווה ערך לגמרי, ההנאה והריגוש מחיזור אחרי אשה חכמה, מבריקה, עצמאית, שולטת על חייה חיזור מדרגה שניה. אם ישנה רק מטרת המגעים המיניים, מבחינתי לפחות,הסכמה הדדית מלאה, כשהרגישות ההדדית גבוהה, אף הם מלאי חושניות ומספקים יותר מיחסי מין בכפייה, בחצי כפייה או מרחמים. 

יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

133 - מיומנו של המורה

מ' הוא נער בלונדיני, בן 15 וקצת. יפה מראה, כמו הארי פוטר, הוא מספר על עצמו, אינטיליגנטי ונמצא בתוכנית מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב, שם הוא לומד פילוסופיה. ומה אתה לומד בפילוסופיה, אז מתברר שהשנה הוא כנראה לומד רטוריקה,או לשיטתו - איך להתווכח, על כל דבר שאפשר.

הוא לא ממש מיומן עדיין, הוא לא קורא הרבה על מנת להרחיב השכלתו ויכולת הויכוח שלו, ובעיקר היותו צעיר מונעת ממנו, עדיין, להאמין בשקרים של עצמו. [מזל.. יש לנו דוגמה נוראה של רטוריקן שמאמין בשקריו, קוראים לו בנימין נתניהו], ולכן אינו מצליח בוכוחיו עם מי שמיומן ממנו בכך, כלומר המורה.

והנה באמצעו של שיעור קם מ' ממקומו, ניגש אל ש' נערה בכיתה, ונושך אותה בזרועהּ. אני בהלם, לא באלם לשמחתי "מה אתה עושה?" הוא בשכנוע עצמי מלא, של "מה הוא כבר עשה?!" מסתובב אליי ועונה - נושך אותה. לא צחקתי, כי אם אמרתי/שאלתי את נערה: "מה קורה? זה מצחיק אותך כשמכאיבים לך?"  היא לא ממש מבינה. הזרוע כואבת לה, ויש גם סימנים על הזרוע, על אף שלבשה אימונית עת ננשכה.

המורה מחליט: אמנם השיר "סלימה, מדוע את דומעת?" של אמירה הס חשוב מאוד, ביצירת מבט היסטורי אחר ושונה מהנרטיב ההיסטורי ש"מרחו" אותנו בו מאז 1948 בערך, ועדיין תכנית הלימודים הישראלית עסוקה בעיצוב נרטיב-על מעוות לגמרי של ההיסטוריה של מדינת ישראל, עסוקה בהתעלמות מרישום ומשמירה ומהבנה מטא-היסטורית של היסטורית המהגרים היהודיים אליה, מכל מקום ממזרח וממערב, אך אירוע אלימות מופגן ובוטה כזה, לו אעבור עליו לסדר היום נמצאתי משתף פעולה עם אלימות קשה. לא במשמרת שלי, אף פעם.

הסברתי לכיתה את מהות האירוע לדעתי! טענתי בפניהם, שהעובדה שהם מקבלים אירוע כזה בחיוך ומכילים אותו מצביעה על כך שהם ככל הנראה רגילים לאלימות בכיתה אולי סמויה ולא גלויה כל כך. הכלת אלימות מכל סוג מעוררת דאגה, כי אני מניח, שכל אחת ואחד מגיעים מתוך רצון לא להפגע, לא להיפצע. גם הוריהם שולחים אותם מתוך הנחה, שיחזרו שלמים ושמחים. כל אחד וכל אחת זכאית לתחושת בטחון מלאה.* "אני כועס" אמרתי. אבל כשאני כועס אינני מרים ידיים או משתמש באלימות, ואם כן מצומצמת ביותר [צועק] ונשלטת. כעס, הסברתי, הוא רגש חשוב ומשמעותי בחיינו. הוא מאפשר לנו להתמודד עם פחדים, להסתדר עם תסכולים אישיים, להיאבק על הזכויות שלנו וגם להשיג חירות אישית. כעס בצורתו השלילית, ורבים מאתנו לא יודעים בכלל איך מתנהגים כשכועסים, כי ההורים שלנו עצמם, לא תמיד יודעים איך עושים זאת, הופך לאלימות פיזית, לשונית [קללות], רגשית וחברתית[קנאה, חרמות, שיימינג וכו']

מחנכו של מ' קיבל דיווח על כך.

המחנך דיווח למי שצריך, על פי נוהלי ביה"ס, התלמיד הושעה מלימודיו ליומיים, ואחר כך קיים שיחה ארוכה בנוכחות אמו עם מנהלת ביה"ס.

אפילוג -

חזרנו ללימודים. מ' כועס מאוד מאוד. מפריע בכוונה, מנסה לייצר במורה רצון להעניש אותו, את מ', או לגרום למורה לאבד שליטה. אבל, הוא אוהב מאוד את המורה. המורה הוא אבא שאין לו. המורה הזה אפשר להתאמן עליו בגיבוש זהות עצמית בגיל המכריע ביותר. אז הוא עובר ממשחק א' למשחק ב' - הוא משתף פעולה, אבל מתקיל בנסיון לראות תגובה. לא הולך.

בסוף השיעור הוא עושה דבר שאסור ומחכה לראות מה יקרה. זו כבר הפסקה ונשארתי לוודא שכל התלמידים יצאו לחצר. קראתי לו: מ' אתה יודע מה זו התנהגות סציופטית? כן. אתה מבין שההתנהגות שלך עם הנערה ומה שעשית עכשיו יכולים להכנס להגדרה הזו? כן. אז למה?!

מ' כעס שהענין הגיע למנהלת בית הספר, כמו "הפרתי הבטחה", על אף שטענתי בתוקף שאני מדווח שיטתית, כי לעולם לא אכיל ואסכים לטיוח בענינים כאלה.**

סכמנו חוזה חדש -

אני נשאר שק חבטות, אם צריך [אני יכול להכיל, מוכן להכיל], אך ישנם גבולות, והוא מאידך משפר התנהגות ומייד.

תוצאה - סוף סוף, הבחור הסופר אינטיליגנטי משתתף בשיעור, אומר דברים בעלי עוצמה וחשיבות.

- - - -

* במושגי משרד החינוך קוראים לזה "מוגנות" וענין זה נחקר, נבדק ללא הרף בשאלוני אקלים קבועים, הן של משרד החינוך, של עיריות שונות וגם פנים בית ספריים.

** המורה עצמו, שגדל בבית בו חינכו באמצעות מכות, באזור שבו אלימות היתה נפוצה, בבית ספר שמורים הכו תלמידים, הופך משותק פיזית ליד מקרי אלימות. לכן, הענין הזה "בוער בעצמותיי" לא רוצה שאף אחד יפחד שעמוס יכניס לו מכות כי המראה שלו לא מוצא חן בעיני עמוס.

יום חמישי, 9 בדצמבר 2021

132 - רשימת האהבות שלי

אני חוכך בדעתי - איזה ספרים מרשימת הספרים האדירה שקראתי, ואני זוכר, אעלה לרשימה דכאן, ומה יהיו הנימוקים. שהרי כמנחה משימות קריאה של תלמידים, כבר למעלה מעשור אני דורש תמיד: נימוק.

אתחיל מהעבר הרחוק, עת רק התחלתי לקרוא, והתחלתי עם "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. אמי קראה אתי מדי ערב אגדה אחת, ובעצם קריאה זו סללה את הדרך עבורי עד היום - מעשיות, אגדות, ספרות פנטסטית, מד"ב.

וכיוון שציינתי מד"ב מייד אזכיר את ספר היסוד מבחינתי כקורא מד"ב [ואין הכוונה לקומיקס "סופר-מן או ספיידר-מן] אלא לאסימוב, לז'ול ורן ומבחינתי לשיא הכתיבה עד היום "חולית" של הרברט. הצירוף השלם של תחזיות עתידיות עם כתיבה רצינית, בקורתית וחתרנית על נרטיבים מרכזיים בתרבות המערבית, כולל סמים, גבריות, מעמד האשה. 

עולם הפנטזיה אף הוא משמש כרכיב מרכזי ביותר בקריאה שלי. האמת שכל סיפור אמנותי הוא "פנטזיה" או בעברית "מִבְדֶּה". ההבחנה נובעת מהצורך לדייק בשם "פנטזיה" שהוא נרטיב לא ריאליסטי, דמיוני, מנוגד לחוקי המציאות. המבדה הוא גם סיפור ריאליסטי לגמרי, סיפור אומנותי ביאוגרפי וכו' בתחום הפנטזיה ספר אחד חי וימשיך לחיות בי עד מותי, "ארץים" של אורסולה לה גווין. חוקרים כבר עמדו על כך שזה ספר התבגרות - חיים כבוגר בעל עוצמה - מוות  מבוסס על הפסיכולוגיה והסימבוליקה היונגיאנית. [ אחד הקטעים הנפלאים בו הוא "לידת מחדש של נשמת נערה", שנחטפה בילדותה.]

אבל אני קורא גם ספרות אחרת בהתלהבות לא פחותה, ספרות יפה היא נקראת. בראש הרשימה עומדת אלזה מורנטה עם "אלה תולדות". נדמה לי שעולם חדש לגמרי נפתח בפניי עת קראתי ספר זה. כל מה שידעתי לפני השתנה לגמרי. התחלתי לקרוא ספרות ולהבין ספרות אחרת.

עם זאת, בין הספרים הגדולים שקראתי נמצא ספרו של קנז, "בדרך אל החתולים". כמו במקרה מורנטה, גם ספר זה הצליח לטלטל אותי רגשית ותודעתית. סיפור המוות, הגסיסה הפחיד אותי, והייתי רק בן 40 אז. הסמל המרכזי של השיער ושמירה עליו התחבר עמוק לדמות אמי אז. 

כנראה שבלי פילוסופיה לא אצליח לסיים את הרשימה. אגיד שהספר היחיד, שהיה קשה לקוראו, בין היתר בגלל תרגום נוקשה ובעייתי מאוד, הוא "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. עם זאת, משהצלחתי, התחלתי להבין ולראות אחרת את המציאות אך גם את עצמי. הדיוק, הניקיון של המחשבה, החדות והיכולת לכתוב טיעון משכנע מהתחלה ועד הסוף, בהחלט דוגמה נהדרת. אל הספר הזה אוסיף את קאמי, במיוחד "המיתוס של סיזיפוס", שלימד אותי לקרוא את השיר המחריד הזה של ביאליק, והשורה המנתצת כל קשר בין פעולות האדם לטבע, שזו היתה נורמה "רומנטית"  מקובלת בזמנו. בעיר ההריגה, ביאליק

ושֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ.

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.


ולא אשכח שאני אוהב שירה מאוד, ואני קורא ספרי שירה ושירים. חייב לומר, שוב, ידה הארוכה אולי של אמי - שירי ביאליק מגיל 4 או 5, כתיבה חקיינית של שיריו בגיל 6 או 7.

אלתרמן היה מושא ההתמקדות שלי כסטודנט לספרות, לא עמדתי בפני הכוח של שירתו. ורשב"ג, אבן גבירול שאליו אני מתחבר וקורא מצד הנטייה שלי למבנה ולצורניות נוקשה במיוחד. קודם להם הוא "שיר השירים"


ברור לי ואני מקווה שגם לכם, שזה מקבץ בולט במיוחד. ברור לי גם שכמה מ"אבות ואמהות" הספרות הישראלית החדשה לא מופיעים ברשימה שלי. הבן שלי קורא רק ספרות אנגלית/אמריקאית.. אולי בגללי?

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

131 - לא רוצה לקנות, מה ת'שו לי?

 שונא לקנות.

שונא לקנות, ועוד יותר שונא לקנות כשמנסים לשכנע אותי לקנות.

איכככככככככככככסססססססססססססססססס, מסתובב בקניון ומחפש חפץ כלשהו שירגש אותי, כך שאקנהו. כלום.

זוהרים, מנצנצים, צבעוניים, מריחים טוב. זולים, יקרים, גדולים, קטנים. לידם אנשים ונשים מכל הגילים מעל 15, שמנים רזים, יפים, מכוערים. כולם רק רוצים למכור לי, עוד ועוד ועוד.

בסוף קניתי לחמניה אחת.

יש לנו מבצע כזה ומה דעתך על זה, ולמה לא תנסה את זה. אני לא רוצה, תודה. אני לא מעונין, תודה.

זה עתה שבנו מחו"ל. אני יוצאת לקניות.

אל תקני לי: לא חולצות, לא מכנסיים, לא גרביים, לא תחתונים - כלום, כלום, כלום. הארון מפוצץ ואני חושש שלא אספיק עד מותי ללבוש את כל הבגדים שנוספו לי. לא רוצה! אז היא חזרה רוטנת מזעם - יווווו, איזה חולצה נהדרת, ויי איזה עט מדליק - אבל אמרת לא! אז לא! צחקתי בעונג מהדגדוג הציני הזה, אבל את שלי עשיתי.

העולם הולך ומזדהם, החפצים שאנחנו קונים בלי סוף מיוצרים באמצעות אנרגיה מזהמת. גם חשמל נוצר בתחנת כוח מזהמת, אלא אם כן היא גרעינית, מתחדשת[רוח] או שמש [עוד לא ביררו אם לוחות סולריים אינם פוגעים בסביבה].

אני כמו אברם, שונא מתנות ושונא קניות.


יום שישי, 26 בנובמבר 2021

130 רשיון? כן..??

 אחד מטובי העיתונאים שעבדו פה בארץ, שטיפח ועודד, אורי אבינרי, עד שרבו, ואז יצא ספרו הידוע "הנידון: אורי אבינרי" היה אהרון בכר.  באחת מכתבותיו הוא התגאה בכך שהוא בין הבודדים שאין להם רשיון נהיגה. [גם לאבי לא היה ]

אז גם לי אין

מעולם לא היה לי

אף פעם לא פתחתי ספר תמרורים

השגחתי על הכיתה שלי כשלמדה "נהיגה מונעת" לקראת הוצאת רשיון נהיגה

וכך

תחבורה ציבורית הוא אמצעי השינוע שלי ממקום למקום

על אף שאני שותף מלא ברכישה ובתחזוקה של המכונית, היא איננה משפחתית אלא בלעדית של בת זוגי.

כך אני מרוויח אפס הצקות, הטרדות, נסיעות לכאן או לשם, מציאת חנייה או קללות לראש העיר שלנו.

כך אני גם נפטר מאירועים שקשה להגיע אליהם בתחבורה ציבורית, ויותר מפעם כל מיני מפמ"רים [מדריכים מרכזיים, מתוֵי מדיניות הוראה, אחראים על הדרכה], שלא ידעו לומר לי איזו תחבורה ציבורית מגיעה למקום X, פטרו אותי [לשמחתי הרבה] ממפגשים חסרי תועלת, משעממים רצח.

כך גם בביה"ס למדו: הוא לא נוסע בטרמפים כי לא נוח לו, הוא לא יסע שלוש שעות באוטובוס, אין סיכוי שיקח מונית אם אין החזרים - הרווח כולו שלי, החסכון לחשבון הבנק גדול.

נדמה לי, שמאז ה"סצינה" האחרונה שעשיתי לאיזו פסג"ה [ מקום בו יש השתלמויות מורים = פיתוח סגלי הוראה ] הם מקפידים לכתוב בדיוק איזה קווי אוטובוס מגיעים בכל פרסום שלהם.

וכך פעם אחת טעיתי ונסעתי עם איזה אחד לאיזו פגישת פורום וקללתי את הרגע שהסכמתי לכך, ואז בפעם אחרת הסכמתי שגברת תיקח אותי, וקללתי כפול שתיים, עד אותה אשה מקסימה עם חוש הומור משגע, שידעה איך לעורר בי תחושה של שוויון כשהסכימה לקבל כסף עבור נסיעה ארוכה, ולא חשתי שעושים לי "טובה". בעקרון, נפטרתי, כרגיל מהרבה מפגשים שהיו מקובלים בסצינת האינטרנט בשלהי  שנות ה- 90 ובראשית המאה הזו.

לאחרונה - משמצבנו הכלכלי השתפר דרמטית, אני מרשה לעצמי פעם או פעמיים בחודש להגיע לרופא רחוק במונית. הרי באופן טבעי, מי שגר במרכז ה"פיילה" לא צריך לנסוע לשום מקום, ואם זה ענין של "יציאה" הרי יש לגברת מכונית.

יום שלישי, 23 בנובמבר 2021

129 - עילפון חושים

כוחה של החרדה ממש מצמית. הנה שיר שכתבה ידידה שלי ופרסמה הבקר:

מקיץ משנתו
מאיץ פעימות חיים -
פחד משתק

עניתי לה, מתוך יאוש, וכחניך החשיבה הדיאלקטית מבית הגל והקומוניזם, כך:

כמה האוקסימורון הזה נכון, אני יודע מנסיוני האישי. לפעמים אני חושב שזו גם סיבת תגובת ה"מוות" של ארנבת, כמות האדרנלין שהגוף מייצר כדי לשמור על עצמו מעלה את "פעימת החיים" בחזקה של פי ארבעה או חמישה מהרגיל.

אבל, זה לא נכון. הפחד והחרדה משתקים, נוטלים את שמחת החיים, מוחקים טעמים של אוכל, הופכים את צבעי העולם לאפורים, שטוחים. אין ראייה תלת מימדית, אין תכנון לעתיד, יש רצון לברוח רחוק רחוק. הכל כואב. הלב פיזית כואב, הבטן כואבת, הרגליים לא מסוגלות לזוז.

לפעמים אני נעלם לגמרי, ר"ל התודעה נעלמת לה, אינני מחובר חושית לעולם. אין לי מושג היכן אני. אחרי זמן אני מתעורר, על אף שהייתי ער כל הזמן, כלומר, הגוף היה ער, "אני-עצמי" לא היה נוכח בו זמנית עם הגוף באותה נקודת זמן.

מה אתם חושבים?

התעלפתי?

ההיעלמויות הללו קורות לי מדי פעם. כשהן תוצאה על חרדה משתקת אני יודע, שהרי הכאבים הפיזיים מלמדים אותי על כך, אם "לא הבנתי" לבד. מה עם אותם מקרים בהם אני נעלם? פעם במקום מסוים, התעוררתי כשאבר מיני משרת סבייקט אחר. איך? למה? עד היום אין לי תשובה עלכך.

 

יום חמישי, 18 בנובמבר 2021

128 - הכלה וצייד הפרפרים

מי שלא ראה מעודו את המחזה של נסים אלוני, הכלה וצייד הפרפרים, לענ"ד אם חובב תרבות ישראלית הוא, כדאי שיזדרז לצפות בה בתיאטרון גשר.

תקציר ההצגה - לקוח מביקורת של YNET שכתבה שירה מאירי:

במחזה הנפלא שכתב ניסים אלוני לא קורה יותר מדי. שני זרים נפגשים בפינה מרוחקת בגן: מי, כלה שברחה מטקס נישואיה אחרי שחתנה לא הופיע, וגץ, פקיד בחברת ביטוח שהופך לצייד פרפרים בכל רביעי בין ארבע לשש. הדיאלוגים בין השניים מלאי בלבול והבנה, בדיקות ותהיות, הומור, וידויים וכאבי לב. ברקע קוראת קריינית, הכרוז של הגן, בקשות משונות ואיסורים מוזרים. המחזה נכתב בהשראת ציור של יוסל ברגנר, ובמידה מסוימת נראה כאילו שרמן החליט להמשיך ולמתוח מכחול על הבמה; לרגעים הצפייה בהצגה דומה לצפייה ביצירת אמנות חיה.   

המחזה עלה על הבימות ב- 1967 וניכרות בו השפעות רבות של האקזיזטנציאליזם הצרפתי, הספרות הצרפתית בת הזמן ההוא: סארטר, קאמי. לא אזכיר את "מחכים לגודו" של בקט [ עלה על בימות פריז ב- 1953, אלוני היה בפריז בשנים אלו], שעצם ההמתנה לחתן ולפעולה אחת ייחודית שתשנה את המציאות כולה מקבילה לצמד שמחפש את גודו, ועצם הדיבור על.. הוא עיקר החיים או האבסורד במלואו [ גץ ו- מי]. יש בו גם מוטיבים שעולים אחר כך אצל חנוך לוין במחזות האבסורד שלו בעצמה רבה. [כן, היה או לא היה? אלמנתו טוענת שלא היה אף מתח ולא היתה יריבות בין השניים] ממרחק השנים אפשר אולי לראות ב"הכלה וצייד הפרפרים" גם את אחת ההשפעות על הטירוף הלוויני המבורך.

מעבר לכך, ההצגה כמובן סוריאליסטית, אין בה ולו שמץ של ריאליזם או התיחסות למציאות או להגיון המקובל שלנו "סיבה-מסובב". לדמוית אין עבר ואין עתיד, יש רק כאן ורק עכשיו [ממליץ להיזכר ב"זר" של קאמי - שם מופעלת לראשונה הטכניקה של ביטול שלשאות הסיבות והמסובבים המאפיינים את התרבות שלנו].

היא גם סמבולית ואולי אפילו אלגורית, בחלק מרבדיה הרבים. ישנו קטע בו גץ מנסה להסביר ל-מי [ נא להזכר בשמות הדמויות שהמציא לווין לדמויותיו ] שיש שנוסעים לחתונה כמו לארץ אחרת, יש שבאים לחתונה כמו מארץ אחרת ויש שנשארים במקום, כלומר רווקים. ואז הוא מנסה ללא הועיל להסביר לה שאביו החלוץ היה כמו חתן שהגיע לארץ רחוקה, והחתן שלה הוא כנראה חתן שלא יגיע.

יש כמובן בעיבוד העכשווי שהתפאורה בו מינימלית לגמרי, סמבוליות רבה בכך שהקהל יושב על הבמה, כמו השחקנים מביטים בו ולא ההיפך, ומיעוט הסמלים/האביזרים: בגדי כלה, תפוז נזרק, בקבוק נזרק, ערימה של כדורי פלסטיק שנופלים, ערימות של פרפרי נייר נופלים מלמעלה.

ברור שהמחזה מזמין צפייה אקטיבית ולא פאסיבית. הצופה נדרש להיות קשוב ואקטיבי על מנת לחוות את האירוע התיאטרוני במלואו. להזדהות [קשה מאוד בשל שבירת מסורת הריאליזם המוכר עד דכא בתיאטרון הישראלי] עם אחת מהדמויות, לדחות ציפייה לאיזה "שיא" קתרטי [כי לא יהיה קתרזיס ואין קתרזיס מיידי] או לסיום מנחם או "מחזיר חוקים נפרעים לקדמותם". העולם האקזיזטניאליסטי לא מכיר באפשרות הזו של HAPPY END. יש רגע ועוד רגע ואחריו עוד רגע, ובכל רגע, לפי ניטשה וגם קאמי את בורא עצמך מחדש.

ממליץ מאוד מאוד.

הכלה וצייד הפרפרים, תיאטרון גשר

יום חמישי, 11 בנובמבר 2021

127 - רשימות של מורה

השבוע כיתה יא' נבחנה על הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.  כיתה יא' היא כיתה שתיגש לבגרות בסוף השנה, לכן ישנה חובה להכין אותה לבגרות בספרות. יתכן, שאולי יוחלט במשרד החינוך לאפשר את הבחינה כבחינה פנימית ולא חיצונית, עדיין נדרש לתת הסברים, לשלוח מחברות לבדיקה.

לקראת הבחינה, הכנתי את התלמידים לקראתה. קראנו את הסיפור. סכמנו אותו, עסקנו בכל הנושאים שנהוג לשאול עליהם. הרחבתי והקרנתי בפניהם את הפארודיה המופלאה על סרטי בלהה - מופע הקולנוע של רוקי (באנגליתThe Rocky Horror Picture Show


למרות התנגדותי [ אבל הנושא נחשב כ"חובה" כמו השיר של לאה גולדברג "האמנם" - מוכר יותר כ"את תלכי בשדה" - תגובה ראשונה של הישוב בארץ לשואה] הסברתי היטב את המושג "אלגוריה" או בעברית "משל ונמשל". אני אוהב להיעזר בתנ"ך כשאני מלמד, כי יש בו משלים עסיסיים, סיפוריים ומרתקים. יש גם הסבר בתנ"ך, לא פחות עסיסי וחד, כלומר נמשל.

אז תמיד - משל כבשת הרש, משל האטד שרצה למשול. לפעמים כשנחה עליי הרוח, אז קצת ממשלי לה פונטיין או קרילוב. הסיפור פוענח באמצעות טבלה - 

פרט בסיפור - משל

פרט במציאות - נמשל

סכין

סכנה מהותית בתרבות הגרמנית

 

 

טבלת פיענוח האלגוריה בסיפור

האדונית והרוכל

במבחן הופיעה שאלה שנוסחה כך:

מהי אלגוריה? הסבר את המושג והדגם באמצעות הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.

כולם רצו לענות על השאלה, כי היה בה רק סעיף אחד [ את האחרות בחרתי על פי רמת הפירוק שלהן לשאלות משנה]. עברתי אחד אחד ושאלתי - אתה יודע מה זו אלגוריה?

התשובה - לא, אבל אתה תסביר לי, נכון?!



יום שבת, 6 בנובמבר 2021

126- רשתות חברתיות - אני והן

רק לפני שבוע הצטרפתי ל- LINKEDIN , וכבר זכיתי בשתי זכיות - האחת פגשתי עמית לשעבר שהתברר שהיה שכן של אחד מחבריי הטובים ביותר בילדותו, ומכיר את אחי ז"ל. ריתקה אותי העובדה שאין לי זכרון מכך ששוחחנו על אחי, ויש לי תמונת פניו, כך שבטוח נפגשנו.

הזכייה הבאה: שלוש הצעות עבודה מעכשיו לעכשיו. תגיד כן, וקדימה.

אז אין לי תלונות, למה שיהיו לי?

נכון, הסיבה לבואי ללינקדאין מסרב להענות לפניותיי, וכך אני נשאר תוהה האם הוא נפטר [בכל זאת הוא ב- 20 שנים לפחות מבוגר ממני] או סתם לא מעונין לשוחח.

את חיי באינטרנט התחלתי בשנת 1995. אבי ע"ה קנה לי מחשב יקר, הראשון שלנו. התחברנו לרשת, מחירים שכיום לא היו עוברים - אבל אז, חישבנו דקות שימוש וכו' רשתות חברתיות היו אז "יוא"ל" אתר האינטרנט - הפורטל - של עיתון הארץ. הבסיס היה פורומים סביב נושאים שונים. היתה רשת נוספת, אבל לא השתמשתי בה, בה היה מודרטור של פורום, ואנשים נכנסו או יצאו על פי רצונו.

אח"כ גילינו את הצ'ט, את פורטלי: נענע, וואלה, תפוז, אורט. מנועי החיפוש הרציניים והגדולים, יאהו למשל. הדפדפן של "ווינדוז" וכו' וכו'

אין לי פסיק טענה כנגד אף רשת חברתית. לא היתה לי אז בראשית טענה, למעט איטיות התעבורה של המידע. כבר אז ידעתי, ובמקומות רבים הזהירו כנגד אובדן ה"חירות" בשל מסירת פרטים אישיים. עד לפני כשנתיים אף לא קניתי דרך האינטרנט, אבל מאז.. הרבה מים זרמו ועדיין, אני מקווה, זורמים בירדן.

אני קורא את כל הכתבות, את "שליטת צוקרברג" על התודעה, על העדפת הטכנולוגיה על בני אדם, על שימוש לרעה ברשתות [שאיננה אחריות הרשת! הסכין מעולם לא מחליטה לדקור כידוע], על מכירת "הסודות" ליזמים ולמוכרנים, על כך שפורטל [אטרף ] נפרץ וכל הסודות של כולם מתאווררים בעולם הרחב.

אני גם קורא על הטרדות מיניות, אונס וירטואלי, פרסום סרטים אינטימיים, על סחיטה לצורך כופר. ואני שואל: אם בני אדם העבירו את חייהם לרשתות הדיגיטליות השונות [עד כדי אפשרות של חיים מלאים - כולל סקס עצמוני - מול מסך המחשב, הנייד, המשקפיים החדשניים] מדוע שכל פשעיהם, סטיותיהם יישארו מחוץ לרשת.

אני לא מקורי.

ישנו סרט, לא זוכר שם, ישנו רומן מד"ב, לא זוכר שם, שזה הנושא שלהם, המלא. ברומן אדם שוקע לתוך תיבה בסגנון סרקופג, מלא בנוזלים מזינים, אפשרויות מלאות לחילוף חומרים פנימי וחיצוני ונשימה מלאה, לכמה חודשים בהם הוא חי בעולם וירטואלי, אולי אפילו מספק מהעולם החיצוני. ברור לכם, שהעלילה היא עלילת פשע, והגיבור נתקל בבעיות תחזוקה אישית ועוד מכשולים רבים המצביעים על הממשק חיים-וירטואליה-טכנולוגיה-ביולוגיה-פסיכולוגיה. הסרט מבוסס על משחקי מציאות מדומה, בה מרכיבים משקפיים [נכון, כמו בקניון] וישנה משימת חיפוש "קווסט" היה פיצ'ר אהוב בגוגל, ועל מורים שהתקדמו לאינטרנט מעבר למסמך ממוחשב בלבד.

אני בעד כל הרשתות החברתיות.

אני בעד הכשרת ילדים מגיל אפס לשימוש נאור ברשתות, כמו שמלמדים אותם לא להכניס אצבע לשקע או ללהבה בוערת, או כמו שמלמדים אותם להסתדר בג'ונגל האורבני בו הם חיים.


יום חמישי, 4 בנובמבר 2021

125 - בגרות בספרות

ישנם דיבורים רבים בעד/נגד בחינת הבגרות בספרות. הקורונה לימדה אותנו, שבאמת באמת לא חייבים בחינת בגרות בספרות. לפי העיתונות הנטייה כיום היא לחייב 5 בחינות כלהלן:

מתמטיקה, אנגלית, לשון עברית, מקצוע הומניסטי אחד מהאשכול - אזרחות,  היסטוריה, תנ"ך, ספרות ומק3צוע בחירה. יש דיבורים על לימודי מחשב או תכנות כמקצוע חובה.

אני כמובן עסוק בענייני הספרות.

בפורום המקצועי שלנו, העלתה  בר גורדון [ ד"ר לספרות, מורה וותיקה לספרות ומגישה לבגרויות בספרות, עמיתה אהובה מאוד ] את דבריו של פרופ' אפרים פודקסיק, מומחה ללימודי פוליטיקה. 

אני שמח להביא קטע מדבריו, כפי שהעלתה אותם בר גורדון -

"לעומת זאת, מהות לימודי הספרות בבתי הספר היא בכך שכל התלמידים ילמדו את אותם הטקסטים. והסיבה לכך איננה רק חיצונית, כמו נניח גיבוש החוסן החברתי, אם כי גם הוא חשוב. הסיבה טבועה בעצם אופיה של הספרות - ספרות יכולה לפרוח רק במצב שיחתי, והשותפות בידיעת הקורפוס המרכזי של טקסטים (קורפורס שוודאי מתעדכן עם הלך הזמן אך בכל נקודת זמן ספציפית חייב להישאר אחיד), היא התנאי ליכולת של החברה לתחזק באופן מתמשך את השיחה."

על כך עניתי בתשובה ארוכה משלי -

לצערי הכותב משקף חוסר הבנה בסיסי של הספרות במערכת החינוך הישראלית. טקסט יסודי אחד ומרכזי נלמד והוא התנ"ך מגן הילדים ועד התיכון. 

הספרות פורחת רק במצב שיחתי, הוא טוען להצדקת "בחינת בגרות" - כל קורא משוחח עם הספר שהוא קורא. מהי האיכות העודפת של שיעור ספרות משעמם? בימים טכנולוגיים כאלה הוא ימצא דיונים ושיחות מרתקים תחת כל דיגיט רענן. 

מי יקבע מהם יצירות התשתית שחובה שיפרחו במצב שיחתי? מדוע שלא יפרחו שירי החשק, שירי ההלל, שירי הגינוי, שירים מלאי הומור מימי הביניים? מדוע רק פיוט ושירי סבל או שירי טבע מסובכים שמוציאים את החשק ממי שאין לו מיומנויות של קריאה בשירה זו? האם שירי תהילים הם תשתית? פייטנים [הקליר?] ועוד לא עברתי לתחום הפרוזה? מהם הסיפורים הקצרים שחייבים מצב שיחתי? למה דווקא הם? לי ברור לחלוטין שבתקופה בה ערך "התשתית האחידה" ו"יצירות חובה" כבר איבד טעמו לגמרי [ עד השלב הבא שבו שוב יחזרו ללמוד רק יצירות "קלאסיות" ] . 

לענ"ד הכותב משווע לחזור למודרניזם של המאה העשרים, לשיאו פוסט מלחמת העולם השנייה. לא תתכן רגרסיה כזו, ובלאו הכי בחינת הבגרות, בטח ברמת היסוד לא מצביעה על כלום. לא על על שיחה, לא על הפנמת ערכים או על עידוד אמנים בפוטנציה להתפתח. 

אנא, בטלו כבר את הבגרות המטופשת בספרות, תנו לנו להעריך, הרחיבו את שעות ההוראה על מנת שלימודי הספרות יהפכו באמת לשיחה.


יום שישי, 29 באוקטובר 2021

124 - לחסן - לא לחסן

 בלי הרבה חוכמעס, לו היה תלוי בי היה חיסון, מהרגע שאישרו אותו.

מה לעשות, כזה תמים אני, מאמין אמונה שלמה ברופאים, יודע שלא רוצים להרעיל אותי, וגם לא מאמין בסיפורים שמקורם במגפה השחורה בימי הביניים.

יתרה מכך, אחרי שסבי, רופא בעל שם, טבעוני אידיאולוג הצליח להרוג את הבן שלו, בגלל התנגדות לאנטיביוטיקה, אבל הוא היה רופא... לא סלחה לו אלמנתו וגם בתו לא סלחה לדיקטטור הזה... עשו ניסויים, היתה קבוצת ביקורת, תופעות הלוואי הן של בודדים ולא בכמויות ענק, של מליונים.

יש לחסן.

יום שישי, 22 באוקטובר 2021

123 - בתוך הגוף

 אין לי מושג למה ומדוע אבל סוגיית "נוח בתוך הגוף" צפה אצלי שלשום וביתר עוצמה אתמול.

שלשום עמדתי בתחנת אוטובוס ליד המרפאה ברחוב רוטשילד בפתח תקווה והתבוננתי באנשים. זו אחת מפעילויות ה"סרק" שאני אוהב. הנה גבר הולך נמרץ. לבוש מרושל, פניו מכורכמים, ידיו לחוצות אל צידי גופו וכולו מציג חוסר נחת, או אותה גברת לבושה בצבע אחיד, כולל הצלליות מעל עיניה, נעליה וגרביה.

האם טוב להם בתוך הגוף שלהם?

עברה גברת ממוצעת קומה, שיער אפור, קצר, לבושה במכנסיים ובחולצה וכולה משדרת נינוחות. הגוף יודע מי הוא, מה מתאים לו וגם אוהב ללכת ברחוב. במדרכה ממול צועד גבר, גורר רגל פגומה. בגדיו לא הכי נקיים או מסודרים. מגבעת על ראשו, שער זקנו סתור והוא משדר מצוקה אדירה, כאב רב.

לידי עומד בחורון בן 16 או 17. פנים חלקים, גובה 165 סמ'. לא נוח לו בתוך בגדיו. הוא נע, מתגרד. צולב רגליו ואחר כך מחליף את רגליו. ידו בתוך מכנסיו מסדרת את החבילה. לא נוח לי, לא נוח לי פניו אומרות. עיניו מושפלות תדיר.

והאשה הגדולה הזו המגיעה לתחנה. מיני פרחוני, גופיה. שיער מתולתל. פניה מאופרים בקלות. תיק צד על הזרוע, נעלי עקב. כולה רוקדת, מאושרת. רואים שהיא נהנית מהגוף שלה כל הזמן, נוח לה בתוכו, היא אוהבת להתלבש.

ואני -

לא זוכר מתי לא אהבתי את הגוף שלי. כשהיה רזה על גבול הרזון הקיצוני בגיל ההתבגרות או בשיאו כששקלתי 120 קג'. ידעתי ויודע עד היום לחיות בתוכו.

לסיכום אני רוצה להביא שיר תלונה [ כך כינו שירים אלה כשהייתי תלמיד..] של רשב"ג, שהיה חולה מאוד וסלד מגופו, בעיקר כי לא הבין מדוע נשמה "מושלמת" כשלו "נענשה" בגוף כזה לא מתאים, פגום וסובל. [יהירות לא חסרה לבחור הזה]:

כּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה,

וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי, / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה.

שְׁלֹשָה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלוֹת / שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה:

גְּדֹל עָוֹן וְרֹב מַכְאוֹב וּפֵרוּד – / וּמִי יוּכַל עֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹשָה?

הֲיָם אָנִי וְאִם תַּנִין, אֱלֹהַי, / וְכִי בַרְזֵל עֲצָמַי אוֹ נְחוּשָׁה?

אֲשֶׁר כֹּל עֵת יְסֻבּוּנִי תְלָאוֹת, / כְּאִלוּ הֵם מְסוּרִים לִי יְרֻשָּׁה,

וְתִדְרשׁ לַעֲוֹנִי רַק, כְּאִלּוּ / לְךָ אֵין עַל בְּנֵי אָדָם דְּרִישָׁה!

רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָּךְ וְעָנְיוֹ / וְכִי נַפְשׁוֹ כְּמוֹ דָאָה יְקוּשָׁה –

וְאֶהְיֶה לָךְ לְעוֹלָמִים לְעֶבֶד / וְלֹא אֶשְׁאַל עֲדֵי נֶצַח חֲפִישָׁה.

רשב"ג, כאבי רב, פרוייקט בן יהודה  

יום חמישי, 14 באוקטובר 2021

122 = TOMMY החלק החסר למשפחתנו

פוסט תמונות של חמורים. אף אחד מהם אינו חמורו של משיח, אבל כולם ניצלו מנחת ידם, אכזריותם של בני אדם.

הגענו ל- SAFE HAVEN, גן יאשיה, עמק חפר, שם ישנו מקלט לחמורים מכל הגדלים ומכל הצבעים והמגדרים [;-) ]. -  

קבלו בראש כולם את טומי -

טומי המקסים

ציפי שהתעללו בפניה ללא רחמים


איך אפשר לעמוד מנגד מול היופי, העדינות והרגישות 
סנדי, סובלת מבעיות שיניים כל כך קשות ורזה, ממש שחיף
וזהו אלוויס


יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

121 - נראה לך שאני מביאה מחברת לביה"ס?

בית הספר שלנו מאופיין בכך שהוא עובד עם אוכלוסיית תלמידים שבתי הספר היסודיים הצליחו "לא לראות", "לראות חלקית".

חטיבת הביניים לא מצליחה יותר לצערי, וילדים אלה עתירי כשלונות, אכזבות, חוסר אמון בהם עולים לתיכון. בתיכון בשל לחץ היסטרי והיסטורי, לוקאל-פוליטי גם ופנים-ארגוני[רשתי - רשת פרטית שמנהלת בתי ספר ] הם נמצאים ב"עין הסערה".

המורים עוברים הדרכה איך ללמד בכיתה הטרוגנית, הם עוברים קורסים ב"הכלה" או בשם סופר דנדש: סמכות בעידן משתנה, ניהול קבוצה, טכניקות ניהול כיתה, אסטרטגיות הוראה אחרות לגמרי ממה שבתי ספר עיוניים טובים מורגלים.

המטרה, וממש לא נעים לי, המטרה אחוזי הצלחה בבגרות. לצורך כך, השיקול אינו: כמה יקבלו מאה, אלא כמה יקבלו 55 ותהיה להם בגרות [שלא שווה גרוש, אבל זה אחוז זכאות!]. משהבינו ש- 4 יח"ל אנגלית מגדירה בגרות איכותית [תנאי קבלה ללימודים על תיכוניים] כולם לומדים אנגלית ברמה של 4 יח"ל. האם הם יודעים אנגלית? [אבל בדוח הסופי, ברשימת הרווח של ביה"ס כתוב אחוז גבוה של בעלי בגרות איכותית. וזה החשוב מכל].

וכך, הם עולים כיתה משנה לשנה. מוגדרים בהגדרות סוציו-חינוכיות שמגדילות את תשלומי משרה"ח עבור כל תלמיד. זוכים לעשרות שעות תגבור כדי, ודוק, כדי שיקבלו 55 ציון סופי בבגרות, טוב נתפשר, 60]

למדו משהו?

שברו את תקרת הזכוכית המעמדית?

גרמו להוריהם שמחה או אושר?

חלקם, אלה שהמערכת פספסה בגדול עקב דעות קדומות [ילדים ממוצא אתיופי ] מצליחים מאוד. חלקם שהחליט לא ללמוד, ולכן נמצא אצלינו בביה"ס, נזכר אחרי הצבא לבזבז את המענק הצבאי ללימודי בגרות מתקדמים.

והרוב?

המורה להיסטוריה ירד נרעש לחדר המורים. הוא לא חדש במערכת, הוא מכיר את תלמידי השכבה אותה הוא מלמד, התשובה הזו הצליחה לרגע קט לדכא אותו. 

"נראה לך שאני מביאה מחברת לביה"ס"?

וכל הכיתה מתה מצחוק. = כן הלך לו עוד שיעור לאבדון.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

120-1, לאן נוליך את החרפה

 לאור השיחה הארוכה שלי עם קנקן על עובדות, על אמת ועל מדע - החלטתי לפתוח פוסט נוסף בענין קולט אביטל - שמעון פרס.

כאן לא אביע את דעתי, אלא אעתיק לכאן שתי עדויות של חנה קים לבינתיים, שידועה כעיתונאית בעלת מקורות אמינים מאוד, אמץ לב רב.

אגב, על ענין החנינה האינטרסנטית מאוד של הרצוג לעו"ד נפתלין, אחות רב הכותל תוגבר בעזרת עדויות, הצלבות מידע שביצעה קים בטוויטר, ולא נמצאה לרגע דוברת שקר.

עדות 1


1. מאז פרסום הראיון עם קולט אביטל, פנו אלי עוד ועוד נשים שסיפרו לי שעברו הטרדות מיניות, חלקן קשות וסדרתיות, משמעון פרס. יש גם עדויות של העיתונאית טל בשן ושל האמנית רותו מודן. אבל הלב יוצא אל אלה שחוששות גם היום להודות שנפגעו ממנו, ולו בגלל התגובות הצפויות. אחד מהן כתבה לי:...

הבהרה: טל בשן ורותו מודן לא כתבו לי שהן הוטרדו מינית ע"י פרס, אלא שקולט אביטל דוברת אמת. מודן אף הוסיפה שהיא יודעת על כך "ממקור ראשון". שתיהן מוצפות עכשיו בטלפונים, והן מבקשת שתפסיקו להטריד אותן. הן לא מתראיינות. אנא כבדו את בקשתן.

2.

Replying to
"התלבטתי רבות אם לכתוב לך. גם אני הוטרדתי ע״י שמעון פרס, הטרדה נוראית. אני, שנחשבת לאשה חזקה, הייתי בטראומה מספר חודשים ועד היום לא יצאתי מזה. לא חשבתי לדבר על זה בפומבי בחיים, כי אני לא יכולה לעבור את מה שנשים אחרות עברו כשדיברו על ההטרדות מהן סבלו. הוא היה איש דוחה ומגעיל".