החיבור הזה של מוות וחיים, כמישה, קמילה, התפוררות מחד גיסא וצמיחה, גדילה, פריחה ויצירת חיים מאידך גיסא עורר בי רצון לכתוב האיקו שמנסה לחבר את השניים.
שְׁקֵדִיָּה
לְיַד גֶּדֶר הַמַּחֲנֶה -
זִכְרוֹן עַד
בניגוד לדרכי הטקסט הזה אינו חידתי אלא מובהקבמטונימיות/סמלים/ייצוגים מובהקים גם לט"ו בשבט וגם לשואה. הסגירה - זכרון עד, המעביר את התמונה לעברהנצחי, הוא החיבור בין שני הסיפורים היהודיים, הישראליים הללו.
אבל זכיתי לתגובה שהסבירה לי בנוקדנות שהשקדיה איננה כמו הזית, מתקיימת מאות שנים. ושוב בניגוד לאופי הווכחני, הדווקאי שלי בחרתי למחוק את התגובה ולא להגיב.
היום בדרכי בת חצי הקילומטר, בקושי, לביצוע מטלות וקניות שונות צילמתי עטרת פרחים הגדלה על שיח שמשמש כ"גדר חיה" בהרבה חצרות בגבעתיים, לפחות. אין לי מושג איך קוראים לצמח או לפרח. בינינו - זה לא מעניין אותי. מעניין אותי, הצבע, הצורה, הקומפוזיציה, ובעיקר מענינת אותי העריכה אחר כך.
אפשר להקליק על כל תמונה בנפרד כדי לראותה בגודל המתאים.
שאלה לדיון - הציונות סיימה תפקידה, מהי
ציונות כיום
·
·
שינוי מבנה החברה היהודית נבע
מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה
בעיקר. מחיי השטעטעל שצעירי
היהודים שהתחלנו או הגיעו למועדוני
הציוניסטים סלדו מהם. א"ד
גורדון קרא לזה "היפוך הפרמידה" מבסיס
רחב של אוכלי חינם ועסקי אוויר בלתי
פוסקים [ מענדלי מוכ"ס ]
וקודקוד צר של אנשי מלאכה לבסיס
רחב שלאנשים יצרנים, עובדים
בכל מלאכה, וקודקוד צר של
אינטלקטואלים ואנשי רוח.
לצורך מימוש החזון הזה, היהודים
החדשים, הניאו יהדות דאז, הבינו
שבמקומות מושבםאין
סיכוי שזה יקרה. אז במקביל להתפתחות
הציונות התפתחה תנועת הגירת ענק
של יהודיםמרוסיה ושאר ארצות
מזרח אירופה. חלקם הגר לדרום
אמריקה, חלקם לארה"ב, חלקם לברלין
יהודי ברלין סלדו מאוד
מה-אוסטיודן, למעט פרנץ רוזנצוויג - שמעטים
מכירים בארץ, לצערי - שבזכותם
נשאר יהודי ואף כתב את ספרו המופלא
"כוכב הגאולה"] והמיעוט
שבמיעוט עלה לארץ. העליה הראשונה היתה
למושבות הברון, ב- 1880, היא לא
היתה ממש ציונית, היא היתה יותר
כלכלית - כמו עליית יהודי
בריה"מ[ לשעבר] בשנות ה- 90.
הציונות לא הוקמה לצורך
"הצלת יהודים" לא בראשיתה ואף לא
באחריתה.
משהוקמה מדינת ישראל, וחזון היפוך
הפרמידה הושלם הציונות חדלה
להיות חיונית כתנועה או
כאידיאולוגיה. המילה ציוני היא מלה "מתה"
שתפקידה לעורר מריבות ומדנים, או
לתת הצדקות לפעילות של כיבוש
הארץ, דיכוי ושליטה בעם אחר.
ישראלים אותנטיים שנולדו כאן, בישראל
[ לא בציון! - ציון היא שמה הגלותי של ישראל,
משהוקמה מדינת ישראל, למעט גלויות מעטות מאוד שחיות תחת משטר דכאני ואלים, שאר
גלויות יהודים מאפשרות הגירה/עליה כולל כל הרכוש, לא כיסופי ציון כבר לא ממש
רלוונטיים כמו בספרד במאה ה- 12, ריה"ל] אינם "ציונים", ובכל פעם
שתשאל אותם מהי ציונות
הם יגמגמו, למעט המתנחלים שהמילה
הזו משמשת אצלם דלק לצורך
עיוות האידיאולוגיה של עליה שניה
ושלישית.
לעניות דעתי - היות ציוני כיום אפשרי רק תחת משטר רודני בתימן. הציונות לא באמת קיימת, אלא היא גופה שמוחיית תדיר כשנשמעת
בעקבות הפוסט שקראתי בבלוגה של תרצה הכט, הצלחה, רק אחד זוכההחלטתי אף אני להשתתף בתחרות הזו.
בהיותי צפוי עד לדמעות בחרתי בעץ הזית, ואפילו זכיתי בתעודה
ואפילו שלחתי ממואר קצרצר לשם פרסום באתר קק"ל.
הזית של סבא ז'וז'ו
---------------------------
הרבה שנים סבא ז'וז'ו קנה מדי מסיק כמה קילוגרמים של זיתים בשוק מחנה יהודה בירושלים. ירוקים, חלקלקים ועדיין לא מתאימים לאכילה. ארבעתנו נדרשנו עם חתיכות מרצפות בידינו לשבת על עכוזינו במרפסת הבית ולהכות את הזיתים, לשבור אותם. את הרצפה נקתה אמא, ולשם שינוי לא התלוננה על התורכי שלה, כי אהבה מאוד זיתים שבורים כבושים בטעמים שהטורקו כבש. והמתכון, עד היום לא מכירו. יודע שיש בו לימון, שיש בו שום, והרבה, פלפלון חריף אחד, מלח וגם פלפל שחור. אחרי חודשיים במסתורי הארון במטבח, כשמדי פעם היה מוציא צנצנת אחר צנצנת, מנער ולא פותח זכינו לטעום.
משהכרתי את אבתיסאם באוניברסיטה והכרתי לה את הטורקי הזקן, זכה לקבל זיתים מהעץ של סב איבתיסאם עם ברכות לשנה חדשה.
יש שמאל, הוא חי וקיים ונושם, אלא שביבי לפחות, והעיתונות הישראלית על שלל ביטויי המדיה הרבים שלה, מגדירים שמאל בדרך מסוימת, ובכך גורמים לאנשים בעלי חשיבה שאיננה תיאורטית להניח שמת השמאל. רק להזכיר שהיעקובינים בצרפת שהיו אנטי מלוכנים, רפובליקאים כלומר ימין ישבו בצד שמאל של אולם האסיפה הלאומית, ומצדדי המלוכה ישבו בימין. אם כך, בארץ ביבי הוא ימין כי הוא רפובליקאי וגם בעל נטיות "מלוכניות" בעוד שלמשל גדעון סער, שהוא בעד שינוי השלטון - לא שיטת הממשל - וכל האחרים שהם נגד "המלך" בעיני עצמו שמאלנים. יש שמאל, הוא חי וקיים ונושם, אלא שביבי לפחות, והעיתונות הישראלית על שלל ביטויי המדיה הרבים שלה, מגדירים שמאל בדרך מסוימת, ובכך גורמים לאנשים בעלי חשיבה שאיננה תיאורטית להניח שמת השמאל. לכן מות השמאל הוא הצהרה מוקדמת ופזיזה. יש שמאל רציני, חזק ובועט בארץ. תשאלו את ביבי, הוא יודע למה כולם הופכים מאוהב לאויב, ממלוכן לרפובליקאי.
2.
סנדק הוא פושע קטן, הוא וחבריו מאמינים בזכותם לפרוע פרעות בתושביה הפלסטיניים של יו"ש, ובהיותם נערים משולחי רסן, לדעתי, לפחות, ולכאורה הם בעלי בעיות קשות של התנהגות, שב"מגזר החילוני" היו משולבים בבתי ספר או בטיפול בהתנהגות, מוגדרים כבעלי בעיות של "קשב וריכוז". עבור המתנחלים הם כחומר ביד היוצר. "חיל החלוץ" המיליציה העממית, ה"לעומת" של מיידי האבנים, הילדים, אצל הפלסטינים. [ ברור שאת הילדים הפלסטינים עוצרים, יורים בהם, מכים ואוסרים אותם. למופרעי הימין, הפוגרומצ'יקים.. ??] לא מקבל את הצגת ה"צדיק" הקטן שבגלל המשטרה נהרג, אפילו המשטרה אולי טעתה בשיקולי המרדף. סוף סוף פועלים כנגד הפוגרומצ'יקים, אבל מה פתאם מישהו מעז להתייחס ל"מלכי הארץ" כאל אחרוני הפושעים בפשעי שנאה ואיבה. כמו לא זכינו לצפות בשריפה של אדם חי, או ברצח אדם שכוב על האדמה.
30 מסמן לי - 3 שריטות. שתיים ציינתי בקיצור נמרץ בתשובה לאמפירטי, ואוסיף עוד אחת.
1 - אמי ע"ה היתה אדם נוירוטי מאוד, שכל שינוי, אפילו במיקום הכוס על המדף כפי שהיא סידרה מוטט אותה לגמרי. תודה לך אמא יקרה על המתנה שהורשת לי. אינני אדם מסודר, ומי שיסתכל על שולחן עבודה שלי לא ימצא בו דבר, כולל אני עצמי. אבל דבר לא יעזור. לפני עשרים שנים הגיעה אליי למשרד בוגרת מקסימה. ישבנו דברנו [ כלומר היא התאמצה ואני .. נו חיפשתי בהיסטריה איזה מסמך ]. לאחר שתי דקות, משהבינה -- קמה וסדרה את השולחן. המסמך נמצא. אמ-מה, שעה אחרי שהלכה הסדר התפוגג לו. אבל בארון, הבגדים מסודרים כמו חיילים, החדש תחת הישן, ואפילו בגד חדש לא אלבש מייד, שיחכה לתורו.
2 - אינני מסוגל לאכול ארוחת בקר במטבח אם אינו נקי ומצוחצח. אינני מסוגל לאכול בכלל במקום לא מסודר ולא נקי. אז בת זוגי נוטה להדיח כלים בבקר, ואחר כך [ אם אינני יוצא לעבודה ] אני מנקה את המטבח, את הרצפה, ורק אז אני מסוגל לשבת ולאכול ארוחת בקר. אגב, ארוחת בקר ללא כוס קפה איננה ארוחה.
3 - טירוף הנקיון תקף גם לבישולים. אני מבשל הרבה פעמים. אבל, רק כשאני במצב רוח רע, עצוב, עייף לא אקרצף את הכיריים, ואז אמשיך לא לראות אותם, עד שאתעורר, ואז זה סימן שחזרתי קצת לעצמי. אבל כל תהליך הבישול לא יתחיל לפני ניקוי המטבח, כמו בארוחת הבקר, ובין לבין קירצוף וניקוי הכלים שהשתמשתי בהם, ניקוי הרצפה אם היא נרטבת מעט, ונכון גם את הכיריים אני מנקה, משתמש בכפפות עבות.
וויי, תשמח כל חותנת עברייה, איזה בעל נהדר. מציע לחותנת לא לשמוח כלכך. שריטות הנקיון שלי אמנם אינן OCD אבל גם אינן נעימות למי שרוצה להכנס לרגע למטבח, להכין לו משהו, ובטעות הוא לכלך. לא נעים.
ואולי אלה אינן שריטות אלא סתם ירושות מאמי.. מה אני יודע?!
אני אוהב לחלום. חלק מהסיפורים האחרונים שלי הינם עיבוד של חלומות. אני זוכר את החלומות המורכבים והצבעוניים שלי כמעט על בורים. אינני שוכח חלומות, במיוחד את אלה שגחים להם לפני היקיצה, בבקר או אחרי ה"שלאף-שטונדה" או ה"סייאסטה" הקבועה.
בהיותי בעל חרדות [ כיוסף בעל החלומות] חלומות רבים דיסטופיים, קשורים למוות, בין אם אישי ובין אם של היקרים לי ביותר. אחרים מכילים פרידות "קורעות לב" - אני קם עם מועקה בלב, ממש! - וחלקם, חלומות שרבים מכירים, אבדן דרך. אם האוטובוס המוכר משנה מסלולו, כניסה לרכבות שנעות באיזורים מוזרים בעולם, או לפעמים כניסה לקניוני ענק רב-לשוניים, רב-גזעיים ונכון מדי פעם איזה חוצן או שניים באים אף הם.
מודה ומתוודה שיש לספרות שאני קורא ולסדרות הטלוויזיה שאני צופה בהן השפעה רבה. גם האווירה הכללית בחוץ [ רחוב, עיר, מדינה, מקום עבודה, תלמידים ] משפיעה עליהם מאוד. אני יכול בהחלט לראות קשר בין תחושה של עצב עמוק וקשה לבין חלום דיסטופי שמותיר אותי מרוסק עוד יותר.
אני גם יודע מהו הזמן של החלומות הנוראים - בדרך כלל שנת הצהריים מולידה חלומות ביעותים יותר משנת הלילה. בדרך כלל - אם שכחתי לקחת את התרופה בזמן, לא הקפדתי על יציבות הסוכר [ ולא חשוב אם הוא גבוה או נמוך ] ישנה אפשרות לבעתה.
אבל, ליד החלומות האחרים שאני חולם, והיכולת של "האני" להציל אותי תמיד ברגע האחרון, ויהיה זה עוזר על טבעי [ נכון למדתי לעומק את הסיפור העממי, ועדיין קורא אותן בהתלהבות ], קרוב משפחה שאינני מכיר, הילדים או הנכדות שלי וגם בת זוגי שמגיעה ברגע האחרון בדרך פלא, ישנם אותן חלומות מפוארים, אותם אני מספר בקיצור נמרץ לבת זוגי, וחלקם אף מעובדים לסיפור.
אז הנה אנחנו עמוק בתוך השנה החדשה. וכבר העיר בת ים חוותה עלייה רצינית בכמות הנדבקים והמאומתים והיא בדרך להפוך לכתומה. התגובה הפבלובית, א-לה- משרד הבריאות, נסגור את בתי הספר לכיתות ה - י'. קדימה ללמידה מרחוק.
השנה הזו איבדה בעיניי כל מבנה ברור. היותה בנויה מארבעה רבעונים המסוכמים מדי שניים נעלמת לה. היא דיפוזית לגמרי. היא מעודדת לימוד עצמאי, אבל רק אצל אוכלוסיה בעלת אמצעים חומריים מספקים. כלומר - מעמד בינוני שיש בבית יותר ממחשב אחד.
תלמידי חנוך מיוחד ונוער בסיכון ימשיכו להגיע לבית הספר, לשמחתי, כי אני מלמד אותם בבית הספר. כיתת המחוננים שלי תלמד מהבית. יש כבר שיעורים א-סינכרוניים מוכנים, ישנן משימות שממש לא מחייבות לימודים פרונטליים, ויש להם מוקד סמכות פנימי חזק מאוד, שיאפשר להם בעתיד לעשות מה שהם רוצים.
לצערי, על אף האינטיליגנציה הטובה מאוד של תלמידי כתת נוער בסיכון, מוקד הסכמות הפנימי שלהם נהרס עקב מהלומות חוזרות ונשנות גם בבית וגם במערכת החינוך, שלא הצליחה לסבול את הייחודיות שלהם, אי התאמתם למסגרת, ולכן עסקה בהרחקתם מהמסגרת הנורמטיבית אל מסגרות ששמן: חצר ביה"ס, רחובות העיר, עונשי ניקוי בביה"ס, מסגרות אחר צהריים שהן התנדבותיות ולא מקצועיות-מקצועניות בטיפול בילדים המקסימים הללו.
נכון, אחד מתוך 50 [ סתם ] הוא ספורטאי שיש לו מוקד סמכות פנימי חזק, אבל הוא לא מתעניין בלימודים. הוא רוצה לרוץ, להתאמן, ללמוד דברים שקשורים אך ורק למיומנות שלו או לכישרון הייחודי שלו. הוא ילמד לכתוב ולקרוא, ילמד קצת חשבון, ילמד לדבר אנגלית ולקשקש בנייד. ספרות? היסטוריה? תנ"ך? מתמטיקה? מה רוצים מהחיים שלו? אז הוא גם יושב וישן בשיעור בכיתה. האם תלמיד כזה בסכנת נשירה? ממש לא! עבור המאמן שלו לימודי ביה"ס הם אחד התרגולים המהותיים לעיצוב סבלנות, התגברות על קשיים [ גם מנטליים, לא רק גופניים ] והילדים יודעים - יצאת מביה"ס יצאת מהקבוצה, מהאימונים ומהמסגרת שאני, המאמן, מעניק לך.
ותלמידי החנ"מ [חינוך מיוחד]?
עבורם למידה מרחוק היא מצב כמעט בלתי אפשרי. חינוך הוא דיאלוג גם בין גופים גשמיים לגמרי. לא מספיק לראות "זה את זה" באמצעות תוכנת תקשורת ויזואלית. אני רוצה אותך קרוב אליי, אני רוצה שתסביר לי כשאני יכול לראות את פניך קרוב, לחוש את המהות הגשמית שלך. כיוון שעבדתי עם תלמידי חנ"מ גם בלמידה מרחוק וגם בלמידה רגילה בכיתה ההבדלים עצומים.
אינני מחפש אשמים, אין לי ענין לתלות אף אחד בכיכר העיר. אני רוצה שיב"ד [ יפה בן דוד] תפסיק לייצג אותי, כי אני מצטייר כבריון גס רוח בגללה, ואני רוצה שרן ארז יפסיק לייצג אותי כי אני נתפס כנכלולי או כאופורטוניסט בגללו. אני מחפש ארגון בעל מודעות חברתית, שאינו תופס את המורה כקורבן, כמוחלש, שמעמדה זו נובעת כל דרך ההתנהלות הפוליטית של הארגונים הקיימים, אלא רואה במורה אדם יצרן, חזק, מהותי לחברה בת זמננו ולעתיד.
ואחרון אך לא פחות מהותי, ליאור ייני, אחד הקולות הגדולים שעיצבו אותי כחובב מוסיקה, כיכול להתרגש ואפילו לדמוע או להצטמרר משירה, שיודעת שהמילה היא חלק בלתי נפרד מהשיר, הוא ליאור ייני שהלך לעולמו. לכבודו אני מעלה לכאן את אחד השירים המופלאים שנכתבו בעברית אי פעם והושרו כפי שהוא שר אותו.
