היום מסתיים לו "רשמית" הסתיו ובאים שלושת חודשי החורף. החודשים בהם השמש נעלמת, שלג מכסה את האדמה והכל "מת".
אהה, רגע, רגע...
לא במזרח אגן הים התיכון.
העננים הכבדים, הסופות, הרעמים, הברקים והגשמים מגיעים בחודשים אלה. זוס יורה את ברקיו, אנליל והדד מורידים גשמיהם ומפרים את האדמה. והאדמה המופרית מגדלת את ברואיה ומזינה את בני האדם. כבשירו הנפלא של שלמה אבן גבירול, כתב סתיו:
ריח הגשם באזורנו הוא כריח פריחות האביב בצפון הרחוק.
דומוזי [תמוז] החקלאי האלוהי יוצא מעולם המוות אל עולמנו, עודר, סוקל, זורע ובבוא הזמן גם יקצור.
למדנו בילדותנו על שדה בעל, שדה אשר הגשם מקיימו. ולמה "בעל" כי האל המפרה השמי היה "בעל", או בשם אחר ה[א]דד [הבעל של עשתורת, היא אישתר], הוא אל הגשמים, הברקים והרעמים.
שדה השלחין, הוא שדה המושקה מלאכותית באמצעות תעלות [שלח, ארמית - תעלה]
כך מתחברים להם שני אלי חקלאות רבי עוצמה - בעל ודומוזי, שניהם ממיתולוגיות שונות, אבל פעולתם בטבע לא תסולא בפז.
^^
ריח זה מוציאני אל חוצות קרת, שבילי ארץ, שדות וכרמים.
אני רואה בעיני רוחי שדות מוריקים, פרחים, כרי רקפות, כלניות, אירוסים.
החורף אהוב נפשי.
החורף בשיאו נולדתי.
החורף בזכותו לבשתי סוודרים נהדרים שסרגה אמי.
החורף בו מרקים עזי טעם שבישל התורכי הזקן חיממו בטני.
הסתיו שלימדני מהם חיים, והחורף שהשלים לימודיי אלה.
הלוואי ויבוא חורף קר, גשום מאוד. חורף של תקווה.
הלוואי וכל אלי הפנתאון שברקים בידיהם, גשמים בחלציהם יעופפו הנה, לארץ כאובה, שסועה, שנחלי דם מחליפים ממלאים אפיקי מי גשמים, וישטפו הדם, וימלאו ערוצי מים אלה בנוזלי התשוקה שלהם..
קצות אצבעותיי בחורף תמיד קופאות, גם בידיים וגם ברגליים.
כן, אני סובל מגירויים חזקים בעור הפנים בקור. [קרקוב, סטוונגר, ישראל בלילה קר], אבל:
אני אוהב להכין מרקים, או נזידים עשירי טעם ועתירי ירקות. מרק עוף "מכובס", שיש בו את ארבעת רכיבי החובה: סלרי, בצל, גזר, כרישה ויש בו גם עשבי תיבול: פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, טימין עם חתיכת עוף קטנה [כנף, שוק], ואפשר גם בלי עוף, ותמיד בלי אבקת מרק עוף.
כשאני בחוץ, בגשם, כשהכל אפור, העננים נמוכים אני חוזר למערות אבות אבותיי. יחד סביב האש, העשן המרעיל ומשהו חם מתבשל על האש, תיכף הוא ימלא את הבטן ויחמם את הגוף, ונלך לישון כרוכים אלה באלה. ביטחון.
אני גם אוהב חורף כי אפשר להתלבש בו בבגדים עבים, צבעוניים, מיוחדים. משחק התאמת הצבעים, הטקסטורות והמראה השלם אהוב עליי. לדעתי, רק לדעתי כי יש חולקים רבים עליה, הבגדים בחורף יפים יותר.
חורף מקסים ועתיר גשמים, שלגים, ברד שימלאו את כל חגווי הסלע, את כל הבארות, את כל מאגרי המים התת קרקעיים, את כל מאגרי המים העיליים את הכינרת ואת ים המלח.
כך, תמונה מסטוונגר-נורבגיה היא רקע לשיר חורף, שנקרא "נוף בחורף".
יש מקום לבקר אותי, לו תרצו, על בחירת הפוסט היום, יום שלישי להפתעה המזוויעה שנפלה עלינו. כיוון שאני עמוק בתוך התקף חרדה, ואין ברצוני להעיק על המחלקה הפסיכיאטרית, אני כותב שירים וקורא חומרים שכל קשר שלהם למצב, מקרי, בלשון המעטה.
בסוכות מצווה עלינו התורה לקחת את ארבעת המינים – אתרוג, לולב, הדס וערבה. ככתוב: "ולקחתם לכם... פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לעם ישראל, כמשל לאברי האדם וכרומזים לאושפיזין:
משל לעם ישראל אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח). לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך מעשיהם אינם טובים. הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך מעשיהם טובים. ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים. אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל.
משל לאברי גוף האדם נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול. הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה. ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות. הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.
משל לאושפיזין בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות: שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד), יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת). שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד). הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד אחיו. והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות).
הנה עוד הסבר נפלא -
ארבעת המינים מסמלים את האהבה לה':
רבי עקיבא מספר לנו במדרש שארבעת המינים מייצגים את האהבה שלנו לה', בגלל שכל אחד מהמינים כתוב בפסוק העוסק בקב"ה.
האתרוג מוזכר בפסוק "הוד והדר לבשת".
הלולב מוזכר בפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".
והייתי רוצה להוסיף את גסות הרוח שלי, אבל הסימבוליקה המינית של חפצים מוכרת בעולם וגם ביהדות.
ארבעת המינים מכילים שני סמלים מובהקים לאברי המין האנושיים:
לולב - סמל פאלי [פאלוס = איבר המין הזכרי]
אתרוג - סמל מובהק לרחם, להכלה.
הדס - לידה מחדש, בריאה
ערבה - פוריות
במלים אחרות, לפנינו טקס פאגאני, שעבר סובלימציה, לפי פרוייד והסבריו על האבולוציה של התרבות. יתכן שבתרבויות אחרות אליליות ומוחשיות יותר, פולחן הסתיו, אני מניח, בוצע כך שהמלך שוכב עם הכוהנת של אלת החקלאות והפריון לעיני כולם.
כמעט מתבקש, ואני בחוסר זהירות אקמית מובהק מעדיף לקפוץ ללא שום ביסוס, לראות בארבעת המינים מעין "הגשמה" - מתן גוף וחלל לשיר השירים, שבעצמו הוא שיר פוריות ואהבה ממדרגה ראשונה.
לא לשכוח, ישראל הנמצאת על גבול המדבר, הסתיו והחורף הם תקופות הצמיחה, והתרבות המקראית הושפעה מהתרבות המצרית והמסופוטמית בתוכה התקיימה והתקיימו טקסי פריון מגוונים.
אשר על כן, בסוכה, שעצמה היא סמל של רחם אלוהית או אלת פריון [השכינה] מתחולל ריקוד הפריון.
מקור התמונה - https://www.antiquities.org.il/activity_Item_ido.asp?sec_id=22&sub_subj_id=453&id=88
