לאחרונה אני זוכה לתגובות ימניות-קיצוניות תחת תגובות שלי או פוסטים של ב- QUORA.
מקום פתוח, מהימן, פורום להחלפת דיעות, להשכלה, לשיחות או אפילו לוויכוחים מרים.
אני לא רואה בוויכוח דבר רע, מאיים או אסור.
נהפוך הוא - ויכוח חד, כזה שרואה את הפגימות בטיעונים, את החיפוף בביסוס דיעות, כשלי ניסוח ושימוש בלשון מניפולטיבית[תעמולה?] הוא הרחקה של כל מעקשי השיחה, מחסומי החלפת הדיעות וניסיונות להנדוס תודעה.
מהו הגבול בו הוויכוח הופך לבלתי נסבל -
- מעבר ל-וויכוח אישי
- דיברור צד אחד, שימת מלים בפיו, קביעת ביוגרפיה עבורו
- התעסקות במתווכח ולא בנושאי הויכוח
- ביוש, השפלה [אחד הכלים האהובים הם- לטעון שהשפה עילגת, למשל..]
- קללות
- איומים באלימות
תופעה נוספת ששמתי אליה לב בויכוחים האלה, התעלמות מתגובותיו של אלמוני ופנייה לפלוני שמגיב לאלמוני מתוך רצון מחד גיסא למנוע התפתחות שיחה ביניהם, השפלה ופגיעה באלמוני ע"י הקטנתו, ביזויו.
תופעה אחרת לא פחות מרשימה בעוצמתה: אלמוני הגיב לפלמוני - תגובה תוקפנית, שמזמינה תגובה "הולמת", אמ-מה, אלמוני חסם את פלמוני, כך שאין בידי פלמוני יכולת להגיב, לו רצה.
אלה כללי ה-לא והחסימה שלי
מהם כללי ה"לא"
לא עונה, לא מגיב, לא מתווכח.
ברכת הדרך שלי "סע/י לשלום".
מהם כללי החסימה
אלמוני עובר לביוש אישי
אלמוני קורא שירים שלי ולועג להם בתגובה
אני מרגיש מואיים
כשאינני מעונין בתגובה לדבריי
אינני חפץ יותר לקרוא טקסטים של אלמוני
חשוב תמיד לזכור:
בלוג, אזור הבעת דיעות, רשת חברתית אינם "שוק" ואינם מקיימים, לדעתי לפחות, בתקשורת בינאישית את כללי השיח החופשי והזכות להבעת דיעות.
בלוג, אזור הבעת דיעות, רשת חברתית אינם "שוק" ואינם מקיימים, לדעתי לפחות, בתקשורת בינאישית את כללי השיח החופשי והזכות להבעת דיעות.
במלים אחרות:
כמו שלא אתן לאורח להרוס אצלי בבית, כך לא אתן למשתתף בדיון/בויכוח באזור בינאישי לקלל, לבייש, לשקר, להשפיל.
https://pop.education.gov.il/teaching-practices/search-teaching-practices/social-network-conduct/
