באחת הקבוצות בהן אני משתתף החלטתי לסמן את ימי המלחמה בהעלאת תמונה מדי יום, ע"מ להרים קצת את המורל.
כתבתי כאן ואמרתי בכל מקום - אני לא פרטנר לדיונים "על המצב", חדשות מכל סוג לא מגיעות אליי. בעיתונים היומיים אני פותר את התשבצים וקורא רק את הכתבות הקלילות או סקירות של ספרים.
אני כותב שירים, ומשלים את סיפור חייה של עַדְיָהּ, כן זה הרומן השני שאני כותב כעת. הראשון יתפרסם בשנה הבאה, וכמעט נגמרה העריכה הספרותית הבסיסית שלו.
האפשרות להיות בבועה נובע מכך שאני במרכז הארץ, ואף אחד מהאנשים שאני מכיר בסביבתי הקרובה לא נפגע. נכון, לחברים ולעמיתים יש קרובי משפחה שנטבחו, נחטפו וכו'
גיסת בתי מקפידה מדי יום להעלות בסטורי מודעות אבל, בעלה במילואים.
כך אני מתנועע לי בתוך הזמן.
שיחה עם חבר הטוב ביותר לא הצליחה לעבור לפסים של דיבור סביר. בטוח, בטוח שהוא יותר חושש עכשיו למצבי הנפשי, ולשמחתי מהכרותו אותי, הוא לא יתקשר ל"טפל" או ל"נג'ס" אלא יחכה לטלפון מרגיע ממני.
אני מסרב להצעת בני להיעזר בו. יש לו הענינים שלו, ואני מבין שבת זוגו חרדתית כמוני אם לא יותר, אז ידיו מלאות. גם אמא שלו מדברת אתו כדי להירגע, אני לא רוצה. שונא שהוא הופך ל"פסיכולוג" כשהוא מדבר אתי.
אז זהו -
קורא את מרבית הבלוגים, למעט אלו הארוכים ומלאים בניתוחים של המצב, אלה המתארים את המצב בצורתו הקיצונית, אלה המשחררים רגשות קשים שיש לי נטייה להיות מושפע מהם. אבל אני מרפרף על כולם. אלה שאינני קורא אני מודיע.
מחכה לשגרה.
ושימו לב היטב לכינוי שניתן להרוגים: נרצחים. זה לא סתם, זה יחסוך מליונים למדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה