656 - טיול בקיץ

הנושא החם הוא: טיולים בקיץ הזה

אולי אתחיל בהצהרה - אני לא אוהב טיולים שאני צריך להתכונן במיוחד עבורם. אני לא אוהב לארוז, תמיד אני לא ממלא כראוי את קופסת התרופות, ואני לא מפסיק להילחץ בגלל קירור התרופות לסכרת.

אינני רואה בטיול, כנראה בניגוד לאחרים, דרך "למלא מצברים", "לנוח" או שאר התיאורים, ההגדרות של "טיול".

כשהילדים היו קטנים לא טיילתי עם משפחתי בקיץ. השארתי את התענוג למי שנהנה מזה, זוגתי. 

התחלתי לצאת לחופשות שכוללות טיול כשיצאתי לפנסיה החלקית שלי.

הבנתי מייד שזוגתי אוהבת ללכת, בלי סוף. מהבוקר ועד הערב. לא ממש התחביב שלי, ובטח לא לפני למעלה מעשר שנים. מהצד השני, בטן-גב, הכל כלול, עומד בניגוד קיצוני ל"דת שלי". מדוע לנסוע עד יוון, אילת, עקבה או כל מקום אחר כדי לא לעשות כלום? בבית יותר נוח.

בכל מקרה חופשות הטיולים שלנו לא נעשות בקיץ ולא בחגים. למדתי להנות. אני אוהב לצלם, אני אוהב לאכול, אני גם אוהב ללכת, במידה. לא מתנתק נפשית או רוחנית, כך שהנחיתה בנתב"ג איננה סיבה ל"דכאון". אני אוהב את הארץ שלנו אהבה גדולה, הכי נוח לי בישראל. אני תמיד שמח לחזור.

חופשת בטן-גב שלנו אחת לשנה כשבוע היא ברודוס, בכפר דייגים קטן ומקסים. שם אנחנו ממש נחים. הולכים כל יום שעה, מבלים בים - לא על החוף - כשלוש שעות בשחייה. כך מצרפים מנוחה עם פעילות גופנית. והאוכל היווני כידוע טוב לחולי סוכרת אם נמנעים מהלחם ושאר מטעמים עתירי סוכר.

פעם בשנה או בשנתיים אנחנו בוחרים לנו יעד לטיול. כמובן מחוץ לעונה, כמובן בדירות ולא במלונות, וכמובן אחרי לימוד של המקום/העיר.

אחד הטיולים שגם כתבתי עליו פה היה בוינה היפהפיה. פאריז, לונדון, אתונה, אוסלו, קופנהגן, אתונה אליה אנחנו חוזרים מדי פעם, העיר רודוס, ואמשטרדם האהובה עלינו מאוד.

אנחנו מטיילים הרבה בארץ. לא בקיץ, כי חם מאוד, וכמו שכתבתי לשבת ב"מזגן" אפשר גם בבית. כל מקום מתאים לנו. לפעמים עולים על הרכבת ונוסעים לאשדוד או לאשקלון, או עולים על המכונית, שוכרים צימר או חדר במלון בעיר בפריפריה ומטיילים. זו אהבה גדולה מאוד שלנו.

אהה, ומצאנו פשרה בענייני ההליכה - מתאימה לה ומתאימה לי.

חופשה נעימה לכולם

פאריז, ליון

557 - פעילות גופנית

 נראה שנושא הזה כבר הופיע פעם בשרביט החם כפי שציינה Ur Cateded, לא השתתפתי אז,  אשתתף עכשיו. 

בני גילי בוודאי יזכרו את המאמן הלאומי ברדיו, בשעות הבוקר , מיכאל בן חנן, ומשפט הפתיחה הנהדר: "בוקר טוב לכל המאזינים, ואתם המתעמלים — היכון!" אני זוכר משפט זה ואת המילה "אפרקדן", שהיתה זרה ומוזרה לי אז.

נולדתי לתנועה, מבנה הגוף שלי התאים אז לתנועה ארוכה של ריצה, ריקוד. לא אהבתי ואני סולד עד היום מפעילות גופנית שמטרתה "כוח", ניפוח שרירים ועמידה בתקני גוף "נחשבים, מושכים".

עם זאת אני "בטטה" לא קטנה. אם תעמוד בפניי, אז וכיום [בניכוי מחלות], אפשרות לבחור בין יציאה להליכה או לכל פעילות גופנית אחרת לבין רביצה בבית, כנראה אבחר ברביצה.

במשך שנות עבודתי הייתי פעיל גופנית. עלייה וירידה במדרגות, אני מהמורים שעומדים, לא יושבים, תורנויות שמירה בחצר הגדולה. לא חסרה לי התנועה הגופנית.

בחופשות הגדולות [ חגים, חופש גדול] מדי פעם התנערתי ויצאתי להליכות מהירות. לא חשבתי על בריאות, לא ראיתי בפעילות גופנית אמצעי לשמירה על הבריאות. לא אוהב ספורט מי יודע מה, אוהב תחרויות התעמלות בעיקר, וספורט בידורי. כלומר,  לא שיחקתי מעודי כדורגל, כדורסל ושאר משחקי קבוצה. לא בילדותי ולא בבגרותי ובטח לא בזקנתי.

אבל חליתי בסכרת ולמדתי  דבר או שניים.

כמו שהזכיר טליק וכמו שהזכירה אמפי, פעילות גופנית ללא שינויים בתזונה חשובה, אבל לא מספיקה. כחולה סוכרת התרופות מעכבות את ההתקדמות של המחלה אבל לא מביאות למפנה.

אשר על כן

בתחום הפעילות הגופנית מצאתי את ההליכה לפעמים מדי יום ולפעמים רק שלוש פעמים בשבוע מתאימה לי ולבריאות שלי. היא באופן בולט משפיעה על מצב הרוח שלי, על רמות הסוכר [או מידת ההתנגדות של הגוף לאינסולין], וכן, גם על המשקל. 

אינני חובב הליכה אתגרית, אינני חובב שיטוט בסמטאות או מציאת דרכים חדשות [בת זוגי נהנית בהליכה בדיוק מהדברים האלה]. אני הולך בגוש דן, יש רחובות שאורכם כמה קילומטרים ונוח לי ללכת בהם. אין לי גם זמן קבוע להליכה. בוקר או צוהריים לפעמים גם בלילה.

קניתי נעלי הליכה, אטומות למים, מונעות החלקה. בלעדיהן הגב "נגמר לי".

https://katzr.net/3219bf

462 - תל אביב

 טליק העלה על תל אביב על ראש שמחתנו בשרביט החם.

כבר כתבתי על ארבעה רחובות בתל אביב שנהגתי ללכת בהם בפוסט הזה נחלת יצחק כולל תמונות עם שמות רחובות.

אמפי כתבה על תל אביב שלה בבלוג שלה תל אביב עיר ללא הפסקה ובעצם כמו טליק ציינה את היותה ירושלמית, ואת היות תל אביב שם כולל לכל ערי הלווין שלה.

לא זכור לי כירושלמי לשעבר שתל אביב היתה מחוז חפץ, געגוע. אני זוכר שבתיכון נסענו יום אחד לחוף ימה של תל אביב. זו היתה הפעם הראשונה בה הייתי בתל אביב. במהלך הצבא היה לי רומן ארוך בתל אביב, וכמעט רותקתי בגלל שאיחרתי כל יום ראשון להגיע לבסיס.

משסיימתי את הצבא עברתי לגור עם X בדירה בקצה איבן גבירול, ליד הגשר. הרעש, הסירחון, החיים חסרי הפשר, ימי שישי בדיזינגוף עם המסחר בסקס, אחה"צים מופרעים עם כל מיני גברים-נשים, זה היה יותר מדיי.

נטשתי את העיר.

את ירושלים עזבתי לגבעתיים, בה אני חי עד היום, מאז 1983. מעולם, גם כגבעתיימי, תל אביב לא היתה מקום שרצינו לחיות בו. ברור, בתי קולנוע, מסעדות, תיאטרון, תערוכות, מופעי מחול ואופרה, בית אריאלה - אין ספק, לגבעתיים אין מה להציע מהבחינה הזו, אבל, ברצינות, 20 דקות במכונית ולפעמים פחות, בשביל זה לעבור לתל אביב?

יתרה מכך, אני חוצה את רחוב כצנלסון ויורד במורד עמק ברכה, והיי אני בתל אביב.

בשנה האחרונה, מאז שד' יצאה לגמלאות אנחנו הולכים הרבה יותר ממה שנהגתי ללכת לבד. אנחנו הולכים לתל אביב. רק ליפו ולתיאטרון שם אנחנו נוסעים ברק"ל, אבל הולכים אליה ברגל.

אני אוהב ללכת לאורכו של רחוב ארלוזורוב בואכה חוף הים. לפעמים אני פונה ימינה באיבן גבירול לעיריית תל אביב וכיכר רבין [מלכי ישראל בזמני]. או שאני הולך לאורכו של יגאל אלון עד שכונת התקווה וחוזר דרך רמת גן. דרך אחרת לא פחות אהובה עליי היא ללכת לאורכו של רחוב בגין מצומת "על פרשת דרכים" בואכה אלנבי, ושם בטיילת פארק המסילה אני הולך עד רק"ל אליפלט.

יש שאוהבים לטעון שירושלים ותל אביב הן שתי הבירות של ישראל: הרשמית והלא-רשמית, המסורתית-השמרנית והחילונית, הפרועה והליברלית. אני לא אוהב את ירושלים, בטח עכשיו לאחר כל השינויים שעשו בה. גם את תל אביב אינני אוהב. אבל, בשתיהן אוהב לטייל.

 דוידי ורדי, מתוך אתר פיקיויקי 

https://www.pikiwiki.org.il/gallery/?tags=%D7%A4%D7%90%D7%A8%D7%A7+%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%94

286 -אני והמכונית שאין לי

 גבירותיי ורבותיי אין לי רישיון נהיגה.

על אף הלחצים, הלעג, הזלזול, ויתור על הגעה למקומות ללא תחבורה ציבורית - לא טרחתי ברשיון נהיגה ובוודאי לא אטרח עכשיו.

• המכונית שלי היא קווי האוטובוס הקבועים שלי
• המכונית שלי היא טקסי מ"גט טקסי"
• ובעיקר יש לי רגליים למרחקים קצרים

אך יש לנו מכונית, שהרי היא נרכשת מכספנו המשותף ונטענת בדלק מכספנו המשותף.

דווקא מכונית יפה, בצבע אדום, 7 מקומות [הסעת נכדים].

ההעדפה היחידה שלי, וזוגתי יודעת, היא: מכונית גבוהה, כזו שלא אצטרך להתכופף על מנת לשבת, כי יש סיכוי שיצטרכו לעזור לי לצאת מהמכונית.

מעבר לכך, מה'כפת לי.

זוגתי אוהבת ג'יפים. כשקנינו את הג'יפ הראשון היא פינטזה על נהיגת שטח. יחד עם חבר טוב שלה יצאה לנסיעת שטח וחזרה עם מכונית הרוסה. אז היא הבינה שלא כל ג'יפ הוא ג'יפ לשטח. אבל ישנם שמחניפים ל- "Wannabe" הבורגני. וזו המכונית שמועדפת עליה, דגמי ג'יפ, שגם מתאימים מבחינת גובהם לי. 

לאחרונה בשל היעדר חניה בתל אביב, פקקים שלא יאומנו עברנו לתחב"צ. במרחק יריקה יש שני קווים: 62 ו - 54 שלוקחים אותנו לתיאטראות הרצויים לנו. לשוק הכרמל, לשוק התקווה - חוסכים חנייה. במרבית המקרים מסיימים עוד לפני חצות, כך שגם מובטחת "הסעה לבית".

אז -

עבור זוגתי מכונית משמשת ככלי המבטא עצמאות, חירות של תנועה. היא כל חמש שנים בוחרת את הדגם שמתאים לה.

אני - נהנה מהתחב"צ, אבל ובעיקר מהליכה ברגל, גם זו עצמאות יקרה מאוד.

280 - אחד עשר אלף צעדים

 האמת, שלא הכמות חשובה אלא האיכות, אומרת זוגתי. אם זו הליכה במישור זה דבר אחד, אם זו שחייה בים נגד הרוח זו איכות אחרת, ועלייה קשה אף היא מאמצת את הגוף.

אני עצלן גדול. אני לא אוהב להזיע ובטח לא להתאמץ גופנית. [כך האיש שהמורה לספורט האמין שיהיה אצן בינלאומי, שהמורה לבלט ואחריה לריקוד מודרני האמינו שיהיה רקדן מהולל] אבל המציאות אכזרית מאוד, ואם אין בי רצון לרגליים מתנפחות בגלל סוכרת, לאובדן ראייה ושאר חוליירעס, אני חייב, ממש חייב להתעמל, אני קורא לזה, ללכת לפחות שעה אחת ביום.

לא, אני לא אלך בנעלי ספורט, ולא אעשה תחרות עם הזמן, ולא אגיע הביתה על סף עילפון בגלל הקצרת [שנובעת מעישון מגיל 13 עד גיל 50]. אלך ברחובות גבעתיים רמת גן, אנצל את העליות והגבעות של גבעתיים. באותה הזדמנות אשלים קניות, אציץ בחלונות ראווה, ואגיע ל- 6000 צעדים, שזה בערך 4 ק"מ הליכה.

כן, אני יודע שיש כאלה שרצים כל בוקר 10 ק"מ, שיהיה להם לבריאות. אני רואה אותם לפעמים עוברים לידי, חצי מעולפים, מסוממים מרוב עייפות וחומצת חלב בשריריהם. האם הם יהיו יותר בריאים ממני? אולי בהתחלה הם יותר בריאים, אבל הגנטיקה והמחלות הפתאומיות ממיתות חלק מהם באמצע ריצתם.

כך או אחרת - הגעתי לכיכר אורדע, או כיכר ביאליק ברמת גן, שעברה מהפך משמעותי ביותר. מפח זבל מטונף, מפסל משורר עטור לתפארה בחריוני יונים, ממעט מקומות ישיבה ומופעי בידור לילדים עם סבא טוביה ברעש של מיקרופונים לא מכוונים הכיכר הפכה פניה לכיכר יפיפיה, בנויה היטב, מלאה במקומות ישיבה, לא צפויים.

החלטתי לצלם ולשתף.

פסל המשורר הלאומי בישיבה של "הגיגה" ומולו שלושה עמודים מתיזי רסיסי מים לצורך רענון הסובלים מחום. אני זוכר בצרפת תחנת רכבת/ תחנת אוטובוס בה היו צינורות דבוקים לתקרת תחנות ההמתנה לאוטובוסים, שהתיזו רסס מרענן כזה.

הגדלה של התמונה הקודמת, על מנת שתראו את הדג והדוגמה המיוחדת שלו. נדמה לי שאערוך עוד  הליכה לשם על מנת לצלם את כל הגופי שאצליח, כל אחד מהם עם סגנונו הפרטי. אגב, הם כלכך התרגלו לבני אדם, שהם מתקרבים לדופן הבריכה ומצפים להאכלה.

139 - אז מה לי ולספורט?

 פשוט -

אלוף בית הספר בריצה ל- 50 מטר

מתעמל מחונן על מכשירים

רקדן מעולה בלהקת ריקוד מודרנית

ומעשן כמאה סיגריות ברודוויי 100 ליום החל מגיל 14.

בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ מדי יום.

אבל לי היה חשוב המראה החיצוני יותר ממראה השרירים או הכושר או בכלל. כל עוד איבריי תפקדו, בטני היתה שטוחה, הספיק לי לשמור על מידה מסוימת של רעב ועל עישון פרוע.

כך נפרדתי ללא מבט לאחור וללא צער מספורט, כל ספורט. אינני חובב צפיית ספורט בטלוויזיה, יש בי סלידה עמוקה מספורט קבוצתי מבוסס קבוצות מעריצים, וגם הוא משעמם רצח.

נכון

ספורט אינדווידואלי בו הגוף וכישוריו הם העיקר מושכים אותי לצפות, חלקית, בתחרויות אתלטיקה שונות, בתחרויות התעמלות. זהו.

אבל, אני כן אוהב היאבקות בידורית, לא זו הרשמית שאיננה נעימה למראה בשל היבטים מיניים חזקים בה [וזה לא הראש הדפוק שלי]: בגדים הדוקים שלא מסתירים דבר, זקפות פתאומיות, סידור איברים מול הקהל.. לא יודע, מבחינתי זה כמו פלישה לאינטימיות של אדם עם גופו.

נכון שפעמיים נפלתי ברשתה של בתי. הלכתי אתה למכון כושר. אבל, מהרגע שהפסיקה מייד אחריה הפסקתי.

לכן

היום אני מקפיד לפחות על רבע שעה עד חצי שעה תנועה מלאה, כלומר הליכה. לא ממוקדת, לא כזו של הַלְכָנִים מקצועיים, מה פתאם. הליכת סידורים - דואר, קניות. אני דואג לא לרכז את הקניה במקום אחד, כך שאני הולך ממקום למקום וגם סוחב אחריי עגלה שמתמלאה וכוֹבֶדֶת.