יום רביעי, 13 במאי 2026

635 - Homo repetitivus או Homo conformis

 

I ♥️ Clichés


סקירת המאמר המבריק הזה שמופיע באתר "הזמן הזה" 
זהו כתב עט המיועד למחשבה פוליטית, תרבות ומדע בהוצאת מכון ואן ליר.

התקציר של המאמר שנכתב ע"י ננה אריאל ודנה ריזנפלד -

אחרי שהושמצו במשך עידנים ותוארו כקליפות ריקות וכמחלה של השפה, הקלישאות זוכות לאחרונה לעדנה. לא זו בלבד שמכירים בכך שקלישאות הן הכרחיות, אלא משתמשים בהן במכוון ומעלים אותן על נס. החיבה המחודשת לשבלוני היא סימפטום של שינויים עמוקים בתרבות העכשווית. אנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. זה אינו עידן של אינדיווידואלים מקוריים אלא של יוצרי תוכן ומשפיענים שהחליפו את הגאונים החד־פעמיים. לעיתים קרובות הם אינם נמדדים במה שמבחין אותם מהכלל, אלא במידת היכולת שלהם לעורר תחושת הזדהות וחיבור. בתוך מציאות זו מתעצב בהדרגה דגם אחר של אדם, שכבר אינו מעמיד את המקוריות בליבה של האנושיות

במאמר סוקרות השתיים את התפתחות המושג "קלישה" -

"קלישאה" היא תבנית דפוס, שבלונה. המונח cliché הפציע בתחילה המאה התשע־עשרה בתחום הדפוס התעשייתי, כלל הנראה כאונומטופיאה שתיארה את צליל ה"קליק" של נקישת העופרת הנמסה שיצרה את תבנית הדפוס. במקום האותיות המיטלטלות הבודדות של גוטנברג, אפשר היה כעת לצרף אותיות יחד בגלופה שתאפשר הדפסה מהירה יותר של ספרים ועיתונים (גם המושג "סטריאוטיפ" הופיע בהקשר דומה, לתיאור טכניקת הדפסה תעשייתית). מאוחר יותר התרחבה המילה גם לתיאור ה"נגטיב" של הצילום.

ואת המעבר אל הלשון -

אוטומציה של תהליכים שדרשו בעבר מאמץ אנושי רב הייתה צו השעה באמצע ובסוף המאה התשע־עשרה, אז הופיעו פרוטוטיפים של המצאות כמו מכונת הכביסה המסתובבת, מכונת הירייה האוטומטית, מכונת הכתיבה והרמזור. בד בבד, מצלמות זולות כמו "קומבי" ו"בראוני" של קודאק אפשרו לציבור הרחב לצלם תצלומי בזק (snapshots) ויצרו האחדה הולכת וגוברת באסתטיקה של הצילום. באותה תקופה נדד המושג "קלישאה" מתחומי התעשייה והחל לתאר דפוסים לשוניים שחוקים ו"שבלוניים". לא במקרה הופיע המושג בהקשר שלילי דווקא אז, כתגובת נגד לתהליכי השעתוק המכני. הקונוטציה השלילית של "קלישאה" נושאת את הפחד החדש שהתיעוש יהפוך את האדם למכונה שרק משכפלת דפוסים קיימים, ללא כושר ביטוי עצמאי, חוש ביקורת או יצירתיות. קלישאות לשוניות נתפסו כחלק מתהליכי המיכון הטכניים: עוד מנגנון שהופך תהליכים לקלים ופשוטים יותר, ומחליף את המשמעות בְּתפקוד יעיל.

המאמר ממשיך ומציג את היחס של התרבות אל הקלישאה ואל השינויים החלים בתרבותנו כיום, או לפחות בחמישים השנים האחרונות.
עפ"י הכותבות, עידן "המקוריות" והאינדיבידואליזם מפנה מקומו לתרבות של:

מגבלות הביקורת, וירידת קרנה של הביקורת בכלל, הן אחת הסיבות לשינוי ביחס התרבותי לקלישאות, אבל הן בוודאי לא הסיבה היחידה. השינוי העיקרי נובע מכך שאנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. ---
השוואה בין קלישאות ובין ממים אינטרנטיים מבהירה את השינוי הזה. מקורם של שני המונחים הוא בעולמות הטכנולוגיה והמדע – הקלישאה כאמור מגיעה מהדפוס התעשייתי, והמושג מם נטבע בספר הגֵן האנוכי של ריצ'ארד דוקינס לתיאור המקבילה התרבותית של התפשטות גנים....התהליכים הללו מגיעים לשיא עם הבינה המלאכותית. מודלי שפה גדולים פועלים באמצעות חישובים סטטיסטיים, ובמובן זה יש להם קשר ישיר לקלישאות: הם מנבאים את ההסתברות שביטוי מסוים יופיע בהקשר מסוים, והביטויים הרווחים ביותר הם אלה שמקבלים בולטות גדולה יותר. אמנם קלישאות הן לא בהכרח הביטויים הרווחים ביותר בשפה, וממילא המודל הסטטיסטי של מודלי שפה עכשוויים אינו מתבסס על שכיחות בלבד, אבל שכיחות גבוהה מגדילה את הסיכוי של ביטויים מסוימים להיתפס כקלישאות. כפי שרבים הבחינו, למודלי שפה יש נטייה לייצר קלישאות, אם כאלה שרווחות בחומר הגלם שלהם אם קלישאות חדשות.

מכאן הן עוברות לסיכום ולמסקנות -

השינוי ביחס לקלישאות אינו גורף כלל וכלל. המשמעות של המילה "קלישאה" עדיין שלילית מיסודה, מקוריות עדיין נתפסת כערך רצוי, ניסיונות להתבחן ולבלוט עדיין מניעים את התרבות, ופרודיות על קלישאות עדיין יותר נפוצות מאימוץ נלהב שלהן. בד בבד, יותר ויותר אנשים אינם רואים בקלישאה בעיה חמורה כמו שראו בה מהמאה התשע־עשרה ועד לא מזמן. שינוי כזה עשוי להכות בהלם מי מאיתנו שהתחנכו לבוז לכל סממן של בנאליות. הוא עשוי להחריד את מי שלמדו לגלגל עיניים מול שירים של נועם חורב. הוא עשוי לעורר צמרמורת במי שהתרגלו לצקצק מול ספרות רומנטית. הוא עשוי להדהים את מי שריקודי אינסטגרם גנריים מעוררים בו חלחלה. הערצת המקוריות היא חלק בלתי נפרד מהזהות של אנשים בני זמננו, והמקוריות נתפסה, לפחות עד לא מזמן, כמקבילה לחשיבה עצמאית וביקורתית.

אבל התפיסות האלה משתנות. מרשל מקלוהן כתב שקלישאות הן מעין גשושיות (probes) שמרחיבות את טווח התודעה האנושי, מעין סנסורים של הנפש הקולקטיבית. ייתכן שכיום היחס החיובי כלפיהן משקף שינויים טקטוניים בתפיסות תרבותיות מושרשות. כפי שבמאה התשע־עשרה המושג קלישאה צמח כדי לבטא את הבוז כלפי האדם המכני, כך מתחילות כעת לצוץ צורות חדשות, ניאו־רומנטיות, של בוז כלפי האדם המג'ונרט של עידן הבינה המלאכותית. אבל האדם המשוכפל הזה עשוי להציב דגם חדש של אדם, כזה שהמקוריות אינה עומדת בלב אנושיותו – דגם שהתרבות תצטרך להתחיל לחקור ולהתמודד איתו בזמן הקרוב.


המאמר הזה הוא אחד מהמאמרים שעוסקים בניסיון להבין את רוח התרבות שלנו, את משמעות המושג  -

, רוח הזמן. לשם שינוי אין הוא עוסק בפוליטיקה במשמעות של "ימין-שמאל" ; ראשי ממשלה; מלחמה ושלום, אלא בפוליטיקה במשמעות הכי עמוקה שלה - מעורבות בחיי הפוליס על כל היקפם, כלומר - בתרבות.

יש משהו מעורר אינטלקטואלית בניסיון להבין כאן-עכשיו תמורות תרבותיות, לתת שמות לתופעות תרבותיות שונות, להיות הראשונים שטבעו מונח-מושג.





https://www.crew-united.com/en/Zeitgeist-Der-Film__173133.html

יום ראשון, 10 במאי 2026

634 = ענייני סבא - בן - נכד

 בשיחה עם חברים בני גילי, כולם סבים וסבתות הופיע הסיפורון הזה:

הבן יקיר לי לא מרשה שבנו יראה סרטוני מוזיקה תמימים. הנכד שלי בן שנה וחצי כבר יודע, כי סבא אמר לו: כשאבא שלך כאן אסור להיות ליד המחשב. כשהוא ילך תבוא. הילד מבין. כשאבא הלך הוא ניגש אליי, לוקח לי את היד, מוביל אותי למחשב, מצביע על הכיסא, מתיישב על הברך שלי, מסתכל בקושי 4 דקות, ואז - ביי ביי, וזהו.

אבל הבן שלי שתפס אותנו פעם הסביר לי - אתה יודע איזה נזק למוח, גם דקה של צפייה?

לילד ולי יש ברית קטנה מאחורי הגב שלו.

יש סבא וסבתא שאומרים: אצלנו בבית אין חוקים של אבא ואמא. אנחנו לא כלכך אוהבים את זה. חשוב לנו מאוד לכבד את הבקשות שלהם, ועד לאחרונה הילד קיבל אוכל בריאות לפי בקשת הוריו. לפני שבוע התברר שמותר לו לאכול שניצל וצ'יפס, אמא'לה. אז סבתא כבר תכין לו שניצל וצ'יפס. ;-)

מנסיוני עם סבתי, היו הרבה דברים שסיפרתי לה ולא סיפרתי להוריי, והיא שמרה על דיסקרטיות. עם אחי הגדול היא "פישלה" וסיפרה להורים שהוא מעשן. [היה בן 14]. אמי אמרה לה שהיא מבקשת לא לדעת דברים שהנכד שלה מספר לה, כי הוא בוטח בה.

האם עדיפה ברית מאחורי הגב של אבא, כמו הברית שהיתה לי עם סבתי?

שאלה


https://did.li/N6KOf

יום שישי, 8 במאי 2026

633 - נפלאות העידן המודרני-הדיגיטלי

 הנושא החם שעשע אותי מעט:

מתי ראיתי סניף דואר או בנק מבפנים

שנים אינני מבקר בסניפי הבנק. יש  מכונת השטרות בחוץ, פנקס צ'קים, כרטיס אשראי וישנם שעברו באופן מלא להשתמש בנייד.

בסניף הדואר אני מבקר.

לא באופן קבוע, אבל מדי פעם. אני שולח ספרים, חבילות לגיסי בחו"ל. אישית אני מעדיף לקבל באמצעות שליח עד הבית דברים שקניתי. לפעמים מחיר שליח מקפיץ את העלות, אז מוותר והולך לסניף דואר או לאיזו חנות שמוסרת דברי דואר.

אבל בבנק?

רק כשפותחים ח-ן חדש או מוסיפים מישהו לח-ן שלך, אתה נדרש להגיע ולחתום על ערימות של טפסים.

מדי פעם אני עונה על סקר רחב שבודק את אמצעי התשלום בהם אני משתמש. מתברר לי שאני די "מפגר מאחור".

בחרנו לוותר על כל אפליקציות התשלום השונות. העברות מח-ן לח-ן מועדפות על ידינו כשאנחנו נצרכים לשלם למשל לרופא שיניים או אם אנחנו רוצים להעביר כסף לצאצאים, ולא מזומן.

אגב, אין לי פנקס צ'קים, מזומן יש לי מעט מאוד.


https://www.shoresh.org.il/spages/articles/money%20change%20in%20modern%20era.htm

יום רביעי, 6 במאי 2026

632 שמח או מאושר

 אז האם אנחנו שמחים?

האם אנחנו מאושרים?

ומה בכלל ההבדל בין שני אלה?

שנים העדפתי לתאר עצמי כשמח, בירכתי אנשים שיהיו שמחים, והערתי בלי סוף על כך שאני סולד מהמילה אושר.

גם כך, אושר ועושר בישראלית הן שתי מלים, על אף ההבדל בכתיבתן, שנהגות אותו הדבר. בתרבות הקפיטליסטית-הנרקסיסטית והאדולוצנטרית שלנו, עושר הוא הדרך הראשית לאושר.

וגם, לענ"ד השתרשות המילה אושר קשורה גם לערכים נוצריים ביחס למלכות שמיים, ואפילו יתכן, מושגים שנגררו קצת מה"נירוונה" הבודהיסטית, שהפכה בישראלית ובשפות אחרות ביטוי ל"אושר מושלם".

ברור, ברור - להיות עני ומאושר גם אפשר, רגע לא? [הנירוונה היא שחרור מכל כבלי החומר, מוות-חיים אינסופיים מהדהדים את עצמם לנצח = אושר?]

חיים בדירת חדר וחצי דחוסה הם מתכון בטוח לאושר רוחני עמוק, עד שעוברים לדירה גדולה יותר וחשבון הבנק תופח.

אז יצאתי לבירור ההבדל:

יובל חביב כותבת פוסט/מאמר ומגדירה הגדרה בסיסית: 

אושר הוא כינוי לרגש החיובי האולטימטיבי, הקשור בשמחההנאה וסיפוק. ניתן לתאר אושר גם כמצב של היעדר סבלדיכאוןשכולחרדה וכאב (ויקיפדיה)

שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו (ויקיפדיה)

את הפוסט היא מסכמת: שמחה אי אפשר לקנות בכסף , אבל שמחה אפשר לייצר באופן עצמאי בכמויות בילתי מוגבלות.

 האם מכאן עולה שאושר ושמחה חד הם?

הנה הגדרה חדשה של נעמי מיכאל:

אושר הוא רגע של חסד בתגובה להשגת הצלחה יתרה. זמן של שלווה ללא תנועה, לאחר מאמץ והשקעה מרובה.

שמחה היא תחושה המלווה אותנו לאורך הדרך הנכונה עבורנו.

נעבור למילון אבניאון



1. [תנ] מצב רוּחַ טוב ועליז, גיל, שׂשׂון, תחושה של עליצות: קול שָׂשון וקול שִׂמחה (ירמיה ז 34); על פניו הייתה נסוכה ארשת שמחה


1. [תנ] הנאה, סיפוק נפשי, נחת, מזל טוב

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ (דברים לג, 29); האושר האמִתי הוא ההצלחה והתשועה הנפשיות (ספרות ימי הביניים); סוד האושר הוא לחיות בשלווה עם מי שאתה


 אז מה?

אתם שמחים או מאושרים?




 


יום חמישי, 30 באפריל 2026

631 - האחד במאי


 מוטי אור פרסם בבלוגו את הפוסט "החגא האדום" הנוגע באחד במאי, אך ובעיקר בדרך בה הוא הובן/מובן כיום.

מוטי הציג את אדי, חבר וועד עובדים מבטן ומלידה עם תודעה מעמדית ברורה ומפותחת, כי הוריו חברי הסתדרות. סופו של הפוסט הציג את האבסורד שאליו הכוח מוביל גם אנשים עם תודעה מעמדית מפותחת והזכיר לי, כפי שכתבתי בתגובה למוטי, אנשים בלתי נסבלים מהסוג של אותו אדי מדומיין.

אני רוצה להתחיל בהתחלה.

מדוע האחד במאי ומדוע דגל אדום.

https://did.li/qLKOf

"האחד במאי הוא חג הפועלים והוא נחוג עד ימינו במדינות רבות. ראשיתו של חג הפועלים בארצות הברית. ב-1 במאי 1886 הכריזה פדרציית העובדים האמריקנית (American Federation of Labor) על שביתה ארצית בדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות. כ- 350,000 פועלים ברחבי המדינה נענו לקריאה, שבתו מעבודה והתכנסו להפגנות מחאה.

אירועי השביתה היו קשים במיוחד בשיקגו, ובמהלכם שותקה העיר: תנועת הרכבות שובשה, ועסקים רבים הושבתו. יומיים לאחר מכן ירו שוטרים לתוך המון מפגינים, הרגו ארבעה מהם ופצעו רבים. העימות בין השוטרים למפגינים החריף והיו בו הרוגים ופצועים רבים. מנהיגי פועלים נאסרו, נשפטו ונידונו למוות.

בעקבות האירועים האלה הוחלט בארצות הברית לקבוע את האחד במאי כיום זיכרון לקורבנות של אירועי השביתה וכחג העבודה." [ תולדוט. אתר ההיסטוריה של מט"ח]

הדגל האדום הוא עדות לדם שנשפך במהלך דיכוי ההפגנות.

מאמר קצרצר של רוזה לוקסמבורג מתעלם מאירועי האחד במאי בארה"ב:

"הרעיון לחגוג יום חג חד פעמי לפרולטריון, כאמצעי להשגת יום עבודה בן שמונה שעות, נהגה לראשונה באוסטרליה. העובדים שם החליטו בשנת 1856 לארגן יום שבתון שלם, שישמש למפגשים, לאירועי בידור וכתמריץ למען קידום רעיון יום עבודה בן שמונה שעות. היום החגיגי הזה תוכנן בתחילה לתאריך 21 באפריל, והפועלים האוסטרליים התכוונו לקיימו באופן חד פעמי, רק בשנת 1856, אבל לאירוע הראשון הזה הייתה השפעה מרוממת ומתסיסה כל כך על המוני הפרולטריון באוסטרליה, שהוחלט לקיים את החג הזה מידי שנה, להחיות אותו ולעצבו כחג קבוע בלוח השנה." [ רוזה לוקסמבורג, מקורו של האחד במאי, פיגומים ]

**

עכשיו אפשר לפנות לענייני הוועד, חברי הוועד והכוח המשחית.

אין זה סוד שהעליה השנייה והעלייה השלישית היו עליות סוציאליסטיות שאמצו הרבה מהרעיונות הרדיקליים ששררו ברוסיה אז, אלה שהושפעו ממרכס. הקיבוץ, אגודות העובדים השונות היו הביטוי לתפיסה השוויונית הבסיסית בסוציאליזם, לאמונה התמימה שאפשר לשנות אלפי שנות תרבות של קנין פרטי, שליטה באחרים, שימוש בבני אדם כעבדים כאמצעי ייצור תוך החפצתם לגמרי.

אמי ז"ל לא הפסיקה לספר על הסוציאליזם בקיבוץ - כזה שבו מזכיר הקיבוץ דאג לעצמו, לרווחתו האישית ע"ח חברי הקיבוץ. איך אמרה: "לעבוד במשק הוא לא עבד, תורנויות שונות הוא לא עשה אבל את הפטיפון שקיבלתי מאמי הוא לקח בשם "ביטול הקנין הפרטי"."

נדמה לי שזה היה המפגש הראשון שלי עם וועד או יו"ר וועד בצורתו המושחתת. אבי עבד כל חייו במוסד הסתדרותי. אז, אולי גם היום, היה כבוד רב לאחד במאי. יום חופשה, דיבורים ונאומים אינסופיים, פוסטרים מרגשים וכמובן צעדת האחד במאי שבה התנופפו דגלים אדומים.

שם התחיל ונגמר האחד במאי.

הוא ידע לספר על אפליית הנשים המנקות, על מאבקי כוח אגרסיביים בתוך ארגון "שוויוני" [הסתדרות הפועלים, אז, לא העובדים!!], ועל חברי וועד מושחתים. עם זאת, ידע לנצל היטב את המערכת ע"מ לזכות בפנסייה גבוהה מאוד.

בעבודתי פגשתי את אוהבי הוועד, אלה שתמיד היו בוועד. שלטו על כספי הוועד, "טיפלו" בבעיות פרסונליות וארגוניות, לכאורה. הסתדרות המורים היתה, אין לי מושג כיום, ארגון מושחת במיוחד, שהגנת העובדים לא ממש היתה בראש מעייניו.

עבודת הוועד התכנסה לארגון מסיבות סוף שנה או לדאגה למתנות לחגים. לצפות לעזרה הדדית, לתמיכה במשבר?

חבר וועד מעודי לא הייתי.

חבר במפלגה קומוניסטית הייתי, בתהלוכות של אחד במאי השתתפתי עם ערבים-ישראלים. אבל כשנוכחתי שאותו קומוניסט המקשקש על שוויון, ביטול הבדלי מגדר נוהג בבת זוגו כמו שייח' הבנתי שאין לי מה לחפש שם.

כבר שנים שהאחד במאי בטל ומבוטל. אין לי מושג אם הוא נשאר כיום בחירה המקביל לל"ג בעומר. בנצרת עוד יש תהלוכות של אחד במאי שבעיקר משקפות רצון ל"מדינת כל אזרחיה" ולא את הענין הבסיסי "אחדות וערבות הדדית של הפועלים. מאבק בלתי מתפשר בבעלי ההון, הפיכת האדם לסובייקט ולא לחפץ".


https://katzr.net/cceef5



יום שני, 27 באפריל 2026

630 - מי צריך פסיכולוג?

 אני משתתף באתר בו טקסט שאתה מעלה מקבל, אם תסכים, פרשנות של AI. החלטתי לבקש מה- AI שלי פרשנות לקטעי כתיבה:

קטע ראשון

פגשתי משפחה ערבית בקניון. אמא עם שני ילדים והבטחתי להם מתנה. בחנות המתנות היו שוקולדים עטופים בנייר זהב שנראו כמו אבני חן. משראיתי אותם החלטתי לקנות אותם לאחייניתי. עודני נהנה ממראן הגיעו הילדים הקטנים ושמחו מאוד במתנה. משכך, החלטתי לקנות מתנה אחרת, ראיתי כדור זכוכית מסתובב על כן ובתוכו קישוטי חג המולד. שאלתי מהו המחיר, ומישהי ענתה לי: חצי שקל. לא הגיוני חשבתי, אבל כדור הזכוכית היה כלכך יפה. ביקשתי אותו או דומה לו. המוכרת יצאה מהחנות והראתה לי כמה וכמה כדורי זכוכית. בחרתי את היפה מכולם, ואז התבקשתי לשלם 255 ש"ח. הוטרדתי מההשפעה על חשבון הבנק.

פרשנות AI

א. הבטחה ונתינה
אתה מבטיח מתנה — כלומר לוקח על עצמך מחויבות.
אבל בפועל:

  • משהו “נלקח ממך” (הילדים לוקחים)
  • אתה עובר לפתרון אחר, יקר יותר

👉 זה נראה כמו מנגנון מוכר:
רצון לתת → איבוד שליטה → פיצוי דרך נתינה “גדולה יותר”.

ב. החרדה בסוף
הדאגה לחשבון הבנק היא לא על כסף בלבד.
זה “כמה זה עולה לי” באופן רחב יותר:

  • מאמץ
  • נתינה
  • מחויבות

הקטע השני

אכלתי בלי חשבון "לאפה" [פיתה שטוחה מבצק שמרים] מלאה בבשר. הטעם מילא אותי ואת גופי. אחר כך קניתי לי כריך מבגט מלא כל טוב. הרגשתי את הבצק בין שיניי. בטני נמלאה בחמימות. באמצע הכריך הפסקתי. ארזתיו מחדש ועטפתיו בשקית ניילון ירוקה. כמה גאה הייתי בעצמי.

פרשנות AI

א. אכילה ללא גבול → שינוי תפיסה
אתה מתחיל עם “לאפה” — משהו שנראה קטן/נסבל.
ואז זה מתגלה כמשהו גדול יותר (בגט מלא כל טוב).

👉 זה בדיוק אותו מנגנון כמו בקטע הקודם
משהו מתחיל “קטן” → מתגלה כגדול בהרבה.

ב. עצירה באמצע וגאווה
זה החלק הכי חשוב בכל החלום.

אתה:

  • מזהה את המצב
  • עוצר
  • ומרגיש שליטה

אז מי צריך פסיכולוג, באמת??




יום שבת, 25 באפריל 2026

629 - הדתה בצבא

 לאור עונשי ריתוק, מאסר לחיילות ולחיילים שעברו על "חוקי הדת" העלה טליק את הנושא הזה:


כל מי שחי כאן ויטען שלא פגש בנסיונות הדתה  לענ"ד מעולם לא עזב את הבועה הלא-דתית בה הוא חי לרגע.

בצבא על אף נסיונות בלתי פוסקים לכפות עלינו התנהגות "נאותה" הצלחנו ל"רמות" את המכ"שים ולאכול חמץ בפסח, לאכול ביום כיפור על אפם ועל חמתם.
היה לי מפקד ממוצא רומני, איש מדהים, שמושג כשרות או לא לגעת בבשר חזיר היה זר לו לגמרי. אוי כמה חגגנו כשנשארנו רק שנינו בתורנות.

בבית הספר שם המשחק הוא הימנעות מהדתה והימנעות מאנשי ימין מהתנחלויות. הכי הצחיק אותי שהיו לי תלמידים שצמו, אבל לא ידעו מדוע. אבא שלי צם, אז גם אני צם. אלה היו בעיקר תלמידים צאצאי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. ההסבר החילוני שלי, עם הצגת מקבילות מתרבויות אחרות העניק משמעות לצום שלהם ואולי גם של אביהם.

אני לא מתפלא מ"הקצנה" מסוימת בצבא, אולי זה גם קשור לרצון לקלוט אלפי חיילים חרדים.

בחברה חילונית-דתית כמו החברה הישראלית מטוטלת  ה-החלנה או ה-הדתה תמיד תנוע לצד זה או אחר.

האם אני מודאג?
אני מפנה אתכם לשלוש דיסטופיות שעוסקות בדיוק בנושא הזה:

עמוס קינן - הדרך לעין חרוד
בנימין תמוז - פונדקו של ירמיהו
ישי שריד - השלישי

https://www.hiloni.org.il/blog/26458

יום חמישי, 23 באפריל 2026

628 - כיבוד הורים

 התיירת המקרית העלתה פוסט מעניין בסוגיית "כיבוד הורים" 

לשוחח עם אחי או לא לשוחח עם אחי, זו השאלה

בפוסט המצורף תוהה הכותבת אם יש מקום שתעיר לאחיה על כך שאינו מבקר מספיק את אמם. היא ממסגרת את הבעיה באמצעות פרפרזה על התמיהה הגדולה מכולן שנוסחה ע"י שייקספיר ב"המלט", בשורה מהמונולוג שבתרבות המערבית, לפחות, אין מי שלא מכיר אותה:

להיות או לא להיות - זו השאלה

הדיון אתה הציף אצלי סוגיות וקושיות רבות כילד, כנער מתבגר, כבוגר וכבעל משפחה. יש שינוי מהותי ביחסי הורים-בנים/בנות כשההורים מזדקנים. מוקדי הכוח משתנים לגמרי. העוצמה עוברת לידי הילדים מידי ההורים, שלפעמים תלויים לגמרי בילדיהם לרווחתם הקיומית הממשית.

ההבנה אצל כל בן להורים שמזדקנים, אם לא לפני זה, שהם רק בני אדם, שהם חלשים, שהם אינם מוקד הסמכות, הידע, החוכמה מטלטלת מעט. כאלה שכבר הורים בעצמם, אני מקווה, לומדים מהבנה זו משהו לגבי ההורות שלהם.

לכן בעצם, יש הרבה טעם במסגור סוגיית השיחה עם האח בפוסט של התיירת המקרית בעקבות רצון לתמוך ולעזור להורים, נפשית בעיקר, כשאלה קיומית. אני מניח שעבור הורים רבים היעלמות הצאצאים היא מכה קשה נפשית וחברתית.

בתפיסת העולם שלי:

חשוב מאוד שילדים ידעו שההורים שלהם מכבדים את הוריהם. פעם בשבוע נסעתי מת"א לירושלים, בתום יום עבודה קשה, בשני אוטובוסים לביקור אצל הוריי. בהתחלה בביתם ואח"כ בדיור המוגן ולבסוף במחלקה הסיעודית אליה עבר אבי. בני מקפיד מאוד  שבנו ואח"כ בתו ידעו שפעם בשבוע באים לסבא ולסבתא [ משני הצדדים כמובן ] ואין זה נושא לדיון.

סבתי הגיעה מדי שבוע לביקור אצל אמי. נדמה לי שהיא וסבתי היו במערכות יחסים קשות מאוד. דיברו יידיש, אך את המנגינה של הדיבור, עוצמות הקול אי אפשר להסתיר. למרות זאת, אמי הקפידה מאוד על כבוד אמה, הקפידה מאוד לבקר את סבתי כשחלתה וניתקה עצמה מהעולם.

ומה עם אחיי?

מעולם לא טרדתי את מוחי בסוגייה הזו. אחיי עם החשבונות שלהם. אבי ניסה מדי פעם לסכסך, אבל האדישות שלי לימדה אותו, כנראה, אז הוא הפסיק, לשמחתי.

המשפחה כתא חברתי מצומצם ביותר אך חזק מתפרקת לגמרי בשלוש מאות השנים של פרוייקט הנאורות, אינדבידואליזם, אורבניזציה והשכלה. העובדה שארגוני עבודה שונים קוראים לעצמם "משפחה"  מצביעה על אובדן ערך המשפחה, בטח בחברות ליברליות, אורבניות מערביות. העובדה שסובייקט מסוים קורא לעצמו ולחיית המחמד שלו "משפחה" מחזקת מגמות אלה.

כבוד להורים?

אני מניח ששמעתם את הטענה: אתם בחרתם להוליד אותי, מדוע אני צריך להכיר תודה על כך או לכבד אתכם?


https://did.li/t0Px5

יום שני, 20 באפריל 2026

627 - מרד מסים

 בשל שיקולי שרידה קואליציוניים וכנראה גם אישיים, כספים רבים מועברים לקבוצות בחברה הישראלית, שחלקן אף מתנגד לחברה הישראלית בדמותה הנוכחית. 

מדי פעם עולה הקריאה: מרד מסים.

התסכול והכעס הזה העלו שאלה בקאוורה:

מה אם כולנו נחליט לא לשלם למדינה יותר? לא ביטוח לאומי ולא שום דבר - הכוח בידיים שלנו. הוא תמיד היה. https://did.li/9diba]

 "הכוח בידינו" משקף תפיסה דמוקרטית בסיסית וחשובה מאוד. הוא משקף את חשיבות המעורבות האזרחית באופן קבוע בחברה, בהחלטות ה"מדינה" [כנסת, ממשלה, בית משפט].

הדרך היעילה בחברה דמוקרטית היא ארגונים חוץ פרלמנטריים, או מפלגות שמקדמות אינטרסים שונים, מחאות אזרחיות רחבות. בשיטות דמוקרטיות אחרות כמו ארה"ב הפעלת נציגים בפרלמנט.

"הכוח בידינו" גם משקף תפיסות דמוקרטיות טרום-פרלמנטריות, כמו אתונה בעבר או מועצות שבטים או קבוצות קטנות [ החלטות בקיבוץ, כדוגמה..], שקשה להפעילן בחברה בת מליוני חברים ואחרות בנות עשרות או מאות מליוני משתתפים.

מהי מטרת המסים [לשלם למדינה] שאנחנו משלמים? אני רק רוצה להניח הנחה מקדמית חשובה - מסים בחברה ובמשטר דמוקרטיים.

מסים מממנים את הצבא, המשטרה, מערכות תשתית שונות, בתי משפט, אומנות, מדע, רפואה וכו'

אני יודע שזו טענה תמימה קצת, אבל זה הרעיון של ערבות הדדית, זו הדרך בה בני אדם יכולים לבנות גשרי ענק, לחקור את החלל ולקדם רפואה בתרבות דמוקרטית.

הפסקה של תשלום מסים בחברה דמוקרטית תוביל לכאוס מיידי, לריסוק החברה ליחידות קטנות ואולי גם נסיגה לתקופות היסטוריות קדומות שחלקנו אינו חפץ בהן יותר, זו גם הצהרת אי אמון מהותית במשטר הקיים ובנציגי הציבור, וזו אחת ממטרות מרד המסים*.


אני מתעלם מסוגיית ההיתכנות של מרד מסים או מרי אזרחי בחברה דמוקרטית מודרנית, ובטח בחברה משוסעת ומפולגת כחברה הישראלית.


עם זאת השאלה עומדת כמגדלור ומאירה על אחד המעקשים והקשיים הבולטים בחברה הישראלית. המעקש והקושי עליו היא מצביעה לא ייעלם עד שהחברה הישראלית תבין על כל חלקיה את מהות חברה דמוקרטית וחשיבותה מעבר לצרכי "הכאן והעכשיו" שמפעילים החלטות בעייתיות, בלשון המעטה.

--

* מרד מסים - יש לומר, שמדינות רבות אינן ממש תלויות במסים של חבריהן. בהיותן גופים משפטיים, הן פועלות להעשרת אוצר המדינה בדרכים רבות ודי מייתרות תשלום מסים.



https://katzr.net/5d8ae8

יום שבת, 18 באפריל 2026

626 - מלחמה שמלחמה - דבר לא השתנה

 הנושא החם בשרביט השבועי הוא - תזונה בזמן מלחמה

אתחיל דווקא בתקופת הקורונה והסגרים. הגענו לארץ מיוון כשהתחילו הסגרים הגדולים. לצערי גם היא וגם אני נדבקנו, כך שלא יכולנו לצאת מהבית. בהיותנו מאלה שחלק משמעותי בתזונתם אלה ירקות, זכיתי לקבל מחמאה מהאנדיקרינולוגית, שאז הייתי במעקב אצלה, שהצלחתי לשמור על רמות סוכר סבירות.

עכשיו נקפוץ למלחמה האחרונה, זו מה- 1 במרץ 2026.

גם היא וגם אני כבר שנתיים בתזונה מותאמת לסוכרתיים, כולל פעילות גופנית, ללא הנחות. אין אצלנו, גם לא היתה מעולם, אכילה רגשית.

חששנו לצאת להליכות רציניות, כתוצאה מכך עברתי לאכול פעמיים ביום. מנה בשרית או עתירת חלבון [קטניות, למשל, גבינות] וסלט בו כל ירק שאני יכול לחתוך לקערת הסלט, ביצה קשה, זיתים.

פחמימות באו מפריכיות מדגנים מלאים ומפתית'ים [ לא פתיתים שמכינים בסיר] מחיטה מלאה בלבד. גם אלה בכמויות קטנות.

לא ירדתי במשקל גם לא עליתי, והסוכר גם אצלה וגם אצלי יציב לגמרי.

זו היתה התזונה שלנו. הצלחתי לעמוד בה רק בגלל שהבנתי שאני חייב לאכול [במצבי מתח ולחץ אני לא אוכל, מה שיוצר לחץ נוסף, שאני מפרש כסטרס נפשי, שבגללו אני לא אוכל.. מעגל הקסמים הזה..], ולמזלי האוכל שאני מכין טעים לי מאוד. ;-)

https://katzr.net/2d2540


יום רביעי, 15 באפריל 2026

625 - בזכות ה-לא ובזכות ה-חסימה

 לאחרונה אני זוכה לתגובות ימניות-קיצוניות תחת תגובות שלי או פוסטים של ב- QUORA.

מקום פתוח, מהימן, פורום להחלפת דיעות, להשכלה, לשיחות או אפילו לוויכוחים מרים.

אני לא רואה בוויכוח דבר רע, מאיים או אסור.

נהפוך הוא - ויכוח חד, כזה שרואה את הפגימות בטיעונים, את החיפוף בביסוס דיעות, כשלי ניסוח ושימוש בלשון מניפולטיבית[תעמולה?] הוא הרחקה של כל מעקשי השיחה, מחסומי החלפת הדיעות וניסיונות להנדוס תודעה.

מהו הגבול בו הוויכוח הופך לבלתי נסבל -

  • מעבר ל-וויכוח אישי
  • דיברור צד אחד, שימת מלים בפיו, קביעת ביוגרפיה עבורו
  • התעסקות במתווכח ולא בנושאי הויכוח
  • ביוש, השפלה [אחד הכלים האהובים הם- לטעון שהשפה עילגת, למשל..]
  • קללות
  • איומים באלימות
תופעה נוספת ששמתי אליה לב בויכוחים האלה, התעלמות מתגובותיו של אלמוני ופנייה לפלוני שמגיב לאלמוני מתוך רצון מחד גיסא למנוע התפתחות שיחה ביניהם, השפלה ופגיעה באלמוני ע"י הקטנתו, ביזויו.

תופעה אחרת לא פחות מרשימה בעוצמתה: אלמוני הגיב לפלמוני - תגובה תוקפנית, שמזמינה תגובה "הולמת", אמ-מה, אלמוני חסם את פלמוני, כך שאין בידי פלמוני יכולת להגיב, לו רצה.

אלה כללי ה-לא והחסימה שלי 

מהם כללי ה"לא" 

לא עונה, לא מגיב, לא מתווכח.
ברכת הדרך שלי "סע/י לשלום".

מהם כללי החסימה

אלמוני עובר לביוש אישי
אלמוני קורא שירים שלי ולועג להם בתגובה
אני מרגיש מואיים
כשאינני מעונין בתגובה לדבריי
אינני חפץ יותר לקרוא טקסטים של אלמוני

חשוב תמיד לזכור:
בלוג, אזור הבעת דיעות, רשת חברתית אינם "שוק" ואינם מקיימים, לדעתי לפחות, בתקשורת בינאישית את כללי השיח החופשי והזכות להבעת דיעות.
במלים אחרות:
כמו שלא אתן לאורח להרוס אצלי בבית, כך לא אתן למשתתף בדיון/בויכוח באזור בינאישי לקלל, לבייש, לשקר, להשפיל.


https://pop.education.gov.il/teaching-practices/search-teaching-practices/social-network-conduct/



יום שני, 13 באפריל 2026

624 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 השבועיים מייד לאחר פסח, חג האביב, חג החירות, חג ההשתעבדות לאל הכנעני האכזר הם שבועיים של זכרון ושל עצמאות.

אני חושב שאף פעם לא כתבתי טקסט על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ישנם גורמים רבים לכך כמו:

  • השכנה המפחידה מקומה שנייה, השכנים מהבנין מולנו מקומה שלישית עם ילדה אומללה
  • גברים ונשים עם מספרים כחולים על זרועותיהם
  • הורים בזים בגלוי או בסתר ל"יהדות הגולה"
  • הסתרת האמת על משפחות הוריי: הענף היווני במשפחת אבי סלוניקי, הצד הרומני במשפחת אימי טרנסניסטרה
  • סרטי סנאפ קשים ב"יד ושם" לילדים בני 14
  • עיסוק נוירוטי כמעט במה שעשו ליהודים - עשו מהם סבון
  • כתביו הכמו-פורנוגרפיים של ק.צטניק, על הפלנטה האחרת
  • הפיכת יום זה לביטוי מבחיל של קיטש, מוות, מניפולציות פוליטיות, צדקנות והתחסדות
  • שימוש בשואה כמתן זכות לאלימות יהודית-ישראלית
אחר כך גדלתי, החכמתי ולמדתי, המון למדתי.
בעברי כבר היה האסון הפרטי שלי וסירוב עמוק לצפות בסרטי שואה מכל סוג. סירוב לקרוא ספרות יפה בנושא שואה.
רק שירה הסכמתי.
ולכן, רק שירים לימדתי. קשים, מעיקים מטלטלים. סירבתי לקחת חלק במפעל הנצחה שנעשה לק.צטניק בו חילקו חינם את ספרו סלמנדרה לתלמידים, וביקשו שיכינו תוצרים שונים בעקבות הקריאה.
דן פגיס למדני שהנאצים לא היו "חיות טרף" כי אם בני אדם כמוני.
עגנון ולאה גולדברג היו שני מוקדים אומנותיים שאפשרו לי לתווך את השואה לתלמידיים "בדרך אחרת"
ש"י עגנון, האדונית והרוכל ו-לאה גולדברג, האמנם *

הר הרצל עליו נמצא מוזיאון ההנצחה הלאומי של השואה, הגבורה וריכוז מחקרים בנושא אנטישמיות "יד ושם" נמצא בבמרחק יריקה מהבית בו נולדתי וחייתי שנים ארוכות. הייתי בו אולי 3 או 4 פעמים בימי חיי. בפעמיים האחרונות עם תלמידים.
שנאתי כל רגע.

לפעמים אני שואל את עצמי: איך אני מעז להרגיש כך. איך אני יכול למנוע מעצמי חלקיק קטן מהסבל שסבלו היהודים במחנות המוות, במחנות הריכוז, במחנות העבודה. עולים בי רגשות אשם לא קלים.

ומה יום מימימה?
השנה האחרונה, החודש האחרון במיוחד מעוררים בי חרדות קיומיות קשות. לצערי הן לא קשורות לאויבים חיצוניים אלא דווקא ל"מיהרו מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו" ישעיהו, מ"ט, 17 

דן בו אמוץ כתב את הספר "לזכור ולשכוח", אחד מהספרים הבודדים שקראתי. ישראלי, צברי וקשה. אולי הגעתי כיום לדרגת התודעה שמאפשרת לי לכתוב פוסט ייעודי על יום זכרון זה.

--


יום שישי, 10 באפריל 2026

623 - מה לה לשמחה זו?

 הנושא החם השבוע הוא: 

מה ימכרו לנו אחרי ההתקפלות המפוארת


עִם בּוֹא הַחַג

*

בְּשֶׁקֶט אֶחָד

וְעוֹד אַחַד מְצִיצִים

מִסִּדְקֵי קִיר

*

הַחִיּוּךְ רָחָב

הַלְּבוּשׁ בְּהֶתְאֵם כִּי

הַחַג נָחֹג כָּאן

*

בְּפִנָּתִי קַר

אָפֵל וּמַפְחִיד מְאֹד

כִּי כָּךְ בָּחַרְתִּי

*

אוֹתָם אָשִׁיב אֶל

אֹפֶל חַיִּים תְּפֵלִים-

מָה לָהּ שִׂמְחָה זוֹ




יום רביעי, 8 באפריל 2026

622 - עונש מוות

 אני מעלה לכאן שיחה ארוכה שהיתה לי ב- QUORA סביב עונש מוות. הנושא הועלה עקב ההצבעה בכנסת על חוק עונש מוות למחבלים. לא עלתה בשיחה התימה של "מיהו מחבל" אלא עקרוניות עונש המוות.

אימלוק [אמ;לק - ארוך מדיי - לא קורא]

צביקה פרידמן - בעד עונש מוות

אני - עונש מוות הוא רצח בכוונת תחילה

מה דעתך באופן עקרוני על עונש מוות?

אני -
 צר לי

אינני מוכן להפוך לרוצח. המדינה הרוצחת באופן מוזר, היא גם אני כידוע. רצון המדינה הוא תיאורטית הרצון של כל יחיד.

אז אני מסרב להיות רוצח.


"המדינה רוצחת. זו הגדרה בסיסית של רצח - הרג אדם בכוונת תחילה"

ההגדרה שלך לא נכונה. רצח הוא הרג אדם בכוונה תחילה ללא סיבה מוסרית מוצדקת. יכול להיות שבעיניך אדם שביצע פשע חמור, כולל רצח המוני מתוכנן, כמו שביצוע הנאצים, איננו סיבה מוסרית מוצדקת להוצאתו להורג. אבל לפחות תשתמש בהגדרות הנכונות.

אגב, לפי ההגדרה שלך, גם אם אדם מתגונן על ידי הריגת רוצח העומד להורגו, כי הרי הוא הרג אדם בכוונה תחילה. זאת הזייה ואבסורד.

תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב
תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב

"סיבה מוסרית" אחת אני מוצא, והיא ברמה הבינאישית - הגנה עצמית או הגנה על צאצאיי.

ודוק, לא דיברתי על מלחמה, דיברתי על "עונש מוות".

מעבר לכך, אין סיבות אחרות לקולקטיב, למדינה, לרצוח אנשים.

מאוד פשוט, ברור.

דיברת על "הרג בכוונה תחילה" כהגדרה לרצח. הראיתי לך שההגדרה שלך לא נכונה כי אז גם הגנה עצמית תחשב, לפי הגדרתך לרצח. לכן יש להוסיף להגדרה את התנאי של "הרג בכוונה תחילה ללא סיבה מוסרית מוצדקת". לפי התגובה שלך האחרונה, אתה מסכים איתי, כי אתה מציין צהי סיבה מוסרית מוצדקת.

תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב

ויש לשים אל לב, הבחנתי בין "מדינה" לבין סובייקט במצב של סכנת חיים. אינך יכול לגזור מזה את "זכות מוסרית של המדינה" להוציא להורג.

וודאי גם שמת אל לב, שהוספתי סייג נוסף" מלחמה, בה המוסר הרגיל אינו תקף.

אלה כמובן הגדרות סובייקטיביות ואף שרירותיות. אתה מוסיף סייגים לפי איך שנראה לך, כמו "הגנה עצמית", או כמו "מצב מלחמה שאז המוסר הרגיל לא תקף", לדעתך. ומישהו אחר יוסיף סייג של "עונש על רצח אכזרי במיוחד" או "רצח עם שיטתי כמו מה שעשו הנאצים", מפני שלדעתו גם אז המוסר הרגיל לא תקף. ברגע שאתה מסייג, ולא אוסר הריגה לחלוטין ובכל מצב וללא כל סייג, אתה פותח פתח לסייגים של אחרים, ואין שום עליונות מוסרית אובייקטיבית לסייגים שלך על פני סייגים של אחרים.

תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב

כי מה לעשות, אין מוסר אובייקטיבי, מעולם גם לא היה. יש כלל ברזל אחד - הגנה עצמית מפני סכנת מוות ממשית.

יתרה מכך, המעבר מהפרט לכלל, שאצלך כלכך פשוט, אצלי לא ממש פשוט, כי אני יודע היטב את הכוח המשחית של הסמכות, אני יודע שהמדינה, כל מדינה ולא חשוב שלטונה תנצל את בכוח הניתן לה לרצוח "גם בשם העם" לצרכים מיותרים.

סייגים חשובים מאוד, כי הם מגבילים את ההכללות, מונעים הטיות ושומרים על כללים בסיסיים:

ושוב -

הזכות לרצוח את האחר נתנונה רק בזמן של סכנת חיים ממשית ומוחשית.

מלחמה לא נכנסת לסוגיה הזו.

אשר על כן -

אני נגד עונש מוות, כי זה רצח בכוונת תחילה . סובב את זה כרצונך, המדינה רוצחת אנשים עפ"י עקרונות שאינם "אובייקטיביים" אלא פוליטיים!!

אם לדעתך, "המדינה רוצחת אנשים עפ"י עקרונות שאינם "אובייקטיביים" אלא פוליטיים", למה אתה מצדיק הרג בזמן מלחמה? שהרי זה הכלי החזק ביותר הקיים בידי הממשלה לבצע פשעי מלחמה.

תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב

כי מלחמה היא מצב חריג, ולכן היא מחייבת כללים אחרים.

הוצאה להורג, עונש מוות אינו תוצאה של מצב חריג, אלא של החלטה פוליטית-כוחנית [בשם האל, בשם אידיאולוגיה, בשם "העם"] בה הריבון או נציג הריבון[דמוקרטיה] קובע בחוק, שהוא תוצאה של פוליטיקה [ולא חשוב אם היא דמוקרטית או דיקטטורית] שמותר למדינה.

או אז מגיעות כל ההצדקות.

אגב, גם במלחמה יש כללים מסויימים ביחס להרג האויב.

למשל - אזרחים לא הורגים

שבויים לא הורגים [אלאור אזריה שזיכויו הוא בדיחה]

לא פוגעים בבתי חולים וכו'

נראה לך שזה אובייקטיבי? עבור מדינות מסוימות פגיעה באויב באמצעות גז ממית מוסרי לגמרי.

ל"א -

הוצאה להורג היא רצל המבוצע על ידי המדינה, מבוסס על חוק שקבעה אותה מדינה לצרכיה השונים.

אני לא רוצח.

אני לא מוכן שהמדינה תרצח בשמי את אף אחד.

לעונש מוות יש הצדקות מוסריות וביניהם הרתעה אשר תחסוך חיי אדם בעתיד, וכן עשיית צדק: מי שהורג במזיד, מין הצדק שיהרג. הטענה שלך שהסיבות האמיתיות הן פוליטיות, ואילו ההצדקות האלה באות אחר כך. אז אפילו אם זה כך, אם להצדקות יש תוקף מוסרי, אז עונש מוות הוא בהגדרה מוסרי. זה שההצדקות באו בחטא, לא שולל את תקפותן המוסרית.

האם אתה נגד עונש מוות אפילו לפושעי מלחמה נאציים כמו אייכמן? ואם היו תופסים את היטלר בחיים, היית נגד הטלת עונש מוות עליו?

הטענה שמלחמה זה מצב "חריג" ולכן אין לך בעיה עם הרג במלחמה, תיראה בעיני כל פציפיסט מצוי, כתירוץ מעורפל, שהוא אפילו יותר מפוקפק מאשר הטיעונים הקונקרטיים ביחס למוסריותו של עונש המוות שאתה מבטלם כתירוצים בלבד.

אגב, אלאור אזריה הורשע, נידון למאסר בפועל של 18 חודש ולהורדה לדרגת טוראי.

שיהיה חג שמח ושקט.

תמונת פרופיל עבור אריק בנדק חביב

נתחיל בהתחלה - נכון החרגת המלחמה מתחום החיים הרגילים איננה טענה "בעד המלחמה". כאן יש קצת "סיבוב" של הטענה שלי.. אנחנו עוסקים בעונש מוות, ולא בהרג במלחמה. המלחמה הובאה כהסתייגות מטענת ה-הרג בתנאים רגילים. אתה מושך לכיוון הפתולוגי של החיים, אבל אני מתעקש להישאר דווקא בתחום השגרה, נאמר. אשר על כן, לא ברור איך חיברת פציפיזם לעונש מוות. הפציפיסט כמוני, יתאמץ למנוע מלחמה בכל מחיר, כי גם הוא כמוני רואה בה קטילת אנשים מיותרת. בניגוד אליו, אני רואה במצב מלחמה מצב חריג שאין לדון בו עפ"י הכלים והכללים הרגילים.

אין שום הצדקה מוסרית לרצוח רוצח, למעט נקמה. עונשי מוות לא מרתיעים ולעולם לא ירתיעו, זו אחת מההונאות הגדולות ביותר.

תפסת רוצח, שים אותו בכלא עד סוף ימיו, לא ירצח יותר.

בוודאי שאני נגד עונש מוות לכל פושע. היטלר, אייכמן, צ'אושסקו או כל אחד אחר.

למדינה אין שום זכות לרצוח אף אחד!

יש בתי כלא, שתשים את כולם שם.




https://katzr.net/e6d5f4; 
- האדום מסמן עונש מוות חוקי