380 - חמדה, שמי זרחין, שחקנים: אסי לוי ו-ששון גבאי.

 המלצה

מה אכפת לכם מהמלצה ארוכה יחסית.

צפינו עם חברים בסרט "חמדה" של שמי זרחין בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי.

הסרט מתעסק בסוגיות מורכבות רבות - כמו יחסי אב-בן, מכור להימורים שברח מהארץ עם בנו. אם נכדו נפטרה, והוריו מממנים את כל החובות שלו למי לא?!

גיבור הסרט, או האנטי-גיבור הוא ששי מפריפריה "לא קלאסית", מהמושבים הוותיקים, שמדבר עברית צחה וערבית שוטפת וחייו בפרק זמן קצר, של שבוע בערך, חנוכה..

החמדה כפי שהוא מסביר למתנחל בשיעור תורה היא סיבה לחיים.

פתיחת הסרט ממסגרת אותו בהקשר של אין אונות, תחושות אשמה קשות, הנכד יפה התואר, הזכרי, שאולי מייצג את אותה חמדה שנעלמה-לששי בעקבות הניתוח שלו. כמובן שמי שרוצה יכול להרחיב לאלגוריה או לסמליות של התפרקות דור האבות, התפרקות תנועת המושבים מנכסיה, כש-ששי מסמן את דור האבות, שנולד עם המדינה ודרור, הבן, את דור הבנים שנטש את המושב, אבל נשען במלוא כובדו על אביו.

הנכד שמופיע לפתע, יופיו המלאכי, המתיקות השופעת ממנו הוא כמו "התחדשות", סיבה לחיים, תשוקה חסרת שובע לחיים. חמדה.

בתוך השבוע הזה, מתגלים "סודות" שאינם סודות, מערכות יחסים "לא מוסריות" כתוצאה מחולשה, ותחושת אשמה עמוקה של ששי.

הסרט מסתיים פעמיים:

במכונית בלילה ששי ואפי. ההחלטה של ששי לא לוותר ולהשיג את החמדה.

סיום שני, עומרי [במלעיל - יש כאן משחק מורכב על השם הישראלי כלכך אך גם על השיר המפורסם של אום כולת'ום - אינתא עומרי, אתה חיי!] פוגש את חמדה במלרע בשדה התעופה.

זהו!

- - - -

אני ממש רוצה לציין לשבח את המשחק המופלא של ששון גבאי, בכיתי פעמיים בסרט.

אסי לוי עושה תפקיד מעולה.

הקאסט לשם שינוי לא מורכב מדוגמניות ומדוגמנים, וכך אנחנו זוכים לתצוגות משחק עמוקות וטובות.

האם יש מסר לסרט?

זה סרט טרום ה- 7.10.23. הוא מנסה להציג ישראליות נורמלית עד כמה שניתן, של ישראלים שחיים ברחבי ישראל ולא בבועה התלביבית. כלומר מהבחינה הזו זה סרט חברתי שמשרטט את המעמד הבינוני הישראלי, אותה התישבות עובדת, איכרים, חברי מושב שירדו-שיורדים מנכסיהם, העסוק בדאגותיו "הקטנות".

אפשר גם לשייכו לז'אנר - דרמת משפחה, סודות, יחסי אבות-בנים/בנות, התפרקות המוסד הפטריארכלי לגמרי, אולי אפילו גם בחברה הערבית.

חייב לציין, שלאורך הסרט היתה לי תחושה שאני קורא סיפור של א"ב יהושע. משהו בשפה, בעלילה ובעיצובה הזכיר לי סיפורים של אב"י [א"ב יהושע].

ממליץ בכל פה.

379 - חרדה

 

בשבוע שעבר אמרתי ל-ד' שמצב החיצוני לא מעורר בי חרדה כמו שציפיתי, או כמו שצפוי אולי שיקרה.

אין לי תסריטי זוועה על התפרקות המדינה, על השתלטות צבאית או אחרת על מנגנוני השלטון, וכן אני רואה אפשרויות עתידיות להבראה.

עם זאת -

מדי פעם כשאני משוחח עם חברים מחו"ל, רמות החרדה שלהם כלכך קיצוניות, ותמיד אני נשאל - מתי אתה עוזב?

מודה ומתוודה - תסריטי אימה ביחס לנכדותיי כבר הופיעו בסיוטים הנוראים שלי, אבל אני יודע לצאת מזה. סיוטים הם ה"כסף הקטן" של הפרעת חרדה.

לעת עתה, על אף תחושת חוסר ביטחון בלתי פוסקת, אין בכוונתנו להגר. כל המיליה שלי לא עוזב. אולי בגלל שכולנו בעשורים השמיניים של חיינו או בסוף העשורים השבעיים, אולי בגלל שפאתטי ככל שיהיה, אנחנו חושבים שכוחות השיקום והריפוי וההתנגדויות לממשלת הזדון והרשע חזקים יותר מאי פעם.

אבל, לא לעולם חוסן.

כן, הידיעה הברורה שיש לנו לאן לעזוב חזקה מתמיד, והיא אולי משמשת כאיזה מרווח נשימה בתוך ההיפרוונטילציה.

https://katzr.net/ca2314

378 - אתה בריא?

  השרביט החם מברר את ענין הבריאות האישית

אני סוכרתי סוג ב'

מאז הקורונה לא הלכתי לבקר רופא מקצועי

ה- A1C של היה בסביבות 7

אני מקפיד על הליכה של חצי שעה ביום - לא הליכה מהירה, אלא פשוט צעידה או שיטוט

אני לוקח תרופות כמו שצריך

השבוע הקרוב יש לי פגישה אצל שני רופאים מייעצים, עברתי CT מוח, שום דבר לא נמצא, עברתי עוד איזו בדיקת אקו צוואר - וולאיי אישי.

הגב כואב לי מאז שאני זוכר את עצמי

הורדתי לחלוטין אוכל שומני, עתיר קלריות מהתפריט שלי, אוכל ערימות של ירקות, מקפיד גם על ירקות מבושלים. כמויות מעטות של בשר - בשר, עוף, דגים

הרבה קטניות

תוספי מזון - מגנזיום, ויטמינים לגילי, ברזל רך.

הבעיה שלי איננה הגוף שלי.

שבוע נהדר

https://did.li/rTigT

377 - חגים

מוטי מבקש מאיתנו לחזור אל "סמטת הזכרונות" ולדלות ממנה מנהגים, טקסים, מאכלים הקשורים לחגים שונים, בשרביט החם.

החג היחיד, או יום המועד היחיד שעולה בזכרוני כביטוי לילדות נקייה מחרדות, מצללים באופק, מהורים קשי פרנסה, מאחים גדולים ואלימים הוא יום הרצל - יום לידתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, י' באייר תר"ך [1860].

נולדתי בשכונת קרית יובל, שקרובה מאוד להר הרצל. מי שלא היה בהר הרצל מעודו, לא בבית הקברות הצבאי, יודע שבראש ההר [עכשיו יש שם תחנת רכבת] ישנה כניסה מפוארת לתוך חלקת הקבר. שם נמצא קברו ועליו אבן מצבה שחורה.

קו 18 לקח אותנו לשם וגם החזיר.

אז

מדי יום הרצל נשלחנו לקטוף פרחים בשדה. היו פרחים כתומים יפהפיים. לא היו אחרים. היו ברקנים עם תפרחת טורקיזית, אבל מסוכנת לידיים הקטנות. קטפנו זרי ענק.

חזרנו הביתה נרגשים. מקלחת, בגדים נקיים, הולכים עם הזרים לשים על המצבה של הרצל. הרצל היה "סבא" שלנו, נוכח יותר מהסבא המת, אבי אמי, ומהסבא הנפקד בכעס, אבי אבי.

יצאנו, האווזה בראש, אחריה ארבעת האפרוחים. מחכים בתחנת האוטובוס, לבושים בלבן. מגיע האוטובוס-שסון [ כל מערכת ההיגויים ב"קדימה" של האוטובוס. כל עצירה משמיעה קולות של אוויר נפלט או נדחס.] יורדים בהר הרצל.

נכנסים אחר כבוד להר, מתקרבים למצבה, שמים את הזרים. אמא מסבירה כמה הוא חשוב, ואח"כ נכנסנו למוזיאון להסתובב בו.

חזרנו הביתה "ציונים-ישראלים" גאים.

לגבי חגים אחרים, מעולם לא הותירו בי רושם כמו יום הרצל, יום מועד, יום זכרון הוא יום חג.

ברמת גן, ברחוב הרצל 40 נמצא גזע שנשאר מעץ שנכרת  ממנו יצר אמן מקומי את דיוקן הרצל. לצערי, אינני זוכר את שם הפסל.

376 - שתי המלצות

 בת זוגי ואני מתחילים לפתח אטאט את נוהגי הפנסיה המשותפת שלנו.

סופ"ש מוקדש לתיאטרון ולקולנוע, קריאת עיתונים, תשבצים, ירון אנוש ביום שישי, שמעון פרנס בשבת.

כיוון שכך, אני שמח לשתף בביקורת/בסקירה/בחוו"ד על יצירות האומונות האלו, וכך גם אתייחס אליהן, לא כבידור אלא אומנות.

חשוב מאוד לדעת, שאני מאוד פסקני, החלטי, ולשוני איננה בדיוק "ידידותית " ולפעמים לקורא [לפי תגובות שאני מקבל או קיבלתי] יש תחושה כמו "מי אתה שתקבע, שתחליט... וכ"ו"

אז נתחיל בהצגת תיאטרון, הקאמרי, אתמול

להעיר אריות, הקאמרי, 80 דק'- עוברות יחסית מהר.

זו הצגה שנשענית על ארבעה שחקנים: עוז זהבי, רות אסרסאי, מיכל עוזיאל ומוראד חסן. יש שחקני רקע שממלאים תפקידי משנה קטנים וכולם קשורים לעדה האתיופית [אחים בבתי חולים, סניטרים] ולאריתראים, פצועים, מתים מרעב.

הבעיה מוסרית הממשית במרכז הדרמה, היא המניעה את כל העלילה, שלצערינו לא נפתרת. נהפוך הוא. הממסד הישראלי הבורגני, יפה הנפש, צבוע מתגלה במלוא כיעורו הנהנתני והמעמדי. עד להכעיס.

ההצגה עצמה תלויה בשחקנים. אמנם יש עלילה ברורה, הגיונית, אריסטוטלית כמו שצריך: אקספוזיציה, הפעולה הרקאשונה המניעה את הדמויות דרך הגיבור, שיא וסיום, ללא קתרזיס.

עוז זהבי אינו "שחקן אופי" או שחקן בעל עומקים דרמטיים מרשימים. כוכבותו נעוצה ביופיו, בסרט של איתן פוקס, סדרות טלוויזיה פופולריות. שחקן תיאטרון חייב את כולו לתת על הבמה, ליצור בקהל "אמון" בדמות, לשקף מורכבויות של הדמות, לצערי המשחק טכני - מבוסס על תנועתיות מאפיינת, הקול שטוח ולא מגלה שינויים רבים בדמות, הפנים, מרחוק נראים "אותו הדבר" בכל מצב. גם כשהוא צועק, נלחם על "חירותו" נאבק בעצמו - הכל חיצוני כלכך, שממש בא לבכות. תפקיד כלכך מלא, תפקיד רב רובדי, עם מורכבות אופי, ללא  התיחסות לגופני, לסקסי .. בזבז אותו לגמרי.

 רות אסרסאי עושה תפקיד מעולה. השותף שלה כלכך שטוח, שהוא לא מצליח לגרום לה להתעלות נפש. כך שנשארנו עם הצגה שטחית, חסרת עומק.

אז ממליץ?

מבחינה רעיונית יש מקום לצפות בהצגה שמנקבת חורים באותה "נאורות ישראלית המאוהבת בעצמה" מהצד השני, 80 דקות כדי לראות שחקן ראשי שלא מצליח להפוך תפקיד כזה ל"גדול מהחיים".

אם לא חייבים, אז לא.

ונמשיך בסרט היום - השני - הקדירה, סינימה סיטי

סרט צרפתי בבימוי של ויטאטנמי צרפתי שעיקרו  "אהבה" ואוכל עילי. די דומה לסרטים שאנחנו צופים בהם לאחרונה, האיטיות, ויתור על עלילה לטובת עיסוק בדמויות, מערכות יחסים ונכון - נוף, הרבה נוף.

משהסתיים הסרט וישבנו במזללה מקסיקנית די זולה, הפער בין הבישול העילי בסרט לבין מנות רחוב ללא שאר רוח עורר בנו צורך לומר: אבל די טעים כאן, במזללה.

הסרט מתמקד באהבתם של אז'ני ודידון, גסטרונום צרפתי משלהי המאה ה- 19 והטבחית הקבועה שלו, אז'ני. מתברר שיש בה יכולת בלתי רגילה לקרוא את "החזון" הגסטרונומי שלו ולבצע אותו ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ולכן הוא זוכה לכינוי "נפוליאון של הגסטרונומיה".

הסרט נטול אקספוזציה, אנחנו פוגשים את הזוג 20 שנים לאחר שהתחילו לעבוד יחד. הם מחפשים שוליה צעירה עם כישרון טבעי, שצריך לטפח. אז'ני בסוף נכנעת לחיזוריו של דידון והם מתארסים. ואז'ני מתה.

כאן מתחיל סיום שמכניס את כל תוכניות הריאליטי של בסיטואציית השיא: השיפוט לכיס הקטן, כנאמר - האומנות היא באמת הדברים כמו שצריכים להיות. לא ארחיב, כי ממש צריך לראות את הנשים המגיעות ונשפטות ע"י נערה בת 13, למשל.

אין מוסר השכל, אין שיא, אין סגירת אף מעגל עלילתי שנפתח.

יש לדעתי ולדעת בת זוגי שני סיומים לסרט.

הראשון הוא תנועת מצלמה של 360 מעלות במטבח, ואחריו אותה תנועה ואותו מבט רק שהמטבח מואר כולו. לנו זה הספיק.

הסיום השני, אותו לא אציין נראה לנו כמעין "מס שפתיים" לקיטש, כקיטש.

375 - מתכון אחד ביום

 השרביט החם דואג לבטן ♥♥♥

שלא כמו גברים רבים שהקורונה לימדה אותם את "עונג המטבח", אני מבשל מאז נולדה בתי, קרוב ל- 40 שנים.

אינני בשלן מאלה שמתחרים בטלוויזיה, ועיקר הבישול שלי מתבסס על מתכונים או סוגי מנות [פעם קראנו לזה "אוכלים" ] שאבי בישל.

בחרתי במתכון שלוקח בקושי רבע שעה מההכנה ועד הסיום.

סלט כרובית, ברוקולי, בצל ירוק ברוטב חמוץ-מתוק של הטורקי הזקן.

עכשיו מראש - אל תשתמשו בברוקולי מוקפא, הוא לא מוצלח, ולא חסר ברוקולי או ברוקוליני בשקיות, או אפילו תפרחות שלמות.

לגבי הכרובית, יש מבחר כרוביות במבחר צבעים. זה אותו טעם, אז תלוי בכם. פרחי כרובית קפואים קטנים מדיי ובטח לא לשתמש בכרובית גרוסה.

מתכון 

חומרים לשני אנשים עד ארבעה:

• 1 ראש כרובית קטן
• 1 ראש ברוקולי
• 2 עד 3 יחידות של בצל ירוק. אני אוהב את ה"שמנים" עם שפעה של עלים ירוקים
• חופן צנוברים מוקפצים קלות, או חופן אגוזי מלך קצוצים ומוקפצים קלות, או שקדים קצוצים מוקפצים.. אפשר גם בלי
• שליש כוס שמן זית
• חצי מכמות השמן מיץ לימון, או כל חומץ שאהוב עליכם. הייתי ממליץ על חומץ בהיר ולא כהה
• כפית חרדל
• שן שום קצוצה, מגוררת
• מלח [לפי הטעם]
• פלפל שחור [לפי הטעם] - אין משמעות לגרוס טרי או לאבקה, מה שבא
•  סוכר [לפי הטעם] - לגבי הסוכר, במקרה דנן, אם רוצים סלט "בהיר" לא להשתמש בסוכר חום.

אופן הכנה

• מאדים את הכרובית והברוקולי - ללא מגע במים, [ישנן סלסילות אידוי ממתכת מעולות, אפשר בשיטה של ישור הגבעול המרכזי של הכרובית והברוקולי ומילוי הסיר במים עד מדע בתחתית הכרובית. אידוי על אש נמוכה. זה לוקח בין 10 דקות לרבע שעה, לפי מידת ה"אל דנטה" הרצויה. יש אוהבים שהכרובית והברוקולי "אל דנטה", בת זוגי אוהבת שהם רכים אבל לא "נימוחים".
• אפשר לחתוך את הירקות או לחתכם לפרחים. איך ש"אסתטיקת" הסלט "באה לכם בעיניים".
• לקצוץ את הבצל, כולל עליו הירוקים
• להכין את הרוטב - להכניס כל מרכיבים לצנצנת, לסגור ולנער נמרצות, לטעום, לתקן תיבול
• לשפוך הרוטב על הסלט - בכפות עץ ובעדינות לערבב.

הערת חשובה - את מי האידוי לא שופכים, מה פתאום. כיוון שלא השתמשנו במלח, אפשר להשקות את העציצים בבית או על אדן החלון, לאחר שהתקררו, או להשתמש בהם כבסיס למרק, תבשילי ירקות רבים.

עלי הכרובית בשום פנים ואופן לא לזרוק, למה? אפשר לשטוף היטב, להוסיף למרק ירקות עשיר, לסלט [אני אוהב הרבה ירוק אצלי בסלט], לתבשילים אחרים שרוצים להעשיר בטעמים נוספים.

בתיאבון

כאן תמצאו קישור למתכון דומה של הבת של אהרוני.

374 - האמנם?

 זכורה לי מנהלת ביה"ס בו עבדתי ב- 1995, יומיים או שלושה אחרי רצח רבין, והיא המשיכה עוד חודשים אחרי, בהם שיח חופשי וזורם, על אף שהוא מלא בתועבות לשון עורר  זעם רב בציבור הישראלי ואשמת התעמולה נטולת הגבולות  ברצח רבין היתה ברורה. היא לקחה את המסקנות האלה צעד קדימה, והיתה מטיחה בפני התלמידים:

בגלל זה רבין נרצח!

והנה, בימים אלה, לכתוב פוסט בו אתה ממליץ/מדווח על סרט/הצגת תיאטרון נחשב כ-כפירה בעיקר. כי החיים הם ב"מאחזי החטופים"  וב ק פ ל ן. כן כך נכתב עם הרווח בין האותיות. אסור לשמוח, בגלל זה לא מחזירים את החטופים השתמע, או אולי זו אוזני הרגישה. [לא זו אינה אוזני]

איי, רגשי אשמה עלו בי.

חשתי איך רצועת העור המטאפורית מצליפה בפניי, קובעת מה נכון ומה מוטעה.

לרגע שאלתי את עצמי - מה אומר אחרי המלחמה? מה אגיד כשיתחילו שאלות בסגנון "איפה היית כשהמטוסים נכנסו בבנייני התאומים הניויורקיים"? 

אין לי תשובות לגבי שאלת ניו-יורק וכנראה גם לא תהיינה לי לגבי ה- 7.10.23. גם לא אצטרף לגורפי החיבובים וההערצה על שהקדישו לילות כימים לקידום החזרת החטופים, כי לא הקדשתי.

כמו כן אין בכוונתי להתנצל על התנהגותי ה"נהנתנית". 

מאז ומעולם סלדתי מהתחסדות ומצדקנות ומאותן גננות ומורות ש"עושות את זה בשבילך".

החטופים נמצאים כל הזמן בראשי, לרגע הם לא נעלמים. טקסטים, תיאטרון, קולנוע עוברים היום אצלי דרך םריזמה אחרת, אבל בניגוד לבתי הקולנוע בהם לפני הסרט מקרינים סרטון הצדעה ללוחמים, לא אצרף לדבריי "התנצלות".

https://katzr.net/fc7383