648 - החופש הגדול

 

בטח גם נזכרתי בסרט "בלוז לחופש הגדול" 

הנושא החם הוא "החופש הגדול"

בתגובה שלי לפוסט של מוטי בנושא כתבתי: לי יש שלוש נקודות מבט שונות על "החופש הגדול"

הראשונה - כילד וכנער.

הזכרונות שלי מהחופש הגדול צבועים בטעם ה"שלווה" 
"64. שלווה

החיטה התפוחה מלווה את הקולינריה הישראלית כבר משנות החמישים – אז נקראה שמחה, זיזי או מותק. אנחנו מכירים אותה בתור שלווה – מעין גרעיני חיטה מותפחים וממותקים, לפעמים צבועים אבל בדרך כלל לא, המשווקים כדגני בוקר או כנשנוש (אנחנו זוכרים לטובה את המותג "פה גדול"). השלווה מגיעה בשני סוגים: שלווה גדולה ושלווה קטנה – ואתם רשאים להעדיף איזה מהם שאתם רוצים, ובלבד שתודו שהגדולה הרבה יותר טעימה."

וחוף הים של מכמורת, אליה הלכתי מדי קיץ עם סבתי האהובה. היא היתה משכימת קום לטבול בים, ואני הסתובבתי ב"רחובות" מכמורת והכרתי כל מיני ילדים וילדות.

לא זכור לי שהשתעממתי בחופש הגדול או חכיתי בקוצר רוח לסיומו.  אני זוכר הרבה הצגות יומיות, בבית הקולנוע של השכונה, קייטנות של שבועיים, שסלדתי מהן במיוחד. משחקים בחצר הגדולה, טיפוס על עצים, קריאה בלי סוף, ומכיתה ט', עת התוודעתי למיניות שלי גם משחקים מעוררי התרגשות.

השניה - הורה לצמד ילדים

עבדתי במערכת החינוך שנים ארוכות. החופש הגדול מעולם לא היה בעייה מבחינתי. עם זאת, אבי היה קונה לילדים קייטנות ייעודיות, עפ"י רצונם. לא שיעמם להם מעולם, לפחות עד כמה שידוע לי.

בהיותם קטנים גם נהגנו בת זוגי ואני לצאת לחופשה אישית. שבוע נשארתי עם הילדים ושבוע היא נשארה עם הילדים.

משהגיעו לתיכון, סוגיית "העסקתם" כבר לא היתה רלוונטית.

אין לי כהורה זכרונות טראומטיים, קשים או מלאי תלונות.

השלישית - מורה במערכת החינוך.

כידוע לכם, החופשה מתחילה בחט"ב ובתיכונים ב- 20.6.  אינני מבין מדוע יש פער של עשרה ימים עם בתי הספר היסודיים. בעשרה ימים אלה, מורים עסוקים בסיכומי שנה, היערכות להשתלמויות קיץ, שהן חובה, והן נמשכות בדר"כ עד ה- 15.7, הזמן בו כל הביורוקרטיה של משרה"ח יוצאת לחופשת הקיץ.

החופש שלי תמיד התחיל בטקס סיום של שכבה י"ב.

כשהייתי בתפקידי ניהול עבדתי עד ה- 15.7 והיתה המון עבודה. תכנון השנה הבאה, איתור מורים ראיונם, תכנון התקציב, שימועים שונים אצל הפיקוח, העירייה, הבעלות. מיותר לציין בחינות הבגרות השונות, השגחה וארגון.

מעולם לא השתעממתי, מעולם לא התרגשתי מפתיחת שנה"ל, אצל מורים היא נפתחת בשבוע האחרון של אוגוסט.

התארגנתי לקראת כיתת החינוך שלי. היו שלוויתי מאז כיתה ט' [טרום חט"ב] ואחרות מאז כיתה י' עד סיום הלימודים.

 מכל נקודת מבט, נראה לי שידעתי להפיק את המיטב מהחופשות בכל גיל.

וכיום - 

כבר כמעט עשור, שאנחנו לוקחים את המשפחה - ילדים, בני זוג, צאצאים לשבוע חופשה בגליל בווילה במושב או בצימר בדליית אל-כרמל.

הנכדים זוכים להגיע להצגות, למוזיאונים, לסדנאות מתאימות להם, הכל במימון שלנו. המטרה אינה להקל על ההורים, הם לא זקוקים לנו, אלא לתת לנכדים שלנו חופשה עשירה יותר מסתם רביצה, קשוקשציה בטלפון או שיטוטים חסרי שחר בקניון.

חופשה נעימה

499 - להגיד תודה

 היום הגיעו אלינו שני נכדים. בן השש וחצי ובן החצי שנה.

גם ד' וגם אני התלהבנו מכך שהם באים, מה גם שהם ביקשו משהו ספציפי שאני מכין.

הוחלט שאני מכין הכל.

ד' רק סדרה את השולחן.

טרחתי ונהניתי מכל רגע. הכנתי אוכל לתינוק עפ"י הוראות האם. אחר כך, לקחתי את החמוד לטיול של חצי שעה, [באמצע אזעקה, למה שלא תהיה... באמת?!] ובני התפנה לגמרי לאחיינו.

משהכל הסתיים, אמרתי תודה לבת זוגו של בני.

היא חשבה שהגזמתי, מה פתאום אני אומר לה תודה? כשאני אצלם ואני אומר תודה, זו דרכו של עולם, אבל היא אצלי ואני אומר תודה?

אין לי ענין להסביר לה.

כשתגיע לגילי ותארח את בני הזוג/בנות הזוג של צאצאיה, תרגיש בשמחה שהיא מעוררת בהם, תקלוט כמה נהדר זה שאין מתחים, כעסים, יריבויות מיותרות ששומעים עליהם בין חמים/יות; חותנות/ים.

אז בטח להגיד תודה.

332 - וברגיל...

 אז -

בגילי ענייני בריאות הם "שם המשחק", ולכן הרבה בני גילי נוטים לבקר את הרופאים ולמלא את מסדרונות קופ"ח או מחלקות מקצועיות בבתי החולים, "מחלקות חוץ."

אז הבה ונראה -

היום הייתי צריך לבקר את הנוירולוג, אבל הוא איננו בארץ. אז אבקרו בחודש הבא. הסיבה - התגברות  הרעדת. חלקה מזוהה לגמרי, כמו פחד מנציגי השלטון:

בשבוע שעבר היה לי תור במס הכנסה לצורך שינוי תיאום המס, כי הפסקתי לעבוד. שום דבר שיכול לאיים עליי. ובכל זאת, מהרגע שישבתי מול הפקיד, איש נחמד מאוד, שטרח מאוד לעזור לי, התחלתי לרעוד בידיים ללא הרף, ולא יכולתי לתת לו את המסמכים שביקש. אבל הוא כיבד אותי, ועד שלא מסרתי לו את הטפסים, שימצא בהם את הנחוץ לו, הוא לא לקח אותם או ביקש אותם.

אבל -

ישנן רעידות שאין לי הסבר חיצוני עבורן. חלקן בזמן אכילה, חלקן עתיק-נושן במוטוריקה עדינה [מאז שאני זוכר את עצמי], חלק סתם, פתאום.

אתמול עברתי צילום עין, ע"מ לתת לרופאה מבית החולים מבט ישיר בהן, בשבוע הבא. האם יש לי קטרקט שאפשר לרפא ללא ניתוח, מה מצב השפעת הסכרת על העין, והאם יש רמזים לגלאוקומה [לשני הוריי היתה המחלה הזו.]

כמו כן

הרומן הראשון שלי הסתיימה עריכתו, וביוני ככל הנראה ייצא למכירה ולהפצה גם בחו"ל.

ספר השירים השלישי שלי עבר עריכה וביקורת, כעת הוא מנוקד מקצועית, נערך לו השער הגרפי המתאים. בטח בפברואר או מרץ ייצא לאור.

הרומן השני שלי, שחלקים קטנים ממנו אני מעלה בבלוג אחר שלי [גם הוא מופיע בבלוגיה] בכתיבה. בהיותו מעין יומן חיים, עד שנת 2022 ככל הנראה לפי הזמן שבחרתי, אני תקוע וחופר בשנת 2002 בערך, כלומר נותרו לי עוד 20 שנים לכתוב עליהן.

אבל אינני ממהר. אינני חתום על אף חוזה עם הוצאה לאור שאני מחוייב בלו"ז, אינני מקבל משכורת או רואה רווח כספי מעבודתי הרוחנית-האומנותית. זה אגב חלק מה"חירות" ומ"הרצון החופשי" שכותבים עליהם.

לפני שבוע פנה אליי תלמיד לשעבר, היום בכיתה יב', והתעניין בי. הייתי סופר מופתע, כי לפני שנתיים הוא לא ממש גילה ענין רב בי, אלא ציפה שיסתיים השיעור ואלך :-). מה שהצחיק אותי זה שהוא קרא לי: חתיך, ושלח אימוג'י של שפתיים מנשקות. התעלמתי מכל הקשר אחר למעט, נשיקה לסבא על הלחי.

העולם חוזר אל עצמו.

184 - מתכוננים

 מחר בשעות הבוקר אנחנו יוצאים עם הנכדה השלישית שלנו ליום כיף, שימשך בלינה אצלנו, ויתכן שגם פגישה עם הדוד שלה וזוגתו.

ביום שני ושלישי, ארבעת הנכדים [ שלוש נכדות ונכד אחד, האם ראוי לכתוב 4 הנכדות? כי הזכר במיעוט?] אצלנו ליומיים תמימים, כי אמם טסה לנוח עם חברה בחו"ל, אבא עובד כמו חמור בהפצת מוצריו.

נכון, בשבת הבן מגיע.

ביום חמישי הבא אני לוקח את הנכדה הבכורה לצפות בסרט.

בעוד שבועיים מתוכננים כמה ימים בהם כל נכדה לבד אתנו. הנכדון עוד לא מעונין. אותי זה קצת מפתיע, אבל הילד מחובר לאמו בעוצמות אדירות, וזה שהוא מגיע לישון, זה בגלל אחיותיו, שתענקנה לו מעטפת של נוחות ורגיעה.

כך או אחרת, סבתא כבר הכינה יומיים פעילות אתם מחוץ לבית. מוזיאון האשליות, פארק מים באיזה מקום. כמו כן, מן הארונות נשלפו כל ה"יצירות" שרק מחכות. סבא התבקש לבלוע את "סטיית הסדר והניקיון" שיש לו, להתארגן נפשית לבאלאגן, להיות נחמד, מסביר פנים וחיובי. [ אני עושה עם הילדים יצירות, נהנה מכל רגע אתם-- ויוצאות לי, אשכרה, יצירות יפות, אפילו לגילי וידיי הרועדות.]

בט' באב מגיעה אלינו בת של חברים, שאוהבת את זוגתי אהבת נפש. הנכדות והנכד מוזמנים, אז הצעתי לסבתא, שישנו אצלנו כבר מיום ראשון, שאמא תנוח מהם, שיהיה לה לילה חופשי לפני נסיעה עם הבחור שלה.

ונכון - אנחנו אוהבים להיות סבא וסבתא זמינים, אבל מהצד השני גם מקפידים על הזמן שלנו.

חופשה נעימה