‏הצגת רשומות עם תוויות עצמאות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצמאות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 23 באוגוסט 2026

662 - חדר משלי

 הנושא החם "הדליק" אותי בשל הקשר העמוק שלו למסה המכוננת, הפמיניסטית של וירג'יניה וולף, חדר משלך.

בשנות חיי הסטודנטאליות, בחוגי הספרות והפילוסופיה בירושלים, הספר הזה היה טקסט חובה יחד עם עוד כמה טקסטים פילוסופיים-רדיקליים-שמאליים אז. וולף נחשבת, ובצדק רב, כאחת מההוגות הפמיניסטיות הראשונות, כזו שעיצבה שפה, חזון ואף לא הססה מלגעת ב"יומיום".

לי בבית הוריי מעולם לא היה חדר משלי. גם כשגדלתי, ואחיי עזבו ונשארתי עם הוריי, חדר השינה שלי היה חדר העבודה של אמא שלי. פרטיות, מעולם לא.

חדר משלי, עבורי השגתי יחסית מאוחר. שכרתי לי דירת חדר קרוב להוריי, אח"כ במשך כמה שנים חייתי בדירות שכורות עם שותף או שותפה. לא אהבתי את הארעיות שבחדרים אלה, אך גם לא טרחתי ליצור בהם איזו סביבה שאתיחס אליה כאל בית, ולדאבוני גם ניקיתי בלי סוף. ;-)

משעברתי לגור עם בת זוגי עברתי לחדר משלנו. בת זוגי בניגוד אליי גדלה בחדר משלה. לשמחתנו הצלחנו שלכל ילד יהיה חדר משלו, אבל עד גיל די מאוחר הם לא רצו להיפרד וישנו באותו חדר. מהרגע שבתנו הגיעה לגיל ההתבגרות היא ביקשה פרטיות וקיבלה.

חדר משלי הוא כנראה ביטוי, אולי עמוק מדיי, לנפרדות בתוך קבוצת אנשים די מלוכדת. על אף היעדר פרטיות בבית הוריי מעולם היעדר חדר משלי לא מנע ממני דבר.


https://www.facebook.com/MakingRooms/


יום ראשון, 21 ביוני 2026

646 - מתי משחררים אותם לגמרי?

 הדור שלי הוא דור שני לדור ש"הקים את המדינה", הוליד ילדים למדיניות הצנע, לקשיים כלכליים רבים ולתפיסות חינוכיות שחלקן איבד תוקף.

השרביט החם השבוע נוגע באחד מהשינויים הדרמטיים ביחסי הורים-צאצאים, היחסים הכלכליים, קרי - תשלומי הורים על/ל ילדיהם אחרי הצבא.

קראתי בענין את שלושת הפוסטים שפורסמו, את התגובות השונות, ונדמה לי שכנראה אנחנו, הכותבים, שייכים לאותה שכבה סוציו-אקונומית, שמחד גיסא חשבה וניסתה לחנך את ילדיה לעצמאות כלכלית, ברוח ההורים שחינכו אותנו ומאידך גיסא, בניגוד להורינו ממשיכה לתמוך בילדיה בין אם באופן קבוע ובין אם באופן ספוראדי, עפ"י הצורך.

הוריי והורי בת זוגי עזרו לנו מאוד בשנים הראשונות לחיי הנישואים שלנו. בורות כלכלית משוועת של בת זוגי ושלי, חיים ברמה מעבר להכנסות, הבנה לא נכונה של "היות עצמאי" הובילו אותנו לבור כלכלי רציני.

למזלנו שני זוגות ההורים לא שפטו, עזרו.

ההחלטה שקיבלנו בת זוגי ואני - כך אנחנו ננהג. לעולם לא יישמע מפינו: לא, רק כשאין לנו. עם זאת, שני ילדינו עבדו בחופשות הקיץ, קיבלו דמי כיס והשתמשו בהם באופן מושכל, שותפו בהחלטות כלכליות שונות ונכון - למדו לפתוח חשבון בנק, לכתוב צ'קים ולהיעזר בכרטיסי אשראי.

שניהם באופן לא מפתיע עזבו את הבית די מהר. הגדולה מייד אחרי צבא קבע עברה לגור עם בן זוגה, שניהם דאגו יחד לבניית עתיד כלכלי סביר, ולמעט השתתפות ברכישת הדירה הראשונה שלהם, מכסף שהגיע לה מקרן שאבי פתח עבורה, וקצת משלנו... נאדה. יש דיאלוג כלכלי בלתי פוסק, כיוון שחתני עצמאי, ואנחנו משתמשים במוצרים שהוא מוכר, ואני שונא לא לשלם, סביב קיזוז ;-)

רופא שיניים - הפרופסור שלנו - ממומן על ידינו כתוצאה מדרישה שלנו. [חמותי מימנה לבת זוגי רופא שיניים שנים רבות]. כשלנכדתי נוצרה בעייה ממשית בפה ובלסת עקב הזנחה של מרפאת קופ"ח, הודענו חד משמעית - עלינו.

חתני שונא את זה. לכן זכיתי לכיסא מנהלים משופרא דשופרא ממנו. 

הבן שנים ממש סירב לקבל מאיתנו כסף. הוא בניגוד אליי, אדם מחושב כלכלית, עבד וחסך המון כסף. את החתונה שלהם לא מימנו, נאסר עלינו. אבל, השתתפנו, לא הלוואה, בלמעלה משליש מחיר הדירה שהוא ובת זוגו רכשו. רופא שיניים, עלינו.

טלפונים, קופ"ח - כבר שנים שלא.

וכמו שהגבתי - הילדים שלי יודעים היטב שאנחנו רוצים להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הם מקפידים להיעזר בנו רק כשהם צריכים.



יום חמישי, 15 באפריל 2021

61 - יום העצמאות



 החלטתי לכתוב ביום זה על הדברים הקטנים, אלה שמצליחים לגרום לנו לחיות חיים טובים יותר, יפים יותר, ומצליחים להוציא מפינו אנחת "כמה יפה!".

קבלתי מ"בא במייל" הצעה לברכה לחג העצמאות:


היש משהו נפלא מהחילוניות הזו של המושג "חג", שבעצם שמו מכיל טקס מיסטי, כזה שמרפרר אל הפלת חומת יריחו, ריקודי המיסטיקנים התורכיים, או הריקודים מלאי ההורמונים במסיבות חתונה חסידיות? מבחינתי זו הנורמליות אליה שאפה הציונות, אפילו הקדם-הרצליאנית [ לא ריה"ל, ברור ].

הרחוב בו אני גר הוא רחוב צדי, כזה המחבר בין שני רחובות מרכזיים בעיר בה אני גר. שקט, ריחו של אוויר נקי וטהור, הציפורים שמשתגעות מרב אהבה וחיזורים, וידידיי, העכבישים הקופצניים שבאים לאכול במטבחי, ומוזמנים תדיר.

יש לי עבודה שאני שמח להיות בה, על אף אותו יסוד בעייתי בי שרוצה כבר להפסיק. יש לי תלמידים מקסימים, ואני נמצא בשלוש השנים האחרונות במה שנקרא באחת מתיאוריות הפסיכולוגיות במצב של "ריחוף" - כלומר ביצוע מושלם וטוטאלי של העבודה, כאילו "טייס אוטומטי" אבל עם מודעות גבוהה לגמרי.

יש לנו דמוקרטיה, יש לנו כמו שצריך צרחנים מכל הכיוונים שדואגים להמשך קיומה של הדמוקרטיה. אנחנו בשלבי שינוי של החברה, התרבות והחזון ה"לאומי", וזה חשוב, כי רביצה על עלי דפנה מבשרת ניוון.

והבית שלנו קטן, מעוצב אחרי קרוב ל- 40 שנות חיים בו בדיוק כמו שאנחנו רוצים ואוהבים. יש לנו יכולת כלכלית סבירה שמעניקה לנו בטחון כלכלי, וכן אפשרות, לו נצטרך, לעזור לצאצאים.

והיא ואני אוהבים יותר ויותר בכל יום זה את זו וזו את זה. מה צריך יותר? נכון, לרדת לאילת ולהשתרע שם על חופיה.

ושיר שמסמל בעיניי לפחות ישראליות מובהקת - גשם, מאיר בנאי



- - -

ממליץ מאוד על הפוסט של עדה ק. "עצמאות תשפ"א" - https://did.li/hNulC