במוצאי שבת ירד גשם במשך חצי שעה.
עכשיו ירד גשם, וריחו חודר מבעד לחלון המציץ אל רחובי השקט.
אולי שלוש מכוניות עברו ברחוב מאז שהתישבתי ליד המחשב.
כלבי השכנים נשמעים היטב, הציפורים מדי פעם מצייצות, אין מי שיפריע להן בקולו הצורם.
הדברים מסתדרים להם, אבל חרדותיי לא שוככות.
כמו כל מי שמכיר את תסריטי החרדה חסרי הפשר, העתיד הקרוב הופך עכשווי ממש, והפחד מאפשרויות שונות של סיום המלחמה הזו, בעיקר בתוך הארץ, מכווץ לי שוב את הבטן, הולם בעצם החזה ומעורר חוסר תיאבון.
אני מנסה להתנחם בריח הגשם ובתקווה שיש בו. מקווה שגם השנה יבואו החלזונות לאכול מהשיח הגדל ליד חלון המטבח, ומדי פעם יבואו לבקר בתוך המטבח.
חבריי הקטנטנים, טורפי הזבובונים הבלתי נסבלים, עכבישי הזאב יבואו רק באביב הבא, והשממית ממשיכה לגור בתעלת האיוורור.
וכמו "זכה השטן לאפשרות" ואזעקה צורמת באוויר. האם תרגוזנה הציפורים או תפתחנה בשיח צעקני במיוחד?
רק כלב נובח, ונביחתו צרודה, אף ציפור לא צייצה, מכונית עברה, צופר צפצף.
ושוב ירד גשם ברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה