היום הלכתי עם הנכד שלי לסרט "המיניונים והמפלצות".
הסרט, כמו כמעט כל סרט שצפיתי בו ב- 40 שנות גידול ילדים וסבאות אינו שונה ממאות שנעשו לפניו. אין בו איכות אומנותית גדולה, אין בו פיתוח הדמיון או שימוש מעודן במוזיקה, הנפשת הדמויות. יש בו סמבוליקה מובהקת של טוב-רע. בתוך הבינוניות שלו, יש חריג אחד - אזכור מפורש של העבר הוליוודי, כולל פתיחת הסרט עם סרטי הקולנוע הראשונים ביותר, עבודת אנימציה יפהפייה, לדעתי, סביב סצינות מכוננות בסרטי שחור-לבן.
הסרט אם כך מנצל את בורות המסיירים ומציג את תולדות הוליווד, כולל רפרורים לענקי הקולנוע, לז'אנרים פופולריים במיוחד.
סיפור המסגרת הוא סיור במוזיאון קולנוע, בו המדריכה מתפלאה שהמסיירים/המבקרים לא שמעו על ג'יימס והנרי, המניונים, שבלעדיהם לא היתה הוליווד.
אני חשבתי שזה נחמד, אולי קריצה להורים בעלי הידע הקולנועי הזה.
אבל, מבקר הקולנוע של 'הארץ' חטף "קריזה" ואני מביא רק שתי פסקאות מטור הביקורת שלו, [בו אגב העליב גם אותי 😂😃]
מאז שהומצא הקולנוע ב-1895 ועד שנת 2010 לא היו סרטי מיניונים — אותם יצורים צהובים לבושי סרבלים ודוברי ג'יבריש. קשה להבין איך הסתדרה האנושות בלי נוכחותם על המסך של שקדי המרק המואנשים, או כך היו רוצים שנחשוב יוצריהם באולפני האנימציה אילומיניישן לבית יוניברסל. אחרת אין להסביר את פתיחת הסרט "מיניונים ומפלצות", שמחדיר את הלכסניות הצהובות והפטפטניות אל תוך סרטי עבר נודעים. המיניונים מזהמים את זכר האחים לומייר, אבות הקולנוע, ואז טסים לירח כמחווה מיותרת לז'ורז' מלייס, אם להזכיר עוד קורבן. העלילה עצמה מציבה אותם בהוליווד, כשיעור קולנוע שלא היה עובר גם במערכת החינוך הישראלית העכשווית. [הדגשה שלי, אריק]
פסקה אחת לפני סיום הטור
"בזמן שהילדים לוגמים מנת יתר של מיץ טמטום, בתוספת מינון גבוה של אלימות מונפשת — ההורים אמורים להתבדר ממלאכת זיהוי רפרנסים. זו השיטה ההוליוודית הרווחת של הפיכת הצופה לפסיבי עוד יותר מהרגיל, במסווה של הפעלה. כי הסיפוק שבזיהוי סרט אילם מסוים, או ז'אנר שלם כמו מערבונים, הוא ריקני אם אין ל"מיניונים ומפלצות" שום דבר להוסיף לדיון. זהו רק שימוש נצלני ביצירות מופת של אחרים כדלק למכונת הכאוס החזותי והקשקשת הבלתי פוסקת." [ הדגשה שלי, אריק]
מה גרם לאורן שמיר, כותב הטור, לצאת מגדרו עד כדי כך?
בהיותי צאצא אינטלקטואלי של שנות ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת, בהן התפתחו סגנון העיתונאות החדשה שסבב סביב העיתונאי וחוויותיו כניגוד לעיתונאות שתפסה עצמה ככלי ל"תיעוד אובייקטיבי" של המציאות, ובמקביל סוג של ביקורות/סקירות/המלצות תרבות שלא הקפידו על "טון מנומס", על כתיבה אינטלקטואלית "אובייקטיבית". חווית המבקר/הסוקר/הממליץ בוטאה בחדות, בשפה שלא בחלה ב"גסויות", באלימות מילולית ובהמלצות חד משמעיות שביטאו את סלידת המבקר, ללא הקשר "תרבותי רחב". זכיתי לקרוא ולכתוב בעצמי ביקורות, סקירות מהסוג הזה.
לו הייתי קורא טור זה לפני רכישת הכרטיסים דעתי לא היתה משתנה. הייתי קונה כרטיסים והולך עם הנכד. לא אקרין בפניו את הסרטים שצוטטו בסרט, אבל בהחלט שוחחנו קצת על התפתחות הקולנוע, וניקיתי קצת מהבלי הסרט: המיניונים הקימו את הוליווד.
זה המקרה הפרטי שלי.
כיצד אתם מתייחסים לטורי ביקורת, סקירה, המלצות במדיה השונות שאתם צורכים? מתי תקשיבו להמלצה, תסכימו עם ביקורת ומתי תדחו אותן? האם סגנון כתיבת הביקורת/הסקירה/ההמלצה משפיע עליכם?
https://www.hotcinema.co.il/movie/3614/minions-&-monsters
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה