אפילו היתה סדרה כזו, "שורשים" שזכתה להצלחה בלתי רגילה, גם בישראל. לא בדקתי אם המעבר לכתיבת ספר שורשים, בכיתה ז', גיל בר מצווה [הבנות..לא נחשבות כנראה] קשור לסדרה הזו, או לאיזה מהלך חינוכי-היסטורי שקשור לתיעוד המשפחה לדורי דורות, לאחר הרס קהילות יהודיות כמעט בכל "הביטאט" יהודי בעולם.
הקשר בין ההיסטוריה האישית של המשפחה, זקיפת קומה חברתית אצל א.נשים רבות, מציאת קרובי משפחה נידחים וכניסה לזיכרון ההיסטורי היהודי באמצעות תיעוד יעיל וקשיח-עמיד לפגעי הזמן, בין אם מאמרים היסטוריים, מחקרי גנזכים, תעודות, גניולוגיות ב"בית התפוצות." אין בשום פנים ואופן לזלזל בזה ובמוטיבציה לכך.
עד כדי כך, שתקופה מסוימת שילמתי כסף לאתר שעוסק ביצירת עצי משפחה, בסוף הפסקתי לשלם, כי לא ממש זכיתי לאיזה מידע שלא הכרתי.
אז טליק בחר ממש טוב את הנושא החם "שורשים"
הזכרון ההיסטורי של המשפחה שלי מורכב משתי שושלות "אצולה" יהודיות, כפי שאני אוהב לצחקק וללעוג לצורך היהודי ב"אנשי הדור" כתחליף למעמד האצולה האירופאי.
מצד אם אימי ישנה מסורת, שהתברר לי שעליה נמנים עוד אלפי אם לא יותר יהודים, שהיא מצאצאי בתו של הבעש"ט. אין לי שום הוכחות לכך, ובינינו גם אינני מחפש ולא חיפשנו. עם זאת, אמי נהגה להתלוצץ על כך שבת דודתה [ קרובת המשפחה השניה שנשארה לה ממשפחת ענק שממנה הגיעה אמה] דאגה שייכתב בכתובה שהיא "צאצאית הבעש"ט", שלא יהא ספק בכחול דמה.
אבי אמי בן למשפחה יהודית שעזבה את הדת לגמרי ומצאה מקומה בחיי יהודים עשירים ללא דת, אצל סבי. אין ספק שבהיותו בעל מאה, משכיל וחובב יידיש וספרות, ביתו היה סלון, והעובדות עפ"י אמי, שאיציק מאנגער גם הקדיש לה שיר. עכשיו כשאני כותב אני שם לב שאין לי מושג על משפחת אבי, למעט גורל אמו ואחותו תחת השלטון הסובייטי בתקופת סטאלין.
איך נפגשו סבי וסבתי מצד אמי?
הוא למד רפואה והיה רופא עיניים מומחה, היא למדה בסימינר למורות, גננות, כבר לא ממש דתיה, אבל צמחונית. הוא רווק עד גיל 40, טבעוני-קיצוני, היא צעירונת בת 20. אין לי מושג ממשי, אבל מסיפורי אמי הם נפגשו בעיר בה עבד, טשרנוביץ' ובו הקימו ביתם. היא העריצה אותו עד כדי כניעה מוחלטת לריפוי "טבעי" שהוביל למות בנה. אמי ברחה ממנו, כשיכלה. הם עלו לארץ, כמשפחה, בשנת 1934, כשהיתה בת 9. וגם לא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל סבי שנדלק על מיסטיקה, "תורות מהמזרח" וירושלים נראתה לו כמקום המתאים. על חייה בירושלים לא אכביר מלים, סבל רב אמי סבלה מדחייה חברתית, הם גרו על גבול מאה שערים, חילונים חובבי אמבטיות שמש, בבגד ים. סבתי עבדה כעובדת ניקיון במעבדה, ופרנסה את שלושתם. גם כאן הסיפור די עמום ולא ברור למה. בגיל 18 הצטרפה לגרעין של בני נוער מגבעתיים ב"נוער העובד" ויחד הקימו את קיבוץ משגב לעם באצבע הגליל. [יש רחוב בגבעתיים על שם הקיבוץ שהקימו נערי העיר.]
משפחת אבי גם מתייחסת לאיזה גאון יהודי בשם "החבי"פ" שהגיע לאיזמיר במאה ה-18 ושם הקים משפחתו העניפה. רק לפני כשני עשורים הבנתי שאנחנו ענף אחד ולא היחיד מהחבי"פ, ביקרנו בבית הקברות באיזמיר, וראינו שני "בכור יצחק", אבי התבלבל לרגע, הסתכל על תאריכי הלידה והקבורה ומצא את אביו. בויקי מצאתי, שכאשר החבי"פ הלך לעולמו, זכה להלוויה רשמית גדולה, אותו סיפור סיפרה אמו על קבורת אביו, שלא הוא ולא אחיו יכלו להשתתף בה, בשל היותם עריקים מהצבא הטורקי ולכן בסכנת מאסר מיידית.
על החבי"פ תוכלו לקרוא כאן, בויקי וכן באתר הזה "מאורות אל העבר." משפחת החבי"פ במרוקו, שם מוצאה, היתה גם משפחת אחד משודדי הים הכי מפחידים שהיו.
גם אבי, כמו אמי, ברח מהוריו ומטורקיה. כמו אבי אמי שהיה עריץ, אמנם לא אלים, אבי אבי היה עריץ אלים, שהכה בילדיו ללא רחמים. הרי: "חושך שבטו שונא בנו". הוא היה אדם אמיד מאוד, הוא גידל כ"בכור" [במשפחות מזרחיות, עד היום, לשם "בכור" ולמעמד "בכור" יש משמעות משפטית, כלכלית, משפחתית מובהקת.] את כל אחיו עת הוריו מתו. הוא היה דתי-לייט, כלומר, לא היתה לו בעיה לנסוע בטראם בשבת ולשלם, כי הכסף כבר בכיסו והטראם מופעלת ע"י תורכים, התגלח או טיפל בזקן, התלבש כאירופאי.
לבד ממקצועו כרואה חשבון, הוא היה מקובל שפתח מזלות, נומרולוג ומה לא?! קיבלתי בירושה ממנו ספרי עבודה שלו, כי למדתי באוניברסיטה קבלה, וממש מרתק לראות על הדפים חישובים, הערות על X או על Y. הספרים בספריה הלאומית.
אם אבי היתה, כמו אם אמי צעירה מבכור בעשרים שנים. מוצא איטלקי, שהובאה כשידוך לסבי. אשה קטנת קומה שגידלה, כיום אני יודע, ילד עם בעיות קשב וריכוז, שנענו בדיווח לאב, במכות רצח מהאב, ובשנאה תהומית לאמו, יותר מאשר לאביו. מעבר לכך, אין לי מושג קלוש על ההיסטוריה של סבתי מצד אבי, שבגלל סיפוריו גם התרחקתי ממנה מאוד, כשהגיעה לארץ.
הוא הגיע לארץ עם עליית הנוער בקבוצה של טורקים צעירים, ויחד הם עלו למשגב עם, שם פגש את אמי.
יש לי על הקיר מסגרת עם תמונות של עץ משפחתי, אלה תמונות בודדות ששרדו את אמי ואת אבי, שכמו רבים מבני דורם העדיפו לשכוח "מהיכן באו" לשם יצירת "ישראליות". נכון היא היתה ועדיין סינטטית, לא יציבה, לא קבועה. חגים יהודיים נדחו בכל כוח, טקסי מעבר לא קויימו אולי רק במותם, האירוניה נעמדה לה מולנו, עם קדיש וקריעה. [אני לא קורע, לא מוכן, גם לא יושב שבעה.]
אגב, הנרטיב של "חדש" ללא "עבר" מאפיין את שנות ה- 50 וילדי שנות ה- 50. צאצאים לניצולי שואה, בני מהגרים בעל כורחם, עוזבי קיבוצים, כמוני. העבר "מת". לא הכרנו את שפת הוריי, ידענו עברית מעולה, בשל חינוך לשוני מקיף מאמי.
היום, לשמחתי, הבושה נעלמה, אבל קשה מאוד למצוא את בני דור הוריי ולשמוע מהם משהו.
מקרא הזוג יפה התואר למעלה - הוריי צעירים, רעננים מבטים למצלמה בבטחון עז.
מצד ימין, שורה שנייה -הגברת על המרפסת זו אם אמי, סבתא חווה. אשה מדהימה וצנועה, שעזרה לאמי לטפל בנו. מבשלת מדהימה.
באמצע, שורה שנייה - צילום משפחת סבתי, הכיתוב כבר לא ברור מספיק.
בצד שמאל, שורה שנייה - הורי אבי.
בצד ימין שורה שלישית - סבא "נוטע" ואמי התינוקת.
באמצע, שורה שלישית - אם סבי ואחותו המדהימה אריקה.
בצד שמאל, שורה שלישית - אבי סבי, לייבוש [שמי הוא שמו] ואמי
https://did.li/CVX5q
