182 - איך נפגשנו

 

הם היו שניים, נאהבים

היתה להם חברה, מעין "מאמא"

אבל היא אהבה בנים יותר מהם

וסירבה לקבל את תפקיד "הבחורה השמנה" עם ההומואים-

כליא ברק לכל התסביכים שלהם, החברה הכי טובה שלהם, כשהן החברות הכי טובות שלה

כך הם מגינים זה על זה -

היא לא פוגשת בחורים שמעונינים בבחורות עקב דימוי עצמי נמוך

והם מקבלים חזה אמהי שופע, כשבחור מזדמן זרק אותם.

אבל היא לא היתה כזו.

לא מאמא, לא בחורה שמפחדת מגברים, לא שמנה הסובלת מדימוי גוף

ואז

האחד פגשני באיזו שיעור.

בטח הוא הומו אמר לבן זוגו, תראה איזה חתיך, בוא נביא לה אותו מתנה.

מסיבה הם הכינו

הזמינו שלושה אנשים בקושי

נרגשים חיכו לבואי, והיא חיכתה אתם.

נכנסתי.

היא נפלה שדודה לרגליי.

אבל אני, אני רשע, לא נמשך לבנות שמעריצות אותי

אני רוצה בנות זוג עצמאיות, בעלות עוצמה אישית, שותפות ולא תלותיות

שלוש שנים של מבחנים אינסופיים

פרידה של שנה תמימה

ומלחמת לבנון 1983

נפגשנו בהפגנת הענק. וידעתי וידעה אף היא שזהו.

והבחורים -

אחד מת לבד בדירתו, לקח להוריו יומיים לגלות שהוא מת. אמצנו את כלבתו.

השני, בודד עד היום. דמות ציבורית יחסית. נטיות מיניות ברורות שלא מאפשרות זוגיות.

181 - חאראקי ביצ' -

 לפני כחמש שנים הכרנו את ג'ורג'יה, גמלאית מערכת החינוך היוונית, בעלת מלון דירות קטן בכפר חאראקי ברודוס.

התאהבנו אהדדי.

וכך מדי שנה, למעט שנתיים בלתי נסבלות של הקורונה, אני מגיעים לאותו חדר על הגג. החופשה ברורה ביותר. הליכה משותפת באזור הכפרי והפרוע סביב הכפר, ארוחת בוקר. הזוגה פורשת לים ואני, סולד מים, חוף ים והטגנות בשמש, נשאר בחדר. קורא, כותב ומשלים שעות שינה.

בשעה 1600 לערך אני מתעורר, מכין לעצמי "מנה חמה", כוס קפה גדולה, בקבוק סודה קפוא למחצה וספר על הגג.

בתשע, 2100, לפעמים מוקדם יותר, אנחנו צועדים חמש דקות למסעדת זאגרופוס, שעם הבעלים יצרנו קשר עמוק עוד בפעם הראשונה. [יש לו חברים טובים מישראל, כך שהתקבלנו במאור פנים].

אחר כך, שוב קריאה, או כתיבה או משחק בנייד.

השנה גילינו מסעדה מקסימה חדשה [לא מגיעה לרגלי מסעדת הבית, אבל מוסבר לנו, בבלוג "מה הטעם", שטעם הוא ענין פסיכולוגי] ששמה  "מאנוליאוס". נהדרת. שתיהן אגב רחוקות מהטיילת.

זאגרופוס - מסעדת "הבית" וקשת הכניסה היפה.

החוף של חאראקי, מבט אל המצודה בראש ההר.

מאנוליס

מאנלויס, מהחצר לכיוון המצודה על חוף חאראקי

זו גם זאגרופוס הנהדרת, מבט על השולחן

חוף הים הנהדר, שאני לא בו

180 - עשרה ימים ברודוס

 ביום האחרון התוודענו לאנטוני. ילד בן 19, יפה תואר ושחקן כדורגל. הוא עובד כמלצר במסעדה של חבר אביו, וככל הנראה יתגייס לצבא היווני. למה לא?!

אבל עד אנטוניו היינו כחמישה ימים בעיר רודוס עצמה. מצאנו מלון בתוך העיר העתיקה והיפהפיה, סיינטג'ורג' [מומלץ לכאלה שאוהבים סטודיו ואפס ביקורים של בעל הבית. לא מנקים ולא מחליפים עד שתבקשו.] שוטטנו ברחובותיה הן של העתיקה והן של החדשה, ואהבתנו לאי רק גוברת והולכת.

בחירת התמונה הזו נובעת מכך, שבכל רחבי יוון, הבולבולים המעוטרים הללו נמכרים בחנויות לתיירים. המביך מכל היה כשצפיתי בילד ובילדה, טרום בגרות מינית ממששים אותם. אבא ואמא לא התרגשו.

זה נקרא - סימי שרימפס. מנה מיוחדת לאי סימי [הקרוב מאיי יוון לטורקיה וככל הנראה תחנת מעבר/סחר בין שתי המדינות]. בייבי שרימפס שאין צורך לקלף את שריונם. לענ"ד כך ייראה אוכל העתיד שלנו עם החרקים שנאכל לתיאבון.

החלק השני של הביקור היה בחוף חאראקי, אבל זה בפוסט אחר.

179 - יונתן הקטן [ שיחה לא אקדמאית על גבולות הפרשנות הלגיטימית של שירת ילדים]

אני -  חברי וידידי אריאל הירשפלד סיפר שיונתן הקטן איננו שיר על ילד שמטפס על עץ ונקרעים מכנסיו, אלא אלגוריה על ילד שעבר אונס. בהנתן כל הסמלים בשיר, כך יש לקרוא את השיר.

התמימות היא רק לילדים קטנים מאוד.

היא - שניכם סתם חובבי ספרות משועממים שמחפשים סנסציה בכל דבר, גם תמים לגמרי כמו יונתן.לא מזמן מישהי כתבה שהשיר "לאבא שלי יש סולם" מדבר בעצם על אב שמת. שטויות .יכולה לשים לב שביאליק השתעשע כשכתב את "צילי וגילי" אבל לא צריך לחפש איפה שאין .

אחרת - על "לאבא שלי יש סולם", סיפרה כותבת השיר, תלמה אליגון רוז, שכתבה אותו אחרי מותו של אביה ורק אחרי שנים קלטה שזו היתה הדרך שלה להתמודד עם המצב.

אני - תרשי לי, כמובן, לבקש ממך להסתייג מהמשפט הראשון והמטופש של תגובתך.*

אני מוכן לקבל בורות, אי ידעה, חוסר ענין בתיאוריות שונות של הרמנויטיקה, תיהלוך טקסטים [בקיצור - פרשנות, מות המחבר, היצירה בפני עצמה, הקורא כמבצע יחיד של היצירה בזמן קריאתה], אבל לכנות אותנו: חובבי ספרות?
הירשפלד הוא פרופסור מכובד מאוד לספרות, למוזיקה ולחקר תרבות [היה ראש החוג לספרות, ראש החוג למוזיקולוגיה וכו'], אני כידוע לך מורה וותיק שמתפרנס מהוראת ספרות [וגם לא מפסיק ללמוד אותה] - אז חובב ספרות משועמם ומחפש סנסציה?
מצחיק ששורה אחר כך פתאום את נוטה להסכים עם "פקיעת כפתורי ה- FLY וקשקושם על התקרה".. [רגע אז גם את חובבת ספרות משועממת?]
ברור, שלו הירשפלד ואני טענו בתוקף טענה חברתית-היסטורית של השפעה על.. זו היתה שטות, אבל היות הטקסט מונח לפתחנו לעשיית כל מעשה בו [התיאוריות הקיצוניות מרחיקות לכת אף יותר משנינו - כל קריאה של טקסט ותהא הכי רחוקה מהטקסט ומשמעותו נכונה!! ], אני מוסיף - בתנאי שיש לפרשנות/לקריאה אחיזה
כלשהי בהגיון שעולה מהטקסט עצמו.
- - - -
* מה ל'שות, אני אוהב אותך מאוד, אבל מילא תעליבי אותי, זה פסדר, אבל את אריאל - למה? מה הוא כבר עשה?

אחרת - נשארו שירים או סיפורים לילדים שמה שקוראים זה מה שמקבלים? פשוטו כמשמעו?

סיפורים שאין בהם מסר נוראי מוסווה במתיקות?

כמה אהבתי את
"בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר."
ויהי ערב / פניה ברגשטיין, לפי אנדרסן.
וכיום? ביקורת קטלנית על הציורים, על הצבעים, על המילים.
סיפור על דיכוי, חוסר פרטיות, ילדה נוראה, מצוקה.. מרית בן ישראל
חששתי לספר לילדי.

https://did.li/CZ4YH

אני - אגב, הבלוג של מרית בן ישראל פועל וחי למעונינים.ות בו.

תראי, התלונה שלך צודקת. [ בניגוד לההערה המטופשת על חובבי ספרות משועממים].
אם יש משהו שסוסיר לימד אותנו, זה שמילה היא סימן במקרה הטוב אך ברוב הזמן סמל ווקאלי וגראפי. הפוסטמודרניזם, בטח בתרבות [מד"ח, מד"ר] ביסס את התיאוריה שלו על ה"היעדר" של "אמת מילולית אחת ויחידה!", ואין מילה משקפת את הדבר לכשעצמו. נכון, קהילות שיח מקיימות קונצנזוס בסיסי סביב הלקסיקון הרשמי [ אבן שושן, ספיר, אבניאון], וכן אם מסכימים שיש למשורר "כוונה", אז אולי ישנה פרשנות אחת לטקסט, אולי יותר.
אבל כבר עורכי התנ"ך הבינו שלמחבר אין משמעות ואין זיקה עודפת ביחס לטקסט, רק לאידיאולוגיה יש תפקיד. גם גישה זו רוסקה על ידי משוררי ספרד, שציטטו בשיריהם פסוקים איומים וקשים בתוך שירי שעשוע וצחוק, והפער בין ההקשר המקורי [ איכה, למשל] לשיר שיכורים מלא זימה הוא סיבה לגיחוכים של מלומדים. [אולי בגלל זה היום מעדיפים במשרד החינוך ללמד רק קינות?]
מי שהמית סופית של המחבר/המשורר או את בעלות המשורר וכוונותיו היה בארת' בחיבורו על "מות המחבר".
ונחזור לשירת הילדים -
בוודאי לשירה העממית, שלעולם אינה "תמימה" [ כל מחקרי הספרות על שירי ערש מגלים עולם אכזר ומסוייט המושר לילד לפני השינה], שירים אחרים הינם זוועה פדגוגית "סיר הסירים" או שירה של שמר "אלף-בית" וישנם אחרים. אולי, ואת תצדקי, שלקרוא טקסט מחוץ להקשרו ההיסטורי זה עיוות שלו, אבל עדי צמח כבר כתב במבוא לספרו על שירת אבן גבירול, שהוא מעדיף לקרוא את השירים כקורא בן המאה ה- 20 ולא כבן המאה ה- 11. וכאשר הטקסט מאפשר זאת, מדוע לא?! שירי ילדים הינם שירים שמטרתם סוציאליזציה של הילד. השירים הינם סוג של "שטיפת מוח" בלתי מורגשת [אסור לטפס על עצים, אסור לצאת מהבית כשמקוררים, חייבים להקשיב לאבא], בטח השירה המגויסת של ראשית המאה העשרים והמפעל הציוני הענק, ופרוייקט התחדשות השפה.

178 - שעשועי הקיץ ממשיכים

 וכך

כמה ימים אחרי כרתים קפצנו לנו לפולניה לסוף שבוע ארוך מאוד, קרי- שבת עד שלישי כולל חצי יום שלישי.

למדנו, כמו רבים אחרים, שאינם יוצאים למסעות קניות, שמספיקה "טרולי" אחת לאדם, אולי עוד תיק צד/גב ו"צ'קאין" בבית, על מנת לחסוך את תורי הענק.

היינו בקרקוב, והפעם בעיקר התמקדתי בצילום בתי אוכל, שקרקוב עשירה בהם במיוחד.

המחירים סבירים, 1 זלוטי = 0.75 שקל, השירות מעולה, למעט מקומות בהם האיטיות היתה חלק מהענין.

אז הנה כמה תמונות מזון

מרק פטריות, לאחר שלא נותר ממנו דבר

תה תוצרת המקום, כמה צחקנו על הצנצנת ה- וויסקאית הזו.

גיליתי איה ומאיפה למדה סבתי ע"ה להכין מרק עוף לא מכובס

בקרקוב בכל פינה ישנו דוכן על גלגלים או עומד, באותו הצבע בדיוק כמו זה. מאחוריו עומדים פנסיונרים ומוכרים 4 סוגי כעכים שטעמם לא יאומן. כחובב בייגלה, ולפעמים מתפתה לבייגלה החם שמוכרים בחצרות התיאטראות הגדולים בת"א, או המקום על הכביש בין יפו ל-תל אביב, אף לא אחד מגיע לקרסולי הבייגלה הללו. הבנתי שיש רק 8 בתי חרושת שזכאים לייצר אותם.

והנה עוד 3 תמונות -

בשביל התמונה הזו כל הטיול היה שווה. החתול שבחרתי עבורו, הידיעה עכשיו שזו החיה הכי הכי אהובה עליו, אפילו לשירותים ולמקלחת הוא לוקח אותו. :-)

אחד הקישוטים הכי יפים שמצאתי על שולחן בבית קפה ברחוב. פרח משי.

במסעדה ההודית, שהבאוכל בה היה מתובל עד כדי מחנק ומלוח בהגזמה, היו פסלי ההצלחה מעל ראשינו.

177 - אני שמן?

נולדתי רזה

גדלתי בגיל ההתבגרות על מנת פלאפל ביום

עישנתי בין 40 ל- 60 סיגריות ברודוויי 100

בגיל 40 בערך איבדתי את היכולת לדבר מרוב שיעולים

הפסקתי לעשן והתחלתי לאכול

עליתי מ- 65-70 קג' ל- 130 קג' בכמה חודשים בודדים

עבר עשור מייגע, הגיע זמן חידוש

חזרתי לעשן והורדתי בערך 50 קג' במשך ארבעה או חמישה חודשים

אבל

חזרו בעיות הנשימה, השיעול והדיבור

אז הפסקתי לעשן

הפעם עליתי רק כ 20 קג' והתגלתה לה גם סכרת קשה

הסכרת לא טופלה כלל

עמדתי על ערכים גבוהים של סוכר מבלי להתחיל להבין את הצרה שאני שוקע בה

החלפתי רופאה בגלל גסות הרוח של הרופאה שלי

התברר לי לפתע מצבי האיום

רופא מומחה לסכרת, תזונאית, בדיקות דם, הזרקות, כדורים

אט אט

מתחת ל- 100 קג'

לא בדיאטת הרזיה, ממש לא.