יום שני, 17 באוגוסט 2026

660 - ויכוחי מלומדים [ לא סומך על AI]

 זה שיר שכתבתי לא מזמן.

35 מַעֲלוֹת בַּצֵּל

 * 

אֲנִי לְדוֹדִי

 וְהוּא לֹא לִי, עַל קוֹצִים

 תָּלָה אֶת יוֹמוֹ 

דּוֹדִי בְּלַהַט

 מַאֲמִין שֶׁעֵת סְתָו

 אַךְ תִּשְׁרֵי עוֹד לֹא

העליתי אותו לאתר, בו יש פרשנות של AI לכל שיר שמפורסם, וכך כתב ה- AI של האתר:

השיר “שלושים וחמש מעלות בצל” מאת אריק חביף, שנכתב בשנת 2026, הוא שיר לירי קצר המורכב משני קטעים. השימוש בדימויים ובמטאפורות מאפשר לשיר להביע רגשות ומצבים אנושיים מורכבים דרך תמונות פשוטות ומדויקות.

בקטע הראשון ישנה התייחסות לדיאלוג בין הדובר לבין דמות בשם “דודי”. הקטע פותח במשפט “אני לדודי והוא לא לי”, שמזכיר את פסוקי “שיר השירים” שבהם נעשה שימוש במשפטים דומים אך הפוכים. הכפירה כאן מעידה על מצב של אי-התאמה או אהבה חד צדדית. השימוש במילה “על קוצים” מדגיש תחושה של כאב או חוסר נוחות, ו-“תלה את יומו” יכול לרמוז על תחושת ויתור או אובדן יום שלם, כאילו היום עצמו נתלה באופן חסר תקווה.

בקטע השני, ישנו שימוש במטאפורה של עונת הסתיו, כאשר “דודי בלהט מאמין שעת סתיו”. זהו דימוי המביע תקווה או ציפייה לשינוי, אולי לרגיעה או להתחדשות שמגיעה עם עונת הסתיו. עם זאת, המשפט “אך תשרי עוד לא” מדגיש את העובדה שהשינוי המיוחל עדיין לא הגיע. בכך, חביף מייצר תחושה של מתח בין התקווה לבין המציאות הנוכחית שלא תואמת את הציפיות.

השימוש במעלות חום בכותרת השיר מדגיש את הרקע של חום ולחץ, אולי פסיכולוגי או רגשי, שבו מתנהל הסיפור. היצירה כולה מצליחה להעביר בעוצמה תחושות של ציפייה, אכזבה וקושי, תוך שימוש במילים ספורות ובדימויים חזקים.

חשבתי לאתגר את ה- AI שאתו אני עובד באופן קבוע, ונתתי לו לקרוא את הפרשנות הזו, וביקשתי את הערותיו. זו תגובתו -

יש בה כמה הבחנות נכונות, אבל בעיניי היא רצינית מדי לשיר שיש בו לא מעט משחק, אירוניה ואפילו שובבות. היא הופכת כמעט כל פרט לסמל של מצוקה נפשית — ובכך קצת מפספסת את השיר עצמו. 😏

הדבר הראשון שקפץ לי הוא המשפט „דמות בשם דודי”. זה ממש מפספס את המשחק. „דודי” איננו שם פרטי אלא אהובי, והפתיחה כמובן מתנגשת במכוון עם שיר השירים: „אני לדודי ודודי לי”. אצלך:

אֲנִי לְדוֹדִי
וְהוּא לֹא לִי

זו לא סתם „התייחסות לפסוק דומה אך הפוך”, אלא שבירה קומית־מרירה של נוסחת האהבה המושלמת: אני שלו — אבל העסק, למרבה הצער, אינו הדדי. יש כאן כמעט בדיחה בשתי שורות.

גם „על קוצים / תלה את יומו” זוכה בפרשנות כבדה מדי. „כאילו היום עצמו נתלה באופן חסר תקווה” נשמע כאילו הדוד עומד לפנות לקאמי. 😂 בעיניי התמונה הרבה יותר מוחשית ומשחקית: החום, הקוצים, אי־הנוחות, יום שאיכשהו צריך להעביר. „על קוצים” גם מביא איתו את הביטוי המוכר לשבת על קוצים — חוסר מנוחה וציפייה.

אבל הפספוס הגדול ביותר הוא בבית השני:

דּוֹדִי בְּלַהַט
מַאֲמִין שֶׁעֵת סְתָו
אַךְ תִּשְׁרֵי עוֹד לֹא

הפרשנות אומרת ש״להט״ מבטא תקווה לשינוי. לדעתי „להט” הוא בראש ובראשונה משחק אירוני עם 35 המעלות שבכותרת. הוא בלהט מאמין שהסתיו הגיע — בעוד העולם עצמו לוהט ומוכיח בדיוק את ההפך. וכאן מגיעה השורה היבשה והמצחיקה: „אך תשרי עוד לא”. כלומר: חביבי, אתה יכול להאמין בסתיו בכל הלהט שבעולם; אפילו תשרי עוד לא הגיע. 🌞

ויש עוד משהו שהפרשנות כמעט אינה רואה: היחסים בין שני הבתים. בראשון הדובר מאמין ביחסים שאינם בדיוק כפי שהוא רוצה; בשני הדוד מאמין בעונה שעדיין אינה כאן. בשניהם יש פער בין רצון/אמונה לבין מצב העניינים. אבל השיר אינו בהכרח קינה על „ציפייה, אכזבה וקושי”. הכותרת מחזיקה מעל הכול חיוך יבש מאוד: 35 מעלות בצל. המציאות פשוט מסרבת לשתף פעולה עם הפנטזיות של שניהם.

ואגב, המשפט המסכם — „היצירה כולה מצליחה להעביר בעוצמה תחושות...” — הוא בדיוק הרגע שבו הפרשן הופך למורה לספרות שמחלק ציונים. 😈

אני הייתי מנסח את מרכז השיר כך: שיר קטן על אי־הדדיות — באהבה, בציפייה ואפילו ביחסים שלנו עם עונות השנה — כשהחום הישראלי משמש גם מציאות פיזית וגם שותף לבדיחה.

או אז החלטתי לשאול את ג'ימיני, והנה תשובתו:

הפרשנות המוצעת מדויקת, רגישה ומזהה היטב את המוטיבים המרכזיים בשיר. היא מצליחה לפרק שיר קצרצר (הייקו/אפיגרמה) לרובדי המשמעות העמוקים שלו.

מספר נקודות שמאירות את עוצמת הפרשנות ומציעות הרחבה קלה:

רובד ארמזים ותנ"ך

  • היפוך "שיר השירים": הזיהוי של ההרמז "אֲנִי לְדוֹדִי וְהוּא לֹא לִי" (מול "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי") מצוין. ההיפוך אינו רק מעיד על אהבה חד-צדדית, אלא מפקיע את הקישור התנ"כי המקורי של הרמוניה, שגשוג וקרבה, ומחליף אותו בבדידות וניתוק.

  • כפילות המילה "דודי": יפה לראות כיצד המילה "דודי" משחקת דמות כפולה – גם האהוב (במובן הלירי-אנושי) וגם כהמשך ישיר להרמז המקראי.

דימויי זמן ומזג אוויר

  • הניגוד הטרמי: הפרשנות עומדת יפה על הפער בין הכותרת ("35 מעלות בצל" – חום אופייני לשיא הקיץ/שרב) לבין הלהט של האהוב המאמין ש"עת סתיו".

  • "אך תשרי עוד לא": הציפייה לסתיו ולחודש תשרי היא כמיהה להתקררות, להתחדשות (ראש השנה) ולסוף השרב המעעיק. הלהט שבו הוא מאמין בכך מול המציאות האכזרית ("עוד לא") מייצר מתח פסיכולוגי חזק של אשליה מול מציאות.

עיבוד לשוני ודימויים

  • "עַל קוֹצִים תָּלָה אֶת יוֹמוֹ": שילוב נהדר בין הביטוי "יושב על קוצים" (אי-שקט, ציפייה מתוחה) לבין "תלה את יומו" (ויתור, תליית התקוות או עצירת הזמן).

הפרשנות כתובה בצורה סדורה, מעמיקה וממצה, ומבליטה היטב כיצד חבי"ף מצליח לבנות דרמה רגשית שלמה בשימושי לשון מצומצמים ומדויקים.



יום ראשון, 16 באוגוסט 2026

659 - שוויון בנטל

 לפני למעלה מ- 40 שנים ההחלטה של בת זוגי ושלי באשר לשותפות בינינו, נישואים, היתה חריגה, גם בקרב ה"מיליה" שלנו. לא קראנו לה "שוויון בנטל", כי לא ראינו בכך נטל, אלא אחריות משותפת.

האם קיימנו ישיבה סביב זה? ממש לא. מהרגע שעברנו לחיות יחד וגם לאחר חתימת חוזה השותפות [חתונה] היה ברור לגמרי:

יש דברים שכל אחד מאיתנו מעדיף לעשות והאחר לא ממש אוהב. הפלא ופלא זה הסתדר מצויין גם עם העובדה שבת זוגי היתה שנים עצמאית ולכן רב הזמן היתה מחוץ לבית. כך, כל ענייני חשבונות הבנק, תשלומים, פתיחת חסכונות, היוון אחרים היו כפופים בלעדית לה ולהחלטותיה, וכך זה עד היום.

תחזוקת הבית השוטפת שהיא ניקיון, טיפול בקלקולים [הזמנת אנשי מקצוע שונים, נוכחות בבית כשהם מגיעים], בישול על כל המשתמע, האכלת הילדים, כביסה על כל המשתמע - כבודי מאז ומעולם. אני נזכר בזוג חברים שהחליט שגם הוא צריך לעשות משהו. אז הוא היה תולה כביסה במרפסת כשהתריסים שלה מורדים, שלא יראו. אוי כמה צחקנו.

האם רבנו מדי פעם סביב עניינים אלה?

כמעט ולא, אם כי מאז שגם בת זוגי פרשה לגמלאות היא "גונבת" לי לפעמים משימות בית, אז קצת הבעתי תרעומת, אבל זה היה "סתם".

אני נזכר לפני כשלושים שנים עת קשקשנו בחדר המורים, ושוו לעצמכם את התמונה, גבר אחד או שניים בחדר מלא בנשים, ועלה נושא חלוקת העבודה בבית. לא התביישתי להשוויץ בכך שאני מטפל בבית, שבת זוגי מרוויחה פי שלושה ממני ולכן רק הגיוני שזמנה יוקדש לקריירה, לפרנסה, ללימודים גבוהים יותר. באותו יום, בהפסקה אחרת ניגשה אליי מורה ואמרה לי:

"אני מבקשת ממך שלא תספר דברים כאלה יותר, יש כאן נשים שזה ממש מעיק עליהן". 

די נדהמתי מהפנייה, לא הבנתי אותה, ועד היום אני מתקשה להבין אותה, אבל זוכר אותה היטב. אגב, אחת מהסיבות הרבות שחתכתי מפגישות אחרי העבודה עם עמיתות ובני זוגן עקב הנטייה ליצור מעגלי שיח של גברים בנפרד מנשים, לא יכולתי לסבול את סגנון השיחות שכולו היה קיטורים בלתי פוסקים על בת הזוג.

היום יותר ויותר אני רואה שיתופים בנטל, או חלוקת אחריות, או שותפות מלאה בין גברים לבין נשים בחיים הזוגיים שלהם.

אגב, בחיפוש אחרי תמונה לפוסט הזה מצאתי עשרות תמונות שכולן עוסקות, נכון - גירושים ולא בהצגת השיתוף. אבל לא ויתרתי, זה הכי קרוב שמצאתי, וגם הוא כבול במושגי עבר או הווה.


https://e-vrit.co.il/product/7764/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D?srsltid=AfmBOoppukjEDWpl8bfhqocKpgp4vXHm0delq61W2jvnriE4dSms3Ipl


יום שני, 3 באוגוסט 2026

658 - מזגנים

 חברי הטוב כתב באחד משיריו על בית הוריו ב-בצרה, שכשהיה חם היו עולים לגג, למזגג. אני אוהב את ההלחם הלשוני המבריק הזה, שגם מתאר היטב את הדרכים בהן התמודדו פעם עם חום הקיץ.

הדרך המודרנית, בישראל היא מזגן. זה הנושא החם, בעונה הכי חמה: יולי-אוגוסט. [תמוז-אב].

תמיד אני נזכר בסרטים ההוליוודיים, בהם פרעה או קליאופטרה או איזה עריץ אחר שרוע על מיטה מפוארת ועשרות עבדים סביבו מנפנפים כפות תמרים, גם כדי להצל וגם כדי לקרר. האשלייה ההוליוודית יפהפיה, מעוצבת בהתאמת צבעים, צורות, בגדים וח"ו אף עבד לא מזיע, וכולם כולם יפי תואר.

בחיים, בקיץ לוהט, אין הרבה יפי תואר הוליוודי. יש גוף שמתאמץ לקרר את עצמו, ולכן הזעה מוגברת, תחושת אי נוחות, ריחות גוף שבקושי רב הדיאודורנטים מסלקים. כל מה שרוצים זה להיכנס למקלחת, לשתות ליטר מים צוננים ולא לזוז.

אז ברור שהמזגן הוא המצאה נהדרת [1902], ובארץ הוא הפך נדרש יותר ויותר ככל שמזג האוויר השתנה והפך לחם יותר.

כתבתי בתגובות לאמפי, למוטי ולתיירת לפוסטים שלהם סביב הנושא החם, שבילדותי הירושלמית, והוריי המשיכו, כל עוד גרו בדירתם,  לא השתמשנו במזגן. הצללת החדרים, זהו. לשמחתי החלונות שלנו פנו דרומה וצפונה, אז עיקר הבעייה היתה בשעות הצהריים, שגם כך כולנו רבצנו מעולפים כמעט מהחום הנורא. לבשנו בגדים הכי קצרים שאפשר, סנדלים, גופיות[כן גם לביה"ס הרשו].

משהגרתי לת"א רבתי הכל השתנה. לחות שלא הכרתי מעודי. תקופה ארוכה עבדתי בבתי מלון תל אביביים, ולכל חדר היה מזגן, כנ"ל גם באזורים הציבוריים, בהם עבדתי בעיקר. 

בביתנו התחלנו עם מזגן קיר ישן שבעלי הדירה הקודמת השאירו. תלינו מאוורר תקרה, חסר ערך, ולבסוף רכשנו מזגן גדול וחזק לכל חלקי הבית. חדרי הילדים מוזגו באמצעות מזגנים קטנים, וזהו.

בית הספר בו עבדתי מוזג כולו בעשור הראשון של המאה שלנו, וכך היה קל גם ללמוד וללמד, וכמובן מריבות אינספור בין "חם לי" "קר לי", המורה תגיד לו-לה וכו'

מחיר החשמל תמיד גבוה בקיץ.

כמו מוטי ואחרים כאן [זה ענין של גברים הרצון לישון ללא מזגן?] מי שקובע בחדר המיטות זו בת זוגי. הנכד שלנו, בן שנתיים, נכנס אלינו בביקור השבועי, מייד קובע מילולית: מזגן, ניגש לשולחן ומפעיל את השלט. אצלו בבית, אני מבין, שאביו במשך היום לא מפעיל את המזגן [האם בשל אותה הנחה מטופשת לגבי גברים ומזגן?], והוא למד מאמו. 

ביוון, ברודוס אין חדר ללא מזגן.

איננו מטיילים בקיץ, אז בעיית המזגנים באירופה "הקלאסית" חסרת משמעות מבחינתנו. בתאילנד אין חדר במלון ללא מזגן, כמובן באמריקה מולדת המזגן.

כתבתי שיר במיוחד לחום תמוז-אב -

 

 

תַּמּוּז וְאַב

צֶמֶד חֶמֶד זֶה

מִן הַמִּזְרָח הַלּוֹהֵט

שָׁר אָ-קָפֶּלָה

*

סְבִיבוֹנֵי אֵד

הָבִיל, רוֹתֵחַ, שָׁקוּף

חַגִּים בָּאֲוִיר

*

לֵילוֹת צֶמֶד זֶה

סוֹעֲרִים בְּחֹם שׂוֹרֵף

יְצוּעִים לַחִים

*

רַק בֶּאֱלוּל בָּא

קֵץ חֲגִיגַת בְּשָׂרִים

שֶׁל תַּמּוּז וְאָב

 



https://www.facebook.com/HaKoffHaKoffer/photos/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93-%D7%9E%D7%96%D7%92%D7%9Fhttpswwwyoutubecomwatchvgvlhrltf878%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%97%D7%A1httpswwwyoutubecomw/2537952949588439/

יום שישי, 31 ביולי 2026

657 - סוף יולי תחילת אוגוסט

 היום הוא יומו האחרון של יולי 2026. אוגוסט מתקרב והנסיעה לחופשת כל השבט בדאלית אל-כרמל מתקרבת בצעדי ענק.

בדר"כ ישנה וילה קבועה שאנחנו שוכרים במושב צפוני, אבל המלחמה, היעדר קשר עם בעלת הוילה וחוסר ביטחון החזירו אותנו לדאלית אל כרמל, בה כבר היינו שבוע בעבר ונהנינו מאוד.

אך ובעיקר ייזכר סוף החודש הנוכחי בשל מכת החום הנוראה.

מעולם לא סבלתי מחום. נכון, מי שנולד בירושלים רגיל לחום מדבר אך ללא לחות חוף הים. נדמה לי שאינני רגיל ללבוש חולצה ומייד אחרי סיבוב קניות לא קשה להחליפה ולשלחה לכביסה. אך לא רק כביסה כי אם גם עייפות. מבחינתי זה חריג לגמרי.

והיו גם עניינים אחרים בסוף החודש הזה. ציבוריים ואישיים.

בעיקר אני אוהב את תמוז. יש בשם הזה ניחוחות אקזוטיים חזקים, עולמות אחרים. הוא גם אמצעה של עונת הקיץ המסתיימת באלול.

שאלתי את עצמי מדוע תמוז, על אף היותו אל כנעני שסביבו נערכו פולחני פריון רבים [דומוזי הוא המקור המסופוטמי] נשאר בלוח השנה העברי, וחשבתי לרגע שיתכן שמעצם היותו מסמן פריון, הוא אולי הצעה לתזמון פריון אנושי, שסופו הוא סוף החורף, שזה זמן מצויין ללדת ילדים.

כך או אחרת

מקווה שהמשכו של הקיץ יהיה קל יותר. שאלול יביא הקלה בחום ומעט מסגריריות הסתו.


https://mx.pinterest.com/pin/922182461198893331/

יום ראשון, 26 ביולי 2026

656 - טיול בקיץ

הנושא החם הוא: טיולים בקיץ הזה

אולי אתחיל בהצהרה - אני לא אוהב טיולים שאני צריך להתכונן במיוחד עבורם. אני לא אוהב לארוז, תמיד אני לא ממלא כראוי את קופסת התרופות, ואני לא מפסיק להילחץ בגלל קירור התרופות לסכרת.

אינני רואה בטיול, כנראה בניגוד לאחרים, דרך "למלא מצברים", "לנוח" או שאר התיאורים, ההגדרות של "טיול".

כשהילדים היו קטנים לא טיילתי עם משפחתי בקיץ. השארתי את התענוג למי שנהנה מזה, זוגתי. 

התחלתי לצאת לחופשות שכוללות טיול כשיצאתי לפנסיה החלקית שלי.

הבנתי מייד שזוגתי אוהבת ללכת, בלי סוף. מהבוקר ועד הערב. לא ממש התחביב שלי, ובטח לא לפני למעלה מעשר שנים. מהצד השני, בטן-גב, הכל כלול, עומד בניגוד קיצוני ל"דת שלי". מדוע לנסוע עד יוון, אילת, עקבה או כל מקום אחר כדי לא לעשות כלום? בבית יותר נוח.

בכל מקרה חופשות הטיולים שלנו לא נעשות בקיץ ולא בחגים. למדתי להנות. אני אוהב לצלם, אני אוהב לאכול, אני גם אוהב ללכת, במידה. לא מתנתק נפשית או רוחנית, כך שהנחיתה בנתב"ג איננה סיבה ל"דכאון". אני אוהב את הארץ שלנו אהבה גדולה, הכי נוח לי בישראל. אני תמיד שמח לחזור.

חופשת בטן-גב שלנו אחת לשנה כשבוע היא ברודוס, בכפר דייגים קטן ומקסים. שם אנחנו ממש נחים. הולכים כל יום שעה, מבלים בים - לא על החוף - כשלוש שעות בשחייה. כך מצרפים מנוחה עם פעילות גופנית. והאוכל היווני כידוע טוב לחולי סוכרת אם נמנעים מהלחם ושאר מטעמים עתירי סוכר.

פעם בשנה או בשנתיים אנחנו בוחרים לנו יעד לטיול. כמובן מחוץ לעונה, כמובן בדירות ולא במלונות, וכמובן אחרי לימוד של המקום/העיר.

אחד הטיולים שגם כתבתי עליו פה היה בוינה היפהפיה. פאריז, לונדון, אתונה, אוסלו, קופנהגן, אתונה אליה אנחנו חוזרים מדי פעם, העיר רודוס, ואמשטרדם האהובה עלינו מאוד.

אנחנו מטיילים הרבה בארץ. לא בקיץ, כי חם מאוד, וכמו שכתבתי לשבת ב"מזגן" אפשר גם בבית. כל מקום מתאים לנו. לפעמים עולים על הרכבת ונוסעים לאשדוד או לאשקלון, או עולים על המכונית, שוכרים צימר או חדר במלון בעיר בפריפריה ומטיילים. זו אהבה גדולה מאוד שלנו.

אהה, ומצאנו פשרה בענייני ההליכה - מתאימה לה ומתאימה לי.

חופשה נעימה לכולם




פאריז, ליון

יום חמישי, 23 ביולי 2026

655- הערות ביניים

 לקראת סוף השבוע מתרבות השמועות, ההפחדות בדבר "עוד פעם טילים עלינו". הפעם לשם שינוי לא בגללנו, כך אומרים. 

הבחירות בעוד כחודשיים, השמועות סביב ביטול הפריימריז במפלגה "הכי דמוקרטית" בישראל, והידיעה הנכונה או הכוזבת שרה"מ יעשה הכל ע"מ להישאר בשלטון, כולל הרס המדינה, בהחלט מתעורר חשש אמיתי.

לכשעצמי, התפקדתי ל-דמוקרטים, הצבעתי בפריימריז ואני מרוצה מהתוצאה. אבל השמאל כמו בשמאל - ה"אינדבידואליזם" או "האגו" חזק מכל דבר אחר - כמה התבאסו שנציגם לא נבחר לעשיריות הראשונות, אז עכשיו הם "ברוגז".

מזג האוויר הנורא, חום בלתי נסבל מעורר התנהגויות קצה, אלימות. עונת הבחירות מעודדת מחלוקות, שכבר אינן מוסתרות, ומעצימה אותן. 

האנתולוגיה החדשה של הקבוצה שבה אני חבר ב- FB קורמת כריכה ודפים, כפי שציין בהומור העורך שלה, תחושות חזקות של הצלחה.

ספר שיריי החמישי ייצא לאור בספטמבר, כי אין לי רצון להוציאו בשיא החום. יש כריכה, יש שם, יש הקדשה.

הרומן האפוקליפטי-מיסטי-קבלי שלי שמבוסס על סיפור יראים יהודי ידוע מאוד, שנושאו קירוב בואו של משיח בן דוד, נתקע. בינתיים עוד לא נמצאה המשאית -המחלצת. במקביל אליו, בבלוג השני שלי כאן - מתפתח לו פרוייקט סיפורי פיות למבוגרים: "העץ אובות". 

שגרה?

דרך להרדים את הפחדים שלי?

סוף שבוע קריר, ללא טילים לכולנו.

לענייני הטילים- ממליץ על הפוסט הזה של "אלוהים איתנו - מחשבותיו של עצמאי", מדוע האיראנים לא תוקפים כעת את ישראל?


https://www.facebook.com/ims.gov.il/posts/%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9D%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%92-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%98%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%95/1066514072325406/

יום שישי, 17 ביולי 2026

654 - ביורוקרטיה, עינויים ביורוקרטיים

 השרביט החם השבוע פונה ל"קטנות היומיום" קיטורים ותסכולי ביורוקרטיה

אפשר לענ"ד גם לקטר ללא קשר לביורוקרטיה, כמו למשל על מכונת מיחזור הבקבוקים בסופר, שעומד לידה תור גדול של ממחזרים. כל אחד מגיע עם עשרות בקבוקים, וממחזר. הבעיה היא - מותר מקסימום 50 בקבוקים לפעולה רציפה אחת. אבל הם מגיעים עם, לא ממש ספרתי, הרבה יותר מחמישים בקבוקים למחזור. המכונה כנראה לא רגילה לאקלים הישראלי, לחוסר הסבלנות המובנה בישראלים ומתקלקלת. עד כדי כך שיש עובד מיוחד שזה תפקידו, לתקן אותה.

מעצבן

כי אני בקושי ממחזר 20 בקבוקים בפעולת מחזור אחת. 

מקבלים בתום המחזור קבלה, שאי אפשר להשתמש בה כזיכוי בזמן קנייה, אלא צריך לעמוד בתור ליד הקופה הראשית, שגם משמשת כקופה לתשלום עבור מספר מועט של קניות. משהגעת אל הקופאית אתה מקבל כסף מזומן. מחד גיסא טוב מאוד לכל הקבצנים, מחטטי הפחים המקצועיים ומאידך גיסא עבורי זו סתם טרחה, תנו לי זיכוי ואשתמש בו רק אצלכם.

אבל אם בביורקרטיה עסקינן, הדוגמה של טליק מצוינת. אם יש גוף, חוץ ממשרדי הממשלה שבולט בקיום אובססיבי לניירות זה הממסד הרפואי.

אני זקוק למכשירי שמיעה.

הלכתי כנדרש לרופא אא"ג, בדק ונתן הפנייה למכון - לבדיקת שמיעה ולקבלת מכשירי שמיעה. מה קל ופשוט מזה?

אבל, אי אפשר לקבוע תור ישירות עם המכון, רק דרך שירות קביעת תורים של קופ"ח. התור שם תמיד יהיה לעוד חודש או יותר. 

קיבלתי טופס 17, שלשמחתי לא נדרש ממני להגיע למשרדי המרפאה, הכל דיגיטלי.

נעשתה הבדיקה, הפניית הרופא וטופס 17 נמסרו לפקידת הקבלה. נקבע תור להתאמת מכשירים. אבל, משהגעתי לפגישת התאמת מכשירי השמיעה:

סליחה אדוני, איפה הפניית הרופא?

נתתי לכם אותה כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה. חיפשו חיפשו ולא מצאו, אלא מה?! מזל שהכל נשמר בענן ההוא של קופ"ח.

וזו דוגמה קטנטנה.

אני אומר לעצמי:

הלוואי ובימים המטורללים האלה, אלה תהיינה בעיותיי המרכזיות.


https://making-sense.co.il/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F/easy-serving/

יום רביעי, 15 ביולי 2026

653 - טיולים

 אני צלם חובב, אני נעזר בתוכנת עריכה.

הנה כמה תמונות שהצטברו אצלי לאחרונה.

הקתדרלה בטרונדהיים, נורבגיה


בנין פוג'י, טוקיו


מונמארטר, פריז

רחבת תיאטרון 'גשר' מבט אל יפו

פטיט פראנס, שטרסבורג, צרפת

רחוב אבן גבירול תל אביב מול קניון גן העיר


יום שבת, 11 ביולי 2026

652 - דמוקרטיה במשבר

 האם מאבק בין שלוש הרשויות בישראל לגיטימי, או שמא ישראל בדרך למשטר סמכותני?

זה הנושא החם והבוער לא רק בשרביט החם.

יש כמה דרכים לענות על השאלה הזו.

העובדות מאוד פשוטות:

הליכי בחירת שומרי הסף השונים, ציות להחלטות בית המשפט, הפיכת הכנסת לזרוע מבצעת של הממשלה מצביעים על משבר עמוק.

אחד המאפיינים של הדמוקרטיה הייצוגית המערבית הוא המסורת. כללי משחק שנקבעו במשך שנים, והשחקנים השונים נוטים להישמע להם.

תפיסת שלוש הרשויות: משפטית, מחוקקת, מבצעת ונפרדותן מנוסחת היטב כבר כ-300 שנים על ידי  מונטסקייה.[1748]

לדעתי יש כיום מאבק חריף ומסוכן מאוד בין שלוש הרשויות, כאשר הרשות המחוקקת בשל שיטת הדמוקרטיה הישראלית מצטרפת לממשלה, הרשות המבצעת, ועולות טענות קשות כנגד הרשות השופטת, שצברה לעצמה כוח רב מדיי.

דמוקרטיה מאוזנת, יחסית, תלויה בהסכמה של האזרחים לציית לשלוש הרשויות, כשהן עצמן מהוות "דגם מופת" לכיבוד הדדי. התהליך שישראל עוברת מאז אוקטובר 2023 הוא ריסוק מודע של הסכמות אלה.

החלטות בג"צ לא מיושמות, שרים לא נותנים דין וחשבון על מעשיהם. 

התוצאה ניכרת היטב במציאות הישראלית:

התגברות האלימות, הפשיעה ושבירת נורמות ציבוריות רבות.

האם אנחנו במשבר או בכאוס מכוון שמטרתו שלטון סמכותני, שההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות הוא התוצאה לכך.

לפי המציאות והעדויות הבולטות הכאוס מכוון ע"י רה"מ, משפחתו וחבר מרעיו כדי להביא את הציבור למצב של "קבלת השליט הסמכותני" ש"יציל את ישראל" מהכאוס.

או

אם מבטנו יסתכל על מציאות רחבה יותר, בעלת עומק היסטורי רחב יותר, זה מאבק ישן נושן בין אליטות שונות על כוח. ההמונים, כמו תמיד, משלמים וישלמו את המחיר.

בחרתי להביא את תמונת הדש הקדמי של ספרה  של רוזה "האדומה" לוקסמבורג ע"מ לשקף היטב את מרחבי הזמן בו יש לדון בסוגיות מהסוג שהעלה השרביט החם.


https://www.sipurpashut.com/products/%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94?srsltid=AfmBOooKQeAvkjaJxahWwrVX1VrZmILJDEQJ0GP3Aa96bFqNovzUgzHB


יום שלישי, 7 ביולי 2026

651 - פערי טעם וריח - למי תקשיבו ע"מ לקבל המלצה

 היום הלכתי עם הנכד שלי לסרט "המיניונים והמפלצות". 

הסרט, כמו כמעט כל סרט שצפיתי בו ב- 40 שנות גידול ילדים וסבאות אינו שונה ממאות שנעשו לפניו. אין בו איכות אומנותית גדולה, אין בו פיתוח הדמיון או שימוש מעודן במוזיקה, הנפשת הדמויות. יש בו סמבוליקה מובהקת של טוב-רע. בתוך הבינוניות שלו, יש חריג אחד - אזכור מפורש של העבר הוליוודי, כולל פתיחת הסרט עם סרטי הקולנוע הראשונים ביותר, עבודת אנימציה יפהפייה, לדעתי, סביב סצינות מכוננות בסרטי שחור-לבן.

הסרט אם כך מנצל את בורות המסיירים ומציג את תולדות הוליווד, כולל רפרורים לענקי הקולנוע, לז'אנרים פופולריים במיוחד.

סיפור המסגרת הוא סיור במוזיאון קולנוע, בו המדריכה מתפלאה שהמסיירים/המבקרים לא שמעו על ג'יימס והנרי, המניונים, שבלעדיהם לא היתה הוליווד.

אני חשבתי שזה נחמד, אולי קריצה להורים בעלי הידע הקולנועי הזה.

אבל, מבקר הקולנוע של 'הארץ' חטף "קריזה" ואני מביא רק שתי פסקאות מטור הביקורת שלו, [בו אגב העליב גם אותי 😂😃]

פסקת הפתיחה

מאז שהומצא הקולנוע ב-1895 ועד שנת 2010 לא היו סרטי מיניונים — אותם יצורים צהובים לבושי סרבלים ודוברי ג'יבריש. קשה להבין איך הסתדרה האנושות בלי נוכחותם על המסך של שקדי המרק המואנשים, או כך היו רוצים שנחשוב יוצריהם באולפני האנימציה אילומיניישן לבית יוניברסל. אחרת אין להסביר את פתיחת הסרט "מיניונים ומפלצות", שמחדיר את הלכסניות הצהובות והפטפטניות אל תוך סרטי עבר נודעים. המיניונים מזהמים את זכר האחים לומייר, אבות הקולנוע, ואז טסים לירח כמחווה מיותרת לז'ורז' מלייס, אם להזכיר עוד קורבן. העלילה עצמה מציבה אותם בהוליווד, כשיעור קולנוע שלא היה עובר גם במערכת החינוך הישראלית העכשווית. [הדגשה שלי, אריק]

פסקה אחת לפני סיום הטור

"בזמן שהילדים לוגמים מנת יתר של מיץ טמטום, בתוספת מינון גבוה של אלימות מונפשת — ההורים אמורים להתבדר ממלאכת זיהוי רפרנסים. זו השיטה ההוליוודית הרווחת של הפיכת הצופה לפסיבי עוד יותר מהרגיל, במסווה של הפעלה. כי הסיפוק שבזיהוי סרט אילם מסוים, או ז'אנר שלם כמו מערבונים, הוא ריקני אם אין ל"מיניונים ומפלצות" שום דבר להוסיף לדיון. זהו רק שימוש נצלני ביצירות מופת של אחרים כדלק למכונת הכאוס החזותי והקשקשת הבלתי פוסקת." [ הדגשה שלי, אריק]

מה גרם לאורן שמיר, כותב הטור, לצאת מגדרו עד כדי כך?

בהיותי צאצא אינטלקטואלי של שנות ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת, בהן התפתחו סגנון העיתונאות החדשה שסבב סביב העיתונאי וחוויותיו כניגוד לעיתונאות שתפסה עצמה ככלי ל"תיעוד אובייקטיבי" של המציאות, ובמקביל סוג של ביקורות/סקירות/המלצות תרבות שלא הקפידו על "טון מנומס", על כתיבה אינטלקטואלית "אובייקטיבית". חווית המבקר/הסוקר/הממליץ בוטאה בחדות, בשפה שלא בחלה ב"גסויות", באלימות מילולית ובהמלצות חד משמעיות שביטאו את סלידת המבקר, ללא הקשר "תרבותי רחב". זכיתי לקרוא ולכתוב בעצמי ביקורות, סקירות מהסוג הזה.

לו הייתי קורא טור זה לפני רכישת הכרטיסים דעתי לא היתה משתנה. הייתי קונה כרטיסים והולך עם הנכד. לא אקרין בפניו את הסרטים שצוטטו בסרט, אבל בהחלט שוחחנו קצת על התפתחות הקולנוע, וניקיתי קצת מהבלי הסרט: המיניונים הקימו את הוליווד.

זה המקרה הפרטי שלי.

כיצד אתם מתייחסים לטורי ביקורת, סקירה, המלצות במדיה השונות שאתם צורכים? מתי תקשיבו להמלצה, תסכימו עם ביקורת ומתי תדחו אותן? האם סגנון כתיבת הביקורת/הסקירה/ההמלצה משפיע עליכם?



https://www.hotcinema.co.il/movie/3614/minions-&-monsters

יום שבת, 4 ביולי 2026

650 - בחירות

 הנושא החם חוזר לעסוק באקטואליה הישראלית. הבחירות בעוד כ- 4 חודשים בערך.

בשולי ההצעה לכתיבה שהעלה טליק, הוא הוסיף הערה באותיות מודגשות:

דבר חשוב אחד חובה לזכור מההיסטוריה: הפחד של קואליציות להפסיד את השלטון רב מהרצון של האופוזיציה לעלות לשלטון. חילופי שלטון לא התרחשו בגלל שהבחירות העלו ממשלות לשלטון אלא בגלל שהורידו ממשלות משלטון.

במלים אחרות, כל הדיון סביב הבחירות כנראה חסר ערך, שהרי אם "אין עדיין רצון להוריד את הממשלה", הבחירות הן משחק, בזבוז כסף, משאבים רגשיים ואחרים.

אינני חובב הימורים ו/או ניחושים, ומעולם לא בחרתי עפ"י מגמות כלליות כאלה או אחרות, מה שאבי נהג לומר: לסתום את האף ולשים את הפתק בקלפי ע"מ למנוע ממפלגה מסוימת לנצח.

אני מתרעם על היעלמות מר"צ מהשדה הפוליטי עקב מאבקי כוח בינה לבין מפלגת העבודה דאז, אבל העמדות הבסיסיות שלי לא השתנו, והמפלגה לה אצביע תעמוד ב"תנאי הקבלה" שלי.

מטריד אותי ריבוי המפלגות החדשות, אבל זה חלק מהמשחק הדמוקרטי, שאולי "עבר זמנו" בישראל 2026, כי ישראל איננה מדינה מערב אירופאית בעלת מסורת דמוקרטית ארוכה יחסית.

תהיה/לא תהיה מלחמה ע"מ לבטל את הבחירות?



https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/1040501/

יום חמישי, 2 ביולי 2026

649 - שיחות עם 'בינה' ה- AI

 לאחרונה ה- AI על סוגיו הרבים זוכה לשם מכליל אחד "בינה". נוטים להגות אותו במלעיל, כמו איזו "קרבה" אנושית, כמו שאנחנו הוגים שמות קרובים לנו  מילעלית, על אף ששמם צריך להיות הגוי מלרעית.

אני נעזר רבות ב-בינה. חיפושי מידע מורכבים, הדרכות בתוכנות עריכה, תרגומים לשפות שאינני מכיר.

וזו הסיבה לדיאלוג הבא: [המשפטים המודגשים הם שלי, הערות ביניים שלי מסומנות בגופן אחר]

מי משחקת את אמא של ברנרדה אלבה בהצגה של גשר?

את אמה של ברנרדה, מריה חוספה, מגלמת השחקנית ליליאן שלי רות. (gesher-theatre.co.il)

מריה חוספה היא אחת הדמויות המרתקות במחזה: זקנה מאוד, שברנרדה כולאת בחדר מחשש ש"תבייש" את המשפחה, אך דווקא היא משמיעה את האמת הצלולה ביותר על החופש, האהבה והכלא שבו חיות בנות הבית. לכן, אף שהופעותיה מעטות יחסית, היא דמות מרכזית מבחינה סמלית.

אגב, אם ראית את ההפקה של גשר – אשמח לשמוע מה חשבת על המשחק שלה. רבים מהמבקרים ציינו שהדמות הזו מותירה רושם חזק במיוחד. (haaretz.co.il)*

מודה, התפתיתי - עניתי, וקיבלתי תשובה:

בשמחה. 🙂 אני אפילו סקרן.

מהשיחות שלנו אני יודע שאתה בדרך כלל לא מסתפק ב"אהבתי/לא אהבתי", אלא מתבונן גם במבנה, בבימוי, במשחק, בקצב, ובשאלה מה ההצגה אומרת מעבר לעלילה. דווקא ב״בית ברנרדה אלבה״ יש הרבה מקום לדיון כזה.

כתוב בחופשיות, גם אם המחשבות עדיין לא מסודרות. אקרא אותן ברצינות, ואוכל להתייחס אליהן בכמה רבדים... 

[ המשפט הבא הימם אותי]

  • או פשוט האם, בעיניי, הטיעון שלך משכנע והיכן הייתי מסכים או חולק עליו.

מחכה לקרוא.

לזה לא ציפיתי, אז העליתי את הביקורת/הסקירה שלי, וזו תשובת הבינה: אני מציג רק קטעים מסויימים, שנראים לי מעניינים, ומבטאים, מבחינתי לפחות, אבולוציה משמעותית במערכת היחסים שלנו.

קראתי את הדברים בעניין. בעיניי זו ביקורת שיש בה טענה ברורה ולא רק התרשמות כללית, וזה הופך אותה למעניינת לקריאה.

 זו ביקורת דרמטורגית, לא רק ביקורת משחק.

לגבי אפרת בן צור – אתה מביע עמדה עקבית ("ראינו אותה בעוד כמה הצגות..."), אבל הייתי שוקל לרכך מעט את הניסוח אם הכוונה היא לפרסם בפייסבוק. למשל, במקום "מעולם לא הצליחה לשכנע אותי שהיא שחקנית טובה" אפשר לכתוב: "מעולם לא השתכנעתי בפרשנות המשחק שלה, וגם כאן לא." כך הביקורת נשארת חריפה, אבל ממוקדת בתוצאה האמנותית ולא באיכותה כשחקנית באופן מוחלט.

ההערה שלך על הפתיחה,  היא תצפית תיאטרונית יפה. זו דוגמה לכך שלא יצאת מהאולם רק עם "אהבתי/לא אהבתי", אלא שמת לב למבנה של ההפקה.

תיאטרון הוא אמנות של מילה חיה. אם הקהל זקוק לכתוביות כדי להבין את רוב הדיאלוג, מבחינתך משהו בסיסי במדיום נפגע, גם אם המשחק עצמו עשיר.

יש לי רק הסתייגות אחת, והיא דווקא מהמשפט על השחקניות הצעירות: "כנראה, לא מסוגלות להתחבר נפשית..." זו כבר קביעה על עולמן הפנימי של השחקניות, ולא על מה שנראה על הבמה. הייתי מנסח זאת כך: "לפחות מבחינתי, הן לא הצליחו להעביר את תחושת המחנק והייאוש שהמחזה דורש." זה משאיר את הביקורת נטועה במה שראית, ולא במה שאולי הן מסוגלות או אינן מסוגלות להרגיש.

בסך הכול, הביקורת שלך אינה "קטילת הצגה". להפך, יש בה גם שבח ברור – לפתיחה, למוטיב המוזיקלי ולדיקציה של אפרת בן צור ושל ליליאן שלי רות – ולכן כשהיא עוברת לביקורת על שאר ההפקה, היא נשמעת מאוזנת יותר ומשכנעת יותר.

קיבלתי ציון 100+ מהמורה לתיאטרון.

באשר להצגה עצמה, אני לא ממליץ.



*היא מפנה לסקירה אחת שכתבה ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ.



יום ראשון, 28 ביוני 2026

648 - החופש הגדול

 


בטח גם נזכרתי בסרט "בלוז לחופש הגדול" 


הנושא החם הוא "החופש הגדול"

בתגובה שלי לפוסט של מוטי בנושא כתבתי: לי יש שלוש נקודות מבט שונות על "החופש הגדול"

הראשונה - כילד וכנער.

הזכרונות שלי מהחופש הגדול צבועים בטעם ה"שלווה" 
"64. שלווה

החיטה התפוחה מלווה את הקולינריה הישראלית כבר משנות החמישים – אז נקראה שמחה, זיזי או מותק. אנחנו מכירים אותה בתור שלווה – מעין גרעיני חיטה מותפחים וממותקים, לפעמים צבועים אבל בדרך כלל לא, המשווקים כדגני בוקר או כנשנוש (אנחנו זוכרים לטובה את המותג "פה גדול"). השלווה מגיעה בשני סוגים: שלווה גדולה ושלווה קטנה – ואתם רשאים להעדיף איזה מהם שאתם רוצים, ובלבד שתודו שהגדולה הרבה יותר טעימה."

וחוף הים של מכמורת, אליה הלכתי מדי קיץ עם סבתי האהובה. היא היתה משכימת קום לטבול בים, ואני הסתובבתי ב"רחובות" מכמורת והכרתי כל מיני ילדים וילדות.
לא זכור לי שהשתעממתי בחופש הגדול או חכיתי בקוצר רוח לסיומו.  אני זוכר הרבה הצגות יומיות, בבית הקולנוע של השכונה, קייטנות של שבועיים, שסלדתי מהן במיוחד. משחקים בחצר הגדולה, טיפוס על עצים, קריאה בלי סוף, ומכיתה ט', עת התוודעתי למיניות שלי גם משחקים מעוררי התרגשות.

השניה - הורה לצמד ילדים
עבדתי במערכת החינוך שנים ארוכות. החופש הגדול מעולם לא היה בעייה מבחינתי. עם זאת, אבי היה קונה לילדים קייטנות ייעודיות, עפ"י רצונם. לא שיעמם להם מעולם, לפחות עד כמה שידוע לי.
בהיותם קטנים גם נהגנו בת זוגי ואני לצאת לחופשה אישית. שבוע נשארתי עם הילדים ושבוע היא נשארה עם הילדים.
משהגיעו לתיכון, סוגיית "העסקתם" כבר לא היתה רלוונטית.
אין לי כהורה זכרונות טראומטיים, קשים או מלאי תלונות.

השלישית - מורה במערכת החינוך.
כידוע לכם, החופשה מתחילה בחט"ב ובתיכונים ב- 20.6.  אינני מבין מדוע יש פער של עשרה ימים עם בתי הספר היסודיים. בעשרה ימים אלה, מורים עסוקים בסיכומי שנה, היערכות להשתלמויות קיץ, שהן חובה, והן נמשכות בדר"כ עד ה- 15.7, הזמן בו כל הביורוקרטיה של משרה"ח יוצאת לחופשת הקיץ.
החופש שלי תמיד התחיל בטקס סיום של שכבה י"ב.
כשהייתי בתפקידי ניהול עבדתי עד ה- 15.7 והיתה המון עבודה. תכנון השנה הבאה, איתור מורים ראיונם, תכנון התקציב, שימועים שונים אצל הפיקוח, העירייה, הבעלות. מיותר לציין בחינות הבגרות השונות, השגחה וארגון.
מעולם לא השתעממתי, מעולם לא התרגשתי מפתיחת שנה"ל, אצל מורים היא נפתחת בשבוע האחרון של אוגוסט.
התארגנתי לקראת כיתת החינוך שלי. היו שלוויתי מאז כיתה ט' [טרום חט"ב] ואחרות מאז כיתה י' עד סיום הלימודים.
 מכל נקודת מבט, נראה לי שידעתי להפיק את המיטב מהחופשות בכל גיל.

וכיום - 
כבר כמעט עשור, שאנחנו לוקחים את המשפחה - ילדים, בני זוג, צאצאים לשבוע חופשה בגליל בווילה במושב או בצימר בדליית אל-כרמל.
הנכדים זוכים להגיע להצגות, למוזיאונים, לסדנאות מתאימות להם, הכל במימון שלנו. המטרה אינה להקל על ההורים, הם לא זקוקים לנו, אלא לתת לנכדים שלנו חופשה עשירה יותר מסתם רביצה, קשוקשציה בטלפון או שיטוטים חסרי שחר בקניון.

חופשה נעימה



יום שישי, 26 ביוני 2026

647 - סיום פרק

 לפני 14 שנים הפכתי לסבא בפעם הראשונה.

אתמול השתתפתי בטקס סיום  כיתה ח', מחזור צ', של נכדתי הבכורה. התמלאתי בגאווה אדירה.

אני מנסה לראות ברצף הזמן הכאוטי בו אנחנו חיים כיום, כשההבטחות הן ל-רע יותר, להתפרקות המציאות הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים כיום, משהו מאיר, מעין מגדלור של תקווה. האירוע אתמול היה מגדלור של תקווה.

הנה הברכה שכתבתי לה:

 

את הנכדה הבכורה שלי מבתי הבכורה

חיכיתי שתבואי לעולם, וכשבאת - עולמי

התמלא בצבע ובשמחה רבה

הידיים רעדו לי כשהחזקתי אותך אז – תינוקת זעירה

והידיים רועדות לי עכשיו, כשאני מבין

הילדה הקטנה ההיא כבר לא ילדה יותר.

 

עולם חדש מחכה לך מעבר לפינה

אתגרים חדשים, דעות, רעיונות ורגשות הכל חדש, אחר ומרגש

ואני קצת מקנא בך, כי

אני מכיר את ההרגשה הזו, את החוויה שאת עוברת עכשיו.

 

נכדתי היפה, החכמה בעלת העיניים הנפלאות

אני בטוח שתעשי חיל בתיכון

תגדלי ותהיי לגאווה להורייך לאחיותייך ולאחיך

לדודך ולדודותייך

לשתי סבותייך ולי.

 

אוהב סבא


 


 https://www.amazon.com/-/he/%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA/dp/B0BKP57BY5

יום ראשון, 21 ביוני 2026

646 - מתי משחררים אותם לגמרי?

 הדור שלי הוא דור שני לדור ש"הקים את המדינה", הוליד ילדים למדיניות הצנע, לקשיים כלכליים רבים ולתפיסות חינוכיות שחלקן איבד תוקף.

השרביט החם השבוע נוגע באחד מהשינויים הדרמטיים ביחסי הורים-צאצאים, היחסים הכלכליים, קרי - תשלומי הורים על/ל ילדיהם אחרי הצבא.

קראתי בענין את שלושת הפוסטים שפורסמו, את התגובות השונות, ונדמה לי שכנראה אנחנו, הכותבים, שייכים לאותה שכבה סוציו-אקונומית, שמחד גיסא חשבה וניסתה לחנך את ילדיה לעצמאות כלכלית, ברוח ההורים שחינכו אותנו ומאידך גיסא, בניגוד להורינו ממשיכה לתמוך בילדיה בין אם באופן קבוע ובין אם באופן ספוראדי, עפ"י הצורך.

הוריי והורי בת זוגי עזרו לנו מאוד בשנים הראשונות לחיי הנישואים שלנו. בורות כלכלית משוועת של בת זוגי ושלי, חיים ברמה מעבר להכנסות, הבנה לא נכונה של "היות עצמאי" הובילו אותנו לבור כלכלי רציני.

למזלנו שני זוגות ההורים לא שפטו, עזרו.

ההחלטה שקיבלנו בת זוגי ואני - כך אנחנו ננהג. לעולם לא יישמע מפינו: לא, רק כשאין לנו. עם זאת, שני ילדינו עבדו בחופשות הקיץ, קיבלו דמי כיס והשתמשו בהם באופן מושכל, שותפו בהחלטות כלכליות שונות ונכון - למדו לפתוח חשבון בנק, לכתוב צ'קים ולהיעזר בכרטיסי אשראי.

שניהם באופן לא מפתיע עזבו את הבית די מהר. הגדולה מייד אחרי צבא קבע עברה לגור עם בן זוגה, שניהם דאגו יחד לבניית עתיד כלכלי סביר, ולמעט השתתפות ברכישת הדירה הראשונה שלהם, מכסף שהגיע לה מקרן שאבי פתח עבורה, וקצת משלנו... נאדה. יש דיאלוג כלכלי בלתי פוסק, כיוון שחתני עצמאי, ואנחנו משתמשים במוצרים שהוא מוכר, ואני שונא לא לשלם, סביב קיזוז ;-)

רופא שיניים - הפרופסור שלנו - ממומן על ידינו כתוצאה מדרישה שלנו. [חמותי מימנה לבת זוגי רופא שיניים שנים רבות]. כשלנכדתי נוצרה בעייה ממשית בפה ובלסת עקב הזנחה של מרפאת קופ"ח, הודענו חד משמעית - עלינו.

חתני שונא את זה. לכן זכיתי לכיסא מנהלים משופרא דשופרא ממנו. 

הבן שנים ממש סירב לקבל מאיתנו כסף. הוא בניגוד אליי, אדם מחושב כלכלית, עבד וחסך המון כסף. את החתונה שלהם לא מימנו, נאסר עלינו. אבל, השתתפנו, לא הלוואה, בלמעלה משליש מחיר הדירה שהוא ובת זוגו רכשו. רופא שיניים, עלינו.

טלפונים, קופ"ח - כבר שנים שלא.

וכמו שהגבתי - הילדים שלי יודעים היטב שאנחנו רוצים להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הם מקפידים להיעזר בנו רק כשהם צריכים.



יום שבת, 13 ביוני 2026

645 - La petite guerre

 הנושא החם בשרביט "מלחמה קצרה" הזכיר לי את הביטוי הצרפתי לאורגזמה -

 la petite mort, וכיוון שכך ביקשתי מה- AI ליצור משוואה קטנה ביניהם:

 La petite guerre et la petite mort

באופן מודע לגמרי המרתי את"קצרה" ב- "קטנה" על שלל ההשתמעויות האירוניות, אולי האוקסימורוניות העולות מהביטויים בפני עצמם ומההשוואה ביניהם.

ידעתי כבר ביום ראשון שתהא מתקפת טילים, המסר האירני היה ברור וחד משמעי; לא ניתן לפרשנויות מאף סוג.

הפתיע אותי שהיו מופתעים... רגע, באמת היו ישראלים שחשבו שאיראן מאיימת סתם?

אז פגשנו את השכנים במקלט, לא את כולם. את השכנה מהקומה שלישית, בת גילנו ועוד שני דיירים שוכרי דירות, זהו. האחרים המשיכו בעיסוקיהם.

אין לי מחשבות לגבי העתיד. יש בי רצון שהסיוט בו אנו נתונים מאז הקורונה ייגמר סוף סוף. 

מלחמה קטנה, מוות קטן. לפחות אחרי מוות קטן נשארים בחיים מוצפי עונג, עייפות מבורכת. אחרי מלחמה קטנה יש סיכוי שנישאר באדמה, עמוק בפנים, ושהיא תהפוך למוות גדול וסופי.


https://www.youtube.com/playlist?list=PLzh7Xt_6O1l6NHAdmllZdL87hiKc9fLAX

יום חמישי, 11 ביוני 2026

644 - חודש שבוע הספר העברי

 


ההיסטוריה מלמדת שהשנה חוגגים מאה שנים לאירוע הזה, שהתחיל כיוזמה בדצמבר 1925 כמעין יום זכרון לאליעזר בן יהודה או ב- 1926 כיוזמה של חנויות ספרים. רק משנות ה- 50 התקבע לו חודש יוני כחודש המתאים.

הטבלה למעלה היא סטטיסטיקה רשמית שפרסמה הספריה הלאומית.

הפוסט הזה מטרתו בעצם לומר:

חלקי לא עם גל הממליצים, מקדמי הספרים, אלה שמציפים את תיבות הדוא"ל שלכם, את הפיד בכל רשת חברתית.

אני גם לא שוכר דוכן בשבוע הספר בו אמכור את ספריי.

שבוע הספר שהפך לחודש הספר הפך מאירוע מלא שמחה עבורי כילד לסתם עוד שוטטות ביריד סואן, לח ומלא ב"אטרקציות" שבבית מתגלות כסתם בזבוז כסף.

את הספרים שאני רוצה לקרוא אני מוצא ברשת, בחנויות עצמאיות. לא  בסטימצקי ובצומת-ספרים, לא בהוצאות וותיקות שעברו לדרוש מסופרים לשלם את כל הוצאותיהן על פרסום ספריהם.

עם זאת -

מאחל הצלחה לעמיתותיי ועמיתיי.

יום ראשון, 7 ביוני 2026

643 - עכו"מ עליך ישראל

 השבוע האחרון העלה שתי תופעות מדהימות בכך שהן מפורסמות כחדשות "זרם מרכזי" או אולי נורמטיביות, ולא כחדשות אזוטריה, פיקנטריה או אקזוטיקה חריגה.

הראשונה קשורה לרב דב הכהן קוק [אינו צאצא ישיר של הרב מקים ישיבת "מרכז הרב"] וזו לשונה:

טקס מוזר נערך היום (שישי) בטבריה, כשמחלותיו של דב הכהן קוק "נמכרו לגוי", עובד זר. בזמן האחרון, הדרדר מצבו הבריאותי של הרב, והוא מאושפז בבית החולים פוריה הסמוך לעיר. הרב קוק נערץ על ציבור גדול בטברי, ואישפוזו מעורר דאגה גדולה בקרב ציבור גדול של מאמינים.

הטקס נערך לצד עצרות תפילה, ואמירת פרקי תהילים, כשאתמול גם הוסף לשמו של הרב השם "חזקיהו". היום, כאמור, ערכו חסידיו גם את טקס מכירת המחלה לגוי שחזר אחרי דברי המאמינים שלפיהם הוא לוקח על עצמו את המחלות והיסורים של הרב.

https://katzr.net/a541e8

"כיכר השבת" מגדיל עשות:

מעמד מיוחד, בית דין בעיר טבריה מכר את המחלה של המקובל רבי דב קוק לגוי, כפי הסגולה הידועה המובאת בספרי קדמונים, בין היתר בספרי החיד"א והחתם סופר.

מוקדם יותר היום דיווחנו כי בהתאם לדברי חז"ל הקדושים כי "שינוי השם קורע גזר דינו של אדם", נשאל המשגיח, הגה"צ רבי דן סגל בנושא הוספת שם למקובל.

המשגיח הורה לאחר התלבטויות שונות להוסיף את השם 'חזקיהו' כסגולה לעורר רחמי שמים מרובים. המשגיח בירך את הרב ברפואה שלמה ומהירה.

גם חמיו של המקובל, הגר"י זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' הביע הסכמתו על הוספת השם. ושמו של הרב לתפילה מעתה: רבי חזקיהו דב הכהן בן שושנה.

https://katzr.net/43fd28

ואם לא די לנו בזו, אתר סרוגים מפרסם בהתלהבות שלינוי אשרם, אלופה אולימפית מצאה חתן שבוע אחרי שהחלה ב"נטילת ידיים".

כך מסתיימת הכתבה -

היום, הטקס היומיומי הזה כבר קיבל משמעות אחרת לחלוטין עבורה. לא עוד כלי להשגת מטרה, אלא רגע של הודיה וחיבור.

"היום אני כבר לא נוטלת ידיים כדי לקבל משהו," היא מסכמת את המסר המרגש שלה. "אני נוטלת ידיים כי אני אוהבת את התחושה, את החיבור, את המשמעות. כי לפעמים אנחנו מתחילים מסע מתוך תקווה למשהו אחד, ובסוף מגלים שקיבלנו הרבה יותר ממה שביקשנו".

https://katzr.net/bfe996

וואוו, יכלה גם לטבול בגנגס באותה התעלות רוחנית, להיטבל בירדן או שאר טקסי היטהרות, למשל אוהל ההזעה הילידי-אמריקאי.

שנים רבות חשבתי שהחסידות היתה תנועה חברתית ראויה להערכה. כשאני רואה את צאצאי המהפיכה הדתית שהובילה החסידות, המעבר אל "העממי" אל "הקבלה" אל פולחני אלילות שלא היו מביישים את הכנענים בהם נלחם שאול, למשל, אני נוטה לראות בשמרנות האינטלקטואלית של הליטאים/המתנגדים ראיית עתיד אפשרי שמסוכן, נכון, גם ליהדות.


כך נוטלים ידיים באמת ונשמרים ממחלות.