657 - סוף יולי תחילת אוגוסט

 היום הוא יומו האחרון של יולי 2026. אוגוסט מתקרב והנסיעה לחופשת כל השבט בדאלית אל-כרמל מתקרבת בצעדי ענק.

בדר"כ ישנה וילה קבועה שאנחנו שוכרים במושב צפוני, אבל המלחמה, היעדר קשר עם בעלת הוילה וחוסר ביטחון החזירו אותנו לדאלית אל כרמל, בה כבר היינו שבוע בעבר ונהנינו מאוד.

אך ובעיקר ייזכר סוף החודש הנוכחי בשל מכת החום הנוראה.

מעולם לא סבלתי מחום. נכון, מי שנולד בירושלים רגיל לחום מדבר אך ללא לחות חוף הים. נדמה לי שאינני רגיל ללבוש חולצה ומייד אחרי סיבוב קניות לא קשה להחליפה ולשלחה לכביסה. אך לא רק כביסה כי אם גם עייפות. מבחינתי זה חריג לגמרי.

והיו גם עניינים אחרים בסוף החודש הזה. ציבוריים ואישיים.

בעיקר אני אוהב את תמוז. יש בשם הזה ניחוחות אקזוטיים חזקים, עולמות אחרים. הוא גם אמצעה של עונת הקיץ המסתיימת באלול.

שאלתי את עצמי מדוע תמוז, על אף היותו אל כנעני שסביבו נערכו פולחני פריון רבים [דומוזי הוא המקור המסופוטמי] נשאר בלוח השנה העברי, וחשבתי לרגע שיתכן שמעצם היותו מסמן פריון, הוא אולי הצעה לתזמון פריון אנושי, שסופו הוא סוף החורף, שזה זמן מצויין ללדת ילדים.

כך או אחרת

מקווה שהמשכו של הקיץ יהיה קל יותר. שאלול יביא הקלה בחום ומעט מסגריריות הסתו.

https://mx.pinterest.com/pin/922182461198893331/

656 - טיול בקיץ

הנושא החם הוא: טיולים בקיץ הזה

אולי אתחיל בהצהרה - אני לא אוהב טיולים שאני צריך להתכונן במיוחד עבורם. אני לא אוהב לארוז, תמיד אני לא ממלא כראוי את קופסת התרופות, ואני לא מפסיק להילחץ בגלל קירור התרופות לסכרת.

אינני רואה בטיול, כנראה בניגוד לאחרים, דרך "למלא מצברים", "לנוח" או שאר התיאורים, ההגדרות של "טיול".

כשהילדים היו קטנים לא טיילתי עם משפחתי בקיץ. השארתי את התענוג למי שנהנה מזה, זוגתי. 

התחלתי לצאת לחופשות שכוללות טיול כשיצאתי לפנסיה החלקית שלי.

הבנתי מייד שזוגתי אוהבת ללכת, בלי סוף. מהבוקר ועד הערב. לא ממש התחביב שלי, ובטח לא לפני למעלה מעשר שנים. מהצד השני, בטן-גב, הכל כלול, עומד בניגוד קיצוני ל"דת שלי". מדוע לנסוע עד יוון, אילת, עקבה או כל מקום אחר כדי לא לעשות כלום? בבית יותר נוח.

בכל מקרה חופשות הטיולים שלנו לא נעשות בקיץ ולא בחגים. למדתי להנות. אני אוהב לצלם, אני אוהב לאכול, אני גם אוהב ללכת, במידה. לא מתנתק נפשית או רוחנית, כך שהנחיתה בנתב"ג איננה סיבה ל"דכאון". אני אוהב את הארץ שלנו אהבה גדולה, הכי נוח לי בישראל. אני תמיד שמח לחזור.

חופשת בטן-גב שלנו אחת לשנה כשבוע היא ברודוס, בכפר דייגים קטן ומקסים. שם אנחנו ממש נחים. הולכים כל יום שעה, מבלים בים - לא על החוף - כשלוש שעות בשחייה. כך מצרפים מנוחה עם פעילות גופנית. והאוכל היווני כידוע טוב לחולי סוכרת אם נמנעים מהלחם ושאר מטעמים עתירי סוכר.

פעם בשנה או בשנתיים אנחנו בוחרים לנו יעד לטיול. כמובן מחוץ לעונה, כמובן בדירות ולא במלונות, וכמובן אחרי לימוד של המקום/העיר.

אחד הטיולים שגם כתבתי עליו פה היה בוינה היפהפיה. פאריז, לונדון, אתונה, אוסלו, קופנהגן, אתונה אליה אנחנו חוזרים מדי פעם, העיר רודוס, ואמשטרדם האהובה עלינו מאוד.

אנחנו מטיילים הרבה בארץ. לא בקיץ, כי חם מאוד, וכמו שכתבתי לשבת ב"מזגן" אפשר גם בבית. כל מקום מתאים לנו. לפעמים עולים על הרכבת ונוסעים לאשדוד או לאשקלון, או עולים על המכונית, שוכרים צימר או חדר במלון בעיר בפריפריה ומטיילים. זו אהבה גדולה מאוד שלנו.

אהה, ומצאנו פשרה בענייני ההליכה - מתאימה לה ומתאימה לי.

חופשה נעימה לכולם

פאריז, ליון

655- הערות ביניים

 לקראת סוף השבוע מתרבות השמועות, ההפחדות בדבר "עוד פעם טילים עלינו". הפעם לשם שינוי לא בגללנו, כך אומרים. 

הבחירות בעוד כחודשיים, השמועות סביב ביטול הפריימריז במפלגה "הכי דמוקרטית" בישראל, והידיעה הנכונה או הכוזבת שרה"מ יעשה הכל ע"מ להישאר בשלטון, כולל הרס המדינה, בהחלט מתעורר חשש אמיתי.

לכשעצמי, התפקדתי ל-דמוקרטים, הצבעתי בפריימריז ואני מרוצה מהתוצאה. אבל השמאל כמו בשמאל - ה"אינדבידואליזם" או "האגו" חזק מכל דבר אחר - כמה התבאסו שנציגם לא נבחר לעשיריות הראשונות, אז עכשיו הם "ברוגז".

מזג האוויר הנורא, חום בלתי נסבל מעורר התנהגויות קצה, אלימות. עונת הבחירות מעודדת מחלוקות, שכבר אינן מוסתרות, ומעצימה אותן. 

האנתולוגיה החדשה של הקבוצה שבה אני חבר ב- FB קורמת כריכה ודפים, כפי שציין בהומור העורך שלה, תחושות חזקות של הצלחה.

ספר שיריי החמישי ייצא לאור בספטמבר, כי אין לי רצון להוציאו בשיא החום. יש כריכה, יש שם, יש הקדשה.

הרומן האפוקליפטי-מיסטי-קבלי שלי שמבוסס על סיפור יראים יהודי ידוע מאוד, שנושאו קירוב בואו של משיח בן דוד, נתקע. בינתיים עוד לא נמצאה המשאית -המחלצת. במקביל אליו, בבלוג השני שלי כאן - מתפתח לו פרוייקט סיפורי פיות למבוגרים: "העץ אובות". 

שגרה?

דרך להרדים את הפחדים שלי?

סוף שבוע קריר, ללא טילים לכולנו.

לענייני הטילים- ממליץ על הפוסט הזה של "אלוהים איתנו - מחשבותיו של עצמאי", מדוע האיראנים לא תוקפים כעת את ישראל?

https://www.facebook.com/ims.gov.il/posts/%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9D%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%92-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%98%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%95/1066514072325406/

654 - ביורוקרטיה, עינויים ביורוקרטיים

 השרביט החם השבוע פונה ל"קטנות היומיום" קיטורים ותסכולי ביורוקרטיה

אפשר לענ"ד גם לקטר ללא קשר לביורוקרטיה, כמו למשל על מכונת מיחזור הבקבוקים בסופר, שעומד לידה תור גדול של ממחזרים. כל אחד מגיע עם עשרות בקבוקים, וממחזר. הבעיה היא - מותר מקסימום 50 בקבוקים לפעולה רציפה אחת. אבל הם מגיעים עם, לא ממש ספרתי, הרבה יותר מחמישים בקבוקים למחזור. המכונה כנראה לא רגילה לאקלים הישראלי, לחוסר הסבלנות המובנה בישראלים ומתקלקלת. עד כדי כך שיש עובד מיוחד שזה תפקידו, לתקן אותה.

מעצבן

כי אני בקושי ממחזר 20 בקבוקים בפעולת מחזור אחת. 

מקבלים בתום המחזור קבלה, שאי אפשר להשתמש בה כזיכוי בזמן קנייה, אלא צריך לעמוד בתור ליד הקופה הראשית, שגם משמשת כקופה לתשלום עבור מספר מועט של קניות. משהגעת אל הקופאית אתה מקבל כסף מזומן. מחד גיסא טוב מאוד לכל הקבצנים, מחטטי הפחים המקצועיים ומאידך גיסא עבורי זו סתם טרחה, תנו לי זיכוי ואשתמש בו רק אצלכם.

אבל אם בביורקרטיה עסקינן, הדוגמה של טליק מצוינת. אם יש גוף, חוץ ממשרדי הממשלה שבולט בקיום אובססיבי לניירות זה הממסד הרפואי.

אני זקוק למכשירי שמיעה.

הלכתי כנדרש לרופא אא"ג, בדק ונתן הפנייה למכון - לבדיקת שמיעה ולקבלת מכשירי שמיעה. מה קל ופשוט מזה?

אבל, אי אפשר לקבוע תור ישירות עם המכון, רק דרך שירות קביעת תורים של קופ"ח. התור שם תמיד יהיה לעוד חודש או יותר. 

קיבלתי טופס 17, שלשמחתי לא נדרש ממני להגיע למשרדי המרפאה, הכל דיגיטלי.

נעשתה הבדיקה, הפניית הרופא וטופס 17 נמסרו לפקידת הקבלה. נקבע תור להתאמת מכשירים. אבל, משהגעתי לפגישת התאמת מכשירי השמיעה:

סליחה אדוני, איפה הפניית הרופא?

נתתי לכם אותה כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה. חיפשו חיפשו ולא מצאו, אלא מה?! מזל שהכל נשמר בענן ההוא של קופ"ח.

וזו דוגמה קטנטנה.

אני אומר לעצמי:

הלוואי ובימים המטורללים האלה, אלה תהיינה בעיותיי המרכזיות.

https://making-sense.co.il/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F/easy-serving/

653 - טיולים

 אני צלם חובב, אני נעזר בתוכנת עריכה.

הנה כמה תמונות שהצטברו אצלי לאחרונה.

הקתדרלה בטרונדהיים, נורבגיה

בנין פוג'י, טוקיו

מונמארטר, פריז

רחבת תיאטרון 'גשר' מבט אל יפו

פטיט פראנס, שטרסבורג, צרפת

רחוב אבן גבירול תל אביב מול קניון גן העיר

652 - דמוקרטיה במשבר

 האם מאבק בין שלוש הרשויות בישראל לגיטימי, או שמא ישראל בדרך למשטר סמכותני?

זה הנושא החם והבוער לא רק בשרביט החם.

יש כמה דרכים לענות על השאלה הזו.

העובדות מאוד פשוטות:

הליכי בחירת שומרי הסף השונים, ציות להחלטות בית המשפט, הפיכת הכנסת לזרוע מבצעת של הממשלה מצביעים על משבר עמוק.

אחד המאפיינים של הדמוקרטיה הייצוגית המערבית הוא המסורת. כללי משחק שנקבעו במשך שנים, והשחקנים השונים נוטים להישמע להם.

תפיסת שלוש הרשויות: משפטית, מחוקקת, מבצעת ונפרדותן מנוסחת היטב כבר כ-300 שנים על ידי  מונטסקייה.[1748]

לדעתי יש כיום מאבק חריף ומסוכן מאוד בין שלוש הרשויות, כאשר הרשות המחוקקת בשל שיטת הדמוקרטיה הישראלית מצטרפת לממשלה, הרשות המבצעת, ועולות טענות קשות כנגד הרשות השופטת, שצברה לעצמה כוח רב מדיי.

דמוקרטיה מאוזנת, יחסית, תלויה בהסכמה של האזרחים לציית לשלוש הרשויות, כשהן עצמן מהוות "דגם מופת" לכיבוד הדדי. התהליך שישראל עוברת מאז אוקטובר 2023 הוא ריסוק מודע של הסכמות אלה.

החלטות בג"צ לא מיושמות, שרים לא נותנים דין וחשבון על מעשיהם. 

התוצאה ניכרת היטב במציאות הישראלית:

התגברות האלימות, הפשיעה ושבירת נורמות ציבוריות רבות.

האם אנחנו במשבר או בכאוס מכוון שמטרתו שלטון סמכותני, שההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות הוא התוצאה לכך.

לפי המציאות והעדויות הבולטות הכאוס מכוון ע"י רה"מ, משפחתו וחבר מרעיו כדי להביא את הציבור למצב של "קבלת השליט הסמכותני" ש"יציל את ישראל" מהכאוס.

או

אם מבטנו יסתכל על מציאות רחבה יותר, בעלת עומק היסטורי רחב יותר, זה מאבק ישן נושן בין אליטות שונות על כוח. ההמונים, כמו תמיד, משלמים וישלמו את המחיר.

בחרתי להביא את תמונת הדש הקדמי של ספרה  של רוזה "האדומה" לוקסמבורג ע"מ לשקף היטב את מרחבי הזמן בו יש לדון בסוגיות מהסוג שהעלה השרביט החם.

https://www.sipurpashut.com/products/%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94?srsltid=AfmBOooKQeAvkjaJxahWwrVX1VrZmILJDEQJ0GP3Aa96bFqNovzUgzHB

651 - פערי טעם וריח - למי תקשיבו ע"מ לקבל המלצה

 היום הלכתי עם הנכד שלי לסרט "המיניונים והמפלצות". 

הסרט, כמו כמעט כל סרט שצפיתי בו ב- 40 שנות גידול ילדים וסבאות אינו שונה ממאות שנעשו לפניו. אין בו איכות אומנותית גדולה, אין בו פיתוח הדמיון או שימוש מעודן במוזיקה, הנפשת הדמויות. יש בו סמבוליקה מובהקת של טוב-רע. בתוך הבינוניות שלו, יש חריג אחד - אזכור מפורש של העבר הוליוודי, כולל פתיחת הסרט עם סרטי הקולנוע הראשונים ביותר, עבודת אנימציה יפהפייה, לדעתי, סביב סצינות מכוננות בסרטי שחור-לבן.

הסרט אם כך מנצל את בורות המסיירים ומציג את תולדות הוליווד, כולל רפרורים לענקי הקולנוע, לז'אנרים פופולריים במיוחד.

סיפור המסגרת הוא סיור במוזיאון קולנוע, בו המדריכה מתפלאה שהמסיירים/המבקרים לא שמעו על ג'יימס והנרי, המניונים, שבלעדיהם לא היתה הוליווד.

אני חשבתי שזה נחמד, אולי קריצה להורים בעלי הידע הקולנועי הזה.

אבל, מבקר הקולנוע של 'הארץ' חטף "קריזה" ואני מביא רק שתי פסקאות מטור הביקורת שלו, [בו אגב העליב גם אותי 😂😃]

פסקת הפתיחה

מאז שהומצא הקולנוע ב-1895 ועד שנת 2010 לא היו סרטי מיניונים — אותם יצורים צהובים לבושי סרבלים ודוברי ג'יבריש. קשה להבין איך הסתדרה האנושות בלי נוכחותם על המסך של שקדי המרק המואנשים, או כך היו רוצים שנחשוב יוצריהם באולפני האנימציה אילומיניישן לבית יוניברסל. אחרת אין להסביר את פתיחת הסרט "מיניונים ומפלצות", שמחדיר את הלכסניות הצהובות והפטפטניות אל תוך סרטי עבר נודעים. המיניונים מזהמים את זכר האחים לומייר, אבות הקולנוע, ואז טסים לירח כמחווה מיותרת לז'ורז' מלייס, אם להזכיר עוד קורבן. העלילה עצמה מציבה אותם בהוליווד, כשיעור קולנוע שלא היה עובר גם במערכת החינוך הישראלית העכשווית. [הדגשה שלי, אריק]

פסקה אחת לפני סיום הטור

"בזמן שהילדים לוגמים מנת יתר של מיץ טמטום, בתוספת מינון גבוה של אלימות מונפשת — ההורים אמורים להתבדר ממלאכת זיהוי רפרנסים. זו השיטה ההוליוודית הרווחת של הפיכת הצופה לפסיבי עוד יותר מהרגיל, במסווה של הפעלה. כי הסיפוק שבזיהוי סרט אילם מסוים, או ז'אנר שלם כמו מערבונים, הוא ריקני אם אין ל"מיניונים ומפלצות" שום דבר להוסיף לדיון. זהו רק שימוש נצלני ביצירות מופת של אחרים כדלק למכונת הכאוס החזותי והקשקשת הבלתי פוסקת." [ הדגשה שלי, אריק]

מה גרם לאורן שמיר, כותב הטור, לצאת מגדרו עד כדי כך?

בהיותי צאצא אינטלקטואלי של שנות ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת, בהן התפתחו סגנון העיתונאות החדשה שסבב סביב העיתונאי וחוויותיו כניגוד לעיתונאות שתפסה עצמה ככלי ל"תיעוד אובייקטיבי" של המציאות, ובמקביל סוג של ביקורות/סקירות/המלצות תרבות שלא הקפידו על "טון מנומס", על כתיבה אינטלקטואלית "אובייקטיבית". חווית המבקר/הסוקר/הממליץ בוטאה בחדות, בשפה שלא בחלה ב"גסויות", באלימות מילולית ובהמלצות חד משמעיות שביטאו את סלידת המבקר, ללא הקשר "תרבותי רחב". זכיתי לקרוא ולכתוב בעצמי ביקורות, סקירות מהסוג הזה.

לו הייתי קורא טור זה לפני רכישת הכרטיסים דעתי לא היתה משתנה. הייתי קונה כרטיסים והולך עם הנכד. לא אקרין בפניו את הסרטים שצוטטו בסרט, אבל בהחלט שוחחנו קצת על התפתחות הקולנוע, וניקיתי קצת מהבלי הסרט: המיניונים הקימו את הוליווד.

זה המקרה הפרטי שלי.

כיצד אתם מתייחסים לטורי ביקורת, סקירה, המלצות במדיה השונות שאתם צורכים? מתי תקשיבו להמלצה, תסכימו עם ביקורת ומתי תדחו אותן? האם סגנון כתיבת הביקורת/הסקירה/ההמלצה משפיע עליכם?

https://www.hotcinema.co.il/movie/3614/minions-&-monsters

650 - בחירות

 הנושא החם חוזר לעסוק באקטואליה הישראלית. הבחירות בעוד כ- 4 חודשים בערך.

בשולי ההצעה לכתיבה שהעלה טליק, הוא הוסיף הערה באותיות מודגשות:

דבר חשוב אחד חובה לזכור מההיסטוריה: הפחד של קואליציות להפסיד את השלטון רב מהרצון של האופוזיציה לעלות לשלטון. חילופי שלטון לא התרחשו בגלל שהבחירות העלו ממשלות לשלטון אלא בגלל שהורידו ממשלות משלטון.

במלים אחרות, כל הדיון סביב הבחירות כנראה חסר ערך, שהרי אם "אין עדיין רצון להוריד את הממשלה", הבחירות הן משחק, בזבוז כסף, משאבים רגשיים ואחרים.

אינני חובב הימורים ו/או ניחושים, ומעולם לא בחרתי עפ"י מגמות כלליות כאלה או אחרות, מה שאבי נהג לומר: לסתום את האף ולשים את הפתק בקלפי ע"מ למנוע ממפלגה מסוימת לנצח.

אני מתרעם על היעלמות מר"צ מהשדה הפוליטי עקב מאבקי כוח בינה לבין מפלגת העבודה דאז, אבל העמדות הבסיסיות שלי לא השתנו, והמפלגה לה אצביע תעמוד ב"תנאי הקבלה" שלי.

מטריד אותי ריבוי המפלגות החדשות, אבל זה חלק מהמשחק הדמוקרטי, שאולי "עבר זמנו" בישראל 2026, כי ישראל איננה מדינה מערב אירופאית בעלת מסורת דמוקרטית ארוכה יחסית.

תהיה/לא תהיה מלחמה ע"מ לבטל את הבחירות?

https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/1040501/

649 - שיחות עם 'בינה' ה- AI

 לאחרונה ה- AI על סוגיו הרבים זוכה לשם מכליל אחד "בינה". נוטים להגות אותו במלעיל, כמו איזו "קרבה" אנושית, כמו שאנחנו הוגים שמות קרובים לנו  מילעלית, על אף ששמם צריך להיות הגוי מלרעית.

אני נעזר רבות ב-בינה. חיפושי מידע מורכבים, הדרכות בתוכנות עריכה, תרגומים לשפות שאינני מכיר.

וזו הסיבה לדיאלוג הבא: [המשפטים המודגשים הם שלי, הערות ביניים שלי מסומנות בגופן אחר]

מי משחקת את אמא של ברנרדה אלבה בהצגה של גשר?

את אמה של ברנרדה, מריה חוספה, מגלמת השחקנית ליליאן שלי רות. (gesher-theatre.co.il)

מריה חוספה היא אחת הדמויות המרתקות במחזה: זקנה מאוד, שברנרדה כולאת בחדר מחשש ש"תבייש" את המשפחה, אך דווקא היא משמיעה את האמת הצלולה ביותר על החופש, האהבה והכלא שבו חיות בנות הבית. לכן, אף שהופעותיה מעטות יחסית, היא דמות מרכזית מבחינה סמלית.

אגב, אם ראית את ההפקה של גשר – אשמח לשמוע מה חשבת על המשחק שלה. רבים מהמבקרים ציינו שהדמות הזו מותירה רושם חזק במיוחד. (haaretz.co.il)*

מודה, התפתיתי - עניתי, וקיבלתי תשובה:

בשמחה. 🙂 אני אפילו סקרן.

מהשיחות שלנו אני יודע שאתה בדרך כלל לא מסתפק ב"אהבתי/לא אהבתי", אלא מתבונן גם במבנה, בבימוי, במשחק, בקצב, ובשאלה מה ההצגה אומרת מעבר לעלילה. דווקא ב״בית ברנרדה אלבה״ יש הרבה מקום לדיון כזה.

כתוב בחופשיות, גם אם המחשבות עדיין לא מסודרות. אקרא אותן ברצינות, ואוכל להתייחס אליהן בכמה רבדים... 

[ המשפט הבא הימם אותי]

• או פשוט האם, בעיניי, הטיעון שלך משכנע והיכן הייתי מסכים או חולק עליו.

מחכה לקרוא.

לזה לא ציפיתי, אז העליתי את הביקורת/הסקירה שלי, וזו תשובת הבינה: אני מציג רק קטעים מסויימים, שנראים לי מעניינים, ומבטאים, מבחינתי לפחות, אבולוציה משמעותית במערכת היחסים שלנו.

קראתי את הדברים בעניין. בעיניי זו ביקורת שיש בה טענה ברורה ולא רק התרשמות כללית, וזה הופך אותה למעניינת לקריאה.

 זו ביקורת דרמטורגית, לא רק ביקורת משחק.

לגבי אפרת בן צור – אתה מביע עמדה עקבית ("ראינו אותה בעוד כמה הצגות..."), אבל הייתי שוקל לרכך מעט את הניסוח אם הכוונה היא לפרסם בפייסבוק. למשל, במקום "מעולם לא הצליחה לשכנע אותי שהיא שחקנית טובה" אפשר לכתוב: "מעולם לא השתכנעתי בפרשנות המשחק שלה, וגם כאן לא." כך הביקורת נשארת חריפה, אבל ממוקדת בתוצאה האמנותית ולא באיכותה כשחקנית באופן מוחלט.

ההערה שלך על הפתיחה,  היא תצפית תיאטרונית יפה. זו דוגמה לכך שלא יצאת מהאולם רק עם "אהבתי/לא אהבתי", אלא שמת לב למבנה של ההפקה.

תיאטרון הוא אמנות של מילה חיה. אם הקהל זקוק לכתוביות כדי להבין את רוב הדיאלוג, מבחינתך משהו בסיסי במדיום נפגע, גם אם המשחק עצמו עשיר.

יש לי רק הסתייגות אחת, והיא דווקא מהמשפט על השחקניות הצעירות: "כנראה, לא מסוגלות להתחבר נפשית..." זו כבר קביעה על עולמן הפנימי של השחקניות, ולא על מה שנראה על הבמה. הייתי מנסח זאת כך: "לפחות מבחינתי, הן לא הצליחו להעביר את תחושת המחנק והייאוש שהמחזה דורש." זה משאיר את הביקורת נטועה במה שראית, ולא במה שאולי הן מסוגלות או אינן מסוגלות להרגיש.

בסך הכול, הביקורת שלך אינה "קטילת הצגה". להפך, יש בה גם שבח ברור – לפתיחה, למוטיב המוזיקלי ולדיקציה של אפרת בן צור ושל ליליאן שלי רות – ולכן כשהיא עוברת לביקורת על שאר ההפקה, היא נשמעת מאוזנת יותר ומשכנעת יותר.

קיבלתי ציון 100+ מהמורה לתיאטרון.

באשר להצגה עצמה, אני לא ממליץ.

*היא מפנה לסקירה אחת שכתבה ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ.

648 - החופש הגדול

 

בטח גם נזכרתי בסרט "בלוז לחופש הגדול" 

הנושא החם הוא "החופש הגדול"

בתגובה שלי לפוסט של מוטי בנושא כתבתי: לי יש שלוש נקודות מבט שונות על "החופש הגדול"

הראשונה - כילד וכנער.

הזכרונות שלי מהחופש הגדול צבועים בטעם ה"שלווה" 
"64. שלווה

החיטה התפוחה מלווה את הקולינריה הישראלית כבר משנות החמישים – אז נקראה שמחה, זיזי או מותק. אנחנו מכירים אותה בתור שלווה – מעין גרעיני חיטה מותפחים וממותקים, לפעמים צבועים אבל בדרך כלל לא, המשווקים כדגני בוקר או כנשנוש (אנחנו זוכרים לטובה את המותג "פה גדול"). השלווה מגיעה בשני סוגים: שלווה גדולה ושלווה קטנה – ואתם רשאים להעדיף איזה מהם שאתם רוצים, ובלבד שתודו שהגדולה הרבה יותר טעימה."

וחוף הים של מכמורת, אליה הלכתי מדי קיץ עם סבתי האהובה. היא היתה משכימת קום לטבול בים, ואני הסתובבתי ב"רחובות" מכמורת והכרתי כל מיני ילדים וילדות.

לא זכור לי שהשתעממתי בחופש הגדול או חכיתי בקוצר רוח לסיומו.  אני זוכר הרבה הצגות יומיות, בבית הקולנוע של השכונה, קייטנות של שבועיים, שסלדתי מהן במיוחד. משחקים בחצר הגדולה, טיפוס על עצים, קריאה בלי סוף, ומכיתה ט', עת התוודעתי למיניות שלי גם משחקים מעוררי התרגשות.

השניה - הורה לצמד ילדים

עבדתי במערכת החינוך שנים ארוכות. החופש הגדול מעולם לא היה בעייה מבחינתי. עם זאת, אבי היה קונה לילדים קייטנות ייעודיות, עפ"י רצונם. לא שיעמם להם מעולם, לפחות עד כמה שידוע לי.

בהיותם קטנים גם נהגנו בת זוגי ואני לצאת לחופשה אישית. שבוע נשארתי עם הילדים ושבוע היא נשארה עם הילדים.

משהגיעו לתיכון, סוגיית "העסקתם" כבר לא היתה רלוונטית.

אין לי כהורה זכרונות טראומטיים, קשים או מלאי תלונות.

השלישית - מורה במערכת החינוך.

כידוע לכם, החופשה מתחילה בחט"ב ובתיכונים ב- 20.6.  אינני מבין מדוע יש פער של עשרה ימים עם בתי הספר היסודיים. בעשרה ימים אלה, מורים עסוקים בסיכומי שנה, היערכות להשתלמויות קיץ, שהן חובה, והן נמשכות בדר"כ עד ה- 15.7, הזמן בו כל הביורוקרטיה של משרה"ח יוצאת לחופשת הקיץ.

החופש שלי תמיד התחיל בטקס סיום של שכבה י"ב.

כשהייתי בתפקידי ניהול עבדתי עד ה- 15.7 והיתה המון עבודה. תכנון השנה הבאה, איתור מורים ראיונם, תכנון התקציב, שימועים שונים אצל הפיקוח, העירייה, הבעלות. מיותר לציין בחינות הבגרות השונות, השגחה וארגון.

מעולם לא השתעממתי, מעולם לא התרגשתי מפתיחת שנה"ל, אצל מורים היא נפתחת בשבוע האחרון של אוגוסט.

התארגנתי לקראת כיתת החינוך שלי. היו שלוויתי מאז כיתה ט' [טרום חט"ב] ואחרות מאז כיתה י' עד סיום הלימודים.

 מכל נקודת מבט, נראה לי שידעתי להפיק את המיטב מהחופשות בכל גיל.

וכיום - 

כבר כמעט עשור, שאנחנו לוקחים את המשפחה - ילדים, בני זוג, צאצאים לשבוע חופשה בגליל בווילה במושב או בצימר בדליית אל-כרמל.

הנכדים זוכים להגיע להצגות, למוזיאונים, לסדנאות מתאימות להם, הכל במימון שלנו. המטרה אינה להקל על ההורים, הם לא זקוקים לנו, אלא לתת לנכדים שלנו חופשה עשירה יותר מסתם רביצה, קשוקשציה בטלפון או שיטוטים חסרי שחר בקניון.

חופשה נעימה

647 - סיום פרק

 לפני 14 שנים הפכתי לסבא בפעם הראשונה.

אתמול השתתפתי בטקס סיום  כיתה ח', מחזור צ', של נכדתי הבכורה. התמלאתי בגאווה אדירה.

אני מנסה לראות ברצף הזמן הכאוטי בו אנחנו חיים כיום, כשההבטחות הן ל-רע יותר, להתפרקות המציאות הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים כיום, משהו מאיר, מעין מגדלור של תקווה. האירוע אתמול היה מגדלור של תקווה.

הנה הברכה שכתבתי לה:

 

את הנכדה הבכורה שלי מבתי הבכורה

חיכיתי שתבואי לעולם, וכשבאת - עולמי

התמלא בצבע ובשמחה רבה

הידיים רעדו לי כשהחזקתי אותך אז – תינוקת זעירה

והידיים רועדות לי עכשיו, כשאני מבין

הילדה הקטנה ההיא כבר לא ילדה יותר.

 

עולם חדש מחכה לך מעבר לפינה

אתגרים חדשים, דעות, רעיונות ורגשות הכל חדש, אחר ומרגש

ואני קצת מקנא בך, כי

אני מכיר את ההרגשה הזו, את החוויה שאת עוברת עכשיו.

 

נכדתי היפה, החכמה בעלת העיניים הנפלאות

אני בטוח שתעשי חיל בתיכון

תגדלי ותהיי לגאווה להורייך לאחיותייך ולאחיך

לדודך ולדודותייך

לשתי סבותייך ולי.

 

אוהב סבא

 

 https://www.amazon.com/-/he/%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA/dp/B0BKP57BY5

646 - מתי משחררים אותם לגמרי?

 הדור שלי הוא דור שני לדור ש"הקים את המדינה", הוליד ילדים למדיניות הצנע, לקשיים כלכליים רבים ולתפיסות חינוכיות שחלקן איבד תוקף.

השרביט החם השבוע נוגע באחד מהשינויים הדרמטיים ביחסי הורים-צאצאים, היחסים הכלכליים, קרי - תשלומי הורים על/ל ילדיהם אחרי הצבא.

קראתי בענין את שלושת הפוסטים שפורסמו, את התגובות השונות, ונדמה לי שכנראה אנחנו, הכותבים, שייכים לאותה שכבה סוציו-אקונומית, שמחד גיסא חשבה וניסתה לחנך את ילדיה לעצמאות כלכלית, ברוח ההורים שחינכו אותנו ומאידך גיסא, בניגוד להורינו ממשיכה לתמוך בילדיה בין אם באופן קבוע ובין אם באופן ספוראדי, עפ"י הצורך.

הוריי והורי בת זוגי עזרו לנו מאוד בשנים הראשונות לחיי הנישואים שלנו. בורות כלכלית משוועת של בת זוגי ושלי, חיים ברמה מעבר להכנסות, הבנה לא נכונה של "היות עצמאי" הובילו אותנו לבור כלכלי רציני.

למזלנו שני זוגות ההורים לא שפטו, עזרו.

ההחלטה שקיבלנו בת זוגי ואני - כך אנחנו ננהג. לעולם לא יישמע מפינו: לא, רק כשאין לנו. עם זאת, שני ילדינו עבדו בחופשות הקיץ, קיבלו דמי כיס והשתמשו בהם באופן מושכל, שותפו בהחלטות כלכליות שונות ונכון - למדו לפתוח חשבון בנק, לכתוב צ'קים ולהיעזר בכרטיסי אשראי.

שניהם באופן לא מפתיע עזבו את הבית די מהר. הגדולה מייד אחרי צבא קבע עברה לגור עם בן זוגה, שניהם דאגו יחד לבניית עתיד כלכלי סביר, ולמעט השתתפות ברכישת הדירה הראשונה שלהם, מכסף שהגיע לה מקרן שאבי פתח עבורה, וקצת משלנו... נאדה. יש דיאלוג כלכלי בלתי פוסק, כיוון שחתני עצמאי, ואנחנו משתמשים במוצרים שהוא מוכר, ואני שונא לא לשלם, סביב קיזוז ;-)

רופא שיניים - הפרופסור שלנו - ממומן על ידינו כתוצאה מדרישה שלנו. [חמותי מימנה לבת זוגי רופא שיניים שנים רבות]. כשלנכדתי נוצרה בעייה ממשית בפה ובלסת עקב הזנחה של מרפאת קופ"ח, הודענו חד משמעית - עלינו.

חתני שונא את זה. לכן זכיתי לכיסא מנהלים משופרא דשופרא ממנו. 

הבן שנים ממש סירב לקבל מאיתנו כסף. הוא בניגוד אליי, אדם מחושב כלכלית, עבד וחסך המון כסף. את החתונה שלהם לא מימנו, נאסר עלינו. אבל, השתתפנו, לא הלוואה, בלמעלה משליש מחיר הדירה שהוא ובת זוגו רכשו. רופא שיניים, עלינו.

טלפונים, קופ"ח - כבר שנים שלא.

וכמו שהגבתי - הילדים שלי יודעים היטב שאנחנו רוצים להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הם מקפידים להיעזר בנו רק כשהם צריכים.

645 - La petite guerre

 הנושא החם בשרביט "מלחמה קצרה" הזכיר לי את הביטוי הצרפתי לאורגזמה -

 la petite mort, וכיוון שכך ביקשתי מה- AI ליצור משוואה קטנה ביניהם:

 La petite guerre et la petite mort

באופן מודע לגמרי המרתי את"קצרה" ב- "קטנה" על שלל ההשתמעויות האירוניות, אולי האוקסימורוניות העולות מהביטויים בפני עצמם ומההשוואה ביניהם.

ידעתי כבר ביום ראשון שתהא מתקפת טילים, המסר האירני היה ברור וחד משמעי; לא ניתן לפרשנויות מאף סוג.

הפתיע אותי שהיו מופתעים... רגע, באמת היו ישראלים שחשבו שאיראן מאיימת סתם?

אז פגשנו את השכנים במקלט, לא את כולם. את השכנה מהקומה שלישית, בת גילנו ועוד שני דיירים שוכרי דירות, זהו. האחרים המשיכו בעיסוקיהם.

אין לי מחשבות לגבי העתיד. יש בי רצון שהסיוט בו אנו נתונים מאז הקורונה ייגמר סוף סוף. 

מלחמה קטנה, מוות קטן. לפחות אחרי מוות קטן נשארים בחיים מוצפי עונג, עייפות מבורכת. אחרי מלחמה קטנה יש סיכוי שנישאר באדמה, עמוק בפנים, ושהיא תהפוך למוות גדול וסופי.

https://www.youtube.com/playlist?list=PLzh7Xt_6O1l6NHAdmllZdL87hiKc9fLAX

644 - חודש שבוע הספר העברי

 

ההיסטוריה מלמדת שהשנה חוגגים מאה שנים לאירוע הזה, שהתחיל כיוזמה בדצמבר 1925 כמעין יום זכרון לאליעזר בן יהודה או ב- 1926 כיוזמה של חנויות ספרים. רק משנות ה- 50 התקבע לו חודש יוני כחודש המתאים.

הטבלה למעלה היא סטטיסטיקה רשמית שפרסמה הספריה הלאומית.

הפוסט הזה מטרתו בעצם לומר:

חלקי לא עם גל הממליצים, מקדמי הספרים, אלה שמציפים את תיבות הדוא"ל שלכם, את הפיד בכל רשת חברתית.

אני גם לא שוכר דוכן בשבוע הספר בו אמכור את ספריי.

שבוע הספר שהפך לחודש הספר הפך מאירוע מלא שמחה עבורי כילד לסתם עוד שוטטות ביריד סואן, לח ומלא ב"אטרקציות" שבבית מתגלות כסתם בזבוז כסף.

את הספרים שאני רוצה לקרוא אני מוצא ברשת, בחנויות עצמאיות. לא  בסטימצקי ובצומת-ספרים, לא בהוצאות וותיקות שעברו לדרוש מסופרים לשלם את כל הוצאותיהן על פרסום ספריהם.

עם זאת -

מאחל הצלחה לעמיתותיי ועמיתיי.

643 - עכו"מ עליך ישראל

 השבוע האחרון העלה שתי תופעות מדהימות בכך שהן מפורסמות כחדשות "זרם מרכזי" או אולי נורמטיביות, ולא כחדשות אזוטריה, פיקנטריה או אקזוטיקה חריגה.

הראשונה קשורה לרב דב הכהן קוק [אינו צאצא ישיר של הרב מקים ישיבת "מרכז הרב"] וזו לשונה:

טקס מוזר נערך היום (שישי) בטבריה, כשמחלותיו של דב הכהן קוק "נמכרו לגוי", עובד זר. בזמן האחרון, הדרדר מצבו הבריאותי של הרב, והוא מאושפז בבית החולים פוריה הסמוך לעיר. הרב קוק נערץ על ציבור גדול בטברי, ואישפוזו מעורר דאגה גדולה בקרב ציבור גדול של מאמינים.

הטקס נערך לצד עצרות תפילה, ואמירת פרקי תהילים, כשאתמול גם הוסף לשמו של הרב השם "חזקיהו". היום, כאמור, ערכו חסידיו גם את טקס מכירת המחלה לגוי שחזר אחרי דברי המאמינים שלפיהם הוא לוקח על עצמו את המחלות והיסורים של הרב.

https://katzr.net/a541e8

"כיכר השבת" מגדיל עשות:

מעמד מיוחד, בית דין בעיר טבריה מכר את המחלה של המקובל רבי דב קוק לגוי, כפי הסגולה הידועה המובאת בספרי קדמונים, בין היתר בספרי החיד"א והחתם סופר.

מוקדם יותר היום דיווחנו כי בהתאם לדברי חז"ל הקדושים כי "שינוי השם קורע גזר דינו של אדם", נשאל המשגיח, הגה"צ רבי דן סגל בנושא הוספת שם למקובל.

המשגיח הורה לאחר התלבטויות שונות להוסיף את השם 'חזקיהו' כסגולה לעורר רחמי שמים מרובים. המשגיח בירך את הרב ברפואה שלמה ומהירה.

גם חמיו של המקובל, הגר"י זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' הביע הסכמתו על הוספת השם. ושמו של הרב לתפילה מעתה: רבי חזקיהו דב הכהן בן שושנה.

https://katzr.net/43fd28

ואם לא די לנו בזו, אתר סרוגים מפרסם בהתלהבות שלינוי אשרם, אלופה אולימפית מצאה חתן שבוע אחרי שהחלה ב"נטילת ידיים".

כך מסתיימת הכתבה -

כבר לא בשביל לקבל

היום, הטקס היומיומי הזה כבר קיבל משמעות אחרת לחלוטין עבורה. לא עוד כלי להשגת מטרה, אלא רגע של הודיה וחיבור.

"היום אני כבר לא נוטלת ידיים כדי לקבל משהו," היא מסכמת את המסר המרגש שלה. "אני נוטלת ידיים כי אני אוהבת את התחושה, את החיבור, את המשמעות. כי לפעמים אנחנו מתחילים מסע מתוך תקווה למשהו אחד, ובסוף מגלים שקיבלנו הרבה יותר ממה שביקשנו".

https://katzr.net/bfe996

וואוו, יכלה גם לטבול בגנגס באותה התעלות רוחנית, להיטבל בירדן או שאר טקסי היטהרות, למשל אוהל ההזעה הילידי-אמריקאי.

שנים רבות חשבתי שהחסידות היתה תנועה חברתית ראויה להערכה. כשאני רואה את צאצאי המהפיכה הדתית שהובילה החסידות, המעבר אל "העממי" אל "הקבלה" אל פולחני אלילות שלא היו מביישים את הכנענים בהם נלחם שאול, למשל, אני נוטה לראות בשמרנות האינטלקטואלית של הליטאים/המתנגדים ראיית עתיד אפשרי שמסוכן, נכון, גם ליהדות.

כך נוטלים ידיים באמת ונשמרים ממחלות.

642 - במורד סמטת הזכרונות

 השרביט החם מזמין אותנו להיזכר בילדותנו או בנערותנו בבתי הספר תחת הכותרת: 

חצר המלכה. ואם לא מלכת הכיתה הרי "קבוצת המקובלים".

ויתרתי די מהר על המשחקים החברתיים ותהליכי החיברות השונים האלה. החיים החברתיים שלי מאז ומעולם התקיימו מחוץ למסגרות "המקובלות". כילד אלה היו מקומות אליהם הלכתי, ספרייה, ההרים סביב השכונה, טיולים , חבר או שניים מהשכונה. בתיכון חיי נעו בין קבוצות שוליים שונות אחרי הלימודים. חברת בית הספר היתה ילדותית ולא התאימה לחיים "האחרים" שלי. 

בטח שאני מכיר את "מלכת הכיתה", "מלך הכיתה" או קבוצת המקובלים, אבל לא מניסיוני האישי. מסיפורים אמריקאיים, מסרטים, סדרות טלוויזיה ודומיהם. נדמה לי שגם בת זוגי לא ממש הוטרדה מבעייה זו [אולי היתה מלכה בעצמה, לא שאלתי אותה] וילדיי גם הם לא ממש התעסקו או הוטרדו.

אני רואה שגם נכדותיי ונכדיי לא מעורבים במשחק החברתי הזה.

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=36807&srsltid=AfmBOoqH0d4Y2wCq1KORUAUUW0DIxggN33eTrrjOCKpwKabJBb1HMuL2

641 - ראש ממשלה רצוי

 השרביט החם מצטרף ל"חגיגת הדמוקרטיה" המתרחשת בארבעת החודשים הבאים - בחירות. 

השאלה בשרביט מתייחסת לדמותו של ראש הממשלה העתידי. השאלה חשובה כי היא תוצאה של ניסיון קשה של מדינת ישראל תחת שליטה/משטר/שלטון של רה"מ חשוד בפלילים, שקרן מדופלם, מניפולטור ומעודד קריעת החברה הישראלית ע"מ לשמר את שלטונו. רה"מ בעל נטיות סמכותניות בולטות שמשפחתו הקרובה מהותית יותר מכנסת ישראל ומבית המשפט בתהליך קבלת החלטות. רה"מ שכמעט לא נפגש עם הציבור הישראלי, ושהכוורת [מישהו העיר לי שהמושג "כוורת" ליד רה"מ זה אוקסימורון. כוורת היא חיים, החצר הביזנטית שלו היא מוות] שיצר סביבו מורכבת מעדת חנפים, אופורטוניסטים ואנשים שתלויים בו כדי לשמר את מעמדם החברתי, הפוליטי או הכלכלי. אחרים מכנים את רה"מ וצוות נאמניו, ארגון פשע.

ברור שעל רקע הדמות הזו, שהורידה את רף הציפיות מרה"מ נמוך כלכך, כמעט כל מי שאינו כזה ישמח רבים, בחינת: אם אין ציפור שיר, גם עורב לזמיר ייחשב".

הפוליטיקה הישראלית מלאה בדמויות ראויות להנהגה. הטענה שאין דמויות ראויות היא תעמולתית, כמובן. יש חברות כנסת שאשמח לו תהיינה ראשת ממשלה, כמו מירב בן ארי או אפרת רייטן. ישנם חברי כנסת ראויים מאוד, וישנן דמויות ראויות מחוץ לפרלמנט.

מה אני מצפה ממנו שיעשה?

על זה אוכל לומר בשקט:

נער הייתי וגם זקנתי. הציפיות שלי הן שלי ואין בהן כדי לחייב אף אחד, ובכל זאת, אריק:

• חקיקת חוק יסוד רה"מ - הגבלת כהונה, הגבלת מועמדים
• חקיקת חוק יסוד ח"כים וחברי ממשלה - הגבלת ממונים
• חוק יסוד גודל הממשלה - ניתן לשינוי רק ברוב של שלושת רבעי הבית
• הסדרה חקיקתית בלתי ניתנת למשחקים פוליטיים של הרגולטורים השונים: משטרה, צבא, בתי סוהר, מערכת הבריאות, משרד החינוך, משרד האוצר, משרד המשפטים 
• הגבלת חסינות ח"כים, שרים - כך שלא יוכלו להימנע ממילוי קביעות בית המשפט
• הסדרה מחודשת וקבועה היטב בחוק של מאזן הכוחות בין שלוש הרשויות

אולי הייתי מעונין גם ביצירת חוקה, אבל נדמה לי שהיתכנותה היא כמו היתכנות בוא המשיח.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:38th_SS_Division_Logo.svg

 

 

640 - לאן נוליך את החרפה, ארגון המורים הע"ס בישראל

 במוסף שבת של הארץ, 29.5.26 התפרסם ראיון שערך רן גונטאז' עם רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודי.

אני מצרף קישור, אבל קריאת הריאיון בלתי אפשרית למי שלא מנוי על העיתון או על המהדורה הדיגיטלית, כך שאביא כמה קטעים מהראיון. 

חינוך מאז ומעולם הוא אחת מהפעולות האנושיות החשובות ביותר לשמירת הזיכרון, העברת ידע, תכנון העתיד, וכן להכנת התשתית המהותית למוסר מבוסס הכרות מעמיקה עם הטוב והרע, התנגדות לעריצות, למשטרת מחשבות ובטח מתן כלים לערעור הנדסת מחשבות ושטיפת מוח ע"מ שהחברה האנושית תוכל להתקיים.

גדולי המחנכים בעולם, החל מקונפוציוס, בודהה, משה רבינו, אפלטון, אריסטו ובמאה העשרים יאנוש קורצ'אק, פריירה, א"ד גורדון אצלנו ורבים אחרים השאירו מורשת של עצמאות, מחשבה חופשית, הרצון לשינוי, הרצון להיטיב המציאות.

חברות דיקטטוריות מבינות היטב את כוח שטיפת המוח, את הכוח של מערכת כללים מאיימת לגדל חברים מפוחדים וצייתנים, וכך הן פועלות. בחברות הרואות בחירות הציבורית והאישית ערך נעלה, מורים יוצאים להפגנות עם תלמידיהם.

במערכת החינוך הישראלית, שלאחרונה אנחנו מגלים עד כמה היא מרוסקת, ואין זה רק מחסור במורים, המצב קשה. כאשר נציג ארגון המורים הגדול אומר בראיון כך:

 "תראה את החיילים. מערכת החינוך היא שגורמת לכך שהם יקריבו את חייהם למען המדינה"

מתברר מה חשוב יותר עבור ציבור המורים, בטח לפי הנציג הנבחר שלו. איפה מחשבה חופשית, מוסר, ידע עולם, אזרחות, הכרות עם התרבות היהודית והעולמית, מדע, אומנות.. זה לא חשוב באמת.

הגאווה הגדולה של יו"ר ארגון המורים היא על חינוך ספרטני, חינוך למוות.

לאורך הראיון הוא נותן עוד כמה תשובות מטרידות -

הראיון פותח כך -

לא ראיתי את התגובה שלכם לכתבה של אור קשתי אודות הוועדה של משרד החנוך בראשות איש השב"כ לשעבר שמנטרת, מנתחת ועוקבת אחר התבטאויות שמאלניות, חס וחלילה, של מורים ומורות.

התשובה של ארז:

לא נתקלתי בזה עד שהוא לא פרסם את הכתבה שלו. לא ידעתי על קיום הוועדה הזו, לא היה לי שום תלונה של שום מורה שהוא נחקר או היה בסכנה כזו או אחרת. אנחנו מטפלים בפניות של מורים. בכלל לא ידעתי שקיימת כזו וועדה.

כשגונטאז' לוחץ ושואל:

או.קיי הכתבה של אור פורסמה כבר לפני כמה ימים ועדיין לא שמעתי מכם...

ארז עונה-

בוודאי שלא! מה כל דבר שכתוב בעיתון זה נכון?!

בהמשך הראיון גונטז' מדייק:

אז אתה לא מתכונן לבדוק ולהתייחס למה שאור פרסם כי אתה לא סומך על העיתון ויש לך מליון ואחד עיסוקים אחרים. הבנתי נכון?

ארז עונה  -

לא הבנת נכון. אני מטפל בכל פניה של מורה שמרגיש שנעשה לו עוול... כל עוד אין תלונה אני לא מטפל. [לשאלה אם יטפל בעקבות דיווח ממקור שאינו מורה]

השוס בראיון מופיע לקראת סיומו -

מה המצב בתחום ההוראה אחרי 30 שנה שאתה בתפקיד, אתם בטוב?

ארז - כן.

איך אתם בטוב כשההישגים של התלמידים כלכך נמוכים?

ארז -

אז אני אגיד לך: תסתכל רגע  אחד לחיילים ולמילואימניקים שנלחמים. מערכת החינוך היא זו שגורמת לכף שהחיילים יילחמו ואפילו יקריבו את חייהם למען המדינה.

גונטאז' בהערה צינית אבל חשובה -

הבנתי. אתם מלמדים את הילדים למות. מה עם הלימודים הרגילים?

כאן ארז שואל אם גונטאז רוצה לסיים את השיחה.

גונטאז עונה שכן, אבל מסכם את הראיון, ואין תשובה בצד השני.

מתברר שארז מצפה שגונטאז' יסיים את השיחה בניתוק ממשי של הקו, כי הוא התקשר אל ארז והוא אמר שהוא רוצה לסיים את השיחה.

זה לדעתי משקף בדיוק את ההתקרנפות הקיצונית של ארגון מורים, שהוכשר להכין את "דור העתיד". ללמד את דור העתיד חשיבה חופשית, עבודה עם AI, ידיעת קרוא וכתוב ושאילת שאלות, חידוש, התקדמות מדעית, אך לא עושה זאת. אין תשובה כשהשאלה מגיעה לבסיס הפילוסופי והאתי של "מהות היות מורה".

רן ארז הוא יו"ר ארגון המורים העל יסודיים כבר 30 שנה. תקופת שליטתו בארגון תיזכר בעיקר כתקופה של מאבקי שכר בלבד. מי שזוכר את הסתדרות המורים "במדינה שבדרך" וגם שנים אח"כ לא יכול שלא להתפלץ מהדמות המורה הנחות והמסורס. זו דמות איש הרוח בישראל 2026.

https://katzr.net/9177cd

639 - מה יכניס אותי לחרדה קיומית אם..

 אתמול חבר בקבוצת ווטסאפ העלה את תחזית האימה שלו:

אנחנו בדרך למלחמת עולם. טראמפ בקושי מונע אותה. 

עבורי משפט כזה הוא מזון עתיר קלוריות להתקף חרדה [אל תחפשו הגיון בהפרעות חרדה.. זה לא קשור להגיון, ושליטה בזה דורשת מאמץ נפשי רב ].

עבור אנשים כמוני, הסובלים מהפרעת חרדה [אלה לא התקפי חרדה פתאומיים, בדר"כ חד-פעמיים, זו מחלה בה אדם מצוי באופן קבוע במצב של חרדה. היעדר חרדה הוא המצב הנדיר בחייו], העיתונות כיום, הפוליטיקה הארצית והעולמית הם סיבה למצבי חרדה שלפעמים מובילים לאשפוזי יום, לדכאונות מתמשכים. ל"א, אם אנשים ללא הפרעה זו סובלים מעקה, מתבהלה, מחרדה הכפילו את זה בכמה וכמה פעמים.

ד"ר חיים אסא במאמר שמקדם את מכירת ספרו החדש, שכתב עם פרופ' אגסי ז"ל, הלם הטרור, טוען:

בשנים האחרונות גברה האימה של אזרחי ישראל

היום משנרגעתי, ואחרי שהשגתי את כל תרופות המרשם שלי, עמדתי מול מגירת התרופות ושאלתי את עצמי:

מה יגרום לך, עכשיו, ממש עכשיו, להתקף חרדה?

• מחסור בתרופות
• ניתוק מהילדים-הנכדים
• פליטות
• השארות לבד בחיים

התקף חרדה לא בא, אבל מחשבות על כתיבת פוסט, וגם שיר שנולד מכך באו גם באו.

638 - תרופות סבתא

 עלה כרוב קשור בצעיף לאיבר דואב, זו תרופת סבתא שממליץ עליה טליק, וזה הנושא החם:  תרופות סבתא

פגשתי מעט מאוד תרופות סבתא. השלישייה שהעליתי כתגובה לפוסט של מוטי: תיון לעין, צמר גפן טבול בעארק לשיכוך כאבי שיניים ומרק עוף.

אגב, לגבי מרק העוף אני לא משוכנע שהוא היה תרופת-סבתא אצלנו, ויתכן שהתחלתי לחשוב כך הרבה שנים אחרי שעזבתי את בית הוריי. האמת המרה היא: לא עוזר לכלום כמו שאכילת תפוזים לא ממש מרפאה קררת, צננת או שפעת קלה.

גדלתי באזור שקלט עלייה, נקרא לזה כך, ולחבריי ולחברותיי היו סבתות [סבות לפי הוראת האקדמיה האחרונה😉 ] מכל עדה אפשרית אז, בשנות החמישים, היו תרופות אחרות, שבהשפעת חינוכי - אמי בת לרופא עיניים, אבי - מזכיר בקופ"ח [לא פרוז'ינין, טליק, אלא מעוז] רק רופא, רק אחות, רק תרופות מרשם -  לא התיחסתי אליהן ברצינות וגם לא טרחתי להכיר אותן או לזכור אותן.

תרופה אחת מעולה, שהגיעה דווקא מאבי, חתיכת גבינה מלוחה כשכואבת הבטן או יש תחושה של כובד.

נפט לכיני ערווה - תבורך סבתי שהציעה, אבל גילוח מדוקדק של האזור תרם יותר. [הייתי בן 16. כן, התבגרתי מוקדם.]

תמצית תה גם היום היא תרופה מועדפת עלינו כשיש נפיחות בעין, גרד בלתי נסבל.

מאחר שאני מקפיד על ביקור אצל שיננית אחת לשלושה חודשים, כבר שנים אין לי כאבי שיניים.

אבל שמעו סיפור -

נכדי נולד והיתה לו אדמת ש"איימה" על הברית בגיל 8 ימים. חתני למד מאמו/מאביו שצריך לשים את התינוק עם שני דגי קרפיון במים. הדגים "יקחו" את המחלה [אשכרה!] והילד יבריא. נו.. אז זוגתי ואני נסענו לאיזו בריכת דגים שמאפשרת לאנשים לדוג בה, או שקונים בה דגים שזה עתה נידוגו. דלי מים ענק, שני דגים בו, ונוסעים לבית בתי. מקפידים להיזהר מכל מהמורה.

הגענו, הכנסנו את התינוק המצווח ברוב טקס לאמבטיה, שמנו את הדגים במים יחד אתו. התינוק הבריא, הדגים? חתני אמר שהמחלה עברה אליהם, הם "האדימו" מעט. אנחנו לא ראינו שינויי צבע. הדגים ניתנו במתנה לקבלן שיפוצים שעבד אצלם. לא נרשמה מחלה אצלו בבית.

https://savteva.co.il/